מימונה

מקור החג שנוי במחלוקת, ועדיין אין קונצנזוס מחקרי על כך. עם זאת ישנן כמה דעות מרכזיות שניתן למצוא בספרות.

במסורת יהדות מרוקו ניתן למצוא כמה אפשרויות ב��שר למקור החג ושמו. ראשית היא כי השם נובע מהמילה הערבית "מָיְמוּן" שפירושה מזל והצלחה, והחוגגים מאמינים כי יום זה הוא יום סגולה לפרנסה ולזיווג. הסיבה העיקרית לכך היא היותו של חודש ניסן "ראש חודשים" ולכן המימונה היא מעין ראש השנה שני. ייתכן שזה מקור המנהגים שמזכירים את מנהגי ראש השנה: בחלק מהקהילות נהגו ללכת לנחל ולרחוץ ידיים ורגלים - מזכיר את התשליך. כמו כן, שולחן החג מכיל סימנים רבים כגון דבש דבורים, תמר, ועוד פירות שמזכירים את מנהג סימני ראש השנה.

לחלופין נטען כי החג הוא על שמו של אביו של הרמב"ם, רבי מימון, שנפטר ביום זה. מקור אפשרי נוסף הוא הכינוי "מימונה" שהוענק לכיכר הלחם הראשונה שנאפתה לאחר חג הפסח. שני האחרונים נתמכים על ידי הסוציולוגית רחל שרעבי^[4][2]. עוד טיעון שנשמע הוא כי ישנו שד בשם 'מימון' ומטרת החג להפיס את דעתו במיני מתיקה^[5].

הצעה נוספת היא שהשם מימונה נקשר למילה אמונה המזכירה אותה. לפיכך החג מתמקד בגאולה העתידית של עם ישראל ושיבתו לארץ ישראל. משמעות זאת נקשרת לקישור התלמודי בין גאולת עם ישראל מידי המצרים על ידי ה' בפסח, בחודש ניסן, לבין הגאולה העתידית מן הגלות והשיבה לארץ^[6].

כמו כן ישנה מסורת על חכם בשם ר' משה עמאר, שהלך להשתטח על קברי צדיקים, ובעת ההשתטחות שמע קול על כך שיהודי עירו בצרות. החכם חזר לעירו וגילה כי כל היהודים נאסרו. לאחר דין ודברים עם הפחה המקומי הוסכם על שחרור היהודים בערב הפסח. בעקבות המאורע קבע החכם את החג בצאת הפסח ונתן לו את שמו^[7].

עוד אפשרות היא שמטרת החג היא חגיגת חידוש יחסי האינטראקציה בין הקהילה היהודית והסביבה המוסלמית שנותקו זמנית בשל ההקפדה הרבה על הלכות הפסח וההיסטוריון יגאל בן נון אף מצדד בדעה זו אך מסייג שזו משמעות שנוספה בתקופה מאוחרת^[5].

ההיסטוריונים חיים זאב הירשברג ויגאל בן-נון טוענים כי מקור החג ושמו הוא בחג חקלאי שנחגג לְשֵׁדָת מזל מקומית, ובין היתר עורכים בו סעודה לְׂשֵׁדָה. החוקרים מצדדים זאת באמצעות העובדה שאין השולחן ערוך לסעודה רגילה, אלא נמצאים עליו סמלים רבים אשר היו מרכזיים בטקסים שנערכו לשדים. למשל: דג חי במים, חמש טביעות אצבעות עמוקות בתוך בצק, חמישה צמידי זהב וכדומה^[8][5]. יש טוענים שהחגיגה עצמה נבעה ממנהגים פאגאנים קדומים של שבטים ברברים, שחיו באזור מרוקו^[9].

