רוברט סטיוארט, הוויקונט קאסלריי
רוברט סטיוארט, שנודע יותר בתוארו, לורד קאסלרֵיי, המרקיז השני של לונדונדרי (אנגלית: Robert Stewart, 2nd Marquess of Londonderry, Viscount Castlereagh, נולד בדבלין ב-18 ביוני 1769, מת בהתאבדות בנורת' קריי (North Cray), אז בקנט, וכיום רובע של לונדון, ב-12 באוגוסט 1822), היה מדינאי בריטי ממוצא אירי. כמזכיר ראשי בפועל לענייני אירלנד, היה אחראי לדיכוי המרד האירי של 1798. כיהן כשר החוץ הבריטי בסוף תקופת המלחמות הנפוליאוניות בממשלת הלורד ליברפול, והיה לו תפקיד מרכזי בעיצוב הקואליציה שהביאה למפלתו של הקיסר הצרפתי. קודם לכן כיהן בשתי כהונות נפרדות כשר המלחמה, וקידם רפורמה רחבה בצבא האימפריה הבריטית.
בהמשך לכך ייצג את בריטניה בקונגרס וינה והיה מאדריכלי הקונצרט האירופי והברית הקדושה נגד הסנטימנט המהפכני שהופרח ברחבי אירופה וערער על המשטרים האבסולוטיים השמרנים והריאקציונרים לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית. סדר הכוחות האירופי החדש שהקים החזיק מעמד במשך כמאה שנים, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. משנת 1812 ואילך, קאסלריי היה מנהיג בית הנבחרים (Leader of the House of Commons), התואר השני במעלה בממשל הבריטי לאחר ראש הממשלה.
ללורד קאסלריי היה חלק משמעותי במאבק לביטול סחר העבדים האטלנטי, והוא הביא לסדרת הסדרים בין בריטניה להולנד, צרפת, ספרד ופורטוגל שלפיהם הסכימו אותן המדינות להגביל את סחר העבדים. לצד הלורד פלמרסטון נחשב למדינאי הבריטי שתרם יותר מכל אחר לביטול העבדות. מעמדו הציבורי התערער לאחר המלחמות, לנוכח שפל כלכלי שהכה את בריטניה, תסיסה אזרחית שנגרמה עקב חקיקת חוקי הדגן, ודיכוי ממשלתי כפי שנראה בטבח פיטרלו. הוא חשד שנרדף בידי מתנגדיו ובריאותו הנפשית התערערה עד אשר התאבד ב-1822 בגיל 53. ירש אותו בתפקיד שר החוץ יריבו משכבר הימים ושנוא נפשו, ג'ורג' קנינג. פעילותו המדינית והפוליטית ביססו אותו כמעין "נמסיס" בעבור התנועות המהפכניות שקמו ברחבי אירופה והעולם כולו, בהשראת המהפכה הצרפתית ובעקבותה.
שנותיו המוקדמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוברט סטיוארט נולד ב-18 ביוני 1769 (שהייתה גם שנת הולדתם של נפוליאון ושל הדוכס הראשון מוולינגטון) בדבלין, ממלכת אירלנד (אשר הייתה כפופה לריבון, ממלכת בריטניה הגדולה) למשפחת אצולה אנגלו-אירית רמת מעלה. משפחת סטיוארט היו במקור מתיישבים סקוטים באירלנד וחברים בכנסייה הפרסבטריאנית ולא הכנסייה האנגליקנית הממוסדת[א]. משפחתו הייתה משפחה רבת השפעה, שרבים מבניה נשאו משרות מפתח מדיניות[1]. כבר מעת הולדתו נדמה היה, כי מקצועו והדרך שאליה יפסע בחייו קבועים לפי מוצאו. אמו, שרה פרנסיס, מתה בעת לידה בהיותו כבן שנה. חמש שנים לאחר פטירתה של אמו, אביו, רוברט סטיוארט האב, נישא בשנית, לפרנסיס פראט.
סטיוארט עצמו חווה ילדות נוחה כאשר גם אביו וגם אמו החורגת קידמו וטיפחו אותו לקראת קריירה מדינית. היו לו אחד עשר אחים ואחיות למחצה, מתוכם הוא שכל שניים במלחמת חצי האי[2]. הדמות שהשפיעה עליו יותר מכל בעת ילדותו היה סבו החורג, צ'ארלס פראט, לימים הרוזן קאמדן. פראט היה מדינאי, עורך דין, שופט ופוליטיקאי מטעם המפלגה הוויגית. בעידוד סבו החורג נרשם ללימודים בקולג' סנט ג'ון אשר באוניברסיטת קיימברידג', ב-1786. סטיוארט עצמו, בדומה לאימו, סבל מבריאות לקויה, ובעטיה גם הפסיק לבלי שוב את לימודיו באוניברסיטת קיימברידג' שנה לאחר שהחל בהם, ב-1787, אף על פי שהפגין במהלכם מוטיבציה רבה והישגיו בהם היו גבוהים. ב-1790 נבחר רוברט סטיוארט לפרלמנט האירי כציר עצמאי מטעם מחוז דאון היושב באלסטר (לחופי הים האירי)[3], אך במקביל היה מקורב למפלגה הוויגית. משפחתו השקיעה כספים רבים לממן את התמיכה בו בבחירות, ומאמצים אלו צלחו, והביאו לניצחונו בבחירות ולבחירתו לפרלמנט היושב בדבלין. בתפקידו זה לא השקיע מאמץ רב, ואף לא בלט ביותר. משפחת קאסלריי התחרתה מספר פעמים על המושב הפרלמנטרי של דאון מול משפחת דאונשייר, שהייתה בעלת אדמות וחלקות רבות במחוז[4].
התחלות פוליטיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1791 ערך מסע לאירופה היבשתית וביקר בממלכת צרפת החוקתית, וכך עמד נוכח שלביה המוקדמים של המהפכה הצרפתית וחזה בנאומים בתוך האספה הלאומית הצרפתית. הוא התפעם מכישרונם הרטוריים של חברי האספה, זאת בהתחשב בקשייו שלו בנאומים לאורך כל חייו[ב][5]. אף על פי כן, הכאוס השלטוני שהמהפכה הביאה לה, כפי שהוא עצמו צפה בה במסעו לצרפת, הובילה את סטיוארט להתחיל לחזור בו מדבקותו ומשיתוף הפעולה שלו עם המפלגה הוויגית, שהייתה בעלת סנטימנט מהפכני-למחצה. בחזרה באירלנד הוא פעל באופן פרגמטי במטרה לחזק את השפעתו שלו ולעלות בשדרת ההנהגה: הוא תמך בממשלה כל עוד הביעה סלידה מן המהפכה בצרפת, ובמקביל תמך בקידום רפורמות חברתיות למניעת תסיסה דומה בארצו שלו, כולל אמנציפציה חלקית ומוגבלת לקתולים.
ב-1793 הוקמה באירלנד מיליציה כדי להתמודד מול אפשרות של פלישה צרפתית לאי כ'דלת אחורית' לבריטניה, ורוברט סטיוארט התגייס אליה כקצין בדרגת לייטננט קולונל (סגן-אלוף בקירוב). בשנת 1794 נישא רוברט סטיוארט לאמיליה הוברט (Hobart), שהייתה אף היא בת למשפחת אצולה אנגלו-אירית רמת מעלה. לזוג לא נולדו ילדים, אך נישואיהם היו מוצלחים ושמחים. לאורך הקריירה של סטיוארט אמיליה תמכה בו וחיזקה אותו. באותה שנה, הודות לזכאותו למועמדות בשל קשרים משפחתיים, נבחר לפרלמנט הבריטי[6]. בהדרגה התקרב סטיוארט למפלגה הטורית, בעיקר עקב נאמנותו האישית לויליאם פיט הבן, עליה זכה לימים לתגמולים לא מעטים.
