ג'ינגיס חאן

  ערך מורחב – עלייתו של ג'ינגיס חאן

ג'ינגיס חאן נולד, על פי ההערכות, בשנת 1162 בשם טמוג'ין, בדלון בולדוג (אנ') למרגלות הר בורחאן חלדון בצפון-מזרח מונגוליה המודרנית.

אביו יסוגיי (אנ'), היה ראש בית אב קטן בשם בוריג'ין, שחי סמוך למקורות הנהר אונון, ועסק בעיקר בציד. לפי "ההיסטוריה הסודית של המונגולים", חטף יסוגיי את הואלון, אימו של טמוג'ין, בת שבט המרקידים, והפך אותה לאשתו השנייה, זאת משום שלא הייתה לו אפשרות לשלם נדוניה מספיקה עבור כלה, שלפי מנהגי הערבוֹת הייתה תנאי לנישואים.

בילדותו נחשף טמוג'ין לאכזריות שהייתה נהוגה בסביבתו. אביו מת בשל הרעלה של בני שבט טטארי יריב, כנקמה על הריגתו של בן שבט בעבר על ידי יסוגיי.

לאחר מות אביו, השבט של משפחתו של טמוג'ין לא מצא תועלת רבה בלסחוב את שתי האלמנות ואת שבעת ילדיו של יסוגיי, ונטש את טמוג'ין ואת משפחתו.^[1][2]

בשנים הבאות חיו טמוג'ין ומשפחתו כנוודים חסרי כול והתקיימו בעיקר מפירות ומחיות קטנות שצדו. בתקופה הזו, על פי האגדה, תפס טמוג'ין דג קטן, ואחיו החורג בגטר חטף אותו ממנו. לאחר שאימו הואלון צידדה בבגטר, הוא ואחיו הצעיר קאסאר איתרו והרגו אותו באמצעות חץ. על פי גרסאות אחרות של האגדה, הרג טמוג'ין את אחיו הגדול למחצה בגטר לאחר מות אביו, כדי למנוע ממנו לבעול את אימו של טמוג'ין. בגטר, שהיה הבכור לאביו מאשתו הראשונה, היה זכאי על פי המנהג המונגולי לרשת את אביו, וכן לבעול את כל נשותיו שאינן אימו הביולוגית, ולפי גרסה אחרת, הרג טמוג'ין את אחיו לאחר שתפס אותו אוכל בעל חיים שצד, מבלי לחלוק אותו עם יתר המשפחה.

כך או כך, רצח אחיו לא נותר ללא תגובה – מעשה זה, שנחשב עבירה חמורה על פי המנהג המונגולי, אילץ את טמוג'ין ומשפחתו להימלט מיד מהאזור. בשנת 1172 נלכד טמוג'ין בידי בני השבט השליט באזור, שבט הטאיצ'יוד, הוחזק כאסיר ועונה. לפי האגדות המונגוליות טמוג'ין הוחזק בידם תקופה קצרה, אך לפי כרוניקה סינית מתקופתו של טמוג'ין משך התקופה היה כעשור.^[3] עם זאת, לבסוף הצליח טמוג'ין לברוח בעזרת אביו של צ'ילאון (Chilaun), לימים קצין בכיר בצבאו. בערך באותה תקופה הצטרפו אליו ג'למה (Jelme) ובואורצ'ו, גם הם, לימים, גנרלים בצבאו.

עוד בימיו האחרונים של אביו, התארס טמוג'ין עם בּוֹרטֶה, ולאחר בריחתו מהשבי התחתן עמה והוא כבן 16. בשלב זה הפך טמוג'ין למנהיג התא המשפחתי הקטן שלו, והגיע למצב קיום יציב יחסית. עם זאת, בשלב זה נחטפה בורטה בידי שבט המרקידים, אותו שבט ממנו נחטפה אימו, אותו שבט אריסטוקרטי ובעל עוצמה ממוצא טוראני (טורקי). בתמיכתם של אנשיו, וכן של מנהיג שבט החריידים טוגרול חאן ושל ג'אמוקה, ידיד ילדות של טמוג'ין (שבעתיד יהפך ליריבו הגדול ולטוען החלופי להנהגת השבטים המונגוליים המאוחדים), שוחררה בורטה. זמן קצר לאחר ששוחררה, ילדה בורטה את בנה הראשון, ג'וצ'י. דבר זה העלה שאלות על אודות זהות האב. תעלומה זו עתידה לרדוף את טמוג'ין שנים ארוכות ולהוביל לסכסוך בין בניו. אולם, טמוג'ין התייחס לג'וצ'י כאילו היה בנו הביולוגי הוודאי, ללא כל אפליה אל מול בניו האחרים.

במהלך השנים, הודות לגאונותו הטקטית ולכושר הנהגתו, הלך כוחו הצבאי של טמוג'ין וגדל. בתקופה זו הפך ג'אמוקה, חבר ילדות של טמוג'ין ליריבו, עקב שאיפתם הסותרת של שניהם להנהיג את השבטים המונגולים. בניגוד לג'אמוקה, צאצא של שבטי הערבות המיוחסים והאריסטוקרטים, אשר נהנו מזה שנים רבות ממעמד נכבד בין השבטים, מוצאו של טמוג'ין היה צנוע ביותר. עובדה זו נוצלה על ידי טמוג'ין כדי ליצור מוקד כוח חדש, אשר בניגוד לקשרי הדם וקשרי המשפחה שאפיינו את האליטות המונגוליות עד אז – התבסס על כישורים אישיים בקרב, וכן על נאמנות אישית לטמוג'ין עצמו.

במשך השנים נמשכו רבים מיושבי הערבות ללכת אחרי טמוג'ין, עד שבשנת 1204 נערך הקרב הגדול בערבה בין מחנות טמוג'ין וג'אמוקה, קרב שלושה עשר הצדדים. אף שג'אמוקה הצליח לנוס בטרם נפילתו בשבי, ניצחונו של טמוג'ין בקרב הוביל לראשונה לאיחוד מרבית שבטי המונגולים תחת שלטונו. בשנת 1205 הוסגר ג'אמוקה לידי טמוג'ין על ידי כמה מאנשיו, ואלה בתגובה נהרגו על ידי טמוג'ין באשמת בגידה במנהיגם.

ג'אמוקה, חברו-יריבו הוותיק של טמוג'ין, חוסל על ידי טמוג'ין בשבירת גבו^[א] – המתה מכובדת במסורת המונגולית. בהמשך ליכד טמוג'ין את שבטי המונגולים ובאסיפה כללית (קורילטאי) בשנת 1206, בסמוך להר המקודש בורחאן חלדון, הכריז בפניהם על ניצחונו ועל איחוד כל השבטים המונגוליים תחת שלטונו. לאחר הטקס והשתלטותו על מונגוליה כולה, החלו אנשיו לכנותו "ג'ינגיס חאן" (במונגולית: גדול השליטים; השליט העולמי).

ב-14 שנות שלטונו האחרונות הקים ג'ינגיס חאן את האימפריה המונגולית, ששלטה בשטח בעל הרצף היבשתי הגדול ביותר מאז ומעולם (האימפריה הבריטית בשיאה חלשה על שטח גדול יותר אך ללא רצף יבשתי), מסין עד הים הכספי. הוא כבש חלקים מסין, מהודו, מקוריאה, מאפגניסטן, מאיראן, מעיראק ומרוסיה. בירת האימפריה הייתה העיר קרקורום שבמונגוליה.

ג'ינגיס חאן ליכד את שבטי המונגולים סביב חוקה שנקראה יאסה. עיקריה היו נאמנות עיוורת לחאן, ואיסור על מריבות בין שבטים. גם ענייני אישות זכו למענה בחוקה – על נואפים הוטל עונש מוות.

ג'ינגיס חאן נחשב לאבי תורת הלחימה המודרנית מהיותו זה שפיתח את תורת האסטרטגיה הצבאית במהלך מלחמותיו; הוא הקים יחידות עילית מובחרות בצבאו, וכן היה הראשון שיסד בצבא המונגולי חיל רפואה ייעודי שליווה את הלוחמים. הוא קידם קצינים על בסיס יכולתם וכישוריהם האישיים, ולא על בסיס ירושתם וייחוסם המשפחתי, כמקובל באותו זמן.

הצלחותיו של ג'ינגיס חאן ושל יורשיו התבססו על תמרון והפחדה. למעשה, הנקודה אליה כיוון ג'ינגיס חאן את התקפותיו האסטרטגיות הייתה לא יותר מאשר הדימוי הפסיכולוגי של כוחותיו בתודעתה של אוכלוסיית היריב. על ידי יישום שיטתי וקפדני של אסטרטגיה זו, כלומר אופרטיבה מגובה בלוחמה פסיכולוגית, הצליחו ג'ינגיס חאן וצאצאיו לכבוש שטחים נרחבים ביותר באירואסיה.

אבני הבניין של הצבא והאסטרטגיה של ג'ינגיס חאן היו הקשתים ועדרים עצומים של סוסים מונגוליים, שהיו באופן יחסי גבוהים וחסונים, ביחס של חמישה סוסים לכל לוחם, היה הצבא המונגולי נייד ביותר (עדרי הסוסים סיפקו גם את הבסיס הלוגיסטי לאספקת מזון, בעוד שאת כל המצרכים האחרים הדרושים לחייל במסעו בזזו המונגולים מסביבתם). הצבא המונגולי היה ידוע במהירותו, בניידותו ובכך שהיה נחשב צבא ״קל״. אחד הדברים שתרמו לכך היה מגני הגוף שלבשו הלוחמים אשר היו עשויים מבד משי צפוף שהיווה מגן בלתי חדיר לחצים. זאת בניגוד למגני גוף ממתכת כבדה שהאטה וסירבלה את יכולת התנועה של החיילים. בהשוואה לצבא המונגולי, נחשבו כל הצבאות האחרים כבדים – וכתוצאה מכך, היו המונגולים בעלי כושר-ניידות עדיף בהרבה. באמצעות ריכוז מאמץ, תמרון, הפתעת האויב והתקפה בלתי-פוסקת, הובסו צבאותיהם של סין, פרס, ארצות ערב וארצות אירופה תחת לחץ עד שבירתם, ואז נרדפו עד שהושמדו כליל.

ג'ינגיס חאן ולוחמיו נודעים באכזריותם עד היום; הם היו לוחמים פראיים שנעו במהירות רבה מעיר לעיר וזרעו הרס ואימה בכל מקום שעברו בו, כשהם רכובים על סוסים קטנים וחזקים. בעת המצור שהטיל על בייג'ינג הודיע כי אם תיכּנע לו העיר – יותיר את אנשיה בחיים, ואם תילחם בו – יהרוג את כל אנשיה. עם זאת, לאחר שכבש את ג'ונְגדוּ (בייג'ינג של ימינו), בירת שושלת ג'ין, ולאחר שהמושל שלה – "ח'אן הזהב" וכל החצר שלו ברחו דרומה (פעולה הנחשבת בגידה במונגולים), נכנס החאן עם לוחמיו ושרף את כל העיר על אנשיה. מבקרים שהגיעו למקום לאחר מכן סיפרו כי רחובות העיר היו חלקלקים עדיין כתוצאה משומן הגופות המדממות המוטלות בכל מקום. החאן שב וחזר על ההכרזה הזו בכל עיר שצר עליה. כך למשל הזהיר, לפי כתבים פרסיים, את הערים העתיקות בוכרה וסמרקנד: "חייהם של כל הנכנעים יינצלו. כל מי שבמקום להיכנע ייאבק ויזרע מחלוקת – יושמד".

ג'ינגיס חאן, ששאף לפתח את ערוצי המסחר של מונגוליה, קשר בתחילה קשרי ידידות עם שושלת ח'ווארזם-שאה, ששלטה בפרס, ושאף לכונן עמה קשרי מסחר ענפים. לשם כך אף הקים לאורך דרך המשי הארוכה בין מונגוליה לפרס תחנות ביניים, ובהן יכלו סוחרים שיצאו ממונגוליה לנוח, להתרענן וליהָנות מהגנה מפני שודדי דרכים; כן ניתנה להם אפשרות להחליף את סוסיהם. אולם בעקבות מעשי התגרות מצד הפרסים, שחשו מאוימים מהאימפריה המונגולית המתפתחת, ובעקבות רציחת השגריר המונגולי בפרס, פתח החאן במלחמה חסרת רחמים כנגד האימפריה הח'ווארזמית. בעיר הפרסית נישאפור ציווה להקים פירמידה ענקית המורכבת מראשי תושבי העיר, על מנת להרתיע ערים אחרות.

בשנות השמונים, בעקבות פרסום "ההיסטוריה החשאית של המונגולים", חיבור מהמאה ה-13 על חיי ג'ינגיס חאן, ההיסטוריונים מעריכים מחדש את טבעם של החברה והשלטון המונגוליים. לפי ספרים חדשים, האימפריה של ג'ינגיס חאן נתנה לאזרחים חופש דת, אסרה על סחר עבדים, הרחיבה את הכלכלה העולמית והנהיגה כמה מושגים בין-לאומיים חדשים, ובהם חסינות דיפלומטית. האימפריה הרחבה של ג'ינגיס חאן גם שיפרה את הקשרים בין מזרח למערב, ואלה הורחבו עוד יותר על ידי נכדו, קובלאי חאן. חוקרים, ובהם ג'ק ודרפורד, מתארים את ההשפעה המונגולית על אירופה כאחד מהגורמים העיקריים לעידן הרנסאנס באירופה.

חוקרים באוניברסיטת ג'ינגיס חאן באולן-בטור אומרים שלקראת סוף חייו ניסה החאן להפוך את האימפריה שלו למדינה אזרחית, על בסיס ספר החוקים "יאסה", שנתן זכויות שוות ומוגדרות לכל האזרחים, ובפרט לנשים.

ככל הנראה מת ג'ינגיס חאן מוות טבעי ב-18 באוגוסט 1227. לאחר מותו נחלקה הקיסרות האדירה שלו, שהשתרעה מסין במזרח עד נהר דנייפר במערב, בין ארבעה מבניו. בתחילה הם הרחיבו אותה, אך תחת שלטונם הקיסרות לא האריכה ימים. נכדו קובלאי חאן היה קיסר סין אותו ביקר מרקו פולו; שושלת של צאצאיו שלטה בהודו במאות ה-16 וה-17.

בשיאה הייתה האימפריה המונגולית גדולה בשטחה הן מהאימפריה המוקדונית הן מהאימפריה הרומית. בשנת 1260 פלשו המונגולים לארץ ישראל, שהייתה אז בשליטת האימפריה הממלוכית, אך הממלוכים ומצביאם קוטוז הביסו אותם בקרב עין ג'אלות.

ג'ינגיס חאן זימן לארמונו נזיר סיני מוערך, ובבואו שאל אותו כיצד יוכל לזכות בחיי אלמוות. הנזיר ענה לו שלא ניתן לזכות באלמוות, אך יוכל להאריך את תוחלת חייו אם יתנזר מקיום יחסי מין. כפי הנראה החאן לא שעה לעצה; בפברואר 2003 הוערך במחקר "המורשת הגנטית של המונגולים", שפורסם ב"כתב העת האמריקאי לגנטיקה אנושית" (American Journal of Human Genetics), שלג'ינגיס חאן יש יותר מ-17 מיליון צאצאים ישירים החיים בימינו, כלומר, אחד מכל 400 אנשים בקירוב הוא צאצאו. חלק מצאצאיו התפשטו למדינות רוסיה ואוקראינה. עד היום מכירים במשפחת קירוב יוצאי רוסיה כצאצאיו הזכורים והמוכרים ביותר של ג'ינגיס חאן.

המונגולים לא נהגו להעלות דברים על הכתב, והכרוניקה המקיפה היחידה של תקופתו, "ההיסטוריה החשאית של המונגולים" (חיבור על חיי ג'ינגיס חאן מהמאה ה-13) נחשבה אבודה זה מאות שנים. אפילו כאשר נתגלתה מחדש על ידי דיפלומט רוסי בסין, בתחילת המאה ה-19, הוטל פיקוח מחמיר על הפצתה. לאור זאת, נכונה הטענה שמרבית הידיעות על ג'ינגיס חאן הגיעו מקורות העמים שכבש.

מאז 1982 הולכת ומתגלה דמותו באור חדש. באותה שנה פרסם פרנסיס וודמן קליווס את הגרסה המוסמכת המודרנית הראשונה של "ההיסטוריה החשאית של המונגולים". כמה פרטים שהתגלו באחרונה, למשל הידיעה שג'ינגיס חאן פחד מכלבים, מאירים אותו באור אנושי יותר.

על פי אומדנים מקובלים, הרג ג'ינגיס חאן בסך הכל כ-40 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואירופה. עם זאת, לדברי כמה חוקרים, מעדויות שונות עולה כי ייתכן שג'ינגיס חאן הִפריז במתכוון בתיאור היקף מעשי הטבח שלו, על מנת להגדיל את אפקט ההרתעה על אויביו.

דמותו של ג'ינגיס חאן שימשה סופרים רבים, והופיעה בסרטי קולנוע, בסדרות טלוויזיה, ברומנים ובמשחקי מחשב.

רשימה חלקית:

• "הומריק, הזאב המונגולי"; מצרפתית: שולמית הנדלסמן; ייעוץ מדעי והערות: ראובן עמיתי, הוצאת כנרת, 2002.
• "מונגול: סיפורו של ג'ינגס חאן". סרטו של סרגיי בודרוב, 2008
• בקומיקס של מארוול, המנדרין, אחד מאויביו של איירון מן, הוא צאצא של ג'ינגיס חאן.
• להקת הפופ הגרמנית "ג'ינגיס חאן" קרויה על שמו. היא שרה שיר בשם "Dschinghis Khan" באירוויזיון 1979, שנערך בירושלים שהגיעה למקום ה-4.
• הספר "עין האלוהים", מאת רולינס ג'יימס.
• הספר "זאב הערבות" מאת קון איגולדן, מאנגלית: דורית בריל פוחק, הוצאת מודן הוצאה לאור 2023

• האימפריה המונגולית
• טוגרול חאן
• צ'אגאטאי חאן
• אוגדיי חאן
• טולוי
• גויוק חאן
• קובלאי חאן
• שושלת יואן
• חאנות צ'אגאטאי
• הולאגו חאן
• אורדת הזהב
• פיצול האימפריה המונגולית
• צ'אגאטאי (חאנות)
• האילח'אנאת
• טימור לנג
• השושלת הטימורית
• השושלת המוגולית
• הפלישה המונגולית לאזור הים הכספי

• ג'ק ודרפורד. ג'ינגיס חאן. הוצאת דביר, מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, 2010
• דן גולדנברג. מונגוליה: מג'ינגיס חאן עד מרקו פולו. הוצאת מפה, תשס"ה, 2005
• מיכאל פראבדין. הכיבוש הגדול – קיסרות המונגולים. מאנגלית: שרגא גפני; הוצאת מערכות, 1966

• מיכל בירן, גלגוליו של צ'ינגיס חאן: בין מיתוס למציאות, זמנים 100, סתיו 2007
• השפעה נוספת של ג'ינגיס חאן על אסיה
• ג'הנגיר ס' פוצ'ה, ג'ינגיס חם, באתר הארץ, 13 במאי 2005 – פורסם במקור בהרלד טריביון
• יצחק נוי, "ג'ינגיס חאן" מאת ג'ק ותרפורד: הוא דווקא היה נאור, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2010
•   יובל מלחי, פרק 212: ג'ינגיס חאן – היסטוריה לילדים שלא מפחדים…, באתר "קטעים בהיסטוריה", 17 באוגוסט 2017
• ג'ינגיס חאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
•   ג'ינגיס חאן (1162-1227), דף שער בספרייה הלאומית
• ג'ינגיס חאן, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)