עברית מקראית

לא ברור מתי התחיל הדיבור בשפת העברית המקראית, ונוהגים לציין את שנת 1300 לפנה"ס כנקודת התחלה^{[דרוש מקור]} (הכתובת האפיגרפית הראשונה בעברית שהתגלתה בח'ירבת קייאפה מתוארכת סביב 1,000 לפנה"ס). שפה זו הייתה מדוברת בפי העברים והיא מוכרת כיום בעיקר מן המקרא וממעט כתובות אפיגרפיות שנמצאו באתרים ארכאולוגיים, אך מוכרות גם שפות הדומות לה מאוד כמו מואבית. מקובל לשייך את העברית למשפחת השפות השמיות, בתוכה לענף הצפון המערבי, ובתוכו למשפחת השפות הכנעניות. קרובות לה המואבית, האמורית והאוגריתית ובמידה פחותה הארמית. לפי המסופר בתורה,^[2] לבן הארמי דיבר ארמית, בעוד יעקב, שאף הוא היה נין לתרח אך גדל בארץ כנען, דיבר עברית.

גם בקרב דוברי העברית עצמה התקיימו ניבים שונים על פי אזורים גאוגרפיים; לפי ספר שופטים (י"ב, ו') היה הבדל בהגיית האות ש בין אנשי גלעד לבין בני שבט אפרים ("שיבולת"). כמו כן מן הכתובות האפיגרפיות שנמצאו בצפון (ממלכת ישראל) ובדרום (ממלכת יהודה) אנו למדים על הבדלים נוספים בהגיית העברית בין הממלכות, כמו מעתק ב/פ, כיווצי דו-תנועות ועוד. בתנ"ך נשמרו שרידים נוספים לניב שאפיין כנראה את שבטי ממלכת ישראל, בעיקר בספרים שנכתבו באותו אזור, כגון ספר עמוס. מניחים שהניב שבו כתוב התנ"ך כולו הוא הניב שאפיין את ממלכת יהודה, ולשון המקרא עצמה מכונה בו "יהודית" (מלכים ב', י"ח, כ"ח; נחמיה, י', כ"ד).

בתוך העברית המקראית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה. יש הסבורים שלשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית.

נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות: העברית המקראית הרגילה והעברית המקראית המאוחרת. בעברית המקראית המאוחרת נכתבו ספרי המקרא של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ספר זכריה, מלאכי, ספר עזרא, נחמיה, מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל. ניתוח פילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון המקרא גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה משום שלשון המקרא נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה.

לשון המקרא נחשבת כאחת מן התקופות של העברית הקלאסית, שכוללת גם את העברית המקראית וגם את לשון חז"ל. הדיבור בעברית נפסק במאה השנייה לספירה ואז החלה תקופת הביניים של העברית. גם בתוך העברית הקלאסית יש הבדלים ניכרים בדקדוק ובאוצר המילים בין לשון המקרא ולשון חז"ל. בתווך בין שתי הלשונות נמצאת העברית של מגילות מדבר יהודה וכתבים אחרים מאותה תקופה.

יש רק מעט תעודות ארכאולוגיות אותנטיות מתקופת המקרא הכתובות בלשון המקרא או בשפות דומות. מיעוט התעודות הארכאולוגיות מקשה על חקר העברית המקראית, אם כי התעודות שהתגלו עשירות למדי ומכילות חומר רב-ערך למחקר. הטקסט המקראי הנמצא לפנינו היום מורכב מבחינה לשונית מכמה רבדים: הטקסט העיצורי, אִמות הקריאה, שנוספו כנראה בשלב מאוחר יותר; תחילה רק בסופי מילים ובהמשך באופן גורף, והניקוד והטעמים, מערכת סימון שפותחה לראשונה רק במאה השמינית לספירה על ידי אנשי המסורה, לצורך שימור בכתב של מסורת קריאה שהועברה לפני כן בעל פה. בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים ובהקספלה, תעתיקים מעטים ללטינית בוולגטה, וקיימות מסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. המסורות הנבדלות של קריאה בתורה, כפי שהן מוכרות לנו כיום, שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעות הניקוד הטברני.