סטיוארט תמך במלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה לבלימת המהפכה הצרפתית אך לעיתים ביקר את אופן התפעול והביצוע שלה. היה זה דרך עמדותיו התקרב יותר ויותר לתחום השפעתו של ראש הממשלה ויליאם פיט הבן. ב-1794 נענה להצעתו של פיט וניתן לו מושב בפרלמנט הבריטי היושב בווסטמינסטר (לונדון) במקביל למושב הפרלמנטרי שאחז בו בדבלין. לצד זאת, באותה העת עדיין ריכז את עיקר פעילותו הפוליטית בתוך אירלנד כך שנמנע עקרונית מלהתערב בנושאים הנוגעים לכלל האיים הבריטיים. ב-1796 ניתן לאביו תואר האצולה "המרקיז הראשון של לונדונדרי" ובעקבות כך ניתן לסטיוארט הבן תואר האצולה "ויקונט קאסלריי".
המזכיר הראשי לענייני אירלנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]המרד האירי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המרד האירי של 1798
ב-1795 נתמנה דודו של רוברט סטיוארט, הרוזן השני מקמדן (Camden) ללורד לויטננט (Lord Lieutenant, מעין משנה למלך) של אירלנד. בשל חוסר ניסיונו של קמדן, שסבל גם מחוסר פופולריות, הפך רוברט סטיוארט, שחזר לאירלנד, ליועצו, וכוחו ככזה גדל בהדרגה, כאשר גם סמכויותיו באירלנד גדלו בהתאם: שומר חותם המלך באירלנד (Keeper of the King's Signet for Ireland, מעין שר בלי תיק וחבר הקבינט) ואחר כך שר האוצר. בשל היעדרויות תכופות של המזכיר הראשי לענייני אירלנד (Chief Secretary for Ireland), האחראי לניהול היום יומי של הארץ, הפך סטיוארט, הלורד קאסלריי, למזכיר הראשי בפועל בשנת 1798 וכיהן כשני לדודו, הרוזן מקמדן[7].
התסיסה האזרחית באירלנד לאורך שנות ה-90 של המאה ה-18 הביאה אותה לסף מהפכה של הרוב הקתולי נגד המיעוט הפרוטסטנטי השלט. קאסלריי הטיף מזה שנים כי יש לערב את הרוב הקתולי בפרלמנט האירי כדי להימנע מתסיסה אזרחית רפובליקנית וקתולית. לצד זאת הוא התנגד נחרצות לתנועה המהפכנית של חברת 'האירים המאוחדים'. יום לאחר מינויו למזכיר הראשי פרסם הצהרה נגד שיסוי והסתה והרשויות החלו לרדוף אחר מנהיגי 'האירים המאוחדים'. בעקבות כך ובהשראת המהפכה הצרפתית פרץ המרד האירי של 1798[8]. בתפקידו היה ללורד קאסלריי חלק חשוב בדיכוי המרד[9]. הוא התמקד ברדיפת מנהיגי המרד תוך הצעת חנינה נרחבת לתומכים במורדים. צרפת מצידה שלחה צי לתמוך במהפכנים הרפובליקנים האירים אך צי זה הושמד כליל בסופה בעת ששט דרך תעלת למאנש.
מבחינה גאוגרפית, אירלנד לא מתאימה למלחמת גרילה, וכך, מרגע שהמורדים ניסו להילחם בקרבות סדורים או להשתלט על שטח, ידם הייתה על התחתונה. דיכוי המרד נעשה בתקיפות, ולעיתים באכזריות, על ידי הבריטים ותומכיהם בקרב האוכלוסייה המקומית. בין הפרקטיקות שהופעלו בעת דיכוי המרד ניתן למצוא רצח שבויים ופצועים, מעשי טבח, עינויים, אונס ושריפת בתים של המורדים ותומכיהם, שאף הם לא ישבו בחיבוק ידיים. מעשי אכזריות אלה הוזנו מהיות המרד, במובנים רבים, מלחמת אזרחים. זאת כיוון שמגזרים חשובים בחברה האירית תמכו בשלטונות, וכתוצאה, הייתה מעורבות רגשית רבה כרוכה במאבק זה. סיבה אחרת למעשי האכזריות הייתה שהמורדים, נתיני הכתר הבריטי, נחשבו לבוגדים, והיחס אליהם היה בהתאם. עם כישלון המרידה כשל ניסיונה של צרפת המהפכנית להשיג דריסת רגל בתוך האיים הבריטיים[10][11].
חוק האיחוד בין בריטניה לאירלנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חוק האיחוד של 1800
בעקבות המרידה האירית הרפובליקנית, הרוזן מקמדן הוחלף בתפקיד הלורד לויטננט בצ'ארלס קורנווליס, גנרל נודע מימי מלחמת העצמאות של ארצות הברית. קורנווליס כקודמו העריך את סגולותיו ומיומנותו של קאסלריי, כמו גם נאמנותו לאימפריה. שניהם ניסו לעתור לממשלת פיט בווסטמינסטר שתחון את עיקר המורדים ותומכיהם, אך ללא הצלחה נרחבת. לאחר שבמאי החל ראש הממשלה פיט לקדם את תהליך האיחוד[12], בדצמבר 1798 הוזמן קאסלריי ללונדון להתדיין על האפשרות של איחוד בין ממלכת אירלנד לבין ממלכת בריטניה הגדולה (בנוסח דומה לחוקי האיחוד של 1707 בין ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד)[13].
משנת 1799 החל קאסלריי לפעול למען איחוד רשמי של אירלנד עם בריטניה, בעוד מעמדה של אירלנד עד אז היה של מלוכה נפרדת תחת הכתר הבריטי. הוא פעל מתוך אמונה שהדבר עשוי להרגיע את אי השקט המתמיד באי, כמו גם לחזק נקודת תורפה בהגנה על בריטניה שלחמה באותה עת כנגד צרפת (שהיוותה בעצמה איום על ארץ מולדתו כפי שהתברר במהלך המרד האירי). קאסלריי עבד יומם ולילה ושקד על שכנוע חברי הפרלמנט האירי בדבלין למעשה שיפזרו את עצמם – שכן משמעות האיחוד הייתה שיתקיים רק פרלמנט אחד בממלכה המאוחדת, וזה ישב בווסטמינסטר[14]. כאשר כשל בשכנוע דרך נאומיו לעיתים העביר שוחד לחברי פרלמנט איריים כדי שישנו את עמדתם[15]. לנוכח מאמציו להביא לאיחוד הממלכות עמד קאסלריי לנוכח ביקורת עזה מבית כאשר מתנגדים שונים לאיחוד איימו עליו בניסיון להביא לסחיטה ויריביו הפוליטיים תקפו אותו ופרסמו ברבים את העובדה שאין לו ילדים כדי להשמיצו ולפגוע במוניטין שלו.
