לדלג לתוכן

ערוץ המזרח התיכון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערוץ מזרח התיכון
Middle East Television
לוגו הערוץ
לוגו הערוץ
פרטי הערוץ
מדינה קפריסין עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך השקה 1981
פורמט תמונה SDTV
זמינות
HOT 150
yes 109
www.metv.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ערוץ המזרח התיכון (METV) הוא ערוץ טלוויזיה לווייני מיסיונרי נוצרי, המשודר דרך הלוויין עמוס 3.

התחנה החלה את פעילותה כתחנת רדיו, בספטמבר 1979, בשם The Voice of Hope ("קול התקווה")[1], פרי יוזמה של כת נוצרית אוונגליסטית בשם High Adventure, בראשות מטיף בשם ג'ורג' אוטיס שגייס תרומות למען הקמתה. התחנה פעלה ממרג' עיון בחסות צבא לבנון החופשית[2][3]. התחנה שימשה לשידורי דת נוצריים ושידורי תעמולה של מפקד צבא לבנון החופשית סעד חדאד[4][5]. אך בעיקר שודרה בה מוזיקה קלה, ביולי 1981 אף שיתפה פעולה עם שידורי קול ישראל[6].

בפברואר 1981 החלה התחנה בשידורי ניסיון של ערוץ טלוויזיה בשם "כוכב התקוה", לצורך השידור הוקמה תחנת ממסר סמוך לבינת ג'בל[7][8]. לצורך מימון שידורי התחנה גיסו תרומות בארצות הברית, אך תכננו לשדר פרסומות ויצרו קשר עם איש העסקים הישראלי חיים שיף כשותף לשיווק שירותי הפרסום בישראל[9]. באוגוסט 1981 הגיעה לנמל חיפה ניידת שידור שרכשה התחנה בארצות הברית[10]. ניידת השידור הוצבה בצידו השני של שער פאטמה בשטח לבנון[11]. שידורי התחנה נחנכו באופן רשמי באוקטובר 1981[12].

ב-9 במרץ 1983, נפגעה ניידת השידור של התחנה בפיצוץ מכונית תופת, באירוע לא היו נפגעים[13]. אחר כך עברה לשדר מגבעה ליד משגב עם, עדיין בצידו הלבנוני של הגבול (התחנה לא קיבלה אישור לפעול משטח ישראל)[14].

מ-10 באפריל 1982 ועד יולי 2001 תחנת הטלוויזיה מומנה על ידי Christian Broadcasting Network, הערוץ היה אחד הערוצים הזרים היחידים שנקלטו בישראל בתקופה שבה שודר בה הערוץ הממלכתי היחיד. שידורים אלו נקלטו מתחנות שידור בלבנון, ועל כן הערוץ היה מוכר בכינוי ערוץ "לבנון" וגם ערוץ "חדד" (על שם מפקד צבא לבנון החופשית סעד חדאד). בישראל, הערוץ התפרסם במיוחד בגלל השידורים של ארגון היאבקות מקצועית בשם WCCW (World Class Championship Wrestling), שבסיסו היה בטקסס. השידורים זכו לכינוי "קאץ'". כוכבי הארגון, משפחת ואן אריק, התפרסמו מאוד בישראל בעקבותיו ונהיו חלק מהתרבות הישראלית[15].

ב-14 באוגוסט 1984, החלו פעילי ארגון יד לאחים להפגין סמוך לניידת השידור של התחנה, בטענה שהתחנה מבצעת פעילות מיסיונרית[16]. הארגון טען כי פעילות התחנה היא דרך מתוחכמת להעביר את היהודים על דתם, על ידי שילוב של תוכניות טלוויזיה פופולריות בין שידורי הדת. והוא קרא לממשלה למנוע שירותים מאנשי התחנה[17].

עם הקמת מערך שידורי הכבלים בישראל, בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, הוא שולב בחבילת הערוצים שחברות הכבלים הציעו. בשנת 1997 הערוץ החל לשדר באמצעות הלווין עמוס 1, איכות השידור בלוויין הייתה טובה יותר, והערוץ חתם על הסכם לשידור במיקום אחיד אצל כל חברות הכבלים, בערוץ 24[18]. הערוץ החל לפנות לקהל הישראלי ולהציג כתוביות בעברית לתוכניות הטלוויזיה האמריקאיות ששידר. בנוסף, חברת צ'רלטון הישראלית מכרה זמן פרסום בערוץ, והייתה בעלת זכויות על משחקי הכדורגל ששודרו בו מהליגה האנגלית, ליגת האלופות והליגה האיטלקית[19]. ב-1 באוקטובר 1998 ערכה שידור משולב של שני משחקי כדורגל בין מכבי חיפה ופריס סאן-ז'רמן ובין בית"ר ירושלים וגלאזגו ריינג'רס, מליגת האלופות, שזכו ל-29% אחוזי צפייה בישראל[20]. עקב פעילותה בשוק הישראלי, עתרו זכייני ערוץ 2 לבג"ץ, בנובמבר 1998, בבקשה שיורה על הפסקת השידורים בכבלים, שפגעה בהכנסות שלהם מפרסום[21]. בינואר 1999 החליטה המועצה לשידורי כבלים, כי שידורי הערוץ בישראל מצריכים היתר מהמועצה, וללא היתר, השידורים אסורים ואסורה בהם הפרסומת[22][23]. אחר כך הושג הסדר על פיו התחייב הערוץ לצמצם את השידורים עם כתוביות או דיבוב לעברית, ואת הפרסום לשוק הישראלי[24].

