תל חי

הברון רוטשילד, באמצעות חברת יק"א, רכש בשנת 1893 שטח של כ-13,000 דונם בצפון הגליל מבעל האדמות ג'בור בֵּיי. רוב השטח (כ-10,000 דונם) הוקצה למושבה מטולה, שהוקמה ב-1896.

חלק משטח אדמות טלחה שנרכשו נשאר לא מעובד, ולכן נמסר בשנת 1905 לקבוצה בת שישה חלוצים על מנת לקבוע נוכחות ושליטה. המתיישבים היו אליהו אליוביץ, מאיר לישנסקי, פייביש גולדברג, זכריה חיותמן, ג'סי חיותמן ומאיר פרידמן. פרידמן עזב כעבור כחודשיים, ובמקומו הגיע המדריך החקלאי מיכאל פפו, שבא לנסות לגדל כותנה בעמק החולה.

בתחילה היו ששת החקלאים יוצאים מדי בוקר ברגל ממטולה עד טלחה ושבים לביתם בערב. לאחר שהבינו שצורת עבודה כזו קשה מדי, עברו לגור במהלך השבוע בשתי מערות קבורה ביזנטיות שמצאו בקרבת מקום. ב-1907 החלה בניית החצר, שנקראה אז "החאן בטלחה", ונבנו בה מספר מבנים, בהם רפת, אורווה וחדר שינה. ב-1910 התפרקה קבוצת החקלאים ממטולה והחבר האחרון שנשאר בטלחה, מרדכי חדור, נפטר ממלריה. ב-1913 ישב במקום שומר ערבי עם משפחתו. ב-1916 נאחזה במקום קבוצה מאנשי "הרועה" לזמן קצר. בקיץ 1918 שימשה החצר כאסם מספוא לסוסי הצבא העות'מאני הנסוג. בספטמבר 1918 התיישבה במקום קבוצת פועלים בראשות דוד באום וקלמן כהן. עם נסיגת הצבא העות'מאני המובס, הקימה חבורה זו קיבוץ וקראה לו תל חי.

בהתאם להסכם סייקס–פיקו, אשר הגדיר את חלוקת שטחיה של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון בין צרפת ואנגליה, ולהסכם דוביל שנחתם ב-15 בספטמבר 1919 בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת^[1], פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה, ואזור הגליל העליון המזרחי עבר לשלטון המנדט הצרפתי. השלטון הצרפתי באזור היה רופף, וכבר ב-12 בדצמבר 1919 החלו התקפות של ערבים שמרדו בצרפתים ורצו לסלקם מהאזור. תושבי ארבעת היישובים היהודיים שהוקמו בגליל העליון - כפר גלעדי, מטולה, חמארה (שננטשה על ידי מתיישביה בעקבות הפרעות באחד בינואר 1920) ותל חי - ניסו להישאר נייטרליים בכל הקשור לסכסוך הערבי-צרפתי. מטולה הייתה מושבה שמנתה כ-120 איש, רובם הגדול נמלטו לצידון בסוף 1919, בעוד שבכפר גלעדי ותל חי היו רק כ-20 איש בכל יישוב. הם שלחו קריאה ובה בקשת סיוע למגינים לצורך חיזוק המקום. אל תל חי הגיעו מספר מתנדבים בפיקודו של יוסף טרומפלדור. ב-12 בדצמבר 1919 נהרג בתל חי שניאור שפושניק^[2] בעקבות ירי שמחה של שודדים ערביים לאחר ביזת כפר. ובמהלך מאבק עם שודדי בהמות שנערך ב-6 בפברואר 1920 נהרג בשדה סמוך לתל חי אהרון שר שבא לעזרת היישוב.

