לדלג לתוכן

שטח אש 9

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיקום שטח 9 היה מדרום לכרמיאל במרכז הגליל

שטח אש 9 היה שטח אש של צה"ל במרכז הגליל שגודלו היה כ-65,000 דונם. הוא נתפס במקור על ידי שלטונות המנדט הבריטי, אחר כך עבר לחזקת צה"ל והיה במרכזה של מחלוקת ארוכת שנים עם תושבי הסביבה הערבים והבדואים. חלק מהשטח נגרע לטובת הקמת העיר כרמיאל ואחר כך עבור תוכנית המצפים. בשנת 1986 בוטל השטח מאחר שהוא כבר לא התאים לאימונים[1].

במקור השתרע שטח אש 9 בין כביש עכו-צפת (מאזור כרמיאל ועד לכפר ראמה) בצפון, ובין כביש 805 (המחבר את סח'נין, עראבה ודיר חנא) בדרום. במזרח גבל השטח בכפרים עילבון ומע'אר, ובמערב בכפר שעב[2]. השטח כלל שטחים חקלאיים, מטעי זיתים, שטחי מרעה, מחצבות ומספר כפרים קטנים. חלק מהשטח היה רשום במרשם המקרקעין כאדמה פרטית של תושבי הסביבה וחלק אחר קרקע ללא מעמד שהוכרזה אחר כך על ידי מדינת ישראל כאדמות מדינה[3].

תפיסת שטח אש 9

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח אש 9 נתפס על ידי הצבא הבריטי בשנת 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה[4], והוא שימש שטח אימונים של בית הספר המזרח תיכוני לאימוני חיל רגלים, בעיקר כמטווח ארטילרי. הוא היה התשיעי במניין מטווחי הצבא הבריטי בארץ ישראל ומכאן מספרו[2]. בפועל בתקופת המנדט הבריטי לא נעשו בו אימונים רבים ובשנים אלה המשיכו תושבי הכפרים הסמוכים לעבד את אדמותיהם בתוך שטח האש באין מפריע, למעט מקרים בהם נמסרה להם הודעה מראש על אימון מתוכנן. בנוסף השבט הבדואי ערב אל-סואעד רכש אדמות במקום, עוד לפני שהוכרז שטח אש, במטרה לעבור להתיישבות קבע והקים בו מספר כפרים קטנים[5]. במסגרת תוכנית החלוקה היה האזור אמור להיות חלק משטח המדינה הערבית, ולכן בניגוד למחנות הצבא הבריטי שבתחום המדינה היהודית העתידית, שלגביהן מוסדות היישוב החלו במשא ומתן עם ממשלת המנדט על רכישתם[6], מעמד "שטח אש 9" לא הוסדר עד 1950, אז נחתם הסכם עם ממשלת בריטניה, בו הועבר כל רכוש הצבא הבריטי לידי מדינת ישראל, תמורת 3 מיליון ל"י[7]. בשנת 1953 הוקמו שני היאחזויות נח"ל ראשונות בשולי שטח 9, עצמון-שגב בצדו הדרום מערבי ושזור בצדו הצפוני, במסגרת מבצע "יהוד הגליל"[8]. בנוסף הוקמו באזור מחצבות של "סולל בונה" ו"החברה המאוחדת למחצבות"[9].

החל משנות ה-50 של המאה ה-20 היה שטח אש 9 לאזור האימונים המרכזי של צה"ל בצפון המדינה, והשטח נסגר על פי צו שהוציא הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בנובמבר 1955 חתם הרמטכ"ל, משה דיין, על צו סגירת כל שטחי האימונים של צה"ל כשטח צבאי סגור[10]. זאת על פי חוות דעת משפטית שניתנה על ידי קצין הפרקליטות הצבאית מאיר שמגר, מכוח תקנה 125 של תקנות ההגנה (שעת חירום) (1945) מתקופת המנדט[3]. עם אכיפת הצו יכלו תושבי הכפרים הסמוכים, סח'נין, עראבה, דיר חנא, מע'אר, ראמה, סאג'ור, נחף ודיר אל-אסד להיכנס לאזור ולעבד את קרקעותיהן רק עם "רישיון כניסה", שניתן להם בזמן שלא התקיימו אימונים[2], כל מי שנכסיו ללא אישור נעצר[11]. כולל אנשי השבט הבדואי ערב אל-סואעד, שגרו במספר כפרים ברחבי שטח 9 (כמאנה, סלאמה וחוסנייה)[12]. קבלת "רישיון כניסה" נדרשה רק מהתושבים הערבים שהיו תחת ממשל צבאי (עד 1966), ולא מיהודים שביקשו להיכנס לשטחי האש של צה"ל בזמן שלא התבצעו בהם אימונים[13]. לדוגמה לצורך כניסה למחצבת תעשיית אבן וסיד שפעלה בשטח 9[14]. באוגוסט 1957⁩, בזמן אימונים צבאיים בשטח 9, הומטרה אש מקלעים ומרגמות על אחד מכפרי ערב א־סואעד, וכתוצאה מכך נהרגו נער ונערה ועוד ארבעה תושבים נפצעו[15][14]. במשך השנים נהרגו ונפצעו עשרות בני אדם כתוצאה מפיצוץ נפלים ותחמושת בשטח[16].

