ביטום
| |||
 | |||
| הכיכר הראשית של ביטום | |||
| מדינה |
 פולין | ||
|---|---|---|---|
| פרובינציה |
 שלזיה | ||
| ראש העיר | Mariusz Wołosz | ||
| שפה רשמית | פולנית | ||
| תאריך ייסוד |
המאה ה־12  | ||
| שטח | 69.44 קמ"ר | ||
| גובה | 330 מטרים | ||
| ‑ הנקודה הגבוהה | 330 | ||
| ‑ הנקודה הנמוכה | 249 | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 153,274 (31 במרץ 2021) | ||
| ‑ צפיפות | 2379 נפש לקמ"ר (31 בדצמבר 2019) | ||
| קואורדינטות | 50°20′54″N 18°54′56″E / 50.34833°N 18.91556°E | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| www.bytom.pl | |||
  | |||
ביטום (בפולנית: Bytom, מבוטא: [ˈbɨtɔm] בגרמנית: Beuthen מבוטא: [boyten]) היא עיר מחוז בשלזיה בדרום פולין, הסמוכה לעיר קטוביץ ושייכת לאיחוד המטרופוליני של שלזיה עילית.
העיר שייכת לפרובינציית שלזיה מאז החלוקה לפרובינציות של 1999, לפני כן הייתה שייכת לפרובינציית קטוביץ. אוכלוסיית העיר מונה כ-165,263 נפש (נכון ל-2019). ב-1742 הפכה העיר לחלק מממלכת פרוסיה ומאז הייתה תחת שלטון גרמני לאורך תקופות הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימאר וגרמניה הנאצית עד שב־1945 נכבשה בידי הצבא האדום והועברה לשלטון פולני.
סמל העיר מורכב משני חצאים, כמחצית ממנו הוא העיט הצהוב על רקע כחול של שלזיה עילית ומחציתו השנייה מתארת כורה פחם, אחד ממקורות הפרנסה של העיר.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאה 11 עד המאה 18
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביטום היא אחת הערים העתיקות בשלזיה עילית, וככל הנראה הוקמה במאה ה-11 כמבצר על ידי המלך בולסלאב הראשון.[1] במאה ה-12 היא שימשה כמצודה במחוז קרקוב כשהתיעוד הראשון לעיר בשם ביטום הוא משנת 1136.
לאחר פיצול פולין ב-1138 היא הוכפפה למחוז הוותיקים (אנ') כיוון שהייתה בשטח פולין זוטא, עד שב-1177 הועברה למחוז שלזיה ונותרה בו מאז ועד היום.
ב-1254 היא קיבלה לראשונה את הזכויות העירוניות שלה מהנסיך ולאדיסלאב משלזיה, והקימה את כיכר השוק הראשונה שלה. העיר ביטום הרוויחה כלכלית ממיקומה בנתיב סחר המקשר בין קרקוב לבין שלזיה ממזרח למערב, ובין הונגריה לבין מוראביה ופולין רבתי מצפון לדרום. בשנת 1281 הפכה ביטום לדוכסות עצמאית אחרי שהתפצלה מדוכסות אופולה (עד שב-1498 הן אוחדו מחדש), וב-1289 תחת הדוכס קזמיר השני הפכה ביטום לחלק מממלכת בוהמיה.
במאות ה-14 וה-15, בזכות מכרות העופרת והכסף המקומיים, הפכה ביטום למרכז של תעשיית הכרייה, כמו גם למרכז מלאכה ומסחר, מה שתרם להתפתחות מהירה של העיירה ולשינוי דמוגרפי עקב הגעה של גרמנים רבים, והחל מ-1450 ניתן לראות את השימוש בשמה הגרמני של ביטום "בויטן". בשנת 1526 עלתה לשלטון בממלכת בוהמיה שושלת הבסבורג האוסטרית מה שהגביר את השפעתה של השפה הגרמנית בממלכה. במאות ה-16 וה-17 המשיכה העיר להתפתח ובשנת 1697 הפך אזור בויטן יחד עם העיר עצמה למדינה חופשית, עד שב-1742 במהלך המלחמות השלזיות הפכה לחלק מממלכת פרוסיה.
