רפיח

ערך זה עוסק בעיר בקצה הדרומי של רצועת עזה, על גבול מצרים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו רפיח (פירושונים).

רפיח
رفح

סמל רפיח
מרכז מסחרי ברפיח
טריטוריה	הרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית
נפה	רפיח
ראש העיר	עיסא ח'ליל אל-נשאר[1]
שטח	64 קמ"ר
גובה	54 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	171,899[2] (2017)
קואורדינטות	31°17′19″N 34°15′07″E / 31.288611111111°N 34.251944444444°E / 31.288611111111; 34.251944444444
אזור זמן	UTC +2
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת מערב הנגב מוגדלת)   רפיח (למפת מערב הנגב רגילה)   רפיח (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום רפיח (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום רפיח tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

רָפִיחַ (במצרית קדומה: rpwḥw^[3], באשורית: Rapiḫi או Rapiḫu^[4], ביוונית: Ράφα^[5][6], בערבית: رَفَح, רַפַח^[7]) היא העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, רוב תושביה הם ערבים מוסלמים, ומרביתם פליטים פלסטינים.

זוהי בירת מחוז רפיח של רצועת עזה, הממוקמת כ-30 ק"מ דרומית-מערבית לעיר עזה. לפי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2017 מנתה רפיח 171,889 תושבים. כתוצאה ממתקפת הפתע של חמאס על מדינת ישראל בשנת 2023, על פי ההערכות רבים מתושבי רצועת עזה בעיקר מצפון הרצועה מהעיר עזה ומח'אן יונס פונו לרפיח.

כשישראל נסוגה מסיני ב-1982, פוצלה רפיח לחלק עזתי וחלק מצרי, תוך חלוקת משפחות, מופרדות על ידי מחסומי תיל ^{[דרוש מקור]}.

ברפיח נמצא מעבר גבול רפיח, נקודת המעבר היחידה בין מצרים לרצועת עזה. שדה התעופה היחיד של הרצועה, נמל התעופה הבין-לאומי יאסר ערפאת, שפעל בדרום רפיח בין השנים 1998–2001, נהרס על ידי צבא הגנה לישראל.

רפיח מורכבת משלושה אזורים נושקים^[8]:

• העיירה – האתר ההיסטורי של העיירה המורכבת משכונות הנושאות שמות משפחה של שבטים שהתגוררו באזור כמו קישטא ושאער. שכונת ג'נינה, סלאם, אל-תנור
• מחנה הפליטים – הוקם ב-1949, והתיישבו בו פליטים ממלחמת העצמאות^[9]. המחנה מחולק לשכונות המסומנות באותיות: בלוק O, בלוק P, וכו', המחנה מחולק לתת-מחנות: שאבורה, יבנא, המחנה המערבי ומחנות נוספים.
• שכונות חדשות שהוקמו על ידי ישראל לצורך יישוב של פליטים שפונו ממחנה הפליטים. שכונות אלה כוללות את שכונת ברזיל בדרום רפיח ושכונת תל א-סולטאן במערב רפיח.

rpwḥw[10] בכתב חרטומים

בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, כנראה כ-2 ק"מ מדרום לתל רפיח שכנה רפיח הקדומה, יישוב חשוב על "דרך הים" (או דרך הורוס כפי שקראו לה המצרים), שלא עברה ממש בקרבת החוף מחמת רצועת החולות הנודדים. אזור עזה, שבגבול הדרומי של ארץ כנען, היה לאחד ממעוזי השלטון המצרי, כולל רפיח, תל אל-עג'ול, שיח' זוויד, תל שרוחן ובמיוחד עזה, שהייתה לבירת השלטון המצרי בכנען. קטע זה של הדרך היה חיוני ביותר למצרים, ולכן הוקמה לאורכו שורה של מבצרים, תחנות דרך ובארות מים במרחקים קבועים, במגמה להקל את המעבר של הצבא המצרי. תחותמס השלישי (המאה ה-15 לפנה"ס) עבר בה בדרכו לכיבוש תל מגידו. העיר מוזכרת בפפירוס אנסטאזי א' מתקופת פרעה סתי הראשון (המאה ה-14 לפנה"ס), הכותב מתאר אתרים ברחבי האימפריה, מתאר את העיר רפיח, את ביצוריה ואת מיקומה הגאוגרפי ביחס לעזה^[11]. מתקופת פרעה סתי הראשון (המאה ה-14 לפנה"ס). התעודה המקיפה ביותר, המתארת את "דרך הים", הוא הקטע הגאוגרפי שבאיגרת הסופר המצרי חורי מימי רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס)^[12].

