רשומון

רשומון
羅生門

כרזת הסרט
מבוסס על	In a Grove
בימוי	אקירה קורוסאווה
הופק בידי	מינורו ג'ינגו
תסריט	אקירה קורוסאווה, שינובו האשימוטו, אקוטגאווה ריונוסוקה
עריכה	אקירה קורוסאווה
שחקנים ראשיים	טושירו מיפונה, מאצ'יקו קיו, מאסיוקי מורי, טקאשי שימורה
מוזיקה	פומיו היאסאקה
צילום	קאוזו מיאגאווה
מדינה	יפן
חברת הפקה	Kadokawa Pictures, Daiei Film
חברה מפיצה	RKO, נטפליקס, Daiei Film
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	25 באוגוסט 1950
משך הקרנה	88 דק'
שפת הסרט	יפנית
סוגה	סרט דרמה, סרט המבוסס על יצירה ספרותית, samurai cinema, סרט פלאשבק, סרט פשע, סרט תקופתי (ימי הביניים)
מקום התרחשות	יפן
תקופת התרחשות	תקופת הייאן
תקציב	250,000‏$
הכנסות באתר מוג'ו	rashomon
פרסים	פרס אריה הזהב פרס אוסקר לשם כבוד
דף הסרט ב־IMDb

רָשׁוֹמוֹן (ביפנית: 羅生門) הוא סרט קולנוע (שגם נכתב כמחזה^[1]) נודע של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה, שהופק בשנת 1950. הסרט זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה בשנת 1951, זכייה שהובילה לפרסומם של קורוסאווה ושל הקולנוע היפני ברחבי העולם המערבי. כמו כן זכה בפרס אוסקר מיוחד לסרט זר מטעם האקדמיה האמריקאית לקולנוע ובפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר.

הסרט מבוסס על שני סיפורים מאת הסופר היפני אקוטגאווה ריונוסוקה, ומתאר פשע של אונס ורצח מבעד לעיניהם של ארבעה עדי ראייה:

• טג'ומרו, הנאשם באונס וברצח (שאותו גילם טושירו מיפונה).
• טקהירו, הסמוראי הנרצח, שדבריו מגיעים באמצעות מעלה באוב.
• מסאקו, הנאנסת, שהיא אשתו של הנרצח.
• חוטב עצים ששמו אינו ידוע, שצפה באירוע. אותו שיחק טקאשי שימורה.

הארבעה מעלים מזיכרונם את הפשע. ארבע העדויות סותרות זו את זו והצופה אינו מסוגל לגלות את האמת, ובפרט אינו מקבל תשובה לנסיבות המוות: האם היה זה מוות בדו-קרב, רצח או התאבדות? המוות הוא נתון אובייקטיבי, אך תיאור נסיבותיו סובייקטיבי לחלוטין ומשקף את הפרשנות שנותן למאורעות כל עד ראייה (שהוא גם שותף למאורעות).

הסרט מתרחש ביפן של המאה ה-12. מסאקו ובעלה הסמוראי טקהירו נעים על דרך ראשית העוברת בין שני מקומות יישוב (האישה יושבת על סוס המובל על ידי בעלה) וחולפים על פני הפושע הנודע טג'ומרו. הלה, עקב רצונו במסאקו, חוזר על עקבותיו ופוגש בזוג שנית, טוען בפני הבעל כי מצא טובין עזובים (חרבות ומראות) והחביאם, ומשכנע אותו לסטות מהדרך (יחד עם אשתו) ולבוא בעקבותיו כדי לקנותם ממנו בזול. במעבה היער תוקף טג'ומרו את הבעל ומצליח לכפות אותו, ואז אונס את האישה. בסופו של דבר הבעל נמצא מת. טג'ומרו עומד לדין, ובעדותו הוא מכחיש את האונס וטוען שהמעשה נעשה בהסכמה הדדית, אך מאשר שלאחר מכן הרג את הבעל בדו-קרב. האישה מעידה שטג'ומרו אנס אותה, בעלה הביט בה במבט מאשים וקר באופן בלתי פוסק שגרם לה להתעלף, וכשהתעוררה מעלפונה מצאה את הפגיון שלה נעוץ בבעלה המת. הסתירה בין עדויותיהם של טג'ומרו ומסאקו גורמת לזימונו של טקהירו לעדות באמצעות מעלה באוב. טקהירו מעלה גרסה שלישית, לפיה טג'ומרו שכנע את האישה להצטרף אליו לאחר האונס וזו דרשה ממנו להרוג את בעלה כדי לאפשר את נישואיהם. טקהירו טוען שלא יכול לעמוד בהשפלה זו ודקר את עצמו בחזהו באמצעות פגיון שנשמט מידי אשתו.

חוטב העצים שהיה עד לאירוע, טוען שכל השלושה משקרים, והוא מספר את גרסתו לנזיר ולאיכר המסתתרים מפני סערת הגשם יחד איתו בשער רשומון של העיר קיוטו. לפי גרסה זו, המשלבת קטעים מעדויות שלושת העדים, טג'ומרו רצח את הבעל לפי בקשת אשתו.
בסופו של דבר, עולה תהייה גם באשר למהימנות עדות חוטב העצים: קול בכיו של תינוק נטוש נשמע לפתע, והאיכר ממהר לקחת מהתינוק את המעיל בו הוא עטוף. חוטב העצים גוער באיכר אך הלה משיב כי לא יאזין להטפות מוסר מחוטב העצים אשר בעצמו גנב את פגיון האישה היקר, לאחר שננעץ בגופת בעלה הסמוראי.
בסופו של הסרט מחליט חוטב העצים לאמץ את התינוק הנטוש וסערת הגשמים שוככת.