בהדרגה התחזק מעמדם של תומכי האיחוד, עד שאכן התקבל חוק האיחוד של 1800, ונכנס לתוקף בתחילת השנה שאחריה, כאשר ב-1 בינואר 1801 הסתיים קיומה של אירלנד כישות מדינית עצמאית והיא התאחדה עם ממלכת בריטניה הגדולה לכדי הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד[16][17]. כיוון שלא נלוותה לאיחוד אמנציפציה לקתולים ובפרט, רשות לישיבתם בפרלמנט המאוחד, כפי שקאסלריי הבטיח באופן לא רשמי, הוא התפטר במחאה, ביחד עם כל הממשלה בראשות פיט[18]. עם זאת, קאסלריי נחשב בעיני קתולים רבים כמפר של ההבטחה האמורה. האמנציפציה לא ניתנה עקב התנגדותו העזה של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת, שהחשיב מהלך שכזה כבגידה בשבועת ההכתרה שלו ובעקרון היותו ריבון פרוטסטנטי וראש הכנסייה האנגליקנית. על אף ההתנגדות לפעולותיו מבית, קאסלריי האמין כל חייו כי פעל לטובתה של אירלנד ותמיד הגדיר עצמו אירי ולא בריטי.
מזכיר המלחמה והדו-קרב מול קנינג
[עריכת קוד מקור | עריכה]קאסלריי תפס את מושבו בפרלמנט המאוחד בווסטמינסטר. תחילה לא הוצעה לו משרה בקבינט אך הוא נחשב לכוכב פוליטי עולה. בהמשך, בדומה לקאסלריי עצמו, גם פיט התפטר מתפקידו, בהיותו ראש הממשלה, בעקות סירוב המלך להביא לאמנציפציה. לאחר 17 שנים בשלטון נפלה ממשלת פיט ולפי בקשתו של זה מינה המלך את הנרי אדינגטון (חבר ילדות של פיט), לראש הממשלה החדש. פיט שכנע את קאסלריי, שבנקודה זאת פנה לשורות המפלגה הטורית בעקבות התנגדותו לזיקה המהפכנית של הוויגים, לפעול להשיג משרת קבינט בממשלת אדינגטון[19]. ב-1802 נכנס לקבינט כנשיא הוועד המפקח (President of the Board of Control), הממונה מטעם הממשלה לפיקוח על חברת הודו המזרחית הבריטית (האחראית על הודו הבריטית)[20]. בתפקידו זה הצליח להרגיע את המחלוקות הקשות שבין החברה לבין המושל הכללי של הודו, ריצ'רד ולזלי. עוד באותה השנה ניכר קרע זמני ביחסיו עם פיט בעקבות תמיכתו בשלום הזמני של ממשלת אדינגטון עם צרפת בהנהגת נפוליאון בונפרטה.
המלחמות הנפוליאוניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1803 התחדשה המלחמה כנגד צרפת, וב-1804 התמנה ויליאם פיט הבן לראש ממשלה בשנית. קאסלריי שב לתמוך במלחמה לנוכח ההפרות הממושכות של ההסכם בידי נפוליאון והאיום שהטיל על השליטה הבריטית במלטה, הנושאת חשיבות אסטרטגית מרכזית מעצם היותה יושבת בלב הים התיכון. בנוסף, ב-1804 נפוליאון הכתיר עצמו לקיסר הצרפתים והקים את הקיסרות הצרפתית הראשונה, צעד שהיווה קריאת תיגר על מלכי אירופה והשפיע על פרוץ מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית[6]. קאסלריי התמנה לשר המלחמה והמושבות (Secretary of State for War and the Colonies) בממשלתו החדשה של פיט, ולמעשה היה יד ימינו.
פיט היה אחראי על הקמתה של הקואליציה נגד צרפת בעוד קאסלריי השקיע את רוב זמנו ברה-ארגון ורפורמה נרחבת של צבא האימפריה הבריטית. בחזית הימית, ב-1805 קרב טרפלגר הוכיח אחת ולתמיד את העליונות הימית הבריטית וקטל כל סיכוי של התעלות צרפתית על הצי הבריטי[21][22]. במקביל, בחזית היבשתית, הקואליציה השלישית התמוטטה בקרב אוסטרליץ וזמן קצר אחריה גם הקואליציה הרביעית נפלה בקרב ינה-אאורשטדט. הגרנד ארמה הצרפתי בפיקודו של נפוליאון הוכיח עצמו במערכות אלו כצבא היבשה הגדול והחזק באירופה. חיל המשלוח שקאסלריי מיהר לארגן לתמיכה בממלכת פרוסיה לא שינה את המצב בשטח ופרוסיה, כמו גם האימפריה האוסטרית, הושפלו ונפוליאון הטיל עליהן פיצויי מלחמה כמו גם ויתורים טריטוריאליים חריפים[ג]. רוסיה המשיכה במלחמה נגד הצרפתים עד אשר חוזה טילזיט ב-1807 פורר סופית את הקואליציה הרביעית והביא לפנייתה של האימפריה הרוסית לברית עם צרפת נגד בריטניה[23].
בשל בריאותו הרופפת של פיט, שהובילה למותו ב-1806, נטל ממנו קאסלריי יותר ויותר סמכויות. לאחר מותו של פיט התפטר קאסלריי מהממשלה, אך נתמנה שוב לאותו תפקיד ב-1807, בממשלתו החדשה של ויליאם קוונדיש, הדוכס פורטלנד. ב-1808 ניסה נפוליאון להפוך את ספרד למדינת חסות צרפתית נוספת דרך הכתרת אחיו למלך עליה ובמקביל נאבק בממלכת פורטוגל שלא נענתה לדרישותיו ושמרה על קשריה עם בריטניה. המהלך הוביל לפרוץ מלחמת חצי האי שבמהלכה התמודד הצבא הצרפתי מול גרילה ספרדית, הצבא הפורטוגזי כמו גם חיל משלוח בריטי שקאסלריי הורה לשלחו למערכה[24]. קאסלריי ראה את הצבא מוכן למערכה לנוכח השלמת הרפורמה ומינה את הקצין הצעיר, ארתור ולסלי, לימים הדוכס הראשון מוולינגטון, לפקד על חיל המשלוח שנועד לשחרר את ליסבון מידי הצרפתים[25]. קאסלריי הפך לפטרון של ולסלי ותמך בקידומו לתפקידי מפתח בצבא לאורך המשכן של המלחמות הנפוליאוניות[26].
לאחר ניצחון בקרב וימיירו ב-1808, ולסלי הוחלף בפיקוד על צבא המשלוח וחילות הברית נחלו מפלה נוספת בידי הצרפתים. הנסיגה הבריטית-פורטוגזית ביישה את ולסלי ואת קאסלריי ופגעה במוניטין של שניהם[27]. ב-1809, בהמשך למדיניותו של פיט למימון ממלכות אירופה למלחמה בצרפת[28], קאסלריי תמך במימון הכלכלי של אוסטריה למערכה נוספת שהוביל לפתיחת מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית. הקואליציה החמישית, כקודמותיה, הסתיימה בכישלון, אך היא דרשה מנפוליאון להסיט חלק ניכר מכוחותיו הרחק מהמערכה בחצי האי האיברי[22].