הפעילות הדיפלומטית והצבאית של מצרים בראשית תקופת הברזל א' מלמדת שאפשרות התנועה לאורך "דרך הים" מתחנה אל תחנה, נשמרה ברציפות מתקופת הברונזה המאוחרת, לפחות כל זמן שמצרים נכחה בדרום ארץ כנען (1133 לפסה"נ בערך). אחר כך עוברת רפיח לשליטת הפלשתים, בגבולה הדרומי של ממלכתם. בשנת 925 לפנה"ס עצר בה צבאו של שישק במסעו לארץ ישראל^[13].

עלייתו של סרגון השני, מלך אשור לשלטון (705–721 לפסה"נ) לוותה במרידות ברחבי האימפריה, וביניהן זאת של עזה בשנת 720 לפנה"ס. חנון מלך עזה הצטרף לקואליציה סורית–ארץ ישראלית שבראשה עמד יהובידי מלך חמת, ושנתמכה על ידי מצרים. המרד של עזה דוכא בקרב שנערך ליד רפיח, וחנון הובל לאשור כבול בשלשלאות. מפקד הכח המצרי שנשלח לעזרת חנון, נמלט בחזרה למצרים. רפיח נהרסה ותושביה הוגלו. במסעו השני לפלשת (716 לפסה"נ) מספר סרגון השני שהגלה אוכלוסייה אל נחל מצרים והושיב אותה באזור. מהלכיו של סרגון נועדו ליצור אזור חיץ עם גבול מצרים, שתושביו נאמנים לאשור^[13].

במסעו העשירי, שנערך בשנת 671 לפנה"ס, כבש אסרחדון את מצרים. הוא מודיע, כי בדרכו עבר ברפיח שבקרבת נחל מצרים והמשיך עד מצרים^[14].

ערך מורחב – קרב רפיח (217 לפנה"ס)

בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל במקום התרחש קרב רפיח, שהיה קרב מכריע במלחמה הסורית הרביעית בין תלמי הרביעי ממצרים ואנטיוכוס השלישי (הגדול) מהאימפריה הסלאוקית. הקרב נערך ב-22 ביוני 217 לפנה"ס, ליד רפיח, ובעקבותיו זכו המצרים לשוב ולשלוט על קוילה-סוריה^[15].

בשנת 100 לפנה"ס כבש אותה אלכסנדר ינאי, והרס אותה. המצביא הרומי אולוס גביניוס בנה אותה מחדש בשנת 61 לפנה"ס, כחלק ממשימתו לחזק את האחיזה הרומית לאורך חופי הים התיכון.

יוסף בן מתתיהו כתב תיאור של מסע צבא רומא תחת פיקודו של טיטוס ממצרים לעזה. ביום אחד עבר את המרחק מפלוסיום עד מקדש זאוס קסיוס, ביום השני הגיע לאוסטרקינה, ביום השלישי הגיע אל אל-עריש, ביום הרביעי הגיע אל רפיח, וביום החמישי הגיע אל עזה^[16].

בימי סטראבון נחשבה רפיח לחלק מפיניקיה^[6].

בתקופה הביזנטית הייתה רוב האוכלוסייה נוצרית ובעיר שכן הגמון.

בסוף התקופה הביזנטית, לאורך החוף, החלו חולות שפת הים נסחפים לפנים הארץ, מכסים את האדמה החקלאית ויישובים רבים לאורך החוף חדלו להתקיים. מיפו דרומה עמדו על תילן רק הערים אשקלון, עזה ורפיח, כשהן מוציאות מחייתן מן הרצועה הצרה של אדמה פורייה שמאחורי החולות, ממסחר ומן השיירות העוברות למצרים וממנה בדרך הצפונית של מדבר סיני. בתקופה המוסלמית המוקדמת, בשנת 634, נכבשה העיר על ידי הערבים שהפכו אותה לעיר מסחר פורחת בנתיבי הסחר שלהם.