השערה נוספת של יגאל בן-נון היא כי מקורו של חג המימונה הוא בחג של זרם אסלאמי אלילי בשם gnawa, שפלש למסורת היהודית המרוקאית, התקבל בברכה בתרבות היהודית והפך למסיים של חג הפסח. הגנאווה עורכים טקסי פולחן פעם בשנה, כאשר הטקסים מתחילים בתהלוכה ומסתיימים בריקודים המובילים לחוויית אקסטזה. שיריהם של הגנאווה פונים לאֶלָה מימונה ולבן-זוגה, סידי מימון. גם בקרב אמונות הגנאווה שבמרוקו, הפנייה לגבירה מימונה ולבן זוגה קשורה לאלת המזל ולרצון לפייסה. יהודי מרוקו כנראה חגגו עם שכניהם בטקסים זהים, אך עם תכנים שונים שעיקרו את הסממנים האליליים, והשאירו את השמחה והאמונה כי מדובר ביום ממוזל ומבורך. הבניית החג לתוך המסורת היהודית-ישראלית בעת החדשה הפכה אותו לחג שקשור בחג הפסח, כחג האביב, תקופת מעבר מחורף לקיץ התחדשות הטבע וגם החיים המסחריים. לדידו של בן נון רבים מיהודי צפון אפריקה התייחסו אל החג עם הזמן כחלק מציון תחילתה של שנה חדשה, והחג נחשב כסימן למזל טוב ולרווח כלכלי. ייחוס זה מקביל למנהג בתרבויות אחרות לחגוג חגיגות דומות באביב, כמו חג הנורוז באיראן^[10][5].

החוקרת אסתר שקלים טוענת כי מקור החג הוא בחג הנורוז, ראש השנה הפרסי העתיק, ששורשו נעוץ בדת אלילית קדומה. לדידה החג אומץ בתחילה לפני כ-1500 על ידי יהדות איראן. מאירן החג התפשט לשאר הקהילות במזרח והגיע גם ליהדות מרוקו^[11].

הבלשן אהרן ממן סבור כי השם מימונה קשור להיתר להתחתן באסרו חג של הפסח. לדידו חכמי המגרב ראו שבמשך חודשיים לא נערכו חתונות: מפורים ועד חג הפסח מחשש שיישאר חמץ עד חג הפסח, ומפסח ועד ל"ג בעומר משום מנהגי האבילות בימי ספירת העומר. משום כך התירו החכמים לערוך חתונות באסרו חג של פסח. לחגיגה זו קראו "לָלַה מימונה", שפירושה "הגבירה בת המזל", כינוי לכלה המיועדת^[12]. את הברכה המסורתית תְּרְבְּחוּ וּתְסְעְדוּ^[13]הוא מסביר כברכה לזוג הצעיר: "תרוויחו ותהיו מאושרים"^[14][12].

ליל המימונה מתאפיין בהשארת דלת הבית פתוחה (כל עוד בני הבית נמצאים וערים) כדי להזמין את כל מי שרוצה להיכנס, ולאו דווקא בני משפחה, מכרים או מוזמנים מראש. ביישובים בישראל שבהם היה ריכוז גבוה של יהודי מרוקו, התאפיין ליל המימונה במשך שנים רבות גם במעין "סיור כתובות" (או "טיול מימונה") שבו כמעט כל משפחה הייתה מבקרת אצל כל המשפחות האחרות – מה שהגדיל את תחושת החגיגיות, כיוון שלילה כזה היה לרוב מסתיים בסגירת ��לתות הבתים לפנות בוקר. מנהג שנהוג לעשות בערב המימונה, בעל הבית לובש קפטאן לבן ותרבוש, ומברך את האורחים בכך שטופח על ראשם עלי חסה טבולים בחלב. דבר זה נעשה לאורחים רק לאחר שבעל הבית עשה כך לילדיו. מנהג זה לפי המאמינים מביא פרנסה, בריאות, ובקשות נוספות שבעל הבית בירך. נהוג לעשות מנהג זה בערב המימונה, מפני שערב זה ניחן בסגולה מיוחדת. דבר נוסף הנהוג הוא להניח על שולחן המימונה צלחת קמח עם שתי ביצים, כסגולה לבריאות אושר ומזל.