ההצגה הועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1961, בתרגומו של דן מירון, בבימויו של יוסף מילוא, ובהשתתפות חיים טופול, יצחק שילה, אילן דר, נאוה שאן, מרדכי בן-זאב, ראובן בר יותם ואחרים^[2].

בשנת 1980 עלתה בתיאטרון החאן הפקה נוספת של ההצגה. את המחזה תרגם מיפנית יעקב רז שגם ביים^[3]. צוות השחקנים כלל את אורי אברהמי, ויקטור עטר, נטע פלוצקי, אבי פניני, ששון גבאי ועליזה רוזן. תפאורה ותלבושות, פרידה קלפהולץ. ההצגה כללה כוריאוגרפיה פיזית ברוח היפנית. היו בה מחוות ותנועות פיזיות וקרבות מבוימים. בשל מסורת של רגישות לתנועה בתרבות היפנית (שהצמיחה דיסציפלינות פיזיות כגון תיאטרון נו ותיאטרון בוטו, ג'ודו וסומו), השחקן המבצע וגם הצופה מורגלים ברמת עידון גבוהה מזו המקובלת בתרבות המערב. גם אם הצופה המערבי לא יידע ל'שים את האצבע' על עיקר זה, הוא מזהה את המודעות המוגברת לתנועה. הניסיון, כפי שנעשה בהצגה זו, להתחקות אחר סטנדרטים 'מזרחיים' הביא לכך שכל תנועה וגם הקטנה, נבחרה ונשקלה במאזניים דקים: האם היא שייכת באופן אורגני לאירוע הבימתי? האם יש סיכוי שהיא תבוצע היטב במסגרת משאבי זמן החזרות? השחקנים היו מחויבים לדיוק הגאומטרי של תנועת איברי הגוף במרחב, כמו גם להפקה ב'רוח הנכונה'. באמצעות הקפדה זו התרחש על הבמה סיפור פיזי שהוא לא רק פרשנות לעלילה, אלא עלילה בפני עצמה. עלילה זו מתקשרת עם הקהל ללא מילים. ההצגה בוצעה בחאן על במה בצורת זירה, בה הקהל ישב מסביב לבמה. כאשר ההצגה נדדה ברחבי הארץ לבמות אחרות קטנות יותר ו'שטוחות' יותר, למשל בתיאטרון צוותא, האריכו את הבמה אל תוך האולם, כדי לאפשר מרחב פעולה עבור קרבות הבמה, ולקרב אותם אל הקהל. בשל האתגר הפיזי הגבוה לשחקנים, נדרשו הדרכה ואימון מקיף לשם רכישת המיומנויות החדשות. על כך הופקד בני שלייסר, שהתמחה באמנויות לחימה יפניות עתיקות. הוא הביא מניסיונו באומנות הסיף המסורתית של הסמוראים, ויצר את מהלכי קרבות הבמה. ההצגה הועלתה פעמים רבות, וזכתה לאהדה גם בקרב מוסדות התיאטרון, ועל כך זכתה בפרס משה הלוי.

בעקבות הצלחתו של הסרט, משמשת המילה "רשומון" לתיאור סיטואציה שבה לא ניתן לרדת לחקר האמת עקב עדויות סותרות הניתנות על ידי עדים המדברים מנקודות מבט שונות. בעברית יצא לאור ספר מחקרי שעשה שימוש במונח, תוך הרחבת משמעות המושג להקשר המחקרי במחקר האיכותני, "כמגוון של נקודות מבט מנומקות מבחינה תאורטית ומתודולוגית הבוחנות את אותו הטקסט". בספר הופיעו שבעה ניתוחים שונים של שבעה חוקרים המתמקדים בטקסט אחד, קצר יחסית, של תכתובת בפורום מקוון.^[4]

• שמונה צדדים לאמת

• אקוטגווה ריונוסקה, רשומון, הוצאת גוונים - טרקלין.
• שרה הלפרין, ז’אנר הרשומון בסיפורת העברית החדשה, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1991.
• דני מוג'ה, אהבנו כל כך – 100 סרטי מופת, מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, הערך "רשומון", עמ' 75–77

מדיה וקבצים בנושא רשומון בוויקישיתוף

• "רשומון", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "רשומון", באתר נטפליקס
• "רשומון", באתר AllMovie (באנגלית)
• "רשומון", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "רשומון", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
• "רשומון", באתר Metacritic (באנגלית)
• "רשומון", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• "רשומון", בתיאטרון החאן
• "רשומון: על אתיקה ומידת הנגישות לאמת", דיון בממד האתי של הסרט באתר Regev’s Library.
• עופרה עופר אורן, אקוטגווה רינוסקה, "ראשומון": האם קיימת יותר מאמת אחת?, בבלוג "סופרת ספרים", 31 ביולי 2019