הפקעת קרקעות עבור כרמיאל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1962 נגרעו 5,500 דונם מחלקו הצפוני של תחום שטח 9 לטובת הקמת העיר כרמיאל, במסגרת צו הפקעה[17]. חלק משטח כלל קרקע פרטית, והחל משא ומתן על פיצויים לבעלי הקרקעות, על חלק אחר פעלו מחצבות[18]. באוקטובר 1962 אישרה ועדת הכספים של הכנסת את תוכנית ההפקעה לאחר שהוצאו ממנה שטחי מחצבות בשטח של כ-400 דונם[19]. צו ההפקעה התפרסם ב-25 באוקטובר 1962, קרקע שהייתה שייכת ליישובים נחף, בענה ודיר־אל־אסד בו היו שטחי מרעה, חלקות חקלאיות ומטעי זיתים. על פי צו ההפקעה רשות הפיתוח "מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע האמורה מפני שהיא דרושה באופן דחוף לצורכי ציבור"[20].

בעקבות הפקעת האדמות לטובת הקמת כרמיאל החלה תנועת מחאה של תושבי האזור[21], זאת מאחר שכאשר הוכרז "שטח אש 9" ב-1955 הובטח לתושבי האזור שמטרת ההכרזה אינה לנשל א��תם מאדמותיהם, בנוסף ההפקעה הוגדרה "לצורכי ציבור", אך היישוב תוכנן ליהודים בלבד[20]. תנועת המחאה כללה גם מספר פעילים יהודים, בראשות אורי דייוויס[22]. וקבוצה של פעילי הפעולה השמית[23] ב-18 באוקטובר 1964 נידון דייוויס למאסר על תנאי ולקנס על כניסה לשטח צבאי סגור (מאחר שהגליל היה בשליטת הממשל הצבאי על ערביי ישראל נשפט בבית דין צבאי)[24][25]. וב-3 בנובמבר פתח בשביתת רעב למשך שבוע[26][27]. ב-18 בפברואר 1965 נשפט שוב בבית הדין הצבאי בנצרת על כניסה לאזור אסור מאחר שחזר ונכנס לדיר אל אסד. נידון לחודשיים מאסר בתוספת ששת החודשים שנגזרו עליו על תנאי קודם[28]. דייוויס הגיש ערעור נגד פסק הדין באמצעות עורך הדין אמנון זכרוני, אך בית המשפט החליט להשאיר אותו במאסר עד תום ההליכים. החלטה זו הביאה לגל מחאה, לקמפיין ציבורי נגד ההחלטה ולהגברת המודעות הציבורית להפקעת הקרקעות[29]. הפגנות למען שחררו נערכו מול בית הסוהר מעשיהו, שם הוחזק, והופיעו ברחבי הארץ כתובות גרפיטי בנוסח "ישוחרר אורי דייוויס"[30]. סך הכול ישב בכלא במשך כחצי שנה, במהלך מאסרו שבת רעב. באותה תקופה לצידו של דייוויס נאבקו גם האמנים אורי זוהר, עמוס קינן, יגאל תומרקין, דן בן אמוץ, אריה זקס, שמעון צבר, גילה אלמגור ויצחק דנציגר[31].