הדו-קרב מול קנינג וההתפטרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד ב-1809 הסתכסך קאסלריי עם שר החוץ, ג'ורג' קנינג, באשר לשיגור חיל משלוח לוולכרן (Walcheren) שבארצות השפלה כדי לתמוך במאמץ המלחמה האוסטרי[29]. משלחת זאת נראתה לקנינג כפיזור כוחות אשר יפגע במאמץ העיקרי, שהיה באותו זמן בחצי האי האיברי, מה גם שהתוכנית נראתה לו כחסרת סיכוי (ואכן נכשלה). קאסלריי וקנינג שניהם היו אירים שנולדו בהפרש של שנה. בעוד קאסלריי נולד למשפחת אצולה, קנינג נולד למשפחה מוכת עוני והיה תלוי בכספי דודו למימון לימודיו. כמו כן, קנינג נחשב לרטוריקן המוצלח של העת בעוד קאסלריי התקשה בנאומיו. קנינג ניסה להביא להדחתו של קאסלריי מן הקבינט ונעזר בעובדה שראש הממשלה הישיש, הדוכס מפורטלנד, התקשה להביא להסדר בין שריו[30].
הדוכס מפורטלנד הסכים תחילה לדרישת קנינג לפטר את קאסלריי, אך נמנע מלפעול במשך מספר חודשים ובסופו של דבר אפשר לפרשה לזלוג לידיעת הציבור הרחב. כשגילה קאסלריי שקנינג פעל להדחתו מהממשלה קרא את קנינג לדו-קרב. קנינג, שלא ירה מעודו באקדח, נענה, ירה, והחטיא. קאסלריי, מצידו, ירה ופצע את קנינג בירכו[31][32]. הדו-קרב הפך לשערורייה לאומית כאשר עיקר דעת הקהל צידדה בעמדתו של קאסלריי, מעצם כך שהיה זה קנינג שזמם להביא לפיטוריו ומכאן שקאסלריי היה הקורבן של הפרשה[33]. ויליאם פיילי (William Paley) תאולוג נוצרי ופילוסוף רב השפעה כתב: ”דו-קרב כעונש הוא אבסורד מאחר ויש סיכוי שווה שהעונש יפול על הפוגע או הנפגע, הדו-קרב גם איננו יעיל כאמצעי לתיקון מאחר ולא ניתן להסביר מה הוא הדרוש לתיקון או כיצד יחזיר את הגלגל לאחור או יציע פיצוי על הנזק שנגרם”. לנוכח הביקורת על כך ששני שרים בכירים בחרו באמצעי מרחיק לכת זה ליישוב המחלוקות שביניהם, שניהם התפטרו.
שר החוץ בממשלת ליברפול
[עריכת קוד מקור | עריכה]סוף המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך שלוש השנים שלאחר הדו-קרב מול קנינג, גם הלה וגם קאסלריי נותרו מחוץ לקבינט. ב-1812, לאחר רצח ראש הממשלה ספנסר פרסיבל, ירש אותו רוברט ג'נקינסון, הלורד ליברפול, שהציע לקאסלריי את משרת מזכיר המדינה לענייני חוץ. קאסלריי נענה להצעה ושב לעמדת סמכות והשפעה[34]. את תפקיד שר החוץ מילא בעשר השנים הבאות, עד מותו, וכן היה מנהיג בית הנבחרים במקביל[35]. קאסלריי מונה לתפקיד כאשר הגלגל של המלחמה התהפך לטובתה של בריטניה: באותה השנה פלשה צרפת בהנהגת נפוליאון לתוך רוסיה. הצבא הצרפתי הושמד כליל לנוכח האקלים הקיצוני ואסטרטגיית האדמה החרוכה של הצבא הרוסי. בעקבות כך נסוג נפוליאון מרוסיה כאשר הרוסים אחר זנבו והוא כמעט נלכד בידיהם. נסיגתו ומפלתו הצבאית הובילה להתמוטטות דוכסות ורשה (מדינת חסות צרפתית), להתגייסות פרוסיה חזרה אל המלחמה נגד צרפת בדמות הקואליציה האנטי-צרפתית השישית[36], ולהתערערות התמיכה בנפוליאון מבית (היה עליו לשוב מהמערכה לפריז לנוכח ניסיון הפיכה כושל נגדו)[37].
במקביל, במלחמת חצי האי שב ארתור ולסלי לפיקוד על חיל המשלוח הבריטי והוביל עוד לאותה השנה לסדרת ניצחונות שהביאו לשחרור מדריד מידי הצרפתים ולנסיגת הצבא הצרפתי לצפון-מזרח ספרד. לקאסלריי היה חלק מרכזי בהקמת הקואליציה האנטי-צרפתית השישית, שבסופו של דבר כללה את רוסיה, פרוסיה, בריטניה, ממלכת שוודיה ובשלב מאוחר יותר גם אוסטריה[ד], ממלכת סרדיניה וממלכת סיציליה. לאחר הניצחון המכריע של הקואליציה על נפוליאון בקרב לייפציג הצטרפו לקואליציה מספר נסיכויות גרמניות וצבאות הקואליציה החלו לסגור על צרפת עצמה בחציית נהר הריין ובתחילת המערכה על צרפת בתחילת 1814. קאסלריי פעל לשימור הקואליציה בשלמותה. על כן הוא הוביל לחתימה על הסכם שומון (Chaumont), בין אוסטריה, רוסיה, פרוסיה והממלכה המאוחדת, לפיו כל הארצות החתומות יחתרו להסדר שלום כולל עם צרפת ולא סדרת הסכמים נפרדים לנוכח הצעותיו של נפוליאון[38][39]. ההסכם בהמשך היווה את הבסיס עבור הברית הקדושה[40].
קאסלריי תרם ליחסי שלום בין בריטניה לרפובליקה האמריקנית החדשה של ארצות הברית. בשנת 1812 הוא הסיר, במטרה למנוע מלחמה, את גורמי המחלוקת העיקריים בין שתי המדינות, אלא שבגלל קשיי תקשורת, הידיעה על כך הגיע במאוחר לאמריקה, ומלחמת 1812 כבר פרצה. במהלך המלחמה קידם ניסיונות להביא להסדר מדיני. ב-3 בינואר 1814, נשיא ארצות הברית ג'יימס מדיסון נענה להזמנה של קאסלריי למשא ומתן ישיר לשלום[41]. לאחר המלחמה הוא פעל שוב, הפעם במועד ובהצלחה, לשיפור היחסים בין מדינות אלה, ולריכוך מחלוקות שונות.
קונגרס וינה ו"הקונצרט האירופי"
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – קונגרס וינה, הקונצרט האירופי, בדידות מזהרת
ב-31 במרץ 1814 הושלם הקרב על פריז ונפוליאון הודח לאי אלבה. בסיומה של המלחמה חלק גדול מהסדר השלום נקבע בידי קאסלריי. צרפת שבה לגבולותיה טרם המהפכה כפי שהיו ב-1792 ובית בורבון הושב לשלטון בדמות לואי השמונה עשר, מלך צרפת במסגרת רסטורציה. לא הוטלו על צרפת פיצויים כבדים וכל זאת כדי להביא לייצוב יחסי המעצמות באירופה שלאחר המלחמה. כשר החוץ הבריטי היה לו חלק מרכזי בקונגרס וינה שלאחר המלחמה, אשר במידה רבה עיצב וייצב את אירופה בעשורים שלאחר מכן ('הקונצרט האירופי')[42]. מטרת הקונצרט הייתה להביא לסדר כוחות שוויוני משהו בין המעצמות שימנע את פריצתה של מלחמה נוספת בקנה מידה רחב. דרך כך החלה תקופת "השלום הבריטי", שנמשכה מאה שנה. במטרה לשמור על ריבונותן של ארצות השפלה הוקמה הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה וקאסלריי וידא שתועבר לידיה מחדש מושבת איי הודו המזרחיים ההולנדיים[43][44].