בעברית המקראית נעלמו שש או שבע פונמות עיצוריות מתוך 29 פונמות שהיו בפרוטו-שמית, שפת האב המשוערת של כל השפות השמיות במחקר האקדמי. העיצורים המקבילים לעיצורים הערביים ث, خ, ذ, ض, ظ, غ התמזגו בעיצורים ש, ח, ז, צ, צ, ע בהתאמה. (לכן בערבית ת'ור ובעברית שור, ובאותו אופן חַ'רִבַּ-חָרַב, ד'כר-זכר, ארצ'-ארץ, עַטְ'ם-עֶצֶם, ע'זה-עזה).

בשלב מאוחר יותר התחיל העיצור שׂ להתמזג בעיצור ס, תהליך שהושלם בלשון חז"ל. לעומת זאת, בשלב מסוים התפצלו שש הפונמות בג"ד כפ"ת כל אחת לשני אופני הגייה שונים.^{[דרוש מקור]} לגבי הפונמות ח' ו-ע' יש עדויות סותרות לגבי היעלמותן מהעברית המקראית. בתעתיקי השמות העבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים, יש עדות לכך שההבחנה בין ח' ל-ח ובין ע' ל-ע עדיין הייתה קיימת בעת התרגום. כך, האות העברית עי"ן מתועתקת לפעמים לאות היוונית גמא ולפעמים נשמטת כליל, והאות העברית חי"ת מתועתקת לפעמים לאות היוונית כי ולפעמים נשמטת. לפי מקורות אחרים נראה שכל אחד מהצמדים האלה התמזג לפונמה אחת.

עיצורים שאבדו ושנוצרו-או-נוספו במהלך אורך החיים של עברית המקראית:

יש מחלוקת לגבי הגייתם של חלק מהעיצורים בעברית המקראית. העיצורים הנחציים כנראה היו מלועלעים (כבערבית), אבל ייתכן גם שהיו מסודקים (כבאמהרית) או מוולנים. יש הטוענים שהעיצורים החוככים / s, z, sˤ/sʼ / היו בעצם מחוככים /ts, dz, tsʼ/.

הניקוד הטברני של המקרא מחזיק שבע תנועות רגילות (פתח, קמץ, צירי, סגול, חיריק, חולם, שורוק) ולצידן תנועות חטופות (השווא והחטפים). בניקוד הבבלי יש רק שש תנועות, משום שהפתח והסגול זהים. חוקרי העברית בימינו סבורים שהניקוד הטברני לא סימן הבדלים באורך התנועות, וכי חכמי טבריה לא הבחינו בין תנועות ארוכות לקצרות, אם כי בעבר היו מקובלות דעות שונות. מצב עניינים זה משקף שלב מאוחר ביותר, שהוא סיומו של תהליך ארוך שחל במערכת התנועות לאורך תקופת המקרא, מן הפרוטושמית שבה היו ככל הנראה שלוש תנועות ארוכות ושלוש תנועות קצרות.

בשלב קדום בתולדות העברית חל מעתק a ארוכה ל-o ארוכה (המעתק הכנעני). לדעת חלק מהחוקרים מעתק זה חל בהברה מוטעמת, ולדעת אחרים היה בלתי מותנה. הארכת התנועה בהברה פתוחה מוטעמת אף היא קדומה יחסית, ואולי קדמה לנשילת התנועות הסופיות. בהמשך נעלמו בהדרגה הדיפתונגים aw ו-ay, שנעתקו בהתאמה ל-o ול-e ארוכות. משערים שתנועת aw נעתקה ל-u ארוכה כשקדם לה העיצור למ"ד (למשל במילה -louwaḥ* > לוּחַ). בשלבים מאוחרים יותר חלו בהברות פתוחות שתי תופעות: הארכה של התנועה בהברה שלפני הטעם (הארכה פרה-טונית), וחיטוף של תנועה קצרה שאינה במעמד זה. שינויים אלה קרו אולי בלחץ המבטא הארמי, שבו תנועה קצרה לא יכלה להתקיים בהברה פתוחה בלתי מוטעמת.