בעקבות התוכנית להקמת כרמיאל החלו לאכוף צווי הריסה נגד כל מבנה, או תוספת בנייה, שנבנו בשטח 9 לאחר שהוכרז כשטח אש, כולל על קרקע בבעלות פרטית של שבט ערב אל-סואעד. בדרך כלל על ידי פיצוץ המבנים עם חומר נפץ[32]. בנוסף לשבט ערב אל-סואעד היה בשטח כפר של שבט ערב א-נעים, שגם אותו ביקשו לפנות[33].

בשנת 1966 נבנה בהר לבנים הסמוך מחנה בית הספר למפקדי כיתות - מחו"ה אלון, שהאימונים בו התבצעו בשטח 9 הסמוך אליו, אולם היחידות שהתאמנו במקום לא ניצלו את שטח 9 באינטנסיביות[2].

אירועי יום האדמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1976 החליטו מינהל מקרקעי ישראל ושלטונות צה"ל להפריש שטח של מאות דונמים משטח 9 לצורך הקמתה של העיירה הבדואית סלאמה. המטרה הייתה שעם הקמתה יפונו אליה כל שבטי הבדווים שהיו פזורים ברחבי שטח 9, שבאותה עת הגיעה מספרם לכמה מאות. התוכנית כללה 300 מגרשים לבנייה עצמית, ולכל משפחה בדווית שתעקור לעיירה החדשה יוקצה מגרש של 600–800 מ"ר, במחיר מוזל[34]. מיד אחר כך, בפברואר 1976 נאכף מחדש צו הסגירה על שטח 9, וגם הוטלו מחדש מגבלות על עיבוד השטחים החקלאיים. כך נותקו חלק ניכר מהקרקעות החקלאיות של הכפרים סכנין, עראבה ודיר חנא מן הכפרים עצמם. עקב החלטה זו, והפקעה של עוד 6,000 דונם להרחבת כרמיאל[35], החליטו תושבי הכפרים להכריז על ה-30 במרץ 1976, על יום מחאה ושביתה שקיבל את השם יום האדמה. במהלך אירועי אותו יום התקיימו הפגנות שמהלכן נהרגו שישה ונפצעו עשרות[36].

צמצום ולבסוף ביטול שטח 9

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של שנות ה-70 של המאה ה-20, כלקח ממלחמת יום הכיפורים, הפכו יחידות חיל הרגלים ליותר ויותר ממוכנות, מצוידות נגמ"שים לא היה אפשר להשתמש הרבה בשטח 9, שהיה קטן יחסית לתמרוני תנועה באש הנדרש מהאימון[2]. בנוסף שטחו צומצם באופן משמעותי בתקופה זו. כ-5,000 דונם נוספים יועדו להרחבת כרמיאל וכ-6,200 דונם הועברו למושב חזון לצורכי רעייה[2]. ושורה של יישובים חדשים הוקמו ברחבי השטח, במסגרת תוכנית המצפים: כך הוקמו היאחזות נח"ל צלמון (1976); לוטם (1978); מעלה צביה, אשבל ואשחר (1979); כמון, מכמנים, (1980), יובלים (1982), שורשים (1985), וכן השכונה הדרומית של כרמיאל בגבעת קרד. . החלק המערבי של שטח 9 הוקצה להקמת פארק תעשיות משגב ומבני המועצה האזורית החדשה משגב שזה עתה הוקמה ונועדה לשרת את המצפים בגליל. לידם, על שטח אימונים צמוד (שטח אש 117) הוקמה היאחזות נח"ל מרווה ב-1979[38], ולאחר מכן נבנה מתקן של רפא"ל.

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 עדיין היה שטח 9 סגור פורמלית לכניסה אזרחים. בלב השטח נערכו אימוני יחידות בית הספר למפקדי כיתות. אולם אפשרויות השימוש באש חיה היו מוגבלות לאזור שבו נמצאו יעדי האימונים והמטווח החדש שנבנה באותה עת במרכז השטח. העימות עם הגורמים האזרחיים גבר. הסוכנות היהודית דרשה שצה"ל יאפשר ליישובים החדשים שהוקמו בשוליו לעבד את אדמות המדינה בתוך השטח. בשנת 1985 לאחר שצה"ל צמצם את השימוש בו, הוא החזיק רק ב-1,500 דונם בלבד[39]. באוגוסט 1986 הוחלט על ביטול כליל של שטח אש 9 והחזרת האדמות הפרטיות בו לבעליהן[40].

