צרפתים

על פי הסעיף הראשון של חוקת צרפת, צרפתי הוא אזרח צרפת, ללא קשר למולדתו, גזעו או דתו. לפי עקרונות המדינה, "אומה צרפתית" היא לא יותר מקבוצת אנשים בעלי רצון לחיות יחד (לפי הגדרתו של ארנסט רנן) והדוברים את השפה הצרפתית. בנוסף לילידי המדינה נמצאים בצרפת אזרחים רבים שהיגרו אליה ממדינות אחרות והיא המדינה השנייה באירופה בכמות האזרחויות המוענקות למהגרים זרים^[2]. בקשה לקבלת אזרחות צרפתית משמעה במקרים רבים ויתור על אזרחות קודמת, אלא אם קיים הסכם אזרחות כפולה בין שתי המדינות (כפי שקיים לדוגמה בין צרפת לישראל או לשווייץ).

במהלך ההיסטוריה הצרפתית נשללה מקבוצות שלמות אזרחות מלאה או זכויות אזרחיות מסוימות:

• נשים – זכות הבחירה לנשים הוענקה לנשות צרפת רק ב-21 באפריל 1944 על ידי הממשלה הזמנית של שארל דה גול.
• צבא – במשך תקופה ארוכה נשללה מהצבא הצרפתי הזכות להצביע או להשתתף בחיים הפוליטיים. בתקופת הרפובליקה השלישית מרבית הצבא היה אנטי-רפובליקני, כשהדוגמה החזקה ביותר לכך הייתה במהלך פרשת דרייפוס בשנת 1877. לאור זאת לחיילים הצרפתיים הוענקה זכות הבחירה רק ב-17 באוגוסט 1945 על ידי דה גול.
• מהגרים – עד לשנת 1973 מהגרים זרים שקיבלו אזרחות צרפתית היו צריכים לחכות חמש שנים עד שיוכלו להצביע בבחירות. באותה שנה בוטל חוק זה וכיום מהגרים המקבלים אזרחות יכולים להצביע מיד.

  ערך מורחב – היסטוריה של צרפת

מבחינה היסטורית, תושבי צרפת הם צאצאי שבטים קלטים, בעיקר גאלים וברטונים. לאחר כיבוש גאליה על ידי האימפריה הרומית התערבבה האוכלוסייה עם עמים לטינים ויוונים והיא הפכה פתוחה להגירה של בני אדם מרחבי האימפריה. לאחר נפילת רומא והקמתה של הממלכה הפרנקית, השתלבו באזור גם עמים גרמאנים כגון הפרנקים (שעל שמם נקראה הארץ France), הוונדלים והבורגונדים, ומאוחר יותר גם עמים ויקינגים שנודעו בשם נורמנים שהתיישבו באזור נורמנדי במאה ה-9. את ההשפעות התרבותיות והלשוניות של עמים רבים ושונים באזור צרפת ניתן למצוא עד היום, למשל בתרבות והשפה הברטונית (שפה קלטית) בברטאן, והתרבות והשפה האלזסית (שפה גרמאנית) באלזס.

  ערכים מורחבים – קלטים, גאלים, גאליה, האימפריה הרומית

בתקופה הפרה-רומאית אזור גאליה, שהוא השטח במערב אירופה בו נמצאות כיום צרפת, בלגיה, שווייץ, מערב גרמניה וצפון איטליה היה מיושב על ידי עמים קלטים שונים שנקראו כולם על ידי הרומאים בשם "גאלים". בשנים 58–51 לפנה"ס נכבש האזור על ידי צבאותיו של יוליוס קיסר והפך לחלק מהקיסרות הרומית. במשך חמש המאות הבאות התערבבו שתי התרבויות ויצרו את מה שנקרא כיום התרבות הגאלו-רומאית. השפה הגאלית הוחלפה על ידי לטינית וולגרית שמאוחר יותר תתפתח לשפה הצרפתית. כיום ניתן למצוא רמז לתרבות הקלטית בצרפת באזור ברטאן שבמערב צרפת, אולם לא מדובר בשאריות של התרבות הגאלית מלפני הכיבוש הרומי אלא לעדות להגירה של קלטים מהאיים הבריטים במהלך המאה ה-5 לספירה.

  ערך מורחב – פרנקים

לאחר דעיכתה של הקיסרות הרומית במערב אירופה החלו לפלוש לאזור גאליה הפרנקים, שבטים גרמאניים שחצו את נהר הריין מאזור גרמניה והולנד של היום בין המאה ה-3 למאה ה-7. שיירים לשפה העתיקה בה דיברו הפרנקים ניתן למצוא כיום בשפה הפלמית צרפתית בצפון צרפת ובשפה הפרנקית בה מדברים במחוז לורן במזרח צרפת. שבט גרמאני נוסף שפלש לגאליה באותה תקופה היו האלמאנים, שהתיישבו במזרח צרפת של היום והותירו את חותמם בשפה האלזסית המדוברת כיום במחוז אלזס, שפה שהתפתחה מתוך אלמאנית.

בתחילת המאה ה-6 הפרנקים, תחת הנהגתו של המלך המרובינגי כלוביס הראשון ובניו, ביססו את שליטתם על מרבית שטחה של צרפת המודרנית. במאות ה-9 וה-10 פלשו לצפון-מערב צרפת הנורמנים, שבטים ויקינגים שהגיעו מאזור דנמרק ונורווגיה של היום, שהעניקו את שמם למחוז נורמנדי. הנורמנים התערבבו עם האוכלוסייה המקומית והמירו את דתם לנצרות, ובמאה ה-11 חצו את התעלה האנגלית כדי לכבוש את אנגליה בראשותו של ויליאם הכובש.

  ערך מורחב – צרפת החדשה

ב-900 השנים שלאחר הפלישה הנורמנית אוכלוסייתה של צרפת נותרה יציבה יחסית. בניגוד למדינות אירופאיות אחרות כגון אנגליה או ספרד צרפת לא חוותה גלי הגירה מאסיביים לעולם החדש, מלבד ההוגונוטים שברחו בהמוניהם במהלך מלחמות הדת. מהגרים צרפתים הקימו במהלך המאה ה-17 מושבות מסחר ברחבי העולם, כשהחשובות והגדולות בהם היו אקדיה (מזרח קנדה של היום) ולואיזיאנה, ובנוסף מושבות קטנות באפריקה, ובאיים הקאריביים. בשנת 1608 הוקמה העיר קוויבק כבירת צרפת החדשה, אולם למרות גודלה העצום של הטריטוריה הצרפתית בצפון אמריקה שהשתרעה ממפרץ הדסון בצפון ועד למפרץ מקסיקו בדרום, עד שנת 1763 התיישבו בה 65,000 מתיישבים בלבד. 30,000 מתיישבים צרפתים נוספים התיישבו במאה ה-18 באיים הקאריביים, ובעיקר בסן-דומינגה (האיטי של היום).

לאחר המהפכה הצרפתית וכינונה של הרפובליקה הצרפתית הזהויות, השפות והתרבויות של המחוזות הצרפתיים השונים החלו להיטמע בתוך זהות צרפתית לאומית יחידה וההבדלים בין תושבי המחוזות השונים נמחקו בהדרגה. מלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1870 חיזקה מאוד את הפטריוטיות הצרפתית, במיוחד לאחר אובדן מחוז אלזס-לורן לגרמניה. כ-11% מתושבי המחוז שהוטמע בתוך האימפריה הגרמנית היו דוברי צרפתית כשפת אם ויתר תושבי צרפת ראו בהם כ"אסירים" בגרמניה. אולם הממשל הגרמני היה סובלני לשימוש בשפה הצרפתית והיא נותרה כשפת הלימוד הרשמית באזורים בהם היה רוב דובר צרפתית.

ב-24 באוקטובר 1870 פורסם צו כרמיה על ידי שר המשפטים הצרפתי דאז אדולף כרמיה, שהעניק אזרחות צרפתית אוטומטית לכל יהודי אלג'יריה. במהלך פרשת דרייפוס בסוף המאה ה-19 גברה האנטישמיות בצרפת ואנשי רוח צרפתים כגון שארל מוראס הקימו את תנועת אקסיון פראנסז האנטישמית שראתה בצרפת מלוכה קתולית והתנגדה להגדרה הרפובליקנית לפיה כל תושבי צרפת הם צרפתים ללא קשר במוצאם או דתם.

גלי הגירה רציפים במאה ה-19 וה-20 נטמעו בקצב מהיר בתרבות הצרפתית. הדמוגרפיה הצרפתית החלה להשתנות באמצע המאה ה-19 עם המהפכה התעשייתית. הקצב המהיר של הצמיחה התעשייתית בצרפת משכה אליה מיליוני מהגרים במהלך המאה הבאה, בעיקר מפולין, בלגיה, פורטוגל וספרד. בין השנים 1915 ל-1950 היגרו לצרפת מהגרים רבים מצ'כוסלובקיה, הונגריה, רוסיה, סקנדינביה ויוגוסלביה.

בשנות החמישים החל גל הגירה גדול של יהודים לצרפת מהקולוניות הצרפתיות באלג'יריה, מרוקו ותוניסיה. כ-235,000 יהודים צפון אפריקאים היגרו לצרפת בין השנים 1956 ל-1967 בתקופת מלחמת העצמאות של אלג'יריה ולאחר מתן העצמאות לקולוניות. בנוסף ליהודים צרפתים רבים היגרו מאלג'יריה לצרפת בתקופת המלחמה, כ-900,000 מהגרים בשנת 1962 בלבד. כמו כן צרפתים רבים היגרו לצרפת במהלך שנות ה-60 וה-70 מהקולוניות לשעבר בדרום-מזרח אסיה, בעיקר מווייטנאם וקמבודיה.

בשנות ה-60 הגיע גל הגירה גדול של מהגרי עבודה לצרפת על ידי יזמים צרפתיים שחיפשו כח עבודה זול, בעיקר ממדינות המגרב. בשנת 1976 אישר ראש ממשלח צרפת דאז ז'אק שיראק חוק איחוד משפחות בצרפת ובכך ביסס את מעמדם של המהגרים ומשפחותיהם בצרפת. אמנם ההגירה לצרפת כיום קטנה יחסית למדינות אחרות באירופה^[2], אולם הכמות הרבה של מהגרים ממדינות ערב ומאפריקה שהגיעו למדינה בחמישים השנה האחרונות העלתה מתחים רבים בנושאי גזע, דת ותרבות במדינה שנחשבה במשך מאות שנים כהומוגנית ביותר.

התפיסה המסורתית של ההיסטוריה הצרפתית מתחילה עם השבטים הגאלים העתיקים, ואכן הזהות הלאומית הצרפתית רואה בדרך כלל בגאלים כאבותיהם של הצרפתים. ורקינגטוריקס, המנהיג הגאלי שניסה לאחד את כל השבטים הגאלים באזור נגד הכיבוש הרומי והובס לבסוף על ידי יוליוס קיסר, נחשב על ידי הצרפתים כמנהיגם הלאומי הראשון. גם בקומיקס המפורסם אסטריקס הדמויות הראשיות הם גאלים פטריוטים הנלחמים נגד הרומאים, וכיום המונח "גאלים" (Gaulois) בצרפתית הוא מונח המבדיל בין צרפתים שנולדו בצרפת לבין מהגרים הגרים בה.

אולם התפיסה של הגאלים כאבותיהם של הצרפתים לא הייתה קיימת תמיד אלא התפתחה עם הזמן. לפני המהפכה הצרפתית רק האיכרים והמעמד התחתון הזדהו עם הגאלים בעוד שהאצולה ראתה בפרנקים את אבותיהם. רק במאה ה-19 אינטלקטואלים השתמשו בזהות הלאומית הגאלית ככח מאחד בין כל העם הצרפתי.

מאז הקמתה של הרפובליקה הצרפתית השלישית בשנת 1871 המדינה נמנעה מלחלק רשמית את העם לקטגוריות אתניות. בניגוד למפקד האוכלוסין של ארצות הברית המפקד הצרפתי אינו דורש מהאזרחים הצרפתים לענות על שאלות בנוגע למוצאם האתני או לדתם. תפיסת הזהות הצרפתית הרפובליקאית, המקובעת בחוקה הצרפתית, קובעת כי "צרפתי" הוא לאום, ולא מוצא אתני.

  ערך מורחב – צרפתית

רוב הצרפתים דוברים את השפה הצרפתית כשפת אם והיא השפה הרשמית במדינה לפי חוקת צרפת. אולם במחוזות שונים בצרפת ניתן גם לשמוע שפות מקומיות, כגון אלזסית, אוקסיטנית, קורסיקאית, בסקית, ברטונית ועוד. כמו כן בשל כמות המהגרים הרבה שהגיעה למדינה מצפון אפריקה ישנם דוברי ערבית רבים בצרפת.
להלן רשימת השפות הנפוצות בצרפת לפי מספר הדוברים^[3]:

השפה הצרפתית מדוברת כיום על ידי למעלה מ-70 מיליון איש ברחבי העולם כשפת אם^[4], במיוחד בקולוניות הצרפתיות לשעבר. אולם לא כל דוברי הצרפתית בעולם נחשבים ל"צרפתים", למשל דוברי צרפתית בשווייץ או בבלגיה. מספר גדול של צאצאי צרפתים ברחבי העולם דוברים צרפתית כשפת אם בנוסף לשפה נוספת, למשל קנדים רבים ממחוז קוויבק הדוברים צרפתית ואנגלית כשפות אם.

  ערך מורחב – קנדים צרפתים

כעשרה מיליון מתושבי קנדה כיום הם ממוצא צרפתי וכשבעה מיליון מתוכם דוברים צרפתית. מחוז קוויבק, שם יותר מ-95 אחוז מהאוכלוסייה הם דוברי צרפתית כשפת אם או כשפה שנייה או שלישית, משמש עד היום כמרכז התרבות הצרפתית ביבשת אמריקה. בעוד שלפי חוק השפות הרשמיות של קנדה^[5] השפות האנגלית והצרפתית הן בעלות מעמד שווה בכל מוסדות הממשלה הפדרלית, השפה הצרפתית היא השפה הרשמית היחידה בממשל של מחוז קוויבק. ישנן קהילות אחרות של קנדים צרפתים ברחבי קנדה בנוסף לקוויבק, למשל במחוז אונטריו, שם חיים כיום כ-1 מיליון תושבים ממוצא צרפתי מתוכם 400,000 דוברי צרפתית.

בארצות הברית חיים כיום בין 13 ל-16 מיליון אזרחים ממוצא צרפתי, כ-5% מהאוכלוסייה הכוללת, והם מרוכזים בעיקר במדינות לואיזיאנה, ניו אינגלנד ובחלקים של המערב התיכון. הקהילה הצרפתית בלואיזיאנה מורכבת מקריאולים, שהם צאצאי המתיישבים הצרפתים באזור זה של צרפת החדשה, ומקייג'ונים, שהם צאצאי מתיישבים מחבל אקדיה שגורשו משם על ידי הבריטים בשנת 1758. מרבית הקהילה הצרפתית בניו אינגלנד מורכבת מצאצאי מהגרים שהגיעו לאזור מקוויבק בין המחצית השנייה של המאה ה-19 לשנות השלושים של המאה ה-20. מהגרים אלו רצו להיות חלק מהמהפכה התעשייתית בניו אינגלנד שהביאה לגידול מאסיבי בענף הטקסטיל והעץ באזור. בשנת 1900 כשליש מעובדי תעשיית הטקסטיל בניו אינגלנד היו צרפתים-קנדים^[6]. הסופר ג'ק קרואק, למשל, וכן השחקן מאט לה בלנק, הם צאצאים של מהגרי עבודה שהגיעו מקוויבק לניו אינגלנד. כיום לכרבע מאוכלוסיית ניו המפשייר מוצא צרפתי.

הוגונוטים רבים שברחו מצרפת במהלך מלחמות הדת הגיעו לקולוניות האנגליות וההולנדיות ביבשת אמריקה במהלך המאה ה-17. אולם על אף מספרם הרב, שהיה כמעט שווה בגודלו לאוכלוסייה הצרפתית בקוויבק באותה התקופה, הם נטמעו בתוך האוכלוסיות המקומיות ואיבדו את זהותם הצרפתית. ניתן כיום למצוא עדויות מעטות לקהילה זו, למשל בעיר ניו רושל שבניו יורק שנקראה על שם העיר לה רושל בצרפת שהייתה מוקד הדת ההוגונוטית בצרפת החל משנת 1568 ושממנה ברחו רבים לעולם החדש.

המהגרים הצרפתים לארגנטינה היוו במהלך השנים את קבוצת המהגרים השלישית בגודלה במדינה, אחרי מהגרים ספרדים ואיטלקים, מרבית המהגרים מצרפת הגיעו לארגנטינה בין השנים 1871 ל-1890, כאשר לפחות מחציתם הגיעו מדרום-מערב צרפת ובמיוחד מאזור הבסקים^{[דרוש מקור]}. כ-17 אחוז מאוכלוסיית ארגנטינה כיום היא ממוצא צרפתי, בהם הסופר חוליו קורטאסר והשחקנית לינדה קריסטל.

במהלך ההיסטוריה היו מספר גלי הגירה מצרפת לאיים הבריטיים, כאשר הראשון והעיקרי ביניהם היה במהלך הפלישה הנורמנית שלאחריה מרבית משפחות האצולה הבריטיות היו ממוצא נורמני. במהלך מלחמות הדת בצרפת הוגונוטים וקלוויניסטים רבים ברחו מצרפת והתיישבו באנגליה, ובעיקר באזור לונדון. כיום מוערך כי כשלושה מיליון מאזרחי בריטניה הם ממוצא צרפתי^[7], בהם הזמרת דיידו, הזמר סיימון לה-בון, השחקן אדי איזרד, השחקנית אמה ווטסון וראש עיריית לונדון בעבר בוריס ג'ונסון.

אחרי ספרדים, צרפתים מהווים את הקבוצה האתנית האירופאית השנייה בגודלה במקסיקו. בין השנים 1814 ו-1955 היגרו תושבים רבים מהעיירה ברסלונט שבמחוז אלפ-דה-אוט-פרובאנס למקסיקו והקימו תעשיית טקסטיל שסחרה בין צרפת למקסיקו. בתחילת המאה ה-20 התגוררו כ-5,000 משפחות צרפתיות מברסלונט במקסיקו. במהלך שנות השישים של המאה ה-19, אז מקסימיליאן הראשון שלט בקיסרות מקסיקו בתמיכתו של נפוליאון השלישי היגרו למקסיקו חיילים, סוחרים ומשפחות רבות מצרפת. אפילו רעייתו של מקסימיליאן, שרלוט, הייתה ממוצא צרפתי – נכדתו של לואי פיליפ, מלך צרפת.

בין השנים 1840 ל-1940 כ-25,000 צרפתים היגרו לצ'ילה, כ-80 אחוזים מהם מדרום-מערב צרפת ובמיוחד מאזור הבסקים. רבים מהם היגרו לאזור העמק המרכזי של צ'ילה, בו גדלים מרבית הכרמים בצ'ילה. כיום כ-500,000 מתושבי צ'ילה הם ממוצא צרפתי, בהם נשיאת צ'ילה מיצ'ל בצ'לט והרודן אוגוסטו פינושה.

בין השנים 1865 ל-1950 כ-100,000 צרפתים היגרו לברזיל. כיום מוערך כי בין חצי מיליון למיליון אזרחים בברזיל הם ממוצא צרפתי^[8]. משפחת האצולה הברזילאית ששלטה באימפריה הברזילאית במאה ה-19 הייתה ממוצא צרפתי – ענף של בית אורליאן.

•   צרפתים, דף שער בספרייה הלאומית