1742–1918
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת שלזיה הראשונה רובה של שלזיה נפל לידי ממלכת פרוסיה, וב־1816 הוקם מחוז בויטן. במחצית הראשונה של המאה ה-19 באמצעות התיעוש והכרייה חוותה העיר תקופה של גאות כלכלית, במקביל הפכה בויטן/ביטום לאחד המרכזים העיקריים להתנגדות הפולנית נגד הגרמניזציה וארגונים חברתיים, פולטיים ותרבותיים פולניים החלו לקום בה בזה אחר זה, במיוחד במהלך אביב העמים. אך למרות ההתעוררות הלאומית הפולנית המשיכה בויטן להיות חלק מהאימפריה הגרמנית גם לאחר איחוד גרמניה ב-1871. במקביל המשיכה העיר להתפתח כשב-1894 נפתח קו החשמלית הראשון, ב-1898 נפתח בעיר גן החיות (שנסגר ב-1957), וב-1899 נפתחה הספרייה העירונית. בתחילת המאה ה-20 היו בבויטן חמש כנסיות קתוליות, כנסייה פרוטסטנטית, בית כנסת, בית ספר תיכון, חטיבת ביניים, פנימייה לבנים, שני בתי יתומים, מכרות פחם וברזל, מחצבות שיש ואבן חול, תעשיית ריהוט, מבשלת בירה ועוד.[2]
1919–1945
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־20 במרץ 1921[3] בעקבות אמנת ורסאי נערך משאל העם של שלזיה עילית, משאל עם בנושא חלוקת השטח בין גרמניה לפולין, 59.4 אחוזים הצביעו עבור הישארות בגרמניה ו-40.6 אחוזים עבור העברת השליטה לפולין. ובאופן חריג שלא תאם לכתוב באמנת ורסאי, האזור חולק בין שתי המדינות. בויטן, ש-75% אחוז מתושביה הצביעו בעד המשך השתייכות לרפובליקת ויימאר, נותרה בגרמניה, אך הפכה לעיר הגבול הדרום-מזרחית של שלזיה עילית.[4] והמיעוט הפולני בה המשיך להתמיד במאבק למען הזהות הפולנית ועל כן בתקופה שבין מלחמות העולם, הייתה בויטן אחת משתי ערים גרמניות (לצד מריאנוורדר כיום קוודזין), בהן הותרה לפעילות גימנסיה פולנית, ובשנת 1923 אף הוקם בבויטן סניף של מפלגת איחוד הפולנים בגרמניה (אנ'), מפלגה שייצגה את המיעוט הפולני.
ב-1933 התחלף השלטון בגרמניה והמפלגה הנאצית עלתה לשלטון, באוקטובר 1938 גירשו הגרמנים כ-6,000 יהודים שהיו אזרחים פולנים מרחבי גרמניה דרך בויטן.
1945 – היום
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-27 בינואר 1945 נכבשה בויטן על ידי הצבא האדום, בניין העירייה נהרס ולאחר תום המלחמה בעקבות תבוסת גרמניה הועברה העיר לפולין כתוצאה מועידת פוטסדאם. אוכלוסייתה הגרמנית גורשה ברובה על ידי הצבא הסובייטי והוחלפה על ידי אוכלוסייה פולנית. עם זאת, מספר גדול של אנשים ממוצא גרמני עדיין חיים בעיר שנקראת מאז "ביטום".
תחת השלטון של הרפובליקה העממית של פולין החלה כריית מרבצי פחם מסיבית מתחת לעיר, ההשלכות של כרייה זו מהוות עד היום אחת מהבעיות המרכזיות של ביטום, כאשר היא מתמודדת עם שקיעת קרקע ובניינים באופן פתאומי וניתן לצפות ברחבי העיר בבניינים רבים שהתפרקו או ששקעו. אירועי השקיעה קשים לחיזוי כיוון שהתיעוד של כריית הפחם לא נעשה בצורה מסודרת, מה שמוביל לסיכון גבוה ולמיעוט משקיעים בעיר ועל כן מספר המובטלים גבוה בהתאמה (בסביבות ה-30%). אך העיר מנסה להמשיך ולהתפתח באמצעות שיפוץ מבנים ובניית מרכזי קניות חדשים.
בשנת 2017 הכריזה אונסק"ו על מכרה הכסף ההיסטורי בטרנובסקיה גורי שחלקו נמצא בביטום כאתר מורשת עולמית.
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסחר הוא עמוד התווך העיקרי במשק של ביטום. בהיותה עיר עם מסורות ארוכת שנים של מסחר, ממלאת ביטום את תפקידה הפוסט-תעשייתי עם הקמה של שטחי מסחר שמרוכזים בעיקר סביב רחוב התחנה וכיכר השוק.