אחת הבעיות המרכזיות בהגנה על היישוב הייתה מחסור בנשק בכלל ובנשק כבד בפרט, כפי שמשתקף בעיתונות התקופה. איש העלייה השנייה אהרן בן-ברק^[3], שבא לתל חי כחודשיים לפני נפילתה^[4], כתב בעיתון "הפועל הצעיר": "אין לחשוב שנגד הבדואים הלוחמים נוכל לעמוד אפילו אם נכפיל את מספר האנשים לכמה מונים, אלא אם יהיה להם גם נשק כבד. בלי זה יכולים הם לעשות מכל "תליי-החיים" שלנו תל מָוֶת אחד^[5].

  ערך מורחב – מאורעות תל חי

ב-1 במרץ 1920 (י"א באדר תר"פ) הגיעה אל חצר תל חי קבוצה גדולה של ערבים בדואים חמושים, שבראשם עמד כאמל אפנדי. הם הורשו להיכנס מכיוון שדרשו לבדוק אם אין כוחות צרפתיים בחצר. בחיפושיהם הגיעו הערבים אל "העלייה" (הבניין המרכזי בחצר) ושם עלו לקומה השנייה. לפי אחת הגרסאות, דרש כאמל מדבורה דרכלר, שהייתה חברת ארגון "השומר" ונשאה על עצמה אקדח, שתמסור לו את אקדחה. דבורה סירבה, וכשכאמל ניסה לחטוף את אקדחה נפלט כדור.

טרומפלדור שמע את הירייה, נתן הוראה להשיב באש, ומיד החל קרב יריות. התוקפים הטילו מיד בתחילת הקרב פצצה שנשאו עימם לתוך חדר העלייה, שרה צ'יזיק, דבורה דרכלר, בנימין מונטר וזאב שרף, ששהו בחדר העלייה, נהרגו מהפיצוץ, ויצחק קנייבסקי ששהה אף הוא שם עימם נפצע קשה. מחדר העלייה שלטו הערבים באש על החצר. להתקפה הצטרפו גם המוני ערבים שהיו מחוץ לחצר. יוסף טרומפלדור, שניסה לצאת מחדר האוכל אל המדרגות שהובילו לחדר העלייה, נפצע בידו וחזר פנימה. כשניסה לצאת שוב, נפצע בבטנו ופונה על ידי חבריו לתוך חדר המשפחה ששימש בעת הקרב כחדר הפצועים. יעקב טוקר, שעמד על סולם ליד שער החצר וניסה להדוף בירי את הפורעים, נפצע ונפל לאחור, אך בשל המרחק בינו לבין שאר החברים פונה לתוך חדר הפצועים רק בתום הקרב. לאחר שניהלו משא ומתן בצעקות עם כאמל והקרב תם, החליטו מגיני החצר לנטוש את תל חי ולשורפה באש. משלחת של כ-15 אנשים הגיעה לעזור למגיני החצר, בהם גם אברהם הרצפלד והרופא ד"ר גרי. לאחר הטיפול בפצועים עלו כולם לכפר גלעדי. טרומפלדור נפטר בדרך מפצעיו. אברהם הרצפלד כתב ביומנו כי לשאלתו "מה שלומך" ענה טרומפלדור: "לא נורא, טוב למות בעד ארצנו". יומיים לאחר מכן נטשו האנשים את כפר גלעדי והדרימו אל היישוב איילת השחר שהיה בשטח שבשליטת המנדט הבריטי. בעקבותיהם נטשו גם תושבי מטולה את היישוב.

שולמית לסקוב מתארת את גבורתו של טרומפלדור, קור רוחו ותפקודו בקרב תל חי, לאחר פציעתו הקשה: "במשך כל אותו יום שכב טרומפלדור על הרצפה מבלי להטריד איש, כאילו אמר לסלק מתודעת האנשים את העובדה שהוא פצוע קשה וזקוק לטיפול...לא הביעו פניו כאב או צער. מדי פעם היה שואל לנעשה, מבקש לעודד את החברים, מוסר להם את משאלתו שיעמדו בכבוד במערכה"^[6].