חודש לאחר כיבוש ירושלים בשנת 1099 בידי הצלבנים, נכבש האזור בידיהם, אך העיר אשקלון, שהייתה העיר הגדולה והמבוצרת באזור, נשארה בשליטת השושלת הפאטמית. רק לאחר חמישים שנים של מאבק הכניעו את אשקלון, כאשר קודם כבר כבשו את עזה ורפיח מדרום^[17].

בימי הביניים ישבו ברפיח יהודים. בגניזת קהיר נזכרת העיר בשמות רפח, חצור, מבצר חצור, חצרים. בשנת 1080 הודיע יהודי מיושבי חצור, שמפחד האויב הוא רוצה לעבור מחצור לאשקלון המבוצרת יותר^[18].

בשנת 1910 דווח על קניית שטח אדמה ברפיח להתיישבות יהודית. במקום היו שתי בארות והוא היה תחת חסות אנגלית כך שהתושבים היו פטורים משירות צבאי^[19].

ערך מורחב – קרב רפיח (1917)

במלחמת העולם הראשונה הבריטים, שהתקדמו דרך מדבר סיני, הניחו גם מסילה עד רפיח, ומאפריל 1917 החלו מניחים משם שלוחה מזרחה עד לעין הבשור. לאחר נפילת באר שבע המשיכו הבריטים את הנחת המסילה עד לביר אבו רקייק ("מחנה תימן" כיום), שם התחבר הקו אל המסילה הטורקית. קו באר שבע – רפיח נחנך רשמית ב-8 במאי 1918 בטקס, שאליו הגיע ברכבת מהודרת מרפיח המושל הצבאי של הארץ, הקולונל אלפרד פארקר, יחד עם שייח'ים בדווים. קבלת הפנים החגיגית נערכה בתחנת הרכבת של באר שבע בליווי תזמורת צבאית. לאחר חנוכת הקו הייתה התחנה בבאר שבע לתקופת מה לצומת רכבות מרכזי בארץ: ממנה יצאו רכבות מערבה, לרפיח (ומשם למצרים או ליפו), צפונה לירושלים, ודרומה לניצנה. המסילה מרפיח נסללה ברוחב של 143.5 ס"מ, ואילו רוחב המסילה הטורקית היה 105 ס"מ. כדי שגם קרונות טורקיים יוכלו לנוע בקו זה, הוסיפו הבריטים בין הפסים פס שלישי. וכך נוצר מצב שהיה יחיד במינו בתולדות הרכבות בארץ ישראל, הרכבות מבאר שבע היו מורכבות לפעמים בעת ובעונה אחת מקרונות בריטיים וטורקיים גם יחד, וכל קרון נע על מסילה ברוחב שונה. אך ב-1919 נעקרו הפסים הטורקיים, וכך נותרה באר שבע מחוברת במסילת ברזל רק עם רפיח^[20].

תושבים מח'אן יונס עיבדו במקום חלקות קרקע ולעיתים התגוררו במקום בעונת העבודה החקלאית^[21]. לאחר שהאזור נכבש על ידי הבריטים בקרב רפיח (1917), החל להתגבש במקום יישוב של קבע. תרמה לכך הקרבה למחנות הצבא הבריטי והקרבה לגבול בין ארץ ישראל ומצרים. חלק מהחנויות במקום נבנו ממש על הגבול, על מנת להקשות על גביית מכס. כך, בשנת 1922 מנתה אוכלוסיית רפיח 600 תושבים ובשנת 1948 הגיעה האוכלוסייה ל-2,500 תושבים. רוב האוכלוסייה התפרנסה מחקלאות וגידול צאן. הבתים במקום נבנו בתחילה בפיזור רב זה מזה, אך עם הזמן התגבשו במקום רחובות מסודרים שלאורכם בתים. רובה של רפיח היה בצד הארצישראלי של הגבול, בעוד תחנת הרכבת נמצאה בצד המצרי של הגבול^[21]. בשנת 1946 שכן ברפיח מחנה מעצר, שאליו הועברו רבים מעצורי "השבת השחורה". מחנות רפיח, שבמהלך סיום המנדט הועבר אליהם ציוד רב, היו השטח האחרון שפינו הבריטים בארץ ישראל, ביולי 1948.

לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, העיר נכללה בשטח המדינה הערבית ועברה לשליטת מצרים עם נסיגת הצבא הבריטי. במהלך מלחמת העצמאות התנהלו בסביבות העיר קרבות בין צה"ל לצבא המצרי.

במלחמת סיני הייתה העיר אזור קרבות שדרכו פרץ צה"ל לצפון סיני. ב–12 בנובמבר 1956, במהלך שליטת צה"ל בעיר, אירע בעיר טבח רפיח שבו הרג צה"ל עשרות מתושבי העיר^[22]. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, תיאר זאת בתשובה לשאילתא בכנסת: "כמה אנשים במקום הפרו את העוצר וגם פתחו באש נגד הצבא. לאחר כמה יריות באוויר היו החיילים שלנו מוכרחים לירות במתפרעים; 48 נהרגו וכמה נפצעו. נעשו חיפושים ונתגלו כ-250 חיילים מצריים עם המון כלי-נשק."^[23]

גם במלחמת ששת הימים הייתה העיר אזור קרבות שדרכו פרץ צה"ל (בעיקר אוגדה 77 ואוגדה 84) לצפון סיני. בשנת 1967 מנתה אוכלוסיית רפיח 55,000 תושבים. בעקבות המלחמה עברה העיר לשליטת ישראל. בשנת 1971 החליטה ממשלת ישראל לפעול לשיקום מחנה הפליטים ברפיח, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ולשינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. כחלק מהתוכנית הוקמו שכונות חדשות לפליטים בעזה, כשמע"ץ מבצעת את עבודת התשתית. ישראל הקימה שתי שכונות חדשות: שכונת ברזיל ושכונת קנדה בסיני^[24]. שכונת ברזיל נקראה על שם מחנה של חיילי כוח החירום של האומות המאוחדות מברזיל שהיה במקום. ישנן גרסאות שונות למקור השם שכונת קנדה. ישנם מקורות המציינים שהיה במקום מחנה של חיילים מקנדה. מקור אחר גורס כי המדובר בבדיחה. לשכונת קנדה בסיני עברו בשנים 1973–1975 כ-500 משפחות מורחבות של כ-5,000 תושבים ממחנה רפיח^[25].

עם נסיגת ישראל מסיני על פי הסכם השלום בין ישראל למצרים, נחצתה רפיח, וחלקה שמדרום מערב לקו הגבול הבין-לאומי עבר לשליטת מצרים. על פי ההסכם, מצרים הייתה אמורה לממן את יישובם מחדש של תושבי שכונת קנדה בסיני בתל א-סולטאן, שנודע כשכונת קנדה החדשה. תהליך היישוב מחדש החל בשנת 1989 ונמשך עד שנת 2000, כאשר מצרים מימנה את הפרויקט בשנתיים הראשונות ולאחר מכן במימון של קנדה וכווית^[26].

ברבות השנים חפרו מבריחים, מתחת לגבול הבין-לאומי, מנהרות שקישרו את שני חלקי העיר ושימשו להברחת סחורות ואנשים.

עם הקמת הרשות הפלסטינית הועברה העיר לשליטת הרשות, כשלכל אורך הגבול הבין-לאומי נקבעה רצועה צרה ("ציר פילדלפי") שבשליטת ישראל. רצועה זאת נועדה ליצור חיץ בין רצועת עזה ובין מצרים. חיץ זה נוצר במידה חלקית בלבד, משום שמנהרות המבריחים, שעברו מתחת לחיץ זה, שימשו להברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועת עזה.

אזור "ציר פילדלפי" היווה בכל שנות האינתיפאדה השנייה אזור לחימה בין צה"ל לפלסטינים. ב-12 במאי 2004 נפגע נגמ"ש של צה"ל שנסע בציר פילדלפי ועסק בפיצוץ מנהרות, וחמשת חייליו נהרגו. בעקבות זאת יצא צה"ל ל"מבצע קשת בענן" – מבצע רחב היקף ברפיח^[27], שבו, על-פי הודעת מפקד אוגדת עזה, נהרגו 41 מחבלים ו-12 אזרחים, אותרו שלוש מנהרות ונהרסו 56 בתים. הנזק שנגרם לפלסטינים גרר ביקורת בין-לאומית. המבצע העלה לסדר היום את בעיית "ציר פילדלפי" בתוכנית ההתנתקות.

