קרב ווטרלו

הקרב בווטרלו היה שיאה של מערכת ווטרלו, סדרה של קרבות שנערכו בין 15 ל-18 ביוני 1815 בין הצרפתים לבין כוחות הקואליציה השביעית. תבוסת הצרפתים הביאה לתום שלטון מאה הימים, שהיה הפרק האחרון במלחמות הנפוליאוניות.

מספר חודשים לפני הקרב הצליח נפוליאון להימלט מהאי אלבה, בו שהה במעצר, ולשוב לפיקוד על כוחות הצבא הצרפתי. כתגובה לכך, התגבשה מחדש קואליציה של מעצמות אירופה כנגד נפוליאון, שיצא למערכה כדי להנחית מכה ניצחת על אויביו. עד יוני הספיקו להתייצב מול צרפת רק כוחות בריטניה וכוחות פרוסיה, בעוד שהכוחות האוסטרים והרוסים היו עדיין רחוקים מהזירה.

תנועתו המהירה של נפוליאון, בראש צבא הצפון, שמנה כ-126 אלף חיילים, הפתיעה את וולינגטון. בחששו כי נפוליאון ינתק אותו מנמלי התעלה החל וולינגטון לסגת מערבה מבריסל. לאמיתו של דבר, מטרתו של נפוליאון הייתה לתקוע טריז בין הבריטים לפרוסים, ונסיגתו של וולינגטון הועילה לו.

לקרב ווטרלו קדמו שני קרבות נפרדים בין הצבאות: קרב קאטר ברה בין הצרפתים לבריטים אשר לא הוכרע, וקרב ליני שהסתיים בניצחון צרפתי גדול על הצבא הפרוסי שספג 34 אלף הרוגים (לעומת 11,500 הרוגים לצרפת). הפרוסים נסוגו, אך לא לאחור, כצפוי, אלא לכיוון צפון מערב. פון בליכר, שנפצע בליני, מינה תחתיו את ראש המטה שלו, אוגוסט ניידהרדט פון גנייזנאו, והורה לו לנוע לואבר (Wavre), ממנה יכלו לתמוך בכוחות של וולינגטון. בכך סיכל את התוכנית הצרפתית להכות בכל אויב בנפרד, כפי שעשה נפוליאון פעמים רבות לאורך מלחמותיו.

מחסור במודיעין ופקודות עמומות של נפוליאון לפקודו המרקיז דה גרושי לרדוף עם 33,000 חיילי הקורפוס הצרפתי השלישי והשישי אחרי הפרוסים הנסוגים, תרמו באופן מכריע לתבוסה בווטרלו. גרושי החל את המרדף מאוחר, ב-17 ביוני, והדבר איפשר לפרוסים להתארגן. גרושי השיג את הקו האחורי של הנסוגים בפיקוד פרידריך אוגוסט וילהלם פון בראוס, אלא שהוא הצליח, בקרב עיקש ולמרות נחיתות מספרית, לעכב את המרקיז הצרפתי ליד הנהר דייל (Dyle). כוחותיו של גרושי נותרו מאחור והיו חסרים מאוד בשדה הקרב העיקרי בווטרלו. בלילה שבין 17 ל-18 ביוני, הצטרפו הכוחות הפרוסים הנסוגים בואבר לגיס של פרידריך וילהלם פון בילוב, שלא היה נוכח בליני, ומשם הצליחו להצטרף ב-18 ביוני אחר הצהרים למערכה בווטרלו.

לאחר התבוסה הפרוסית בליני, עמדתו של וולינגטון בקאטר ברה הפכה לבלתי ניתנת להגנה. ב-17, שהיה יום גשום, הסיג וולינגטון את כוחותיו לעמדה שנסרקה מראש בוטרלו.

לקראת קרב ווטרלו עמדה בפני וולינגטון בעיה קריטית, הצבא הצרפתי תחת פיקודו של נפוליאון היה גדול ומנוסה יותר מהצבא הבריטי. לפיכך, חיפש וולינגטון אתר בו יוכל להתמודד בצורה המיטבית מול כוח עדיף, האתר שנבחר היה רכס מוגבה על הדרך לבריסל. עמדתו של וולינגטון הייתה מוגנת מימין על ידי חוות הוגמון (בצרפתית: Hougomont), בית אבן כפרי המוקף גדר אבנים וחורשה בחסותן יכלו כוחותיו לתפוס מחסה.

וולינגטון הכיר בחשיבות חוות הוגמון כמגן מסיבי לאגפו הימני, והבין שעליו להחזיק במתחם בכל מחיר. החומה הייתה מבוצרת ובעלת פתחים קטנים, המוסתרים על ידי צמחייה, ששימשו את הבריטים כחרכי ירי. הוגמון הייתה ממוקמת בשדה פתוח כך שלחיילים הצרפתים כמעט ולא היה מחסה אל מול אש המגנים. בנוסף, חיילי אויב שטיפסו על חומת המתחם, נתקלו ברומחי החיילים הבריטים שהתבצרו במקום.

האמצע של וולינגטון היה מוגן בידי מתחם חווה מבוצר נוסף, לה האי סיינט (La Haye Sainte), בו התבצרו 400 חיילי רגלים, ואגף שמאל בידי מתחם מבוצר שלישי, פאפלוט (Papelotte), ששלט על הדרך מוואבר, ממנה היו צפויים להגיע הגייסות הפרוסים.

גורם חשוב שבא לעזרתו של וולינגטון היה מזג האוויר. הגשם שירד במהלך הלילה הפך את הקרקע בחלקים משדה הקרב לבוצית, הדבר האט את התקדמותם של הצרפתים ואיפשר למגינים לנתב את ההתקפה לעבר אתרים הניתנים להגנה אפקטיבית יותר.

השימוש בהוגמון כנקודת עוגן לאגף הימני של הכוחות הבריטיים, הציב בפני נפוליאון בעיה טקטית רצינית עוד בטרם החל הקרב. בנוסף, חוסר הידיעה על מקומם של הכוחות הפרוסיים מאז מנוסתם מליני יומיים קודם לכן, ומועד הגעתם הצפוי למערכה, הציבו בפני נפוליאון לוח זמנים בעייתי בכל הקשור למועד פתיחת הקרב. תחילת המתקפה נדחתה במשך שעות בתקווה שהאדמה, שהייתה בוצית מהגשם שירד במהלך הלילה הקודם, תתייבש במידה מספקת כדי לעמוד במשקלם של תותחי הארטילריה ושל שאר הכוחות הצרפתיים, אך ללא הועיל. הבוץ פגע קשות בחופש התנועה של חיל הרגלים, והפרשים התקדמו בכבדות לעמדותיהם. כשהארטילריה הצרפתית פתחה בסופו של דבר באש על כוחותיו של וולינגטון, בערך בשעה 11:35 בבוקר, הנזק היה קטן מהצפוי בשל האדמה הרכה שספגה את פגיעתם של רבים מפגזי התותחים הצרפתיים, ולא אפשרה ריקושט שהיה צורת ירי מקובלת בתקופה ההיא.

מרכיב מכריע בתוכנית הקרב הצרפתית היה הניסיון למשוך את כוחות העתודה של וולינגטון להגנת הוגומון באגפו הימני, אולם ההתקפות הצרפתיות על המתחם נהדפו, והוגומון הפכה למעשה ל"קרב בתוך קרב" - אלפי חיילים צרפתים נכתשו בהתקפות שלא הניבו פרי, בזמן שרק חלק קטן מכוחות העתודה של וולינגטון הוקצו לקרב זה.

בשעה 1:30 בצהריים נע הגיס הראשון תחת פיקודו של ד'ארלון נגד האגף השמאלי של וולינגטון, שהורכב ברובו מאוגדת הרגלים החמישית תחת פיקודו של גנרל תומאס פיקטון. ההתקפה זעזעה את קווי הקואליציה ונראה היה שידם של הצרפתים על העליונה, גנרל פיקטון נהרג בשעה שהורה על מתקפת נגד, והקו הבריטי החל להתפורר.

ברגע קריטי זה הסתערו שתי חטיבות פרשים בריטיות על הצרפתים תוך שהן גורמות להם נזק כבד, ההתקפה הצרפתית נהדפה, אך במחיר נפגעים רבים בקרב הפרשים הבריטיים.

מעט לפני ארבע אחר הצהריים, הבחין המרשל מישל נה בתנועה לאחור של כוחות הקואליציה, וחשב בטעות כי התמרון להתארגנות מאחורי הרכס הוא נסיגה כללית, והחליט על מתקפה מהירה. עקב תבוסת כוחותיו של ד'ארלון וכוחות חיל רגלים רבים שהוקצו להתקפה חסרת התועלת על הוגמון, נותרו לנה עתודות חיל רגלים מצומצמות ביותר, ולפיכך החליט לנסות ולשבור את האמצע של וולינגטון בעזרת שימוש בחיל פרשים בלבד.

נה הורה על הסתערות של כ-5,000 קירסירים במעלה הרכס התלול, וכשאלו נהדפו שלח 9,000 פרשים כבדים למתקפה אימתנית על כוחות הקואליציה. חיילי הרגלים של הקואליציה הגיבו באמצעות יצירת ריבועים הגנתיים. חוסר היכולת של הפרשים הצרפתיים להתמודד עם המערך ההגנתי של חיל הרגלים, בתוספת האש הטורדנית של הארטילריה הבריטית ותקיפות-הנגד הנחרצות של גדודי הפרשים הקלים הבריטים, הביאו את נה למסקנה הבלתי נמנעת, כי שימוש בפרשים ��לבד לא יביא לתוצאה משמעותית^[2].

בשעה 16:30 לערך הגיע הגיס הפרוסי הרביעי תחת פיקודו של הרוזן פון בילוב אל המערכה. בילוב הצעיד את כוחותיו למתקפה על האגף הימני הצרפתי המדולל מתוך כוונה לאגף את הצרפתים ולכבוש את הכפר פלנסנואה (בצרפתית: Plancenoit) שבעורפם. נפוליאון שלח את הגיס השישי הצרפתי בפיקודו של הרוזן לובאו להגן על אגפו הימני והעורף הצרפתי. תוך זמן קצר החל קרב עיקש על השליטה בכפר.

בשעות אחר הצהריים הגיע למערכה הגיס הפרוסי הראשון תחת פיקודו של הרוזן זייטן. זייטן פנה לחיזוק אגפו השמאלי של וולינגטון, שנפגע קשות בקרבות היום, תוך שהוא יוצר רצף טאקטי בין כוחותיו של וולינגטון לכוחותיו של בילוב. הכוח האנגלו-פרוסי המאוחד החל ללחוץ את הכוחות הצרפתים (שהיו כעת ערוכים בצורת פרסה): אגף שמאל בהוגמון, האמצע בלה האי סיינט ואגף ימין מגן על פלנסנואה.

לאחר התקפות רבות על הרכס בו נערכו כוחות הברית, הצליחו הצרפתים לתפוס את מתחם לה האי סיינט, תוך שהם חושפים את הכוח האמצעי של וולינגטון. בשעה 19:30 החליט נפוליאון להטיל את עתודותיו האחרונות אל המערכה, ושלח את גדודי המשמר הקיסרי (המורכב מהחיילים המנוסים והמצטיינים מקרב הצבא הצרפתי) אל עבר הבריטים. התקפת המשמר הקיסרי, שנתקלה באש תופת של פגזים ושל קליעי חיל הרגלים הבריטי, נשברה לבסוף, והמשמר החל לסגת באי-סדר. נסיגת המשמר עוררה גלי בהלה בקרב הצרפתים והקו הצרפתי החל להישבר. באותו הזמן החלו הגייסות הפרוסים להכריע את המגינים הצרפתים בפלנסנואה, שהחלו בנסיגה שהפכה למנוסה^[3].

עם רדת החשיכה, היה הקו של נפוליאון שבור לחלוטין, הארטילריה נתפסה בידי כוחות הקואליציה ורוב הצבא הצרפתי נמצא במנוסה רבתי.

ב-22:00 לערך נפגשו וולינגטון ובליכר במטהו הנטוש של נפוליאון, למה שנחשב כסיכום הקרב. אבדות האנגלים (הרוגים ופצועים) הסתכמו בכ-15,000, והפרוסים ספגו כ-7,000. לעומתם, אבדות הצרפתים היו כ-25,000 פצועים והרוגים וכ-8,000 שבויים.

נפוליאון אמנם לא נכנע מיידית לאחר שהובס בקרב, אלא חזר לפריז, ואולם, משנכזבה תקוותו לתמיכה עממית, התפטר ב-22 ביוני לטובת בנו ששהה באוסטריה. כחודש לאחר הקרב נכנע נפוליאון והוגלה לאי סנט הלנה, שם בילה את שארית חייו.

וולינגטון, שעוד לפני ווטרלו נחשב למפקד בעל מוניטין, הפך ליקירה של בריטניה, ומונה למפקד העליון של הצבא הבריטי לכל ימי חייו. החל מסוף שנות העשרים של המאה ה-19 החל וולינגטון לעסוק בפוליטיקה מטעם המפלגה השמרנית, ואף שירת כראש ממשלה מטעמה בין השנים 1828–1830 (ושוב בכהונה קצרה ב-1834).

• קרב ווטרלו תואר בקצרה על ידי ויקטור הוגו בספרו עלובי החיים, בין היתר מנקודת מבטו של אחד מהנבלים בספר, שעסק באותה עת בבזיזת גופות בתום הקרב.
• הקרב היה נושאו של סרט הקולנוע "וטרלו", בכיכובו של רוד סטייג'ר, משנת 1970.
• השיר "וטרלו" בביצוע להקת אבבא השוודית זכה באירוויזיון 1974, ונבחר לשיר היובל באירוויזיון.
• מספר מבנים, יישובים ואתרים קרויים על שם הקרב, בעיקר ברחבי הממלכה המאוחדת וארצות האימפריה הבריטית לשעבר:
  • גשר ווטרלו - אחד מגשרי לונדון החוצים את נהר התמזה.
  • תחנת ווטרלו - תחנת רכבת ראשית ומרכז תחבורה במרכז לונדון.
  • גשר ווטרלו החוצה את הקונווי סמוך לבטווס-אי-קוייד בצפון ויילס.

• הטקטיקה והאסטרטגיה האירופאית בעת החדשה
• אגרטל וטרלו

• ג'ון קיגן, פני הקרב, הוצאת מערכות, 1981.

• שטפן צוויג, תיאור מפורט של הקרב, מתוך ספרו "שעות הרות גורל", באתר תולדוט
• איך הובס נפוליאון בקרב ווטרלו?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
• ד"ר ישראל מרגלית, 150 שנה לקרב ווטרלו, הַבֹּקֶר, 18 ביוני 1965
• משה גלעד, במלחמה כמו במלחמה, באתר את, 21.5.2015
•   ג’ון טאליאבו, ניו יורק טיימס, קרב ווטרלו נגמר, אך הטינה עדיין קיימת, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2013
• עמית ולדמן, ‏200 שנה לקרב האחרון של נפוליאון: "אם היינו מפסידים, היינו מדברים היום צרפתית", באתר ‏מאקו‏, 18 ביוני 2015
• ישי פלג, אימפריות נופלות: כך הובס נפוליאון במלחמת העולם אפס, מגזין מקור ראשון, א׳ בשבט ה׳תשע״ח, 17 בינואר 2017
• שדריו של ולינגטון ב-19 ביוני 1815 (באנגלית)
• קרב ווטרלו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   קרב ווטרלו, ווטרלו, בלגיה, 1815, דף שער בספרייה הלאומית