עבור בריטניה עצמה קאסלריי שמר את השליטה במושבות המפתח של מלטה בים התיכון ומושבת הכף בקצה הדרומי של יבשת אפריקה[45]. דרך שימור מעמדה של צרפת כמעצמה והימנעות מהשפלה מוחלטת שלה, קאסלריי ייצב את סדרי הכוחות ווידא כי אף מעצמה אירופית אחרת לא תפנה נגד בריטניה אלא תשתף פעולה עימה במקרה של התחזקות צרפתית מחודשת. בעת קונגרס וינה היה קאסלריי ציר מטעם המשלחת הבריטית ומנהלה. העיר וינה, בירת אוסטריה, הייתה מלאה בחגיגות ניצחון ואופוריה. נגד קאסלריי הופנתה ביקורת מבית על שהותיר למעשה את עיקרה של איטליה (מלבד ממלכת סרדיניה) בחסות האימפריה האוסטרית[46].
משהו מיציבות זו החזיק מעמד אף עד מלחמת העולם הראשונה, מאה שנים אחר כך. כל אותן מאה שנים לא ידעה אירופה אף מלחמה בקנה מידה רחב בין המעצמות (הכי קרוב למלחמה שכזו היו מלחמת קרים ומלחמת צרפת–פרוסיה)[47]. בשנים הראשונות שלאחר הקונגרס פעל 'הקונצרט', שבמידה רבה היה פרי תכנונו, על פי שיטה ולפיה, בין היתר, נפגשו ראשי המעצמות הראשיות החתומות על תוצאות הקונגרס לעיתים מזומנות, ודנו על הנושאים שעל סדר היום האירופי, על מנת לפתור את הבעיות המתעוררות מתוך הסכמה רבה עד כמה שאפשר. שיטת ה'קונצרט', שתולדה שלה הייתה מעורבות בריטית עמוקה יחסית, ובלתי אופיינית לתקופה, בענייני אירופה, קרסה בתחילת שנות העשרים. שיטה זו גם גונתה לא פעם מבית, כיוון שתולדה של היציבות מתוך הסכמה, הייתה תמיכה במשטרים ריאקציונריים מדכאים, ופנייה עקיפה כנגד כוחות ליברליים[48]. גם בבריטניה עצמה נקטה הממשלה, שקאסלריי היה אחד מחשובי השרים בה, באמצעים קשים יחסית כנגד כוחות רפורמיסטיים, והדבר עורר עליו ביקורת קשה.
עוד ב-1815 ברח נפוליאון מגלותו באי אלבה ושב לצרפת, שם הוכתר מחדש לקיסר והמלך לואי השמונה עשר ברח לארצות השפלה. כל המעצמות האירופיות הכריזו פעם נוספת על מלחמת קואליציה (השביעית במספר) נגד צרפת המהפכנית של נפוליאון ובכך החלה מלחמת "מאה הימים". קאסלריי הגן בפרלמנט על ההחלטה לצאת למלחמה נוספת נגד צרפת על בסיס הגנה עצמית וצורכי ביטחון ולא פעולה אנטי-מהפכנית ריאקציונרית[49]. הלכה למעשה, קאסלריי סלד מבית בורבון וטען כי היו אלו פעולותיו בתוך צרפת שהובילו למהפכה לכתחילה. מאמציו נשאו פרי ומהר מאוד נפגש צבאו של נפוליאון בצבאות הקואליציה במערכה על ארצות השפלה. בקרב ווטרלו היה זה ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון, שעמד בראש חיל המשלוח הבריטי, לצד מפקד הכוחות הפרוסים גבהרד לברכט פון בליכר[50]. לאחר קרב ווטרלו איבד נפוליאון את התמיכה מבית והוגלה פעם נוספת, הפעם נשלח הרחק מאירופה אל האי סנט הלנה בלב האוקיינוס האטלנטי,שם נותר תחת פיקוח בריטי עד מותו[51]. הסדר שקדם למאה הימים שב עם רסטורציה שנייה של הבורבונים בהנהגת לואי השמונה עשר בהנהגת צרפת[52]. הסכם השלום החדש כלל סדרת פיצויים וויתורים מצידה של צרפת, אך נותר בעיקרו בעל אותו אופי כקודמו שנה קודם לכן[53]. הצעד החריף ביותר של ההסכם החדש היה כיבוש חלקי של צרפת בן שלוש שנים שנמשך עד 1818.
קאסלריי התנגד לעמדה הפרוסית כי יש לנטרל את צרפת מכוחה כמעצמה דרך ויתורים טריטוריאליים חריפים והפיכתה למעצמה מדרגה שנייה. בהקשר לשאלת הפיצויים והעונשים הקלים שהטיל על צרפת, קאסלריי כתב לראש הממשלה, הלורד ליברפול: ”אין עלינו לאסוף גביעים... אלא לנסות להשיב את העולם לנוהג של שלום. אינני מאמין כי דבר זה יושב בקנה אחד עם ניסיון להכפיף חומרית ולצמיתות את צרפת.”[54] לאחר "מאה הימים" הוסדרה הברית הקדושה בין פרוסיה, רוסיה ואוסטריה על בסיס הצעתו של אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה ועל בסיס הסכם שומון. קאסלריי נמנע מעירוב בריטניה בברית ודרך כך הביא לשלב מוקדם ב"בדידות המזהרת" של בריטניה מהמאבקים הפנים-אירופיים[55].
המאבק בעבדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – סחר העבדים האטלנטי
קאסלריי היה אחד מהמתנגדים הנחרצים ביותר לעבדות בכלל ולסחר העבדים האטלנטי בפרט. חוק סחר העבדים 1807 שהונהג בידי ויליאם וילברפורס הביא לאיסור על מסחר בעבדים בתוך שטחי האימפריה הבריטית. באותה העת בריטניה גם אסרה על קיום עבדות בשטחה ופחות משלושים שנה לאחר מכן, חוק ביטול העבדות 1833 ביטל את העבדות בכל רחבי האימפריה הבריטית[ה]. דעת הקהל הבריטית התנגדה נחרצות למוסד העבדות, וממשלות בריטיות שונות פעלו להביא גם לביטול העבדות ברחבי העולם[56]. מתוך כך, על קאסלריי הורעפה הערכה ותמיכה נרחבת מבית על בסיס הצלחתו בהבאת המעצמות להבטיח בקונגרס וינה כי יגבילו את סחר העבדים[57].
קאסלריי וידא כי לואי השמונה עשר ישמור על האיסור הצרפתי על סחר העבדות כפי שהוסדר בימיו של נפוליאון. על אף ירידת התמיכה הציבורית בו ולקותו בסדרת מחלות לאחר סיום המלחמה, קאסלריי המשיך לפעול כדי להביא להסדר דיפלומטי בשאלת סחר העבדים. עבור ביטול סחר העבדים בידי ספרד ופורטוגל (מלבד אפשור קיום מינורי שלו באזורים מסוימים בלבד), קאסלריי העביר לכל אחת מהן 700,000 פאונד, סכום עתק באותם הימים[58]. בהמשך נקבע הסדר עם צרפת שאפשר לצי המלכותי הבריטי לעצור לפי דרישתו כל ספינה צרפתית ולחפש עבדים על סיפונה. ארצות השפלה נענו לקריאה של קאסלריי לבטל את סחר העבדים והסכימו ללא כל תנאים[59].