הכוחות הצרפתיים לחמו בצורה נחרצת נגד הפורעים הערבים בגליל העליון, עד להשגת שקט בחודש יולי 1920. באוקטובר חזרו המתיישבים היהודיים אל שלושת היישובים שננטשו ויישבו אותם מחדש. בסוף השנה נמסר האזור לשליטה בריטית, ונוצרה "אצבע הגליל". עמידת הגבורה של המגינים הייתה לסמל, ובקרב היישוב רווחה הדעה כי בזכותם נכללה ה"אצבע" בתחום שלטון המנדט הבריטי ואחר כך בתחום מדינת ישראל. היישוב תל חי אוחד ב-1926 עם כפר גלעדי, ואנשיו עברו לשם.

יש מן החוקרים הטוענים שהשפעת פרשת תל חי הייתה חסרת משמעות בקביעת גבולות הארץ, שנקבעו במשא ומתן בין הבריטים לצרפתים עד לקביעת גבולות המנדט ב-1924. ההיסטוריון של הסכסוך שאול אריאלי מסביר בספרו כי גבורת תל חי וכפר גלעדי הביאו רבים בציבור הישראלי להאמין כי ההתיישבות קבעה את גבולות הארץ, כאשר בין היתר משמש קרב תל חי כעין הוכחה לכך שההיאחזות בקרקע היא שהביאה את המעצמות להכליל את אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל. לטענתו, כיוון שאלה לא עלו כלל בדיונים על הגבולות, אין כל שחר לטענה כי בזכותם נכללה אצבע הגליל בארץ ישראל המנדטורית. הוא טוען שאצבע הגליל נכללה בתחומי פלשתינה המנדטורית בשל מטולה, אותה זיהו בריטניה וצרפת עם דן המקראית.^[7]

נופלי תל חי נקברו בבית הקברות הנמצא בין תל חי לכפר גלעדי. מעל קברם הוצב פסל "האריה השואג" של הפַּסָּל אברהם מלניקוב. לאחר קום המדינה פעל איש כפר גלעדי נחום הורביץ בשיקום ושיחזור חצר תל חי הנטושה. החצר משמשת אתר הנצחה ומוזיאון, בו מוצגים אורח החיים של אנשי ראשית ההתיישבות, תיאור קרב תל חי ומסמכים שונים.

בהשראת עמידת הגבורה של יוסף טרומפלדור וחבריו בחצר תל-חי חיבר אבא חושי באביב 1920 את מילות השיר "בגליל בתל חי"^[8]. ברל כצנלסון חיבר לזכרם תפילת יזכור, אשר נקראת עד היום, בשינויים קלים, בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובשנת 1929 חיבר זאב ז'בוטינסקי שיר נוסף המתאר את תל חי כסמל של גבורה וחלוציות^[9]. לזכר שמונת נופלי תל חי נקראה העיר קריית שמונה.

בשנת 1921, י"ב כסלו, הוקם על ידי גדוד העבודה קיבוץ תל יוסף, ע"ש יוסף טרומפלדור.

אתוס תל חי בא לידי ביטוי בדברי ברל כצנלסון, במבוא לספר "מאורעות תרצ"ו", שנכתב על ידי ברכה חבס. שם השווה את גבורת המתיישבים מול הטרור הערבי בשנים 1936 - 1939, לגבורת מגיני תל חי: "דוֹר המצוֹר והבּצרוֹן, אשר קלט חצים ולא נסוֹג, אשר לא הפקיר שוּם נקוּדה ולא נתן לפַנוֹת שוּם מקוֹם ישוּב...דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בּיישנוּכם. לא ערירים הלכתם"^[10].

במלאת מאה שנים להולדתו של טרומפלדור, כתב עליו פרופ' יגאל עילם: "לו הייתי מתבקש לנקוב בשמו של אדם אחד, גיבור אמיתי אחד, משכמו ומעלה בכל ההיסטוריה הציונית והיישובית שלנו לא הייתי מהסס: טרומפלדור, זה האיש. המיתולוגיה שלנו לא טעתה בזיהוי. היא בחרה באיש הנכון".^[11]

לאחר נפילתו של טרומפלדור בהגנת תל-חי הוסיף גדוד העבודה לשמו את טרומפלדור ונקרא גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור. בכך חרת על דגלו הגדוד את מורשת בניין הארץ, ההתיישבות השיתופית וההגנה של יוסף טרומפלדור, והוסיף לחנך אלפי חלוצים וחלוצות על רעיונות אלה.