לאחר נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000, עבר הערוץ לשדר מקפריסין. הערוץ נמצא בבעלות ��שת הטלוויזיה הנוצרית- אמריקאית LeSEA, מאז נרכש על ידה בשנת 2001 מרשת השידור הנוצרית-אמריקאית CBN. הערוץ משדר מאז בעיקר תוכניות דת נוצריות ותוכניות רכש מארצות הברית. כמו כן, משדר הערוץ משחקי פוטבול מליגת הNFL האמריקאית[25].

מדינות שבהן ניתן לקלוט את הערוץ באמצעות צלחת לוויין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות רכש בולטות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכניות ילדים
סדרות טלוויזיה
תוכניות בידור
תוכניות תחרותיות
תוכניות אקטואליה, אירוח ותחקיר

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שמעון וייס, "קול התקווה" ממרג' עיון, דבר, 11 בספטמבר 1979
    האנשים המשמיעים את "קול התקווה", דבר, 28 בספטמבר 1979
  2. ^ "מלך התקווה" - תחנת הפרסומת לדבר אלוהים, מעריב, 16 בספטמבר 1980
  3. ^ רייגן שלח ברכתו לתחנת "קול התקווה", מעריב, 10 בספטמבר 1980
  4. ^ ארה"ב גינתה שידורי "קול התקווה" של חדד, דבר, 10 ביולי 1980
  5. ^ רפאל מן, "תחנת 'קול התקוה' בדרום לבנון - לא חוקית", מעריב, 10 ביולי 1980
  6. ^ מנחם רהט, אבי אתגר שידר מ"קול התקרה" לתושבי דרום־לבנון, מעריב, 4 ביולי 1980
  7. ^ שמעון וייס, עוד קול לתקוות דרום לבנון, דבר, 23 בפברואר 1981
  8. ^ "כוכב התקווה" החלה בשידורי נסיון לרחבי המזרח התיכון, דבר, 11 במרץ 1981
    , "כוכב התקווה' מלבנון שידר אתמול בצבע, מעריב, 10 בפברואר 1981
  9. ^ טובה צימוקי, הקמת הטלוויזיה בדרום לבנון נעשה בידיעת צה"ל, דבר, 26 ביוני 1981
  10. ^ אנשי "קול התקווה" משחררים ניידת השידור שהגיעה מארה"ב, דבר, 14 באוגוסט 1981
  11. ^ מודי גלר, מעבר לגדר הטובה, דבר, 16 בדצמבר 1981
  12. ^ מנחם רהט, שידורי הטלווזיה של "כוכב התקוה" נקלטים היטב בישראל, מעריב, 14 באוקטובר 1981
  13. ^ שמעון וייס, מכונית תופת התפוצצה בצד הלבנוני של הגדר הטובה, דבר, 10 במרץ 1983
  14. ^ תחנת הטלוויזיה סי.בי.או. מן הגדר הטובה - ללבנון או לישראל, דבר, 7 בדצמבר 1983
  15. ^ טל לוי, לנצח בקרב שסופו ידוע מראש, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2010
  16. ^ מנחם הורוביץ, טלוויזיה מיסיונרית, חדשות, 15 באוגוסט 1984
  17. ^ חנוך מרמרי, המשיח הוא אמריקאי יש לו סניף במרג׳־עיון, חדשות, 17 באוגוסט 1984
  18. ^ אביבה קרול, ‏ערוץ המזה"ת זכה במיקום קבוע, באתר גלובס, 10 ביולי 1997
  19. ^ אסנת כותן, ‏טלוויזיה: פיני זהבי מלחיץ את ערוץ 2, באתר גלובס, 18 באוגוסט 1998
  20. ^ REACH של ) למשחק מכבי חיפה-פ.ס. ז'רמן בערוץ המזה"ת, באתר גלובס, 7 באוקטובר 1998
  21. ^ אביבה קרול, ‏זכייני ערוץ 2 לבג"ץ: להפסיק את שידורי ערוץ המזרח התיכון, באתר גלובס, 10 בנובמבר 1998
  22. ^ אביבה קרול, ‏ערוץ המזרח התיכון: שידורינו בעברית - רק G.9 מסך השידורים, באתר גלובס, 20 בינואר 1999
  23. ^ שמואל דקלו, ‏ערוץ המזרח התיכון לבג"ץ: להתיר שידורי הספורט למנויי הכבלים, באתר גלובס, 3 במרץ 1999
  24. ^ אביבה קרול, ‏ערוץ המזרח התיכון נערך למתכונת שידורים ע"פ הסדר הביניים בבג"ץ, באתר גלובס, 10 במרץ 1999
  25. ^ דוד רוזנטל‏, METV תשדר את הסופרבול עם הפרסומות, באתר וואלה, 5 בפברואר 2011