בדרך כלל ההטעמה היא מלרעית, ובקטגוריות דקדוקיות מסוימות היא מלעילית. ההטעמה היא בעלת ערך פונמי, מאחר שיש מקרים מסוימים שבהם היא יוצרת הבחנה כלשהי במשמעות, כגון בצמד הנטיות שָבָה (בעבר) - שָבָה (בהווה) וכגון ואכלת (בעבר והאות ו' היא ו' החיבור) - ואכלת (בעתיד, והאות ו' היא ו' ההיפוך). לפי השערות של חלק מהחוקרים קדם למצב הנוכחי שלב של הטעמה מלעילית כללית, שהפכה למלרעית בעקבות היעלמות התנועות שהיו בסופי המילים.

המורפולוגיה המקראית בנויה בעיקרה, בדומה לשאר השפות השמיות, על שיבוץ של שורשים בבניינים ובמשקלים. מערכת הפועל מקיימת שבעה בניינים סדירים – קל (פָּעַל), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל – ושרידים של בניין נוסף, סביל פנימי של בניין קל. בדרך כלל אין מעבר של שורש מבניין אחד לאחר באופן חופשי אלא רק תוך חילוף משמעות. מערכת השם מגלה פחות סדירות, ויש נטייה למשמעות חופשית למשקלים השונים. בפרט אין גם משקלים סדירים לשמות הפעולה, וסדירות כזו התפתחה רק בלשון חז"ל. בתוך בניין קל יש הבחנה מסוימת של משקלים שונים לפעלים המציינים פעולה (קָטַל – אָכַל, הָלַךְ) ולפעלים המציינים מצב (קָטֵל, קָטֹל – יָשֵן, יָכֹל).

בתוך מערכת הפועל יש מגוון גדול של צורות. על הפועל הבסיסי נוספות צורות מוארכות (אֵלֵךְ - אֵלְכָה) ומקוצרות (יִפְנֶה - וַיִּפֶן), וכן צורות שונות לסימון הגוף והמין (תשְמְרִי - תשְמְרִין, עָשְׂתָה - עָשָׂת). גם בשימוש הזמנים אין חוקיות מלאה, ואפשר למצוא צורות פָּעַל המסמנות הווה ועתיד וצורות יִפְעַל המסמנות עבר (בין השאר צורות הפותחות במה שמכונה ו"ו ההיפוך). הן במערכת הפועל והן במערכת השם כל צורה יכולה לעמוד בשלוש דרגות חיבור למילה שאחריה: צורה צמודה, צורת הקשר וצורת הפסק (בפועל: שְמָרַתְהוּ-שָמְרָה-שָמָרָה; בשם: עַבְדְּךָ-עֶבֶד-עָבֶד).

לשון השירה מקיימת כמה צורות מורפולוגיות חריגות, כגון הסיומות לִמְנוּחָיְכִי, יֹאכְלֵמוֹ.

תחביר הצירוף נעזר בעיקר בשיטת הסמיכות ופחות בצירופים מורכבים יותר. במשפטים עצמם מובא בדרך כלל הנשוא לפני הנושא (VSO), "וילך משה" לדוגמה, למעט לצורכי הדגשה או גיוון (”וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל”^[3]). כרוב השפות השמיות גם העברית המקראית מקיימת משפטים שמניים שאין בהם פועל כלל. החוקרים חלוקים בשאלה אם קיימים משפטי ייחוד במקרא. הקישור בין משפטים הוא בדרך כלל בדרך של איחוי (”וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.”^[4]) ופחות בדרך של שעבוד וזיקה באמצעות מילות קישור.

ככל הנראה היו בעברית הקדומה תנועות סופיות ששימשו כיחסות המסמנות את תפקידה התחבירי של המילה. במקרא התנועות הללו כבר נעלמו אולם שרידים להן עדיין נשמרו, בפרט בלשון השירה (”בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר”^[5] במקום "בלעם בן בעור", או ”מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם”^[6] במקום "מעון אלוהי קדם").