נהוג לברך את האורחים בברכת "תרבחו ותסעדו"^[15], ומקובל לפרשו כ"תרוויחו ותצליחו", או כ"תרווחו ותסעדו" ומשמעותה שקודם יהיה לכם רווח (רווחה) ואחר כך תוכלו גם לתת סעד (עזרה לזולת). הברכה המקורית לא מתייחסת לאוכל אלא לרעיון חברתי, על אף שמבטאים אותו בצורת ארוחה חגיגית. יש הזורים מעט קמח על האורחים בהכנסם להתארח.

במימונה הנערכת בעדות כדוגמת הטריפולטאים התוניסאים (טרבטסיה וטונשיאה, בהתאם) נהגו לקיים את אפיית הלחם הראשון הנקרא בולו אל-מימונה, שנעשה בדרך כלל מקמח הפסח - שכן עד אז היה הכל עוד מוכשר לפסח, צורתו של הלחם שהיה לרוב מתוק כצורת סלסלה ובמרכזה ביצה קשה^[16].

לאחר ליל המימונה, עיקרו של החג, רבים מיהודי צפון אפריקה נהגו לשבות ממלאכתם ולצאת יחדיו אל הטבע, שם היו אוכלים ומבלים את היום וכן טובלים במים. המוסלמים הרשו ליהודים לבלות בגניהם כיוון שהאמינו כי ליהודים סגולות ברכה ושיזכו בשל כך לשנה גשומה.

נהוג להגיש במימונה מאכלים ומטעמים כיד המלך, ולהשאיר את הדלת פתוחה כדי שכל העוברים והשבים יכנסו, יטעמו מהמאכלים ויתכבדו. רוב הכיבוד במימונה הוא מתוק, ויש מנהג שאוסר שיהיה אף מאכל מלוח על השולחן. מאחר שאת רוב ההכנות למימונה עושים לפני צאת החג, העוגיות שמוגשות במימונה כולן עשויות ממרכיבים כשרים לפסח, כמו עוגיות קוקוס, עוגיות שקדים, עוגיות בוטנים ועוגיות אגוזים.

מאכל מימונה מובהק הוא הז'אבן - קציפת חלבונים המבושלת בסירופ סוכר. לאחר קירורו, מוגש הז'אבן בכוסות הגשה רחבות ומעוטר בשקדים או באגוזים. מאכל נוסף שמאוד מוכר וידוע כסמל המימונה הוא המופלטה - שמוכנת ישר בצאת החג בגלל היותה חמץ. המופלטה נאכלת כשהיא מרוחה בחמאה ודבש המסמלים ברכה ושפע. על מאכלי החמץ המוגשים במימונה נמנים בנוסף ספינג' ושבקייה שמוכנים מיד בצאת החג. בנוסף, מכינים למימונה ריבות, גם כאלו שפחות נפוצות במטבח המוכר כמו ריבת חצילים, ריבת עגבניות, ריבת גזר גמדי, ריבת קליפות פרי הדר וריבת חושחש. ישנם בתים שבהם לא היו מכינים מאכלי חמץ במימונה מפאת חוסר זמן להכניס את כלי הפסח, ובהם היו מוגשות רק העוגיות, הז'אבן ושאר תופינים, מגדניות וסוכריות לרוב.

בנוסף למאכלים אלה כפי שצוין נהגו בקרב יהודי טרפולי להכין בולו (סוג של לחם מתוק) דמוי הסלסלה עם ביצה קשה בתור "הלחם הראשון" הנאפה לאחר הפסח^[16].

במרחב הפרטי המשיכו יהודי מרוקו לקיים את חגיגות המימונה ולבקר איש את שכנו במדינת ישראל. אך ב-1965 חידשו את מסורת חגיגות המימונה בצורת חגיגות המוניות במרחב הציבורי והעניקו להן אופי ותפקיד חדש. את חידוש המסורת הזה יזם שאול בן שמחון, איש הוועדה המרכזית של ההסתדרות בשיתוף של פעילי "אגודת יוצאי פאז בישראל"^[17][18]. החגיגה הראשונה התקיימה ביער הרצל שבלוד והשתתפו בה 300 איש, רבים מהם מהמושב הסמוך יד רמב"ם^[19].

כבר מתחילה ביקשו המארגנים להפוך את המימונה לחג של כלל ישראל, חג של אחווה ורעות ומיזוג גלויות. הם הקפידו להזמין ולארח את יוצאי כל הגלויות ונציגי ציבור שונים. חגיגות המימונה נשאו מתחילתן גם אופי פוליטי ונשיאים, ראשי ממשלות, שרים, חברי כנסת ופוליטיקאים החלו משתתפים באירועים השונים ברחבי הארץ.

חגיגות המימונה ההמונית הראשונה שארגנו לציבור הרחב, התקיימו בגן הסנהדרין בירושלים בשנת 1966^[20]. לאירוע הגיעו יוצאי מרוקו מכל רחבי הארץ, חלקם בהסעות מארגנות, ותוך שנים ספורות מספר המשתתפים הגיעה לכמה אלפים^[21]. חגיגות המימונה בגן הסנהדרין ארגנו בסיוע עיריית ירושלים ומשרד התיירות, ובשנת 1967 השתתפו בהם ראש עיריית ירושלים טדי קולק ושר התיירות משה קול^[22]. במרץ 1968 הוקם, ארגון "ברית יוצאי מרוקו בישראל", שלקח על עצמו את ארגון החגיגות^[23][24]. בנוסף לירושלים, החלו לארגן חגיגות מימונה במקומות נוספים ברחבי הארץ, בין היתר באשדוד, מגדל העמק ואור עקיבא. בשנת 1969 הגיע מספר המשתתפים בחגיגות בירושלים לכעשרים אלף^[25], ובשנת 1970 לכשלושים אלף^[26]. חברת "אל על" אף הטיסה יהודים מצרפת לחגיגות^[27]. על פתיחת חגיגות 1970 הכריז שר הקליטה שמעון פרס, ובנוסף לחגיגה ההמונית בירושלים התקיימו חגיגות בפארק הלאומי ברמת גן בחסות חברות מסחריות^[28].

החל מ-1971 עברו החגיגות בירושלים לגן סאקר, הגדול באופן ניכר מגן הסנהדרין^[29]. בחגיגות, בהן השתתפו כ-30 אלף איש, אורחי הכבוד היו נשיא המדינה זלמן שזר, ראש עיריית ירושלים טדי קולק והברונית אליקס דה רוטשילד שהגיעה במיוחד מצרפת^[30]. ראש הממשלה גולדה מאיר גם הוזמנה, אך עקב קשיי תחבורה, לא יכלה להגיע^[31]. במהלך החגיגות חברי תנועת הפנתרים השחורים, שהוקמה כמה חודשים קודם, גרמו למהומה לאחר שסורבה בקשתם לנאום מעל במת הכבוד^[32]. באותה שנה השתתף דוד בן-גוריון בחגיגות מימונה שנערכו בירוחם^[33].

ב-1972 מספר המשתתפים בחגיגות בירושלים היה כשמונים אלף, ואורחי הכבוד היו שוב נשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ"ל^[34].

ב-1979 הוקם "הוועד הציבורי לחגיגות המימונה בישראל", ביוזמת סם בן שטרית, שכיהן כיו"ר הוועד^[35]. הוועד הציבורי החליף את תנועת "ברית יוצאי מרוקו", שארגנה במקור את חגיגות המימונה, אך הייתה מזוהה עם מפלגת מפא"י וההסתדרות^[23][24][36]. ואילו בן שטרית היה פעיל הליכוד ומקורב למנחם בגין^[37], וביקש להקים ארגון חדש עבור חגיגות המימונה, בעקבות עליית הליכוד לשלטון^[38].

בשנת 2007 סטודנטים לא-יהודים במרוקו החלו לראות במימונה ובמוטיבים יהודיים נוספים חלק חשוב מהמורשת שלהם והקימו את "מועדון המימונה", באוניברסיטת אל-אח'וואן שבאיפראן בעידודו של המלך חסן השני^[39]. אחר כך הוקמו סניפים נוספים של המועדון בפז, ברבאט, בתטואן ובמרקש. מטרת המועדון היא לחגוג את ההיסטוריה והמסורת של היהודים של מרוקו בעיקר סביב המסורת של המימונה שמסמלת את ההבטחה והתקווה לגאולה. הסטודנטים סבורים שהחג ראוי למקום בתרבות ובחברה המרוקאיות כחגיגה של גיוון אתני^[40].

אחרי תפילת מנחה כלל הגברים (כולל הילדים) בכפר היו מתרכזים מסביב לסלע גדול שבמקום רב הכפר היה נותן דרשה ועובר אחד אחד, מחזיק בראשו ומברך אותו. לאחר מכן היו חוזרים לתפילת ערבית, בזמן התפילה היו נשות הבית מניחות בכניסה שני קערות, אחת עם חלב ואחת עם יין, בסיום תפילת ערבית היו חוזרים הגברים לכיוון בתי הכפר ובדרך כל גבר היה קוטף אלומת שיבולים. והם היו עוברים בית בית כלל הגברים, טובלים את השיבולים בחלב, טופחים על משקוף הדלת ומברכים את בעלי הבית. בסוף הסיור בתים כל משפחה הייתה מתרכזת בביתה, קוטפת מקל מתוך עציץ גפן, אם הבית הייתה מכינה בצק ומסובבים את הבצק עם אותו המקל שכל המשפחה תופסת בו שהילדים תופסים בו לפי סדר הגילאים שהבוגר ביותר תופס בקרבת הבצק והצעיר ביותר תופס במעלה המקל. עם הבצק היו מכינים את האוכל ליום מחרת כל משפחה לפי מסורתה (ספינג׳, מופלטות וכו...) . ביום למחרת כלל הכפר היה מתרכז בחלל מרכזי (בדרך כלל חצר בית של מישהו) וכל משפחה הייתה מביאה את האוכל שהכינה מהבצק שכלל המשפחה ערבבה^{[דרושים מקורות]}.

• סעודת משיח
• בסיסה
• סהרנה
• רומפלנאכט
• סעודת יתרו
• סיגד

• רחל שרעבי, חג המימונה: מהפריפריה אל המרכז, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד יצחק בן-צבי, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
• יגאל בן-נון: על מקורותיה הראשוניים של המימונה בתוך פעמים 117 (סתיו תשס"ט), 141–166.

• דב נוי, חג ה"מימונה" בקהילות צפון־אפריקה, למרחב, 21 באפריל 1968
•   חגיגות המימונה בגן סאקר בירושלים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1971
• יגאל בן-נון, חג למימונה הגבירה, אשת שד המזל, באתר הארץ, 8 באפריל 2007
• מידע על מימונה בקטלוג הספרייה הלאומית
• ר׳ דוד בוזגלו – קול שהוא ראי של דור מאת רפאל בלולו באתר קפה גיברלטר
• רחל שרעבי, "חג המימונה: מהפריפריה למרכז" באתר כותר
• ynet, תרבחו ותסעדו, מודל 68', באתר ynet, 27 באפריל 2008
• שירה אוחיון, וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה תִלְבּשֶׁת עַרְבִיָּה - על החג שמוציא את כל השדות והשדים, באתר "העוקץ", 14 באפריל 2012
• משה בר אשר, למה התחפשת במימונה?, מקור ראשון, מוסף "שבת", 16 באפריל 2012
• חגיגות המימונה ב-1972, בסרט בערוץ היו טיוב של ארכיון צה"ל
• חדשות 2, ‏כשבן-גוריון שאל: "מהי מימונה?", באתר ‏מאקו‏, 20 באפריל 2014
• משה פריגן, לא תאמינו: זה המקור האמיתי של המימונה, אתר כיכר השבת, אפריל 2017
•   דוד גדג', לילי אוחיון: מימונה במרקש 1936, באתר הארץ, 23 באפריל 2019
•   אילון גלעד, האמונה התפלה שיצרה את המימונה, באתר הארץ, 5 באפריל 2023