ב-23 בינואר 2008 פרצו הפלסטינים ברפיח מצד ישראל את הגבול עם מצרים במעבר רפיח, ובכך איפשרו למצרים להעביר מזון, ולגורמים פרו-פלסטינים אף נשק. במהלך מבצע עופרת יצוקה, שהחל ב-27 בדצמבר 2008, היו מנהרות ההברחה המובילות לרפיח יעד מרכזי לתקיפות חיל האוויר הישראלי. בנוסף לתקיפת המנהרות בציר פילדלפי, הוחרבו, על פי צה"ל, מאות בתים שאל חלקם הובילו מנהרות.

באוגוסט 2009 הכריז עבד אל-לטיף מוסא, מנהיג הארגון ג'ונד אנסאר אללה, על הקמת אמירות מוסלמית ברפיח. החמאס דיכא את האמירות והרג את בכירי הארגון.^[28]

ערך מורחב – קרב רפיח (2014)

במהלך מבצע צוק איתן, שהחל ב-8 ביולי 2014, חיילי כוחות צה"ל נכנסו אל תחומי העיר בניסיון לנטרל מחבלי חמאס. ב-24 ביולי, כ-150 פלסטינים מאזור העיר, בהם מחבלים, הסגירו את עצמם בלילה לידי כוחות חטיבת גבעתי ששהו בעיר. במהלך הפסקת אש הומניטרית שהחלה ב-08:00 בבוקר 1 באוגוסט 2014, מחבלי חמאס ששהו בעיר הגיחו מפירי מנהרות ותקפו את כוח פלס"ר גבעתי ששהו בעיר, במהלך ההיתקלות נהרגו 3 מחיילי הכוח לרבות מפקדם. עקב התקרית והחשש לחטיפת אחד מהחיילים, הופעל נוהל חניבעל שבמהלכו הומטרה אש כבדה מאוד על העיר. ביום המחרת כוח צה"ל המשיך לתקוף בעיר וגרם לנזק רב. לפי הערכת צה"ל נהרגו מקרב הפלסטינים 42 מחבלים וייתכן שבאופן בלתי מכוון נהרגו עוד כ-72 בלתי מעורבים^[29]. כוחות צה"ל נסוגו מהעיר עם סיום הפעילות הקרקעית בשעות הערב של יום ה-2 באוגוסט.

באוקטובר 2014 החלה ממשלת מצרים בהקמת אזור חיץ ברוחב של כ–500 מטר באורך של 14 ק"מ, לאורך גדר ההפרדה בין מצרים לרצועת עזה^[30]. תחילה פונו 120 בתים ברפיח המצרית במסגרת מאבק הממשל במנהרות מרצועת עזה, ואחר כך כ-880 בתים נוספים כשרוחב הרצועה גדל לקילומטר^[31][32]. באוגוסט 2015 החלה מצרים לחפור בריכות דגים בגבול עם עזה כדי להרוס מנהרות הברחה^[33].

ערך מורחב – קרב רפיח (2024)

במאי 2024 נכנסו כוחות צה"ל לשכונות המזרחיות של רפיח.

• פתחת רפיח
• בית החולים מוחמד יוסף א-נג'אר
• גבול מצרים – רצועת עזה

מדיה וקבצים בנושא רפיח בוויקישיתוף

• מנחם תלמי, פגישה עם מכרים וותיקים - עם תושבי יאזור ויפו במחנות הפליטים ברצועה, מעריב, 30 בנובמבר 1956
• דורון פסקין, האיש שעומד בראש קן הצרעות של העיר רפיח, באתר כלכליסט, 3 באוגוסט 2014
• אבשלום קור, באופן מילולי במלחמה: רפיח בחרוזי המשוררים שלנו, גלי צה"ל, 18.9.24
• רפיח (רצועת עזה), דף שער בספרייה הלאומית