משברים מבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה מצא עצמו קאסלריי מעורב ממושכות בנושאי מדיניות פנים דרך תפקידו כמנהיג בית הנבחרים. האהדה הציבורית כלפי הממשלה בכלל וכלפי קאסלריי בפרט התהפכה עם השפל הכלכלי שפרץ לאחר סיומן של המלחמות הנפוליאוניות[60][61]. הצגת ניסיון חקיקת מס הכנסה הביאה לתסיסה אזרחית וחקיקת חוקי הדגן הותירו את מחירי הדגנים גבוהים באופן מלאכותי. התמיכה בקאסלריי צנחה לאחר שב-1817 נעשה ניסיון התנקשות בחייו של ג'ורג', נסיך ויילס ויורש העצר, שבעקבותיה הושעו כל צווי ההביאס קורפוס ונעשה דיכוי ממשלתי מטעם לורד ליברפול על כל תנועות הרפורמה הפנימיות שאיימו על הסדר המדיני-חברתי-ופוליטי הקיים בבריטניה[62]. יתרה מזאת, שאלת האמנציפציה לקתולים צפה מחדש מעל פני השטח, במיוחד לנוכח מחלתו של המלך ג'ורג' השלישי, שנפטר בסופו של דבר ב-1820[63].
ב-1819 הגיע הדיכוי הממשלתי לשיאו כאשר בוצע טבח פיטרלו, שבו דוכאה באלימות קשה הפגנה במנצ'סטר נגד מדיניותה הכלכלית של הממשלה ובעד ייצוג הוגן בבחירות לפרלמנט[64]. דעת הקהל זועזעה מהטבח, זעזוע שמצא את ביטויו בפרסומים רבים בעיתונות, על אף שהייתה נתונה לצנזורה מחמירה[65]. כל המאמצים הללו של ממשלת ליברפול נבעו ממאמץ לבלום את התפשטות האידיאלים המהפכניים של המהפכה הצרפתית והרפובליקניזם שהביאה עימה וגרמו להפיכה חלקית של בריטניה למדינת משטרה. הממשלה לעומת זאת שיבחה את דיכויהּ האלים של ההפגנה, וחוקקה שורת חוקים ("ששת החוקים" – six acts) במטרה להגביל את חופש הדיבור, ההתארגנות וההתאספות. כן נעצרו מרבית הדוברים הפוליטיים הרדיקלים באספה, וחלקם, ובהם האנט, הורשעו בהסתה ונידונו לעונשי מאסר. קאסלריי תמך בחקיקות אלו, דבר שרק החמיר את הוקעתו במעגלים חברתיים שונים בציבור[66].
כאשר פרצה מלחמת העצמאות היוונית בדמות מרד נגד השלטון העות'מאני, דעת הקהל בבריטניה תמכה ביוונים. לצד זאת, קאסלריי התנגד להתערבות צבאית נגד העות'מאנים, אפילו לנוכח מעשי הטבח שביצעו באוכלוסייה היוונית. הוא התנגד להתערבות במשבר פנימי של האימפריה העות'מאנית. קאסלריי טען שאם יתערבו האירופאים בעד היוונים על רקע מוסרי והומניטרי, או אפילו לשם הגנת הקהילה הנוצרית באימפריה המוסלמית, "הרי קבלת עיקרון זה יפתח את הצוהר לאינספור פלישות עתידיות לטורקיה[67]".
לנוכח הריחוק בין המלך החדש ג'ורג' הרביעי לרעייתו קרולינה מבראונשווייג-וולפנביטל ניסה קאסלריי להיענות ב-1820 לדרישת המלך החדש ולהביא לביטול חוקי של הנישואים, מהלך שדעת הציבור התנגדה לו בחריפות. מספר פעמים קם המון זועם על ביתו של קאסלריי, יידה אבנים וניפץ את חלונות הבית[68]. מותה של אשת המלך ב-1821 הובילה לסגירת הפרשה מעצמה, אך הפרשה הותירה כתם נוסף בדעת הציבור על קאסלריי[69]. אף על פי כן, נדמה היה כי גם המלך החדש וגם הלורד ליברפול ראו אותו כיורש הנחוץ לראשות הממשלה. מספר פעמים הרהר ליברפול לפרוש ולהעביר את התפקיד לקאסלריי[70]. בסופו של דבר, ליברפול האריך ימים יותר מאשר קאסלריי ונותר בראשות הממשלה עד לפרישתו באופן סופי ב-9 באפריל 1827, כאשר הוא סבל מדימום מוחי וביקש מהמלך לאתר לו מחליף. ביולי הוא סבל מאירוע מוחי נוסף וב-4 בדצמבר 1828 הוא מת. הלחץ הציבורי לרפורמה, שטבח פיטרלו היה אחת מביטויו המובהקים, הוביל כעבור כ-13 שנים מאירוע הטבח לחקיקת חוק הרפורמה של 1832, שביטל את מרבית העיוותים בייצוג הבוחרים בבחירות לפרלמנט, ובהמשך לתיקונים נוספים במשטר[71].
הידרדרות בריאותו ואחרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לנוכח המשברים הרבים שעמד נגדם, קאסלריי לקה בדיכאון, הוא שתה שתייה חריפה באופן כבד, סבל מעודף משקל ולקה בגאוט. נוהג העבודה שלו תואר ככזה שיכול להביא גם ל"התמוטטות בריאותו אפילו של הרקולס". לצד התערערות בריאותו הגופנית, הביקורת וההוקעה הציבורית שלו, כמו גם הרגלי העבודה שלו ותשישותו, הובילו לכך שבריאותו הנפשית נפגעה גם כן. בשנת 1821 הפך קאסלריי, בעקבות מות אביו, למרקיז השני מלונדונדרי. מצבו הגופני החמיר, וב-1822 הוא החל לסבול מבעיות נפשיות, כמו פרנויה והתמוטטות עצבים. אלה החמירו עם הזמן. ב-9 באוגוסט נפגש עם המלך ג'ורג' הרביעי והביע בפניו את הפרנויה שלו כי שוטרים מחפשים אחריו מתוך חשדות שהוא הומוסקסואל וביצע מעשה סדום, דבר שהיה אסור בחוק באותה העת. אין אף הוכחות לחשדות ולהאשמות אלו ובמשך כל חייו נותר קאסלריי נאמן לאשתו אמיליה[72].
המלך הורה לו לעצור מעיסוקו הבלתי פוסק בעבודה, להירגע ולנוח. מאוחר יותר באותו היום, חברו הקרוב הדוכס מוולינגטון פגש אותו וקאסלריי שאל את הלה האם ידוע לו על איזשהן עלילות קונספירציה על מנת להדיחו. ולינגטון השיב בשלילה ואמר לו כי עליו לפגוש רופא בדחיפות. קאסלריי החל לחשוד באנשים הקרובים אליו, ואז התוודה בפניהם "אני מטורף". אשתו, שהייתה מודעת למצבו הנפשי הקפידה להרחיק מהישג ידו חפצים חדים, כמו תערים לגילוח. בכל זאת, ב-12 באוגוסט, כאשר בבוקר היום הגיע רופא לביתו, הוא התאבד כשחתך את גרונו שלו בסכין לפתיחת מכתבים, עליו הצליח להניח את ידו[73][74].