בשנת 2007, ביטום יחד עם 13 ערים שכנות הקימו את האיחוד המטרופוליני של שלזיה עילית, שהוא המרכז העירוני הגדול ביותר בפולין.
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעיר פועלים שירותים סדירים של אוטובוסים וחשמליות המחוברות לרשת החשמליות האזורית של שלזיה עילית, הנסיעה בחשמלית מבויטן לקטוביץ הסמוכה אורכת כ-45 דקות.
בנוסף יש מסילת רכבת שמובילה לקטוביץ ומשם לכל רחבי פולין.
ספורט
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד 1945
[עריכת קוד מקור | עריכה]המועדון המצליח של ביטום נקרא בויטן 09 כיוון שנוסד ב-1909, הוא שיחק בליגת הכדורגל הגרמנית הבכירה של שלזיה עד 1941, ובשלזיה עלית לאחר מכן והשתתף שש פעמים בסיבוב הגמר באליפות גרמניה.
מ-1945
[עריכת קוד מקור | עריכה]מועדון הכדורגל פולוניה ביטום הוא מועדון הכדורגל הבכיר בעיר והוא זכה באליפות פולין בכדורגל בשנים 1954 ו-1962, בפעם האחרונה הופיע בליגת העל הפולנית בשנים 2007 עד 2011.
מועדון הכדורגל שמבורסקי ביטום שמשחק כיום בליגה השלישית זכה באליפות פולין ב-1980.
לעיר יש גם קבוצת הוקי קרח נחשבת שנקראת גם כן פולוניה ביטום שזכתה באליפות הוקי הקרח הפולנית בשנים 1984, 1986, 1988, 1989, 1990 ו-1991, ובאליפות הנשים בהוקי קרח ב-2010, 2011, 2012, 2013, 2016, 2017, 2018, 2019 ו-2020.
מועדון נוסף בולט הוא מועדון הג'ודו של ביטום, ממנו מגיע האלוף האולימפי ולדמר לגיין.
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קהילת יהודי ביטום (בויטן)
הקהילה היהודית של בויטן לפני השואה מנתה כ-4,000 נפש. לאחר השואה הוקם בביטום "הקיבוץ העובד" בו התרכזה שארית הפליטה לפני העלייה לארץ ישראל.
בית הכנסת בביטום נחנך ב-2 ביולי 1869 ושירת את הקהילה היהודית עד 1938 אז הועלה באש באירועי ליל הבדולח.
במהלך מלחמת העולם השנייה חוסלה הקהילה היהו��ית של בויטן כאשר בפברואר 1942 נשלחו יהודי הקהילה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.[5]
כיום קיימת בביטום קהילה קטנה שמסונפת לקהילה היהודית בקטוביץ, יש אנדרטה לזכר הקהילה היהודית שהושמדה בשואה במקום בו עמד בית הכנסת שנשרף בליל הבדולח.
ערים תאומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ביטום- "ביטום", באתר JewishGen (באנגלית)
- ביטום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביטום (פולין), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Späthumanismus in Schlesien, Berlin, New York: DE GRUYTER, 1994-01-23, ISBN 978-3-11-093243-0
- ^ Zeitschrift für Elektrotechnik und Elektrochemie, Meyers grosses Konversations-Lexikon. Ein Nachschlagewerk des allgemeinen Wissens. Sechste, gänzlich neu bearbeitete und vermehrte Auflage. VIII. Band. Von Glashütte bis Hautflügler. 908 Seiten. Mit vielen Abbildungen, Bildertafeln, Karten und Plänen. Verlag des Bibliographischen Institutes, Leipzig und Wien. 1904. Preis pro Band 10 Mk 11, 1905-01-06, עמ' 31–31 doi: 10.1002/bbpc.19050110116
- ^ Local history | Virtual Shtetl, sztetl.org.pl
- ^ E. Witting, Chemische Untersuchung der Schwefelquellen zu Fistel im Reg. Bez. Minden, Archiv der Pharmazie 27, 1828, עמ' 21–28 doi: 10.1002/ardp.18280270107
- ^ Ardeschyr Hagmaier, Heute akquirieren – sofort profitieren, Wiesbaden: Gabler Verlag, 2012, עמ' 186–198, ISBN 978-3-8349-3049-1