חנוך מרמרי

חנוך מרמרי

חנוך מרמרי, 2008
לידה	30 בדצמבר 1948 (בן 75) חיפה, ישראל
מדינה	ישראל ישראל
השכלה	בית הספר הריאלי העברי בחיפה
מעסיק	בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, חדשות, הארץ, העיר
פרסים והוקרה	פרס סוקולוב

חנוך מרמרי (נולד ב-30 בדצמבר 1948) הוא עיתונאי, עורך וסופר, לשעבר עורך המקומון "העיר" ועורך העיתון "הארץ".

מרמרי נולד בחיפה ב-1948, בן יחיד לאם מורה ואב עובד ההסתדרות, שנפטר בילדותו. הם התגוררו בשכונת אחוזה ומרמרי למד בבית הספר הריאלי. את שירותו הצבאי עשה בחטיבת המחקר של אגף המודיעין.

בשנות ה-70 למד עיצוב גרפי ב"בצלאל" בירושלים, שם חבר לאפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב, והפך לחלק מ"חבורת זוארץ" שכתבה מדור סאטירי בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ואחר כך בשבועון "העולם הזה". לאחר מלחמת יום הכיפורים הוציאה החבורה לאור ספר סאטירי בשם "זו ארץ זו", שאייר דודו גבע.

בעקבות הצלחותיהם נקראו ניב, מרמרי, סידון ומיכאל על ידי מפיק הטלוויזיה מרדכי קירשנבאום להפיק מגזין סאטירי, וכך נולדה ב-1974 התוכנית הסאטירית "ניקוי ראש".

בשנת 1980 הקים את המקומון התל אביבי "העיר", והיה עורכו עד לשנת 1984. כתב בעיתון "חדשות" עד שנסגר. באפריל 1988 מונה לעורך משנה של "הארץ" כסגנו של גרשום שוקן, ומשזה נפטר מונה בינואר 1991 לעורכו הראשי של העיתון. הוא שימש בתפקידו זה במשך כ-14 (1991 - 2004), והתפטר בסוף 2004 בעקבות חילוקי דעות בינו לבין המו"ל עמוס שוקן על עצמאותו של המוסף הכלכלי שהפך לעיתון TheMarker.

בחורף 1994 הציע להגביל ל-25 שנה את תחולתו של חוק השבות, החל מיום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל (1998) ועד ליום העצמאות ה-75 (2023): "יום פקיעתו יהיה באופן רשמי יום סיום שליחותה של התנועה הציונית, והיא תוכל להתפרק מתוך ידיעה שמשימתה הוכתרה בהצלחה מרשימה – אם כי לא בהצלחה מלאה... זה יהיה סופו של הפרדוקס המכביד של מדינה המגדירה את הרכב אוכלוסייתה על פי ההלכה האורתודוקסית".^[1]

בשנת 2005 פרסם ספר בשם "על האופניים", העוסק בתחביבו רכיבת אופני כביש. ב-2020 יצא לאור ספרו "עדיין על האופניים".

משנת 2005, במשך שלוש שנים, כיהן כראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. במקביל, בשנים 2006–2007, שימש כמנכ"ל משותף של המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי.^[2]

מונה לעורך הראשי של הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2008),^[3] ופרש מן התפקיד באותה שנה.^[4]

היה ממקימי העמותה "ישראלים להצלת הדמוקרטיה" הפועלת לחיזוק הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית, ומנהלה מיום הקמתה ב-2010.

בעל טור באתר "העין השביעית" בנושאי עיתונות ותקשורת מאז 2009. בחודש ספטמבר 2012 מונה לעורך "העין השביעית",^[5] וכיהן בתפקיד זה עד תחילת 2015.

ממאי 2015 ועד 2018 כיהן כראש אגף תרבות וחינוך בספרייה הלאומית.

פרסם טור שבועי במגזין טיים אאוט מאז 2005 ומאז נובמבר 2017 מפרסם טור מחורז א��טואלי בגיליון יום שישי של "הארץ", תחת שם העט "אלתר-מן".^[6]

בשנת 2022 יצא לאור בהוצאת כתר הרומן "סימני שיניים" פרי עטו.^[7]

זוכה פרס סוקולוב בתחום העיתונאות הכתובה לשנת 2004.^[8]

היה נשוי לענת אור-מרמרי ולהם בן. נשוי בשנית לעיתונאית סוניה מרמרי, ולהם בן ובת.^[6]

• חנוך מרמרי, על האופניים, עם עובד, 2005
• רבקה רוזנר, "'זה הכול כסף... הגיע הזמן שתבין את זה'. טמבל", ארץ אחרת, מאי-יוני 2008. ריאיון עם חנוך מרמרי.

מדיה וקבצים בנושא חנוך מרמרי בוויקישיתוף

• ענת באלינט, עורך "הארץ", חנוך מרמרי, הודיע על פרישה מתפקידו, באתר הארץ, 7 בינואר 2004
• הדר חורש, "העולם העיתונאי טוב מאי פעם". חנוך מרמרי אופטימי, באתר nrg‏, 11 באפריל 2009
• חנוך מרמרי יכהן כנשיא בצלאל, באתר ynet, 28 במרץ 2012
• רועי כ"ץ, ריאיון עם חנוך מרמרי בתוכנית "תעודת עיתונאי" ברדיו תל אביב, 8 בנובמבר 2013
• מאמריו של חנוך מרמרי, באתר העין השביעית
• יורם יובל, שיחת נפש עם חנוך מרמרי, הטלוויזיה החינוכית, 27 בינור 2016
• אלעד מן, המעניין הוא כי כגודל הספקנות והחשדנות בעיתונאות, כן גדלה השפעת השקר והמזימה, באתר העין השביעית, 4 במאי 2020
• שני ליטמן, עורך הארץ לשעבר סלד מדה מרקר ורתח על גדעון לוי. אבל זה עבר לו, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2020

עורכי העיתון הארץ
ניסן טורוב • שמואל פרלמן • אריה לייב יפה • משה יוסף גליקסון • ישעיהו קלינוב • גרשום שוקן • ישראל פינקלשטיין • אליהו סלפטר • יאיר קוטלר • גדעון סאמט • רן כסלו • מתי גולן • חנוך מרמרי • דוד לנדאו • דב אלפון • אלוף בן