ערים ומושבות פיניקיות
כנען	ערי החוף אלת • רפיח • עזה • אשקלון • אשדוד • מחוז יבנה • יפו • תל מיכל • ארשף • אליכין • מגדל עבדעשתרת • תל מבורך • קרוקודילון • דאר • עתלית • קרתה • שקמונה • תל אבו הואם • בעל • תל בירה • עכו • כברי • אכזיב • חמון • צור • מחלב • צרפת • צידון • בארות • גבל • בתרון • טריפולי • אורתוסיה • ערקת • צמר • מרימה (אנ') • מרת (אנ') • אַרְוָד • אנטי־ארוד • קרן • בלנאה • פלטוס (אנ') • גבעל • לאדכא • אוגרית־רמיתה • מוריאנדה (אנ') פנים הארץ מרשה • ירושלם • שכם • כבול • מצפה ימים • קדש • תל אנפה • כמד • בעל־בקע
קיליקיה	אזתודי • אדון • לארטס (אנ')
אי־כתיים/אלשי	כתי • אדיל • תמש • לפש • פף • סלמיס • אמתוס (אנ')
יוון	רודן • כפתור • אי־כתר (אנ') • סאמוס • קליסטה־תרה • תאסוס • עבדרת • אתונה • פיראוס • תבאי (אנ') • דמטריאס • קוס • אוליארוס (אנ') • פויניקוס (אנ')
מצרים	תחפנחס • מף • איפסמבול
סיציליה	צור הכוסים • אגרגנת • הראקליה מינואה • סלינוס (אנ') • מזר (אנ') • ליליבאיום • מטוא (אנ') • דרפנה • ארך • ציץ • כפרא (אנ') • חמר (אנ') • ראש מלקרת • הנה
שרדן	אולביה • פאולי ג'ריי (מארח?) (אנ') • כרלי • נורה (אנ') • ביתען (אנ') • סלכי (אנ') • אי נצים (אנ') • מונטה סיראי (אנ') • נאפוליס (אנ') • תרוס (אנ') • אלגרו
קורסיקה	אלליה (אנ')
מצר מלקרת	אנן • גול • אירנם • למפדוזה
צפון אפריקה	תובקטיס • לפקי • ויעת, פילן, מעקר • צברתען • מנינקס • מקם חדש (אנ') • קפסה • תעינת (אנ') • ראש פה (אנ') • אכולה (אנ') • שטפשר (אנ') • תפסוס (אנ') • לפקי (תוניסיה) (אנ') • ראש פנת • אדרמת • מכתר (אנ') • תנסמת (צר') • אספיס (אנ') • כרכואן • קרתחדשת • עתקת • ראש אשמן (אנ') • עפון אקרא • תבגג • ווגה (אנ') • אלתברש (אנ') • בבעל (אנ') • תברכען (אנ') • תגרן (אנ') • עפון (אנ') • מלכא (אנ') • מקמא (אנ') • ראש כד (אנ') • כרטן • טפתען (אנ') • אי גלגל (אנ') • סראע (אנ') • תמכי (אנ') • ראש עז (אנ') • ראשיפיסיר (אנ') • אי אמן (אנ') • ראש כובב (אנ') • כש (אנ') • ראשוביקרי (אנ') • ראש גני (אנ') • אי כוסים • תיפאזה • אי חול (אנ') • גנגן (אנ') • קרתן (אנ') • כמא (אנ') • ראשגון (אנ') • ראש אדר • אבן חק (אנ') • חק ש עלשת • תיתגא (אנ') • יוליה קונסטנטינה זיליל (אנ') • לכש (אנ') • וולוביליס (אנ') • תומיאטרי (אנ') • תמדעת (אנ') • סלעת־שעלת (אנ') • אזמה (אנ') • ראשיביס • מוגדור • אגדר
אישפניה	אליסובו • נמל חנבעל ונמל מגן • אוסונובה • טבירה (אנ') • אונובה • שפלה • קרת חמן (אנ') • קרת טובה • לבריחה (אנ') • אגדר • קרת (אנ') • מונס קלפה • קרו דל ווילאר (אנ') • מלחת • טוסקנוס (אנ') • צכץ • עבדרת (אישפניה) (אנ') • תותוגי (אנ') • תגלת (אנ') • קרתחדשת (אישפניה) • הרנא (אנ') • אקרה לאוקה • צוריכה (אנ') • טרקו
האיים הבלאריים	איבשם (אנ') • מגן
עוד	מסלת • אביניון • נים • אי נור • עשתרות (אנ') • תרשיש • אופיר • אימפריית קרתחדשת