התגובות למותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]האומה הוכתה בהלם בעקבות התאבדותו של קאסלריי. אפילו יריבו הפרלמנטרי המר מן המפלגה הוויגית, הנרי ברוגהאם (אנ'), התאבל על מותו: "(אם) תשים את כל האנשים האחרים שלהם (הטורים) יחד בצד אחד (של המאזניים), ואת קאסלריי המסכן בצד השני – הוא גדול מהם בבירור"[75]. גורמים רפורמים ורדיקליים ברחבי הממלכה חגגו את מותו. ארון קבורתו נישא בפרלמנט והוא נקבר במנזר וסטמינסטר.
בהלווייתו נכחו ראש הממשלה לשעבר הנרי אדינגטון, ראש הממשלה המכהן הלורד ליברפול, ושני ראשי ממשלה עתידיים: פרדריק רובינסון וארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון. לורד ביירון נתבקש להכין כתובת על קברו של קאסלריי. בסופו של דבר, יריבו מר הנפש ג'ורג' קנינג ירש אותו בהנהגת בית הנבחרים ובתפקיד שר החוץ, ומאוחר יותר, בעקבות פרישתו של הלורד ליברפול, גם עלה לראשות הממשלה. במותו של רוברט סטיוארט ירש אחיו צ'ארלס את התואר של 'הלורד קאסלריי'.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Sir A. Alison, Lives of Lord Castlereagh and Sir Charles Stewart, 3 vols., London: Blackwood, 1861.
- John Bew, Castlereagh: Enlightenment, War and Tyranny, Quercus Publishing, Oxford University Press. 2011.
- Henry Lord Brougham, Lord Castlereagh, Historical Sketches of Statesmen in the Time of George III, London: Charles Knight & Co. (1845), Vol I, pp. 149–61.
- B. de Graaf, I. de Haan, B. Vick, Securing Europe after Napoleon: 1815 and the New European Security Culture, Cambridge University Press, 2019.
- Mark Jeffrey Jarrett, Castlereagh, Ireland and the French Restorations of 1814-1815, Stanford University, 2006.
- David King, Vienna 1814; How the Conquerors of Napoleon Made Love, War, and Peace at the Congress of Vienna, Random House, Inc. (2008) ISBN 978-0-307-33716-0
- Henry Kissinger, A World Restored: Metternich, Castlereagh, and the Problems of Peace, 1812–22, Houghton Mifflin (1973) ISBN 978-0-395-17229-2
- Rory Muir, Britain and the defeat of Napoleon, 1807–1815, New Haven: Yale University Press (1966) ISBN 978-0-300-06443-8
- Bradford Perkins, Castlereagh and Adams: England and the United States, 1812–1823, Berkeley: University of California Press, 1964.
- Charles Webster, The Foreign Policy of Castlereagh, in 2 volumes, 1812–1815 (1931) and 1815–1822, (1934).
- Memoirs and Correspondence of Viscount Castlereagh, 2nd Marquess of Londonderry, edited by Charles William (Stewart), London (1848–53), 12 volumes.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רוברט סטיוארט, הוויקונט קאסלריי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רוברט סטיוארט, הוויקונט קאסלריי, באתר ההיסטוריה של הפרלמנט הבריטי (באנגלית)
- רוברט סטיוארט, הוויקונט קאסלריי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- רוברט סטיוארט, הוויקונט קאסלריי, באתר מילון הביוגרפיות הלאומי של אוקספורד
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מאז ניתוקה של אנגליה מהכנסייה הקתולית וכיבוש אירלנד בידייה החל מאבק דתי ממושך על האי בין המעמד הפרוטסטנטי השלט והמקורב לשלטון הבריטי שעיקרו היה בנוי ממתיישבים באלסטר (שהיווה מיעוט), ומעמד התושבים האירים הקתולים (שהיוו רוב באי) וחיו בעוני ביחס למקביליהם הפרוטסטנטים וללא שוויון זכויות עם מגבלות חוקיות שמנעו התקדמות חברתית.
- ^ קאסלריי מעולם לא היה נואם ורטוריקן מוצלח ולעיתים רבות הושמץ עקב חיסרון זה. בתחום יכולתו הרטורית היה ההיפוך המוחלט ליריבו, ג'ורג' קנינג, שנחשב לרטוריקן מחונן.
- ^ צבא האימפריה הרוסית היה לצבא היבשה הגדול ביותר של הקואליציה שעמד מול הצרפתים. גם לאחר מפלתם של הפרוסים המשיכו הרוסים להילחם בצרפתים. מערכה צבאית ממושכת בפרוסיה המזרחית הסתכמה בניצחון צרפתי בקרב פרידלנד שאחריו הגיעו הצדדים היריבים להסדר. רוסיה לא איבדה טריטוריות במערכה אך נדרש ממנה לנות נגד בריטניה וצרפת השיגה דריסת רגל בפולין, שהיוותה איום על רוסיה.
- ^ הברית של אוסטריה (בהנהגת הנסיך קלמנס ונצל פון מטרניך) עם צרפת הסתיימה בפברואר 1813, ואוסטריה עברה לעמדת נייטרליות מזוינת. היא לא הכריזה מלחמה על צרפת עד חצי שנה לאחר מכן, באוגוסט 1813.
- ^ חקיקה נפרדת לביטול ולאיסור עבדות בשטחים שבשליטת חברת הודו המזרחית הבריטית עבר ב-1847 והביא לביטול העבדות גם בהודו ��בריטית, שהייתה המושבה היחידה שנבדלה מחקיקת 1833 מעצם היותה של הודו מושבה בשליטת חברת סחר ולא מושבת כתר באותה העת.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ THE FOREIGN POLICY OF CASTLEREAGH 1812-1815; BRITAIN AND THE RECONSTRUCTION OF EUROPE, BY C. K. WEBSTER, LONDON, 1931, Printed in Great Britain by NEILL & Co., LTD., EDINBURGH.