בתנועת הנוער שהקים זאב ז'בוטינסקי, בית"ר (ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור), נהוג לברך זה את זה לשלום בברכת תל חי, וכן לחתום כך על מכתבים^[12].

בתנועת הנוער ה"מכבי הצעיר" במשך שנים רבות נהגו לעלות בכל שנה אל אנדרטת האריה השואג ולערוך שם טקס לזכר המאורע.

יום י"א באדר הוא יום ציון ממלכתי, מכונה בשם "יום תל חי", ובו מתקיים מדי שנה ברחבת האריה השואג טקס זיכרון ממלכתי^[13] לזכר מגיני תל חי. תנועת הנוער העובד והלומד עולה לתל-חי לעצרות זיכרון מאז יום הקמתה, וכיום מציינים יום זה על ידי עלייה של חניכי שכבה ט' לתל-חי במסגרת כנס ט' השני - לקראת הדרכה. בתנועת הנוער בית"ר נהוג לציין יום זה בנסיעה לתל-חי, קיום צעדה באזור וטקס אזכרה לנופלי תל-חי ברחבת האריה השואג. בתנועת הנוער בני עקיבא מציינים יום זה בנסיעה של תלמידי כיתות ח' מסניפי התנועה (שבט הרא"ה) לביריה, לזכר אירוע העלייה לביריה, בו התנגדו אלפים לניסיונם של הבריטים להוריד את ההתיישבות העברית בביריה, שאירע אף הוא בי"א באדר, בשנת 1946.

בפברואר 1953 אישרה הוועדה המתמדת של ההסתדרות תוכנית לשיקום תל חי^[14].

בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החל לפעול בחצר תל חי אולפן לאומנויות של מועצה אזורית גליל עליון, שלימים היה לבסיס של מכללת תל חי. בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה במקום אכסנית נוער שנקראה על שם אנה פרנק^[15]. הקמת האכסניה במימון גרמני עוררה מחאות מצד המתנגדים לשיתוף פעולה עם גרמניה^[16]. בשנת 1965 נפתחה בחצר תל חי תצוגה מתמדת לתולדות ההתיישבות שכללה שחזור של חצר תל חי^[17]. ביולי 2005 הוכרז האתר כגן לאומי.

מצפון לחצר תל חי פועלת כיום מכללת תל חי. ממזרח לה נמצא פארק התעשייה תל חי, ובו סניף של חברת Nvidia המוזיאון הפתוח לצילום ומוזיאון מכוניות.

• יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין (עורכים), תל חי 1920–2020: בין היסטוריה לזיכרון, יד יצחק בן-צבי, 2020^[18].

•   תל חי (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
• תל חי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תל חי על ישראל - שער המידע על ישראל
• האתר ההיסטורי חצר תל חי
• י"א באדר על האירועים והמיתוסים מאחורי תל חי, מתוך אורט
• שיפוץ חצר תל חי, ידיעת חדשות מתוך וואלה!
• תעוד בצילום של הצבת "האריה השואג" על כנו
• טלי ��-הררי ונעמה חייקין: חצר תל חי והקשר בין סיפור, עצוב והדרכה. אתרים המגזין 6 (2016), עמודים: 127-130 (אורכב 03.02.2017 בארכיון Wayback Machine)
• גילי חסקין, תל חי - הקרב והמיתוס, באתר הבית של גילי חסקין (נא לוודא שהקישור תקין)
•   מרוץ הגליל, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1951
•   מרוץ הגליל ביום תל חי, יומני כרמל 1952
•   פרד מונוסון מבקר בהתישבות בגליל העליון, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, תאריך לא ידוע