אוצר המילים של העברית המקראית מוכר לנו כמעט באופן בלעדי מהמצוי במקרא, אשר מונים בו כ-8,000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית. מערכת שלמה של אוצר מילים נמצאת בלשון השירה, שבה לעיתים קרובות משמשות מילים אחרות מאשר בפרוזה, עם נטייה רבה לכיוון הארמית (ראה-חזה, יין-חמר). מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור, וחלקן שימשו בשלבים מאוחרים של העברית במשמעות שאיננה בהכרח משמעותן המקורית. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות במקרא קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו). עובדה זו הביאה להשערה שהטקסט המקראי נכתב במתכוון תוך שימוש באוצר מילים קטן, זאת למעט קטעי השירה שבהם אוצר המילים עשיר יותר.

הכתיב בעיקרו עיצורי ולא מסומנות בו התנועות. אמות הקריאה נוספו כנראה בשלב מאוחר ונוצרו בתחילה מכיווצי דו-תנועות כגון נַוְלַד > נוֹלַד, יִיְשַׁן > יִישַׁן.

ביקורת המקרא הקלאסית תיארכה את הטקסטים העבריים לפי שיקולים תאולוגיים רעיוניים, ספרותיים, היסטוריים, ולא על ידי מחקר מדעי של הלשון לסוגיה ולשלביה.^[7]

משנות ה-70 של המאה ה-20, פיתח אבי הורביץ מהאוניברסיטה העברית שיטת מחקר משווה של התפתחות הלשון לפי תקופות, על פי ניתוח משווה, ועל פי נתונים חוץ מקראיים. בספרו "בין לשון ללשון",^[8] הוא קובע שאף חלק מהתורה לא יכול היה להתחבר לפני לשונו בימי הבית השני. ההבדלה בין התקופות נעשית על פי קריטריונים בלשניים:

1. תכונות ארכאיות בתורת הצורות
2. תכונות ארכאיות בתחביר
3. תכונות ארכאיות באוצר המילים.^[9]

על פי המחקרים האחרונים מתחלקת העברית המקראית לארבע תקופות:

1. עברית המקרא הקדומה, הבאה לידי ביטוי בכמה שירות מקראיות קדומות כמו שירת הים, שירת דבורה, ושירת דוד. לשירות אלה קשר הדוק לשפות השמיות של אמצע האלף השני לפנה"ס, בפרט לכתבי אוגרית.^[10]
2. עברית המקרא הקלאסית, הבאה לידי ביטוי ברוב חיבורי הפרוזה המקראיים כמו התורה ונביאים ראשונים, וברוב השירה המקראית שבספרי נביאים אחרונים ומזמורי תהלים
3. תקופת מעבר בין הלשון הקלאסית לבין הלשון המאוחרת, בחיבורים שנכתבו סמוך לתקופת הגלות כמו ספרי ירמיהו ויחזקאל
4. עברית המקרא המאוחרת, המאפיינת חיבורי פרוזה מקראיים שנכתבו אחרי גלות בבל כמו ספרי אסתר, עזרא ונחמיה, קהלת ודברי הימים, וכן בשירה פרקי נבואה מסוימים ומזמורי תהלים מאוחרים.^[9]

ישנם גם חיבורים שאפיונם הלשוני איננו מובהק, כמו ספר יונה, מגילת רות ופרקי השירה שבספר איוב. בחיבורים הפרוזאיים, הקושי נובע מקיומן של צורות לשון מאוחרות, אך בכמות שאיננה גדולה דיה כדי להיות מובהקת. הסיבה לכך עשויה להיות סגנונית או דיאלקטלית מצד אחד, או סופר מאוחר המנסה לחקות את סגנון העברית המקראית הקלאסית מצד שני. בחיבור השיריים, הקושי נובע מקיומן של צורות לשון שאינן מאפיינות את העברית המקראית הקלאסית, אך שלא ברור אם יש לאחרן או להקדימן משום שניתן לפרשן או כארמיזמים מאוחרים או כשימור של אוצר המילים השמי הקדום.