- ^ John Bew, Castlereagh: A Life, Oxford University Press, 2012, p. 25
- ^ Robert Stewart, Viscount Castlereagh, Alfred Webb, A Compendium of Irish Biography, 1878
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 33
- ^ Castlereagh: Enlightened Conservative - Few figures in British political history have endured such lingering hostility as the statesman who did so much to forge Europe’s post-Napoleonic settlement, says John Bew., 11 בנובמבר 2011
- ^ 1 2 British History - Conservatives - Lord Castlereagh, spartacus educational
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 109
- ^ Irish Rebellion of 1798 - In 1798, an underground republican group known as the Society of United Irishmen instigated a major uprising against British rule in Ireland. Although the revolt ended in total defeat for the rebels, it marked a significant watershed in Irish history, National; Army Museum
- ^ ��Here lie the bones of Castlereagh’ – An Irishman’s Diary on a political colossus, Brian Maye, The Irish Times, 17 ביוני 2019
- ^ Trevor Parkhill, The Wild Geese of 1798: Emigrés of the Rebellion, Seanchas Ardmhacha: Journal of the Armagh Diocesan Historical Society Vol. 19, No. 2, Cumann Seanchais Ard Mhacha/Armagh Diocesan Historical Society, 2003, עמ' 118-135
- ^ Irish Rebellion - Irish history [1798], אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 126
- ^ Acts of Union with Ireland, 1800-1801, St Stephen's Chapel, Westminster
- ^ Unmasking Murder: Reconciling the Twin Depictions of Viscount Castlereagh, Robert Warrick, William & Mary, 2021
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 137
- ^ Act of Union (Ireland) 1800, Legislation - government, United Kingdom
- ^ Lord Castlereagh: Probably the most significant and politically influential Ulsterman in history - Two hundred and fifty years after the birth of Lord Castlereagh, historian GORDON LUCY looks at his remarkable life and achievements, News Letter, 17 ביוני 2019
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 172–174
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 183
- ^ Appendix 1 - Presidents of the Board of Control, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 5 בפברואר 2013
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 208
- ^ 1 2 Donald D. Horward, BRITISH SEAPOWER AND ITS INFLUENCE UPON THE PENINSULAR WAR (1808—1814), Naval War College Review Vol. 31, No. 2, U.S. Naval War College Press, 1978, עמ' 54-71
- ^ The Third and Fourth Coalitions, 1803–07, The British rupture of the peace, אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ The British government and the Peninsular War, 1808 to June 1811, Roderick J.B. Muir, University of Adelaide, p.14
- ^ Peninsular Prepartion the Reform of the British Army, p.33, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'
- ^ Napoleonic Satires - Lord Castlereagh, Brown University Library Center for Digital Scholarship
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 235
- ^ Lives of Lord Castlereagh and Sir Charles Stewart the Second and Third Marquesses of Londonderry, Sir Archibald Alison, Vol II (out of 3), p. 226
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 249
- ^ The Duel: Castlereagh, Canning and Deadly Cabinet Rivalry, Victorian Studies; Bloomington Vol. 53, Iss. 1, (Autumn 2010): 169-171,194, ProQuest
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 261
- ^ The Castlereagh-Canning Duel: The two politicians fought on September 21st, 1809, Richard Cavendish, 9 בספטמבר 2009
- ^ C. K. Webster, H. Temperley and E. Cooke, The Duel between Castlereagh and Canning in 1809, The Cambridge Historical Journal Vol. 3, No. 1, Cambridge University Press, 1929, עמ' 83-95
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 305
- ^ Philip Hughes, Castlereagh, Studies: An Irish Quarterly Review Vol. 26, No. 102, Messenger Publications, 1937, עמ' 249-266
- ^ Paul W. Schroeder, An Unnatural 'Natural Alliance': Castlereagh, Metternich, and Aberdeen in 1813, The International History Review Vol. 10, No. 4, Taylor & Francis, Ltd., 1988, עמ' 522-540
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 337
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 349
- ^ treaty of Chaumont - QUICK REFERENCE, אוניברסיטת אוקספורד
- ^ Holy Alliance - Europe, אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ The War of 1812: Congress and the Capitol in 1814 › A Timeline, United States Capitol Historical Society
- ^ The Concert of Europe, Stanislas JEANNESSON, DIGITAL ENCYCLOPEDIA OF EUROPEAN HISTORY
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 377
- ^ Brendan Simms, Review: Castlereagh's Catechism: A Statesman's Guide to Building a New Concert of Europe, Foreign Affairs Vol. 92, No. 2, Council on Foreign Relations, 2013, עמ' 170-176
- ^ Napoleon's Hundred Days and the Politics of Legitimacy, Katherine Astbury, Mark Philp, p. 175
- ^ Castlereagh at the Congress of Vienna: Maintaining the Peace, Political Realism, and the Encirclement of France, Nathan D. Curtis, Liberty University, 2014
- ^ Concert of Europe - European history, אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ Re-inventing the Ancien Régime in Post-Napoleonic Europe, Ambrogio A. Caiani, European History Quarterly, 3 ביולי 2017
- ^ STEWART, Robert, Visct. Castlereagh (1769-1822), of Mount Stewart, co. Down; North Cray Farm, nr. Bexley, Kent and 9 St. James's Square, Mdx. Published in The History of Parliament: the House of Commons 1820-1832, ed. D.R. Fisher, 2009, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'
- ^ WHAT WAS THE REACTION IN GREAT BRITAIN TO THE VICTORY AT WATERLOO? HICKS Peter, Napoleon
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 407
- ^ France after 1815 - Louis XVIII and the Bourbon Restoration, Boundless World History
- ^ F. G. MARCHAM, _THE BALANCE OF POWER IN EUROPE, Current History Vol. 27, No. 160, University of California Press, 1954, עמ' 337-341
- ^ Robert Stewart (Viscount Castlereagh) - Life, 17 באוגוסט 1815
- ^ Canning, the principle of non-interference and the struggle for influence in Portugal, 1822–5, Norihito Yamada, 3 במאי 2013
- ^ Vienna and the Abolition of the Slave Trade, Randall Lesaffer, Oxford Public International Law, אוניברסיטת אוקספורד
- ^ Jerome Reich, The Slave Trade at the Congress of Vienna - A Study in English Public Opinion, The Journal of Negro History Vol. 53, No. 2, The University of Chicago Press, 1968, עמ' 129-143
- ^ TREATY WITH SPAIN FOR PREVENTING THE SLAVE TRADE; HC Deb 09 February 1818 vol 37 cc232-60; The House having resolved itself into a committee, to take into consideration the Treaty with Spain for preventing the Slave Trade.
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 447
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 434
- ^ M. C. Buer, The Trade Depression Following the Napoleonic Wars, Economica, No. 2, Wiley, 1921, עמ' 159-179
- ^ Social unrest in Britain 1815-1820; From 'A History of the British Nation' by AD Innes, BritainExpress, 1912
- ^ The impact of the Napoleonic Wars in Britain, Ruth Mather, Power and politics, 15 במאי 2014
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 463
- ^ Peterloo Massacre - English history (1819), אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ Assessments of Lord Castlereagh: contemporary and subsequent; The Age of George III
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 533
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 491
- ^ Castlereagh: Enlightenment, War and Tyranny John Bew. London: Quercus, 2011. 582 pp. £25 (Hardback), אוניברסיטת אדינבורו
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 515
- ^ What was the Peterloo Massacre? | 6 Minute History, יוטיוב, 14 ביוני 2017
- ^ Commentary: Darwin’s Origin: the Irish connection, Alun Evans, Oxford University Press, 30 ביוני 2009
- ^ Bew, Castlereagh: A Life, p. 544
- ^ ;"My mind, is, as it were, gone": The Suicide of Castlereagh Robert Stewart, 2nd Marquess of Londonderry, KG, GCH, PC, PC (Ire), Viscount Castlereagh (Dublin, Ireland, 18th June 1769 – North Cray, Kent, England, 12th August 1822), 12 באוגוסט 2014
- ^ The Suicide of Lord Castlereagh, Cheryl Bolen, 20 בספטמבר 2014
| שרי החוץ של בריטניה | ||
|---|---|---|
|
_(St_Edwards_Crown).svg)
בקרת זהויות  |
|
|---|
- אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
- שרי החוץ של בריטניה
- מרקיזים
- מתאבדים: פעילים פוליטיים
- בריטים במלחמות הנפוליאוניות
- חברי הפרלמנט של אירלנד (לפני 1801)
- חברי הפרלמנט של בריטניה הגדולה
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1801–1802)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1802–1806)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1806–1807)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1807–1812)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1812–1818)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1818–1820)
- חברי הפרלמנט של הממ��כה המאוחדת (1820–1826)
- מסדר הבירית: אבירים וגבירות עמיתים
- עמיתי החברה המלכותית
- בריטים שנולדו ב-1769
- בריטים שנפטרו ב-1822
- מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית