צפורה שרת

נולדה בשם צפורה מאירוב בשנת 1896 ליהודה מאירוב ופרידה (לבית מאירוביץ) בדווינסק שבפלך ויטבסק של האימפריה הרוסית (כיום דאוגבפילס, בלטביה) – עיר שבאותה תקופה כמעט מחצית מתושביה היו יהודים. אביה נמנה עם "חובבי ציון", ובילדותה לא זכתה לחינוך יסודי^[2]. אחיה הצעיר הוא שאול אביגור, ממגיני תל חי, מראשי "ההגנה", מפקד המוסד לעלייה ב' ברוב שנות קיומו, סגן שר הביטחון במלחמת העצמאות וראש ארגון "נתיב".

היא עלתה לארץ ישראל ב-1912 כמעט ללא ידיעת השפה העברית. משפחתה השתקעה בתל אביב-יפו, וציפורה החלה את לימודיה בגימנסיה העברית. במהלך לימודיה בגימנסיה הכירה את מי שיהיה בעלה לעתיד, משה שרת. באותה העת היה תלמיד, ועתיד היה להיות אישיות דיפלומטית בכירה וראש ממשלת ישראל השני^[3]. היא הכירה את דב הוז ואליהו גולומב, חבריו הטובים של שרת, וקרבתה אל השלישייה הפכה אותה לשותפה במאבק המדיני והפוליטי להקמת מדינת ישראל עוד משחר נעוריה. שותפות זו באה לידי ביטוי בחייה עם שרת, ששיאם בהיותה רעיית ראש ממשלת ישראל^[3].

מאירוב ושרת התקרבו לראשונה במהלך טיול שנערך לתלמידי הגימנסיה בפסח 1913 בחברון. שנים ספורות לאחר מכן, כאשר שרת לימד טורקית, הייתה מאירוב אחת מתלמידותיו וכך התהדק הקשר בין השניים. לאחר שהכירו זה את זה לעומק, החלו "לצאת קבוע"^[3].

בשנת 1919 הצטרפה צפורה לקבוצת כנרת שאחיה שאול היה חבר בה. היא נמנתה עם חברי "קבוצת השישים", שעסקה בעבודה חקלאית ובעבודות קבלניות ובין היתר בסתימת ביצת עמק הירדן ובנטיעת עצי אקליפטוס^[3].

בשנת 1921 נישאו שתי אחיותיו של שרתוק, עדה ורבקה, לשני חבריו הקרובים - דב הוז ואליהו גולומב, חבריו מימי הגימנסיה ו"ההסתדרות המצומצמת" וממקימי "ההגנה". שרת המתין שנה נוספת בטרם ביקש את ידה של צפורה, שהייתה חברתו מנעוריו^[4].

חודשים אחדים לאחר נישואיה החלה צפורה ללמוד חקלאות במכללה חקלאית ברדינג, מרחק שעתיים מלונדון, שם התמחתה בתעשיית מוצרי החלב. לטענת ילדיה, היא רצתה בכלל ללמוד רפואה, אך נסיבות התקופה הובילו אותה ללמוד דווקא חקלאות. לאור מצבם הכלכלי הרעוע של בני הזוג, נהגו השניים להיפגש רק לעיתים רחוקות או בעת חופשות מהלימודים.

לאחר שובם של בני הזוג ארצה ב-1925, חזרה צפורה לעבודתה החקלאית. היא ניהלה את משק הפועלות בנחלת יהודה והייתה פעילה במועצת הפועלים של תל אביב. שנתיים לאחר מכן, ב-1927 ילדה את בנם הבכור, יעקב. לאחר הלידה היא הפסיקה את עבודותיה השונות ודאגה להקדיש מזמנה לילדים ולמשפחה. ב-1931 נולדה יעל ובשנת 1933 נולד חיים.

כניסתו של בעלה לעולם הפוליטי סתמה למעשה את הגולל על חלום הקריירה המקצועי של צפורה, והיא התמסרה התמסרות מלאה לדרישות שהציבו לה החיים לימינו של מנהיג מפלגתי ומדינאי מוביל. החיים לצדו של שרת לא הסתכמו בתפקיד ייצוגי של אירוח. באותן השנים נעשתה צפורה שותפה ויועצת קרובה של בעלה בעבודתו המדינית, הדיפלומטית והפוליטית^[5].

במסגרת תפקידו של שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הוא הרבה להיעדר מהארץ לתקופות של שבועות ואפילו חודשים, והזוגיות בין השניים התבטאה בעיקר בהחלפת מכתבי אהבה^[5].

בחודש אוקטובר 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נסעה שרת לטהראן בשליחות הסוכנות היהודית ועליית הנוער במטרה לסייע בהצלתם של כ-900 ילדים יהודים יתומים מפולין שנדדו במזרח אירופה וברחו מאימת המלחמה (ילדי טהראן). כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, היה שרת מעורב במאמצים להצלתם, ואז הבריק במוחו הרעיון לשלוח למשימה את רעייתו, שנענתה למשימה ברצון^[6][7]. לטהראן הגיעה כדי לנהל יחד עם קבוצת חלוצים שהגיעו עם הפליטים היהודים המבוגרים את בית היתומים, שנקרא "בית הילד היהודי". אשרות כניסה לאיראן לא ניתנו לעוד שליחים מארץ ישראל^[8]. בית היתומים נוהל בתנאי מחסור חמור, בעיקר במזון, שהיה בו מחסור בכל פרס, ובמאמץ בלתי פוסק לחלץ עוד ילדים מידי הכמרים והנזירות.

ב-29 ביוני 1946 הייתה "השבת השחורה", במהלכה נעצר בעלה יחד עם כל מנהיגי היישוב על ידי המנדט הבריטי בארץ ישראל והועבר למחנה המעצר בלטרון. בעת שהיה עצור בלטרון, שימשה צפורה כמקשרת בינו לבין הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים ובחוץ לארץ^[9].

בחודש ינואר 1947, חודשיים לאחר ששוחרר מהמעצר בלטרון, נסע שרת לתקופה ממושכת בארצות הברית במסגרת תפקידו במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. אחר כך הצטרפו אליו רעייתו צפורה וילדיהם, חיים ויעל^[10].

ב-1947 הוסיפה שרת לפעילותה ההתנדבותית גם את תפקידה כחברת הוועד המנהל של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. גם שם היא ניסתה לסייע ככל יכולתה, בעיקר בהשגת תמיכה והכרה ממסדית. בתפקיד זה החזיקה מיום מינויה ועד ליום מותה ב-1973^[10].

בשונה מקודמתה בתפקיד רעיית ראש ממשלת ישראל, פולה בן-גוריון, הייתה צפורה מעורבת משלב מוקדם למדי בפעילות ציבורית והתנדבותית, עבודה שהמשיכה גם כאשר הייתה רעיית ראש הממשלה. בכך קבעה תקדים שבעקבותיו הלכו כמעט כל רעיות ראשי הממשלה לדורותיהן של מדינת ישראל^[11].

כניסתה של צפורה לתפקיד רעיית ראש ממשלת ישראל הייתה חלקה יחסית לאור ניסיונה הרב כאשת ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (1933–1948) וכאשת שר החוץ (1948–1954). יתר על כן, קודמתה בתפקיד, פולה בן-גוריון לא השאירה אחריה שום מורשת תפקודית או דפוסי התנהגות מקובלים, מה שצפורה הייתה צריכה לאמץ^[12].

ב-26 בינואר 1954 נבחר בעלה משה שרת לתפקיד ראש הממשלה וציפורה החלה לתפקד כרעיית ראש הממשלה. השינוי במעמד בעלה לא השפיע על דפוס ההתנהגות בינו לבינה והיא נשארה שותפה ויועצת קרובה בכל ענייניו הפוליטיים. היא התלוותה אליו לישיבות חשובות בכנסת ובמפלגת פועלי ארץ ישראל וסייעה לו בכתיבת נאומים ולמעשה שימשה לו כמשענת^[13]. למשל, בחודש מרץ 1954 התבקש שרת לשאת בפני מלי��ת הכנסת נאום הספד לברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. את נאום ההספד כתבה צפורה לאחר ששרת כשל בכך^[14].

במקביל לעבודתה ההתנדבותית בקרב העולים החדשים, המשיכה בעבודתה הציבורית עבור ארגונים רבים, עבודה שהתחילה עוד לפני שהייתה לרעיית ראש ממשלת ישראל. ב-7 במרץ 1955 אורגנו בחסותה חגיגות לרגל חג הפורים במעברות ובכפרים שבפרוזדור ירושלים^[15].

לאחר שבעלה נאלץ לעזוב את תפקידו כראש הממשלה הוא הוסיף לכהן כשר החוץ עד חודש יוני 1956. חודשים אלו היו קשים מאוד למשה שרת על רקע יחסיו העכורים והקשים עם דוד בן-גוריון, וגם בעניין זה מצא אצל צפורה אוזן קשבת לתסכוליו ולכעסיו. על אף אישיותה השקטה והצנועה צפורה לא היססה להשמיע בקול רם את דעתה על יריבו המר של בעלה, שגדע את הקריירה הפוליטית שלו. דוגמה לכך היא תגובתה על מבצע כנרת שיזם בן-גוריון בחודש דצמבר 1955, בעת שהיא ובעלה שהו בארצות הברית. עם שובה לארץ השמיעה צפורה ביקורת חריפה באוזניהם של עוזריו הקרובים של בן-גוריון, יצחק נבון וטדי קולק^[16].

במרוצת החודשים מצב רוחו של משה שרת היה ירוד יותר ויותר, ותלותו ברעייתו גברה. בחודשים ספטמבר-נובמבר 1956, אף על פי שלא כיהן בשום תפקיד רשמי, יצא משה שרת למסע ביקורים רשמי בדרום-מזרח אסיה ובמזרח הרחוק בשליחות ממשלת ישראל במטרה לכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינות אסיה השונות. המסע תועד בספר "משוט באסיה" שהוקדש לצפורה, "אשר כמכתבים אליה נרשמו פרקי יומן זה"^[17]. במהלך שהותו באסיה הדגיש שרת שוב ושוב את חסרונה של צפורה - בספרו כתב: "שוב חסרה לי מאוד צפורה, אשר חשבתי עליה ועל העדרה בכל הסיור הנפלא שעשיתי"^[18].

בשנים שלאחר מות בעלה ב-1965, נעלמה צפורה מהעין הציבורית כמעט לגמרי. הפעם היחידה בה נראתה בציבור לאחר מות בעלה הייתה ב-1970, כאשר קיבלה אות כבוד מטעם עיריית ירושלים^[19]. בשנים שלאחר מכן מצבה הבריאותי הידרדר והיא נפטרה ב-30 בספטמבר 1973 בגיל 77 במרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי. היא נקברה לצד בעלה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

• ארבעת הגיסים

• אילן בן-עמי, עידית נבו (ע), האישה שאיתו: חייהן הפרטיים והציבוריים של נשות ראשי הממשלה בישראל, תל אביב-יפו: מטר - הוצאה לאור, 2010. צפורה שרת, עמ' 57–78.
• רנה ויעקב שרת, מאסר עם נייר ועיפרון, העמותה למורשת משה שרת, 2000

•   צפורה שרת (1896-1973), דף שער בספרייה הלאומית

נעמה לנסקי, אבא היה כמו מנצח על תזמורת גדולה.., באתר ישראל היום, 24 בנובמבר 2017