יש הסוברים כי החלוקה של הורביץ מבוססת היטב ומפריכה את הגישה המינימליסטית בחקר המקרא, המטילה ספק בערכו ההיסטורי ובקדמותו. כך, למשל, כותב איתמר זינגר:

על פי המחקרים הלשוניים: הגישה הניהליסטית קורסת במבחן לשוני פשוט (ראה הורביץ). יש הבחנה ברורה בין העברית הקלאסית של ימי בית ראשון לבין העברית המאוחרת, רוויית ה"ניאולוגיזמים" והשפעות ארמיות, של ימי בית שני, שבה נכתבו הספרים המאוחרים (אסתר, דניאל, עזרא, נחמיה ודברי הימים). לדוגמה, "מכתב" יכונה "ספר" בעברית קלאסית, "איגרת" בעברית מאוחרת. ההבחנה בין רובדי הלשון מוצאת את אישורה גם במכלול הכתובות העבריות שנתגלו בחפירות בארץ, ותמוה הדבר שבעלי הגישה "הניהיליסטית" מתעלמים מנתון חשוב זה.

— פרופ' איתמר זינגר, התנ"ך כהיסטוריה, באתר הידען, 1.12.2001

מנגד, יש שהעבירו ביקורת על מסקנותיו של הורביץ. כך איאן יאנג, הטוען כי ההבחנה בין שתי תקופות אינה מוכחת, וייתכן שמדובר בסגנון 'עכשווי' מול סגנון 'שמרני'. כאשר הספרים כדוגמת עזרא ונחמיה נכתבו בסגנון עכשווי, ואילו ספרים אחרים בחרו בסגנון שמרני ועתיק יותר. הוא מסתייע בכך שספרים כדוגמת יואל, יונה, איוב, רות, מאובחנים ככתובים בעברית המקראית הקדומה, בעוד לדעת חוקרים רבים, נכתבו גם הם בתקופה הפרסית.^[11]

• מנחם צבי קדרי, מילון העברית המקראית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2006.
• אנציקלופדיה מקראית, הערך "עברית"
•   Gesenius' Hebrew Grammar

• על ספרו של יאן יוסטן על מערכת הפועל בלשון המקרא בתוך ד"ר לאה מזור: על מקרא הוראה וחינוך
• לשון המקרא באתר "השפה העברית"
• מערכת הזמנים בלשון המקרא ובעברית החדשה, ב"אנציקלופדי�� יהודית" באתר "דעת"
• שמואל פסברג, 'לשון המקרא', בתוך: ספרות המקרא מבואות ומחקרים כרך ראשון, הוצ' יד יצחק בן צבי עמ' 87 והלאה.
• רשימת הפרסומים של אבי הורביץ בנושא התפתחות הלשון המקראית.
• הרצאת וידאו 'בין לשון ללשון' אבי הורביץ 2006.
• ד"ר לאה מזור, חקר תהלים תרומתו של פרופ' אבי הורביץ.
• אוסי דרורי, בין לשון ללשון, ריאיון עם פרופ' אבי הורביץ 2.10.12
•   פרק 10 – דבר היום: אהבה זרה – על מילים זרות בשיר השירים בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
•   פרק 23 – דבר היום: משה ופנחס אוכלים אבטיח – על מילים מצריות בעברית בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
•   פרק 27 – דבר היום: בפרדס ליד הקיוסק – על מילים פרסיות בעברית בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
•   פרק 32 – דברי הימים: החוגר מתהולל ויוצא מהאף – על ביטויים וניבים מהמקרא. חלק א' בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
•   פרק 34 – דברי הימים: החוגר מתהולל ויוצא מהאף – על ביטויים וניבים מהמקרא. חלק ב' בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
•   פרק 99 – דבר היום: סימפוניה לפסנתר – על מילים יווניות בעברית בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס