פיצה
 | |
| מאכלים | |
|---|---|
| סוג | מאפה |
| מטבח |
המטבח האיטלקי  |
| מוצא | איטליה |
| אופן הגשה |
חם |
| מרכיבים עיקריים | בצק, גבינה, רוטב עגבניות |
| ברכתו |
מזונות או המוציא ראה פסקת "ברכה על פיצה" |
| גבינות | |
| צורה |
עיגול, מלבן |
  | |
פיצה (באיטלקית: Pizza) היא מאכל איטלקי עשוי בצק שמרים אפוי, אשר מכוסה בדרך כלל בשכבה של רוטב עגבניות וגבינה. לעיתים קרובות הפיצה מכילה רכיבים אחרים, כדוגמת סלמון, פטריות, פלפל אדום, בצל, זיתים, ארטישוק, תירס, טונה, האם, פפרוני, פרושוטו, עלי בזיליקום, פירות ים ואננס.
הפיצה היא במקור מאכל איטלקי מסורתי. הפיצה הובאה לארצות הברית על ידי מהגרים איטלקים והפכה לסוג נפוץ של מזון מהיר. גרסת המזון המהיר האמריקאית של הפיצה הגיעה למדינות נוספות והפכה לאחד ממאכלי המזון המהיר הנפוצים בעולם. הגרסאות האיטלקיות והאמריקאיות נבדלות באופן ההכנה, צורת הגשה וערך תזונתי. המכינים פיצה נקראים פִּיצָיוֹלָהּ ופִּיצָיוֹלוֹ (נקבה וזכר בהתאמה).
אטימולוגיה
המילה pizza מקורה באיטלקית, ומשמעותה - "עוגה" או "פשטידה". תיעוד למילה pizza ניתן למצוא עוד בלטינית מאוחרת, ובה משמעות של "לחם שטוח". לא ברור כיצד הגיעה המילה ללטינית; על פי ארנסט קליין, המילה נגזרה מהמילה היוונית pitta, שמו של מאפה יווני שמקורו במילה היוונית העתיקה שמשמעה "פיח"[1]. סברה אחרת גורסת כי מקור המילה הוא גרמאני, וכי היא באה מהמילה bezzo שמשמעה "נגיסה"; על פי סברה זו, המילה היוונית אולי הגיעה דווקא מהמילה האיטלקית ולא להפך[2]. על פי המילון האטימולוגי הוותיק של פיאניג'אני, מקור המילה הוא בצורה של המילה pinza, מילת דיאלקט שהיא צורת בינוני-פעול של הפועל "ללחוץ" או "לרמוס"[3]. במשמעותה המודרנית תועדה המילה באנגלית לראשונה בשנת 1825.
היסטוריה
ערך מורחב – היסטוריה של פיצה
רוטב העגבניות הפך לחלק מהפיצה רק בשלב מאוחר יחסית. העגבנייה הגיעה לאירופה בראשית המאה ה-16, כאשר האירופאים הגיעו לפרו שבדרום אמריקה. בתחילה חשבו האירופאים שהעגבנייה רעילה לבני אדם, אבל במהרה הפכה העגבנייה למוצר מזון בשימוש בקרב דלי האמצעים, וכנראה היו עניים מאזור נאפולי, הראשונים שהוסיפו את העגבניות לבצק הפיצה. רוטב העגבניות הפך להצלחה, ובמהרה המאכל התפשט ברחבי אזור נאפולי.
במאה ה-18, הפיצה החלה לנחול הצלחה כה רבה, עד כי מריה קרולינה, מלכת נאפולי, ביקשה שיבנה תנור לבנים במטבחה כדי שהטבח שלה יוכל להכין פיצות עבורה ועבור אורחיה. באותם ימים, הפיצה הייתה מאכל עניים, וקרולינה הכריחה את האצילים לאכול פיצות. בשנת 1889, מרגריטה, מלכת איטליה, הזמינה בעת שהותה באזור נאפולי את אופה הפיצות הפופולרי ביותר בזמנו, רפאלה אספוזיטו, כדי שיכין עבורה את מיטב הפיצות שלו. אחת מבין הפיצות שהכין, פיצה על בסיס גבינת מוצרלה, ריחן ועגבניות, מצאה חן בעיניה במיוחד וכך קיבלה את השם "פיצה מרגריטה". שלושת המרכיבים העיקריים שלה, הגבינה הלבנה, הריחן הירוק ורוטב העגבניות האדום, באו לסמל את צבעי הדגל האיטלקי החדש.
סיבוב הפיצה באוויר בתהליך הכנתה הוכרז בשנת 2017 על ידי אונסק"ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית[4].
סוגי פיצות
פיצה איטלקית מסורתית
הפיצה האיטלקית המסורתית מורכבת מקמח לבן, מלח, שמרים ומים בלבד. את הבצק פותחים ל��כבת בצק עגולה ודקה. העובי משתנה בין אזורים שונים באיטליה. לדוגמה, הפיצה הנאפוליטנית מאופיינת במרכז דק ושוליים עבים מאוד. לפיצה הרומאית עובי אחיד בכל שטחה. לאחר פתיחת הבצק מוסיפים מעליו את הרטבים והתוספות השונות, ואופים בתנור אפייה בחום גבוה מאוד (של לפחות 400°C), לפרק זמן של 2–4 דקות.
לפיצה המסורתית יש מספר רב של גרסאות קלאסיות המוכרות כיום. בהן:
פיצה מרינרה
פיצה מרינרה (Pizza marinara) היא אחת הגרסאות המסורתיות ביותר של הפיצה. בנוסף לבצק היא מכילה רוטב עגבניות (פאסאטה), שום, שמן זית ואורגנו ללא תוספת גבינה. זוהי פיצה נאפוליטנית הוותיקה ביותר.
פיצה מרגריטה
- ערך מורחב – פיצה מרגריטה
פיצה מרגריטה היא הפיצה האיטלקית המוכרת ביותר בעולם. היא נקראת על שם מרגריטה, נסיכת סבויה, שהייתה מלכת איטליה. פיצה זו מבוססת על רוטב מעגבניות, גבינת מוצרלה ועלי בזיליקום בשולי הפיצה נמשח שמן זית. המרכיבים הם בצבעי דגל איטליה. פיצה זו היא אחת הגרסאות המוכרות רשמית כפיצה נפוליטנה.
פיצה ביאנקה (לבנה)
סוג של פיצה המוכר פחות מחוץ לאיטליה, המבוסס על אותו בצק מסורתי, ללא רוטב עגבניות. את רוטב העגבניות מחליף רוטב אחר, המבוסס ריקוטה, או לחלופין כגון רוטב פסטו או רוטב על בסיס שמנת (כמו בשמל), ולפעמים אין שימוש כלל ברוטב, אלא רק בגבינות ומגוון תוספות.
פיצה ארבע גבינות
פיצה ארבע גבינות (Pizza quattro formaggi) היא גרסה מוכרת מאוד שיכולה לכלול (rossa) או לא לכלול (bianca) רוטב עגבניות. הגבינות הנפוצות בפיצה ארבע גבינות הן: מוצרלה, פטה, גורגונזולה, פרמזן (או גראנה פדנו), פקורינו. הגבינות מפוזרות כך שהפיצה תהיה מכוסה כולה.
הגרסה האמריקאית לפיצה
בגרסתה האמריקאית של הפיצה, בצק השמרים הפך לעבה יותר. הצורה הקלאסית של הפיצה נחתכה לגזרות (המכונות "משולשים") לראשונה בארצות הברית ולפיצה התווספו תוספות שונות שאינן דווקא מהמטבח האיטלקי, לדוגמה: פיצה בנוסח הוואי בתוספת אננס ושינקן שמקורה בקנדה, פיצה עם פפרוני, בייקון (במקום סלאמי ופרושוטו הנפוצים באיטליה) וכן הלאה.
גרסה זו התפשטה לשאר העולם דרך סניפי מזון מהיר כמו: פיצה האט, דומינוס פיצה ופאפא ג'ונס פיצה.
בארצות הברית ישנן כמה גרסאות עיקריות לפיצה, בהן:
- הגרסה הניו יורקית - גרסה דקה אשר שמזכירה את הגרסה האיטלקית הקלאסית.
- פיצה בסגנון שיקגו (שיקגו דיפ דיש) - מספר סגנונות שונים של פיצה אשר פותחו בעיר שיקגו, ופיצה זאת, נאפית במחבת או בתבנית עגולה של עוגה.
ב-2011 קבע הקונגרס של ארצות הברית, שבזכות רוטב העגבניות שעליהן, יוכלו מזנוני בתי הספר בארצות הברית, להגיש פיצות במקום ירקות[5].
מאפים דומים
בנוסף לגרסה האיטלקית והאמריקאית, קיימות גרסאות רבות של מאכלים דמויי פיצה ברחבי העולם, בהם נעשה שימוש בבסיסים אפויים שונים, כגון: הלחמג'ון הטורקי או הטארט פלמבה ופיסלדייר הצרפתים. בקרב היהודים כתחליף לפיצה המסורתית מקובל להכין בחג הפסח, פיצת מצה, כיוון שהפיצה הרגילה היא חמץ, ואסורה ליהודים במהלך החג.
בישראל נפוצה גרסה של פיצה שקרויה בשם "פיצה על פיתה" או בקיצור "פיצה פיתה". נהוג להכינה בבית והבצק שלה עשוי מפיתה שחצויה לשתיים בשוליה. כדי להכין פיצה זו צריך לחתוך את הפיתה לרוחבה ולהשתמש בה כבצק לפיצה. מתכון מפורט לפיצה זו מופיע בספר "ילדים מבשלים" של רות סירקיס.
גלריית תמונות
בהלכה
הפיצה היא מאכל חלבי, ואין לאכול אותה יחד עם מאכל בשרי או מיד לאחריו.
הפיצה היא חמץ, וכלולה באיסור 'בל יראה' בחג הפסח.
ברכתה
נחלקו הפוסקים לגבי ברכתה של הפיצה:
דעת הרב עובדיה יוסף בחזון עובדיה היא כי הפיצה המצויה כיום ברכתה המוציא מפני שטעם התערובת לא מורגש, ועל בצק שנילוש בלא שמן וחלב מברכים המוציא אף שיש רסק עגבניות, וכך נוהגים בני ספרד. אך על פיצה ביתית או תעשייתית שידוע בבירור שטעם התערובת ניכר בעיסה ומרגיש את טעמה יש לברך המוציא רק אם אוכלים כשיעור קביעות סעודה[6].
לבני אשכנז יש לחלק: אם מדובר בפיצה אשר עיסתה עשויה ממים וקמח בלבד ברכתה – מעיקר הדין המוציא[7]. אולם אם מדובר בפיצה שעיסתה עשויה מקמח ויש יותר מיץ פירות טבעי, חלב או ביצים מאשר מים, ברכתה מזונות.
אך גם לבני אשכנז, אם בא לאכול שיעור קביעות סעודה שהוא כשתי פרוסות של פיצה רגילה, מברך המוציא וברכת המזון. לדעת בני אשכנז, לילדים קטנים השיעור שונה ולגביהם יש פעמים שאף מנה אחת נחשבת שיעור קביעות סעודה. כדי לצאת מהספק אם אוכל מספיק לשיעור קביעת סעודה, יש נוהגים לאכול חתיכת לחם עם הפיצה וכך לפטור אותה מברכה[דרוש מקור].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- פיצה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מיכל לויט, מחשבות על פיצה (וגם מתכונים), באתר מאקו, 26 בינואר 2017
- הילה סקודוביץ והגר דקל, פיצה בריאה: האם יש דבר כזה?, באתר מאקו, 9 בפברואר 2022
ניו יורק טיימס, איך אמריקה הפכה לבירת הפיצה המצוינת בעולם, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2024
הערות שוליים
- ^ "פיצה" באתר אטימונליין
- ^ על מקור המילה פיצה
- ^ "פיצה" במילון פיאניג'אני
- ^ סיבוב הפיצה הנפוליטני הוכרז "מורשת עולמית", באתר ynet, 7 בדצמבר 2017
- ^ נטשה מוזגוביה, כתבת "הארץ" בארה"ב, הקונגרס קבע - פיצה היא ירק, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2011
- ^ עיין עוד בשו"ת אור לציון ב, יב
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קס"ח משנה ברורה ס"ק צד; וספר וזאת הברכה פרק ג'