יריחו

העיר יריחו קרויה על שם פולחן אל הירח שהיה נהוג בה^[6].

רש"י^[7] כותב ששם העיר יריחו מקורו בשורש ריח, וזאת עקב עצי בשמים שניטעו שם.

במשך שנים טענו ארכיאולוגים שיריחו היא העיר העתיקה בעולם, אבל חוקרים מודרניים מטילים בכך ספק^[8].

יריחו היא נווה מדבר גדול באזור צחיח שכמעט ולא יורדים בו גשמים. העיר שימשה מקום יישוב לאורך השנים בזכות המעיינות הסמוכים לה. העיר שואבת את מימיה משני מקורות: ממעיין אלישע (עין א-סולטאן) וממעיין נערן, הנמצא במרחק של כ-3 ק"מ מצפון מערב למעיין אלישע.

ראשוני המתיישבים בתל יריחו היו ציידים-לקטים מהתרבות הנאטופית המאוחרת, לפני יותר מ-11,500 שנה, שבנו שם בתים עגולים.^{[דרוש מקור]} בתקופה העוקבת (כ-11,500 שנים לפני זמננו), התקופה הנאוליתית הקדם קרמית א', יריחו הייתה הכפר הגדול והחשוב ביותר שהתגלה עד כה בארץ ישראל. לפי הממצאים היה ביריחו יישוב מוקף חומה שתכליתה שנויה במחלוקת. חומה זו ככל הנראה שימשה להגנה מפני הסחף, ולא להגנה ביטחונית. היישוב התפרש ככל הנראה על שטח של 40 דונם, שבו נבנו בתים מעוגלים בקוטר של עד חמישה מטרים. החומה הייתה בגובה של ארבעה מטרים ולאורכה היה מבנה מגדל, אשר יש המשערים כי הוא מגדל שמירה, אך מבנהו בתוך החומה בניגוד למגדל שמירה סטנדרטי, בגובה של 8.5 מטרים. מגדל זה ככל הנראה היה מבנה פולחני, כפולחן של הקרנטל. מסביב לחומה היה חפיר – תעלה גדולה, נועדה לספק אדמות לחקלאות ומים נוחים לשאיבה. החומה והמגדל נמצאו רק בתחילת התקופה, ובתקופה הנאולית הקדם קרמית ב' אין זכר לחומה ולמגדל.

היישוב הנאוליתי ביריחו התקיים במשך מאות שנים, כשבמהלך כאלף שנים יריחו לא הייתה קיימת, ולאחר הפער היישובי נבנו בניינים רבים וחומות נוספות.

בתקופת הברונזה הקדומה הייתה ליריחו חשיבות כלכלית וצבאית. יתרונה הגדול היה בהיותה שוכנת על מעברות הירדן – סוחרים שעברו דרך מעברות הירדן נכנסו גם ליריחו. גם מבחינה צבאית היה בכך יתרון, מפני שהאויב היה חייב לעבור דרך מעברות הירדן כדי להגיע ליריחו וגם כדי לעבור לערים אחרות.

  ערך מורחב – כיבוש יריחו

בתורה (כלומר בספרים במדבר ודברים), העיר אף פעם אינה נקראת יריחו - אלא תמיד רק ירֵחו - עם ר' בצירי (והשוו גם לאטימולוגיה של השם), ולאמיתו של דבר - כך גם ברוב ככל המקרא (למעשה בספרים: שמואל, ירמיהו, עזרא, נחמיה, ודברי הימים). החריג היחיד הוא ספר יהושע, שמכיל מחצית מאזכורי העיר במקרא, ושבו העיר אף פעם אינה נקראת ירחו - אלא תמיד רק יריחו - עם ר' בחיריק מלא. רק בספר מלכים מצויים שני הכתיבים בכפיפה אחת.

על פי המסופר בספר יהושע הייתה יריחו העיר הראשונה שכבשו בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל. על כיבוש העיר מסופר שהיה בדרך נס. בני ישראל סבבו את חומת העיר הבצורה פעם אחת ביום במשך שבוע, כאשר בראשם הולכים שבעה כהנים ביחד עם ארון הברית, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, תקעו בשופרות והריעו, ואז החומה נפלה תחתיה, והם פרצו לתוך העיר, כבשו ושרפו אותה. יהושע בן נון הטיל קללה על מי שיבנה את יריחו מחדש: ”אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ” (יהושע, ו', כ"ו). בימי דוד יריחו מוזכרת כמקום נידח: ”וַיַּגִּדוּ לְדָוִד וַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם, כִּי-הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁבוּ בִירֵחוֹ, עַד-יְצַמַּח זְקַנְכֶם וְשַׁבְתֶּם” (ספר שמואל ב' פרק י' פסוק ה'). בספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוק ל"ד מסופר על חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (מבית אל), שבתקופת אחאב מלך ישראל, בנה את יריחו מחדש, והתקיימה בו קללת יהושע. בהמשך (מלכים ב', ב', ה') מצוין שיריחו הייתה משכנם של בני הנביאים. מכאן ניתן להסיק שמשנבנתה יריחו מחדש – לא היה איסור להתיישב בה.

נמצאו שרידים מועטים מהבנייה הפרסית שבאה לאחר חורבנה של העיר היהודית ביריחו בידי הבבלים. באופן כללי אין הרבה ממצאים באזור במשך התקופה הפרסית וההלניסטית המוקדמת.^[9]

בתקופה ההלניסטית המוקדמת יריחו הופכת להיות אחוזה פרטית של אלכסנדר מוקדון לאחר שהוא כובש את האזור. באמצע המאה השנייה לפנה"ס העיר נמצאת תחת שלטון סאלוקי והגנרל בקכידס בונה מערכת מבצרים אל מול מרד החשמונאים. אחד מאותם מבצרים יהפוך בתקופת הורדוס למבצר קיפרוס.^[10]

לאחר הצלחת מרד החשמונאים, העיר יריחו הופכת בתקופה החשמונאית לעיר גנים ואחוזה מלכותית, המנצלת בצורה אפקטיבית את המעיינות סביבה. בגבעות המערביות בפאתי יריחו נתגלה בית הקברות מהתקופה החשמונאית, המתוארך בין 100 לפנה"ס ועד לשנת 68 לספירה. במערות הקבורה נתגלו גלוסקמאות יהודיות עם כתובות בעברית.^[11][12]

בתקופת המלך הורדוס, אוקטביוס מעניק לו שליטה מוחלטת על יריחו. הורדוס מקים את ההיפודרום, אמות מים חדשות המביאות מים לארמונות החשמונאים. כפי שתיעד יוסף בן מתתיהו, הורדוס מטביע את הכהן הגדול החשמונאי אריסטובולוס השלישי באחת מהבריכות במהלך משתה בארמון. בתקופתו של הורדוס מעבר להיותה של יריחו מרכז חקלאי היושב על פרשת דרכים ראשית, היא גם הופכת לארמון החורף של האריסטוקרטיה הירושלמית. את הורדוס ירש ארכלאוס שהקים את היישוב ארכלאיס במרחק של 12 ק"מ מהעיר, בינה לבין לפצאליס.^[13][14]

המלומד היווני סטראבון מתאר את העיר יריחו וסביבתה כך:

"יריחו היא עיר מישורית המוקפת בהרים המשתפלים אליה בדומה לתיאטרון. הנה הפניקון, המעורב גם עם כל מיני עצים מעובדים ופוריים, אם כי הוא מורכב בעיקר מעצי דקל. אורכו 100 אצטדיונים והוא מושקה בכל מקום בנחלים. כאן נמצאים גם הארמון ופארק הבלסם."^[10]

במאה ה-20 נערכו בתל יריחו מספר חפירות ארכאולוגיות, שבין השאר נועדו להשוות את הסיפור המקראי עם הממצאים הארכאולוגיים. החוקרים השונים נחלקו בדעותיהם לגבי תיארוך השכבות באתר. בדרך כלל, מקובלת עמדתה של קתלין קניון, אשר חפרה ביריחו בין השנים 1952 ל-1958, ולפי דעתה שרידי היישוב מהתקופות בהן היה עשוי להתרחש כיבוש העיר בתקופת יהושע, נסחפו לחלוטין במשך הזמן, והממצאים ששרדו הם מתקופות קדומות יותר.

בשנת 1872 הממשלה הטורקית העמידה למכירה פומבית, שני שלישים מאדמת יריחו. הסיבה לכך הייתה שהשלטון המרכזי החליט להטיל מס על הקרקעות. כאשר בקשו לגבות את המס מהאריסים, אשר עיבדו את האדמות, הם הודיעו שהיות שהם נהנים רק משליש היבול, הם מוכנים לשלם רק שליש מהמס על האדמות.

השטח שעמד למכירה עמד להירכש על ידי אחד משני אישים: האחד, האפנדי מוסה פאשא אל חוסייני מנכבדי ירושלים והשני, עשיר ארמני תושב מצרים. קבוצת יהודים מירושלים התארגנה בשם החברה לקניית אדמת יריחו, והחליטה כי היא תרכוש את השטח. הקבוצה הגיעה לידי הסדר כספי עם שני הרוכשים הפוטנציאליים. ואכן, השלטונות בירושלים אישרו את העסקה והשטח עמד להרשם על שם קבוצת היהודים מירושלים. אלה כבר בחרו שם למקום "פתח תקווה". מקור השם היה לקוח מספר הושע:

"וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה"

— ספר הושע, פרק ב', פסוק י"ז

מייסדי המקום רצו לבטא בכך את הרצון להסיר מהעיר את שם הקודם, אשר נקבע בספר יהושע במעשה עכן: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ, יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה; וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶבֶן, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ, וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים. וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל-אֲבָנִים גָּדוֹל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּשָׁב ה', מֵחֲרוֹן אַפּוֹ; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, עֵמֶק עָכוֹר, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. (פרק ז', פסוקים כ"ה–כ"ו). ועמק זה, לפי דברי הנביא. יהיה לפתח תקווה.

ההסכם נשלח לאישור לשלטון המרכזי בקושטא. הסולטאן הטורקי בקש לדעת מהי הנתינות של קוני השטח ביריחו. ראשי הקבוצה, כמו ברכישות אחרות שנעשו בארץ ישראל הציעו לחברי הקבוצה כי האדמה תרשם על שם נתינים עות'מאניים. אך המשקיעים האירופאיים חששו לכספם וסירבו לכך שהקרקע תרשם על שם באי-כחם. כאשר הוברר לסולטאן כי רוכשי השטח הם זרים אירופאיים, הוא הציע עבור השטח סכום העולה על זה שהוצע על ידי הקבוצה בירושלים ואדמת יריחו הייתה לאחוזת הסולטאן הטורקי.

יהושע ילין שהיה מיוזמי הרכישה אומר בסיום העסקה שלא יצאה לפועל, בשברון לב ובדאבון נפש: "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ, מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ." (ספר ישעיהו, פרק מ"ט, פסוק י"ז) ו"וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא" (יהושע, ו', א'). בהמשך הקבוצה רכשה אדמות בשפלה ובנתה עליהם את המושבה פתח תקווה, השם שניתן למושבה שהייתה מתוכננת ביריחו.

רבי אברהם משה לונץ מציין בספרו "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" שיצא בירושלים בשנת תרנ"א (1891) כי "הדרך מירושלים ליריחו, ים המלח והירדן נסללה כליל בשנת תרנ"ה (1896), נסעו בעת הסיור כמעט בכל יום ויום מרכבות רבות הלוך ושוב ליריחו והירדן וקלות המסע אשר הוסב על ידה יסבב בטח בריבוי התרים והנוסעים, והדבר הזה כנודע הוא אחד מהעמודים אשר פרנסת העיר נשענת עליהם"^[15].

העיתון הצבי דיווח בכ"ט בכסלו א'תתכ"ה לחורבן (8 בדצמבר 1893), בכתבה תחת הכותרת "מטע-קפה ביריחו", ובהמשך הכתבה: "ארבע משפחות – משה אברהם אורנשטיין, אברהם ליאון, יעקב גרין ושמואל ליאון – יצאו השבוע הזה להתיישב על אדמת הדר מלכנו הסולטאן אצל יריחו. וזה זמן אשר השיגו מכבוד המודיר הממונה על קרקעות הדר מלכותו להתיישב שם, אך בידיים ריקניות לא יכלו לעשות מאומה ועזר עוד לא מצאו, ובכל זאת לא נפל לבם ויוסיפו להשתדל בדבר והנה נמצאה אשה נדיבת לב אשר נתנה להם – בהלוואה או במתנה – חמישים נפוליון, ויקנו להם כלי עבודה היתר נצרכים, ויצאו שמה עם בני ביתם ויחלו את עבודתם, וכבוד המודיר הנכבד נוטה להם חסד ויתן להם זרע קהות לנסות שם ועוד הבטיח להם עד כמה שיוכל"^[16].

בתקופת המנדט המשיכו לשבת ביריחו יהודים מעטים, ביניהם בני משפחת הסוחר יוסף משה מזרחי, שהיו בעלי קרקעות בעיר ועסקו בחקלאות, וכן הרופאה היהודיה ד"ר אולגה פיינברג, שהתגוררה בעיר עד שנת 1938. ד"ר פיינברג, כמו גם אחרוני משפחת מזרחי, עזבו את העיר לאחר שהותקפו בידי ערבים פעמים אחדות, על רקע מאורעות "המרד הערבי" בכל רחבי הארץ^[17].

לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, היישוב נכלל בשטח המדינה הערבית. במהלך מלחמת העצמאות השתלטה עליו ממלכת ירדן. בסמוך אליה הוקמו שלושה מחנות פליטים (נועימה, עין א-סולטאן ועקבת ג'בר). במלחמת ששת הימים נכבשה העיר בידי צה"ל.

יריחו הייתה העיר הראשונה ביהודה ושומרון שהועברה לשליטת הרשות הפלסטינית בשנת 1994, במסגרת הסכם "עזה ויריחו תחילה", ההסכם הראשון מבין הסכמי אוסלו. מסביב לעיר נבנה כביש "עוקף יריחו", שהביא לכך שישראלים שביקרו בעבר בעיר בדרכם בכביש הבקעה חדלו כמעט לחלוטין מלעבור בה. מאז ועד תחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הייתה יריחו שקטה, כמעט ללא אירועים אלימים ולקזינו אואסיס רב-הקומות שהוקם בעיר בשנת 1998 הגיעו ישראלים רבים.

גם במהלך האינתיפאדה השנייה הייתה העיר שקטה באופן יחסי לשאר הערים ביהודה ושומרון, התייחדה בשליטה של שוטרי הרשות הפלסטינית, ולא הפכה למוקד טרור. עם זאת, עם תחילת האינתיפאדה, נשרף בה בית הכנסת העתיק והישיבה במקום, ומבנה הקזינו הפך לזירת ירי לעבר היישוב היהודי הסמוך ורד יריחו, ושבת מפעילות, לאחר שכניסת ישראלים לשטחי A נאסרה על ידי צה"ל.

ב-14 במרץ 2006, פשטו כוחות צה"ל על בית הכלא בעיר, כחלק ממבצע הבאת ביכורים, במטרה להביא לדין בישראל את רוצחי ומתכנני רצח רחבעם זאבי, ביניהם אחמד סעדאת, מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין, שהוחזקו בכלא ועמדו להשתחרר בעקבות עליית החמאס.

לפי מפקד אוכלוסין שערכה הרשות הפלסטינית ב-2007, התגוררו בעיר 17,515 תושבים ובנפה כולה עוד כ-23,000 תושבים^[18]. בעיר קיים מיעוט של נוצרים. אזור יריחו הוא האזור הכי פחות מאוכלס ברשות הפלסטינית, ובניגוד בולט למחנה הפליטים הסמוך, יש בה גם שכונת פאר יוקרתית הכוללת בתים עם בריכות צמודות ואף מתחם מגורים מפואר בו גר בעבר יאסר ערפאת.

ביריחו אתרים ארכאולוגיים מתקופות קדומות כמו תל א-סולטאן, בו כנראה הייתה העיר הקדומה מימי יהושע בן נון, ארמונות החורף מימי בית שני ומהתקופה הביזנטית בארץ ישראל – בתי הכנסת וארמון הישאם.

  ערך מורחב – תל יריחו

התל המרכזי ביריחו, ידוע גם בשם תל א-סולטאן, גובהו 21 מטר ושטחו 40 דונם. החופרים המרכזיים בתל היו צ'ארלס וורן, ארנסט זלין וקרל ואצינגר (1907–1909), ג'ון גרסטנג (1930–1936) וקתלין קניון (1952–1958).

בחפירות בתל נמצאו שרידים מתקופות קדומות, שנבנו אחת על גבי רעותה. התקופה הקדומה ביותר מתוארכת בקירוב ל-9500 לפני הספירה^[19], לתקופה הנאוליתית, במה שנראה כמקדש של ציידים. כמה שכבות שמעליה אף הן מהתקופה הנאוליתית, ובהן ממצאים רבים כמו המגדל העגול שקוטרו 8.50 מ', והשתמר לגובה של 7.70 מ'. ליבתו של המגדל מולאה באבנים, וגרם מדרגות הוביל לראשו. התגלו גם גולגולות אדם מכוירות בטין (לצורך פולחן אבות כנראה) וכלים שונים.

שכבה נוספת בולטת היא מהתקופה הכנענית הקדומה (האלף ה-4 לפנה"ס) שבה נדדו מבחוץ תושבים חדשים לארץ, שמנהגיהם היו שונים מהמקובל שם. תקופה זו נחשבת לראשית התקופה העירונית. בתקופה זו הפסיקו לקבור את המתים מתחת לבתים ועברו לקוברם במערות קבורה. מהתקופה הכנענית התיכונה, שבה לראשונה מוצאים שם קברים נפרדים.

מעיין אלישע או "עין א-סולטאן" הוא מקור המים החשוב של העיר. הוא נובע לרגלי התל העתיק של העיר "תל א-סולטאן". מימיו ידועים באיכותם – תכולת הכלור נמוכה מ-30 מ"ג לליטר. נפח הזרימה השנתי הוא 5.4 מיליון מטרים מעוקבים. המעיין מצטיין בשפיעה יציבה כל ימות השנה^[20] .

בעבר קרה שמי המעיין לא היו ראויים לשתייה. כך היה בימי אלישע הנביא (מלכים ב', ב', י"ט–כ"ב) אשר, על פי המסופר בתנ"ך, ריפא אותם בדרך נס. אירועים דומים התרחשו גם בעת החדשה. בשנת 1546 המים היו מהולים באדמה אדומה ונראו כזרמי דם. החוקר הבריטי בלייק העריך שמצב זה נמשך מאות בשנים ואכן הייתה תקופה שלא היה יישוב ביריחו. היו שניסו למצוא הסבר לתופעה, כיצד המים פעם ראויים לשתייה ופעם מפסיקים להיות ראויים לשתייה. אורך תעלות המים היוצאות מהמעיין להשקיה מגיע ל-36 ק"מ.

  ערך מורחב – תעודות כתף יריחו

ב-1986 ו-1994, נערכו חפירות במערות "כתף יריחו", מול מנזר הקרנטל בוואדי אל-מפג'ר (מערת אביאור ומערת הסנדל). במהלכן נמצאו חלקים מ-19 תעודות כלכליות, שתים מן התקופה הפרסית והיתר מן המאות הראשונה והשנייה לספירת הנוצרים. מלבד זאת, נמצאה כמות גדולה של עצמות אדם, 29 מטבעות (המאוחרים מימי הדריאנוס), כלי חרס רבים, תכשיטים, כלי זכוכית, מסרקי עץ, ראשי חיצים, חלקי סנדלים מסומרים, וחומר אורגני הכולל פירות וגרעינים שונים^[21].

עד גילוין של תעודות כתף יריחו, רווחה הדעה בעקבות תיאוריו של יוסף בן מתתיהו, כי יריחו ננטשה לאחר המרד הגדול וכי תשתית מפעלי המים באזור יריחו לא חודשה אחריו. דומה שעם גילוין של תעודות אלה, אשר תוארכו בחלקן לימי דומיטיאנוס, טראיאנוס, ואדריאנוס, התקבלה הגישה במחקר כי נאת יריחו הייתה מיושבת עד לסוף מרד בר כוכבא.

מצב השתמרותן של רוב התעודות שהתגלו בכתף יריחו, אינו טוב. עם זאת, ניתן לראות שהנושאים בהם עסקו, מתאימים למידע הידוע לגבי אופייה החקלאי של יריחו וענפי הפרנסה שלה. נאת המדבר של יריחו נהנתה מכמויות מים גדולות שמקורם במעין אלישע, עין דוק, עין נועימה, עין אבו שושה, עין עוג'ה, עין פארה ועין פואר. אלה איפשרו גידולים חד שנתיים, כגון דגנים, קטניות וירקות, וגידולים רב שנתיים כגון תמרים, גפנים, אפרסמון ועצי פרי שונים. לפי תיאוריו של יוסף בן מתתיהו, הוערך שטחה החקלאי של יריחו בכ-15,000 דונם^[22]

  ערך מורחב – ארמונות החורף ואחוזת המלך ביריחו

ארמונות החורף החשמונאים ואחוזת המלך ביריחו הם מכלול של מבנים מתקופת בית שני אשר נחשפו במערב בקעת יריחו, סמוך לפתחו של נחל פרת ולדרך הרומית, היורדת מירושלים ליריחו. באתר בולטים שני תילים: הדרומי, תולול אבו אל-עלייק והצפוני, 400 מטר מהראשון, על שפת ואדי שק א-דאבי, הנשפך לנחל פרת.

המבנים תוארכו לתקופות החשמונאים והרומאית. בין השאר התגלו ארמונות החשמונאים מימי תקופת בית שני, ובהם ארמונו של אלכסנדר ינאי וארמון הורדוס. וכן, מבנים רבים כמו אמת מים, ברכות שחייה, בתי מרחץ, מקוואות, אמבטיות, גנים, רצפות פסיפס, קולומבריום לגידול יונים וגיתות ליין.

כתובת לטינית שנמצאה בסביבות יריחו ועכשיו נמצאת בפטריארכיה הארמנית, מתוארכת לתקופת הקיסרים מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס (161-169 לספירה). הכתובת הייתה כתובת הקדשה למושל הפרובינקיה יוליוס קומדוס שפיאר מבנה, והוצבה כנראה על ידי יחידה של הלגיון העשירי פרטנסיס, ששכנה באזור יריחו^[23].

(בזמן) הקיסרים מרקוס אנטוניוס האוגוסטוס ולוקיוס ורוס האוגוסטוס, הלגיון העשירי פרטנסיס בנה, בהשגחתו של המושל הקונסולרי יוליוס קומודוס

— כתובת מסביבת יריחו המוקדשת למושל הפרובינקית מהלגיון העשירי פרטנסיס

.

  ערך מורחב – בית הכנסת שלום על ישראל

בית כנסת זה התגלה בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בשנת 1936 על ידי דימיטרי בראמכי מטעם מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי. החוקרים זיהו את רצפת הפסיפס בגודל 10 על 13 מטר כבית כנסת עתיק, בזכות הציורים של ארון הקודש, מנורה, שופר, לולב, והכתובת "שלום על ישראל", שהיא המקור לשמו של בית הכנסת^[24].

בשנת 1986 רשות הגנים הלאומיים רכשה את הבניין. באותה שנה נוסד מניין קבוע במקום, ובשנות ה-90 המוקדמות, התחילו קבוצות לימוד ושיעורים. במהרה התפתחה ישיבה בבית הכנסת העתיק.

במסגרת הסכמי אוסלו (1993) נמסרה העיר יריחו לרשות הפלסטינית, אך נכתב בהסכמים כי הכולל שפעל במקום - ימשיך לפעול. סעיף זה בהסכם הופר, ולא הותר לחברי הכולל להישאר שם. בראש השנה תשס"א, בליל ה־12 באוקטובר 2000, פורעים ערבים נכנסו לבנין הישיבה, השחיתו סידורים וריהוט, ושרפו את הקומה השנייה. ספר התורה של בית הכנסת ניצל בזכות שמירתו בתוך כספת במחסן הנמצא ליד הפסיפס. כיום הספר נמצא במבואות יריחו. בשנת 2010 החלו תפילות מאורגנות במקום בליווי צה"ל ובתיאום הרשות הפלסטינית.

בשלהי שנת תשפ"ב (2022) הוחלט להקים מחדש את הישיבה שפעלה במקום. כיום הישיבה ממוקמת בבית חגלה, ואחראית על הכניסות היהודיות ליריחו^[25].

  ערך מורחב – בית הכנסת בנערן

בית כנסת העתיק בנערן ממוקם כ-5 ק"מ צפונית ליריחו בגדה המזרחית של ואדי מכוך (נ"צ 1903.1447). האתר שוכן ליד חורשת עצים גדולה. באתר ישנו פסיפס גדול (מעט גדול יותר מהנמצא בבית הכנסת שלום על ישראל) הכולל גלגל המזלות ועוד וגם אבן שהיה כנראה בסיס לתיבה. האתר מתוארך למאה ה-6. המקום נתגלה בפעם הראשונה בשנת 1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, במהלך הפגזה טורקית על האזור. בשנת 1921 נחשף הפסיפס על ידי 2 אבות דומינקנים. האתר נשכח ונתגלה שוב על ידי יחידה של צה"ל שהתאמנה במקום בשנות ה-70. כיום האתר נטוש אך מגודר ונעול.

  ערך מורחב – ח'רבת אל-מפג'ר

ח'רבת אל-מפג'ר הוא אתר ארכאולוגי כ-5 קילומטרים צפונית ליריחו. המקום מכיל מספר מבנים מלכותיים מפוארים שהחלו להיבנות ב-743–744 לספירה על ידי אל ווליד יבן יזיד אך לא הושלמו בטרם נהרסו ברעש שביעית ב-747. יוצא מן הכלל הוא בית המרחץ שבמקום שהיה בשימוש, ושרידיו מכילים פסיפסים ועבודות סטוקו מרהיבים, שרבים מהם הועברו למוזיאון רוקפלר בירושלים. האתר היה גן לאומי ישראלי, וכיום הוא בניהולה של הרשות הפלסטינית.

אתרים נוספים באזור הם:

• תל אל סמרת - 600 מטר מדרום לתל א-סולטאן, תל מלאכותי שהיה בסיסו של היפודרום בתקופה הרומית.
• תל חאסן, שבו נמצאו שורה של כנסיות מתקופות שונות.
• אמת מים ממזרח לעיר מצויה אמת מים רומאית המובילה מים ממעיינות.

• עקבת ג'בר
• דיר אל-קרנטל
• השקמה של זכאוס
• קרנטל

• האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ערך יריחו, עמ' 731–757, הוצאת כרטא.
• יריחו (מקורות היסטוריים ומאמרים מאת אהוד נצר ואחרים), הוצאת יד בן צבי, 1978.
• קתלין קניון, חשפנו את יריחו, בתרגום ג. אריוך, הוצאת דביר.
• אלי שילר (עורך) יריחו וסביבותיה, במסגרת "קרדום" דו-ירחון לידיעת הארץ, יולי 1983, הוצאת אריאל.
• אריה קליין, יריחו העברית ואתריה, הוצאת "מדרשת יריחו".
• זאב ארליך, יריחו היהודית לדורותיה, אדר ה'תשנ"ד.
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א':
  • י"ח, משא ומתן על קניית אדמת יריחו, יהושע ילין, 1872
  • י"ט, על קניית אדמת יריחו שר יואל משה סולומון, פנחס גראייבסקי, 1872
• חנן אשל ובועז זיסו, ממצאים מתקופת מרד בר כוכבא ממערות כתף יריחו, בתוך: ח' אשל וד' עמית (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד בר כוכבא, תל אביב, תשנ"ט, עמ' 113–151
• יוסף פורת, חקלאות השלחין ביריחו ועין גדי בתקופת הבית השני (המאה השנייה לפני הספירה- המאה הראשונה לספירה, בתוך: א' אופנהיימר ואחרים (עורכים), אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 127–141

•   אתר האינטרנט הרשמי של יריחו
• יריחו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• תרבות ומורשת יריחו
• שי זמיר, תמיר ומסתורי: התעלומה של בניית מגדל יריחו, באתר ynet, 15 בפברואר 2011
• דני רובינשטיין, העיר שקפאה על שמריה, באתר כלכליסט, 16 בפברואר 2012
• אורלי גולדקלנג, רק לא לדבר בעברית: ביקור חד פעמי ביריחו, באתר nrg‏, 4 באפריל 2014
• עפרה גורי-רימון, אדמות בקעת יריחו – הרציפות במעמדן כאדמות מלך בתקופת בית שני, בתוך: מ' מור ואחרים (עורכים), לאוריאל: מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה מוגשים לאוריאל רפפורט, ירושלים 2005, עמ' 577–595.
• מידע על אתר יריחו, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
• צילום אוויר של יריחו 1:10,000, 1946, הכולל כיתוב המתייחס לאתרים בעיר. (באנגלית) אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
• תמונות מאוסף רוני קניגסברג - יריחו וים המלח מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• יריחו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   ג'ודי מלץ, בשקט בשקט הופכת יריחו לאטרקציה תיירותית לישראלים, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2021
• רון פלד, ואף מילה על פוליטיקה: יצאנו לסיור היסטורי ביריחו, באתר ynet, 3 במרץ 2022
• חזי סימנטוב, בירת התיירות והנדל"ן - שהפכה לקן טרור, באתר חדשות 13, 6 ביוני 2023
•   יריחו (יהודה ושומרון), דף שער בספרייה הלאומית
• הערך "יריחו", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
•   הרס עתיקות החשמונאים, סרטון בערוץ "עכשיו 14", באתר יוטיוב (אורך: 4:00), 19 בדצמבר 2022