ביטול שטח אש 9 הביא לתגובות נזעמות בקרב אנשי ימין, חבר הכנסת עוזי לנדאו אמר כי "מסירת שטח 9 לידי הערבים תהפוך אותו לגרעין של מדינה פלסטינית"[41], וסיעת התחיה-צומת ערכה עצרת מחאה בכרמיאל נגד "החזרת אדמות לערבים"[42]. סיעת הליכוד דרשה את פיטוריו של עזר ויצמן, שהיה שר בלי תיק ממונה על טיפול בערבי ישראל שהוביל את המהלך[43]. מצד שני השר דוד לוי תמך במהלך[44], וגם יצחק שמיר שבדיוק החל לשמש כראש הממשלה בממשלת הרוטציה, לא התנגד לו[45].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ רפאל מן, רבין: שטח 9 הוחזר לערבים כי הפסיק להתאים לאימוני צה"ל, מעריב, 18 באוגוסט 1986
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 עמירם אורן ורפי רגב, ארץ בחאקי: קרקע וביטחון בישראל, הוצאת כרמל, ירושלים, 2008, עמודים 386–388
  3. ^ 1 2 : סרן מיה כץ, סנגורית צבאית, הסנגוריה הצבאית פיקוד דרום וז"י, 1960 – "בג"ץ המחצבות" - היתרי הכניסה לשטח אימונים 9
  4. ^ הוחל בפינוי שטח אימונים בצפון, למרחב, 23 ביוני 1964
  5. ^ יהודה אריאל, כפרים בלי רישיון מוקמים בגליל, הארץ, 21 ביוני 1963
  6. ^ חביב כנען, כיצד נרכשו מחנות הצבא הבריטיים לאחר הכרזת החלוקה, הַבֹּקֶר, 20 ביוני 1958
  7. ^ נחתם ההסכם הכספי עם בריטניה, הארץ, 31 במרץ 1950
  8. ^ רות בונדי, מבצע יהוד הגליל, דבר, 6 בנובמבר 1953
    2 היאחזויות חדשות של נח"ל במסגרת מבצע י" הוד הגליל", הארץ, 1 בספטמבר 1953
  9. ^ גוברת ההתנגדות, קול העם, 5 במרץ 1956
  10. ^ גוברת התנגדות הפלחים להגבלת תנועתם ולמזימת גזל קרקעותיהם, קול העם, 5 במרץ 1956
  11. ^ נכנסו ל"שטחי אמונים" ונדונו למאסר, למרחב, 29 במרץ 1956
    עונשי מאסר וקנסות לתושבים ערבים הנאשמים ב"תנועה ללא רישיון", קול העם, 29 במרץ 1956
  12. ^ יהודה אריאל, הבדוי בצפון נעשה כפרי, הארץ, 18 בספטמבר 1963
  13. ^ אין דבר יותר אנטי־ישראלי מדיכוי חמיעוט הערבי, קול העם, 19 בינואר 1956
  14. ^ 1 2 מעיינים בהעברת שטחי האימונים, הארץ, 6 באוגוסט 1957
  15. ^ תכונס הכנסת לישיבה מיוחדת ותוקם ועדת־חקירה פרלמנטארית, קול העם, 8 באוגוסט 1957
  16. ^ רועה נפצע מרימון, למרחב, 17 בפברואר 1970
    2 ילוים נהרגו ממוקש, קול העם, 6 ביולי 1966
    יהודה גורן, רועה בן 16 נהרג בשטה אש 9, מעריב, 20 ביולי 1990
    בן 7 נהרג ליד "שטח 9", על המשמר, 11 ביוני 1973
    צעיר נהרג מהתפוצצות חפץ, דבר, 26 בנובמבר 1976
  17. ^ הופקעו קרקעות לצורך הקמת העיר כרמיאל צו הפקעה לשטח של 5550 דוגם, הארץ, 24 בינואר 1962
    רוגז בכפרים ערביים על הפקעת 5500 דונם להקמת העיירה כרמיאל, הארץ, 25 בינואר 1962
  18. ^ שטח כרמיאל עוד לא נקבע סופית נמשכים הדיונים על מיקום מחצבות השיש, הארץ, 18 בפברואר 1962
    יהודה אריאל, פיצויים ישפרו מצבם של בעלי הקרקעות, הארץ, 6 במרץ 1963
  19. ^ דן הורביץ, ועדת־הכספים אישרה הפקעות הקרקע להקמת העיירה כרמיאל, דבר, 30 באוקטובר 1962
  20. ^ 1 2 לעזרת העשוקים, אתגר (כתב עת לשירה), 15 באוקטובר 1964
  21. ^ אשכול מצדיק הפקעת הקרקעות מכפרים ערביים לצרכי כרמיאל, הארץ, 1 בפברואר 1962
  22. ^ נעצרו 31 איש שניסו למסוק זיתים בשטח מופקע בכרמיאל, דבר, 18 באוקטובר 1964
  23. ^ נישול איכרי בענה ודיר אל-אסד חושפים את המטרה האמיתית, אתגר (כתב עת לשירה), 5 באפריל 1962
  24. ^ אורי דייוויס נידון למאסר ומוחזק כבול באזיקים, קול העם, 19 באוקטובר 1964
  25. ^ אורי דייוויס - נעצר לפי הוראת הממשל הצבאי, מעריב, 16 באוקטובר 1964
  26. ^ דייוויס פתח בשביתת רעב כמחאה על הפקעת קרקעות כרמיאל, הַבֹּקֶר, 3 בנובמבר 1964
  27. ^ אורי דייוויס הפסיק את שביתת הרעב, למרחב, 8 בנובמבר 1964
  28. ^ נדחתה בקשת אורי דייוויס להשתחרר עד בירור ערעורו, קול העם, 18 בפברואר 1965
  29. ^ פרשת דייוויס - תנופה גוברת, "העולם הזה", גיליון 1433 מ-24 בפברואר 1965, עמוד 15
  30. ^ פרשת דייוויס - הורה אורי, "העולם הזה", גיליון 1434 מ-3 במרץ 1965, עמוד 10
  31. ^ אורי זוהר נידון למאסר על תנאי, מעריב, 11 באפריל 1965
  32. ^ עוד צווי־הריסה בערב־אל־סוועד, על המשמר, 21 באפריל 1965
    יהודה אריאל, נהרסו 15 מבנים לא־חוקיים ב"שטח 9" שבגליל המרכזי, הארץ, 4 באוגוסט 1964
    נשים וגברים זעקו בשטח 9 בעת פיצוץ משכנות בדואים, הארץ, 3 בספטמבר 1964
    יהודה אריאל, פוצצו בתים בגליל שנבנו ללא רשיון, הארץ, 17 ביוני 1963
  33. ^ עמנואל הראובני, הם לא רוצים לזוז...., מעריב, 3 במרץ 1965
  34. ^ מנחם רהט, עיירה בדווית תוקם ב"שטח 9" בגליל, מעריב, 25 בינואר 1976
  35. ^ ההפקעות בגליל, עמדה, 1 באפריל 1976
  36. ^ פאיז עבאם, מיכאל רותם, כבר לא שטח אש - הכניסה לשטח 9 מותרת, חדשות, 14 באוגוסט 1986
  37. ^ מאיר הראובני, גרעין עצמון התיישב בשטח אש 117, מעריב, 3 באפריל 1979
  38. ^ [37]
  39. ^ יהודה גורן, "הערבים הגרים ליד שטח 9 לא יסכימו שצה"ל יגדרו", מעריב, 18 בנובמבר 1985
  40. ^ אילן כפיר, הליכוד נרדם, ויצמן שיחק אותה, חדשות, 14 באוגוסט 1986
  41. ^ יהושע ביצור ויהודה גורן, "מסירת שטח 9 לערבים תהפוך אותו לגרעין מדינה פלשתינית", מעריב, 13 באוגוסט 1986
  42. ^ יהודה גורן ומאיר הראובני, רפול: נלחמנו, התיישבנו, בנינו ועכשיו מוותרים על שטח 9, מעריב, 19 באוגוסט 1986
  43. ^ אמנון לוי, פאר-לי שחר, הליכוד העניק לעזר ויצמן תואר חאג', חדשות, 13 באוגוסט 1986
  44. ^ מנחם הורוביץ, פאיז עבאס, דוד לוי: ההתנגדות להחזרת שטה 9 לידי ערביי ישראל – בלתי אחראית, חדשות, 20 באוגוסט 1986
  45. ^ פאר־לי שחר, משה ברכה, יגאל קוצר, הליכוד יורד משטח 9, חדשות, 21 באוגוסט 1986