יבמות עא א

והני מולין נינהו והתנן קונם שאני נהנה וכו'. פירש"י ז"ל מותר בערלי ישראל לענין נדר מולים הם דהלך אחר לשון בני אדם ישראל לא קרו ערלים ועכו"ם לא קרו להו מולים וקשה לן כיון שערלי ישראל בנדרים מולים הם ולענין שאר אסורין שבתורה ערלים מולי עכו"ם נמי דלמא מולים הם לדברי תורה אבל הם ערלים לנדרים מפני לשון בני אדם ואיכא למימר הכא קרא כתי' שערלה קרוי על שם העכו"ם אע"פ שהם מולין שנאמר כי כל הגוים ערלים ואע"פ ש יש מהן אומות שמולים כגון ערביים וגבעונים וכן כיוצא בהן.

הא דבעי ר' חמא בר עוקבא ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא. בערלות דגופיה מבעיא ליה ומעיקרא קס"ד למפשט ליה מדתניא זכריו כשעת עשיה וכו' וכיון דמילת זכריו ועבדיו מעכבת שלא בזמנה כ"ש דגופי' ואמר רבא ותסברא בערלות דלאו בגופיה ושלא בזמנה מעכבא המול לו כל זכר אמר רחמנא והאי לאו בר ממהלי' הוא ואפילו לר' חמא לא מבעיא ליה אלא בדגופי' משום דכתיב כל ערל סתמא אבל בזכריו ועבדיו לא.

ופריק לה בשחלצתו חמה. ורב פפא מוקים לה דכאיב ליה עיניה לינוקא ושמעינן מינה דאפילו משום כיבא דינוקא בעלמא דחינן לה למילה ולא תימא שאני עינא משום דשוריקי דליבא בעינא תלו כדאתמר בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ח) דכאיב להו כל דהו משמע ולאו דאיכא בי' סכנתא אלא שאם ימול מתוך כאבו יבא לידי סכנה וה"ה לכיבא דידא ודלועא ושאר גופא וכך כתב גאון וכך ראיתי כל תינוק שהוא מצער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא ואם מחמת חולי כבר שנינו אפילו חלצתו חמה נותנין לו ז' ימים להבראתו [אלא ודאי] מחמת דבר [אחר] כדתניא (חולין דף מ"ז) אמר ר' נתן פעם אחת וכו' הילכך כל קטן שהוא בצער או כחש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא.

הכי גרס רש"י ז"ל כל בן נכר לא יאכל בו למה לי מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר כל ערל לא יאכל בו למה לי בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור:    ולא גרסינן תושב ושכיר לא יאכל בו למה לי, דההוא הא אמרינן דמופנה לג"ש. ונראה לי דהא לא קשיא, דאנן לאו אתושב ושכרי מהדרינן השתא אלא למה לי למיכתב בו, דהוה ליה למיכתב תושב ושכיר לא יאכל. ולפי גירסא זו תושב ושכיר לא יאכל בו, וכן וכל ערל לא יאכל בו תרווייהו להתירם במצה ומרור, ואיצטריכו משום דערל היינו בן ישראל ערל ותושב ושכיר גוי, ואי נמי יש לומר כדברי רש"י ז"ל ובו דגבי תושב ושכיר לא מייתר, דכיון דאצטריך למכתב תושב ושכיר לגזירה שוה, כתב נמי בו וכדאמרינן לקמן בפרקין (עד, א) גבי תלת ממנו דכתיב בפסח חד לגופיה וחד לאפנויי ואידך למאן דאמר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה איידי דכתיב נותר כתיב נמי ממנו. ואית דגרסי וכל ערל לא יאכל בו ערלות פוסלת בו ואין ערלות פוסלת במעשר. ואינה דהא בהא שמעתא גופה אמרינן בסמוך ?ממנו ממנו ממנו? למה לי כדרבא אמר ר' יצחק לקמן ערל אסור במעשר דילפינן בגז"ש בממנו ממנו מפסח. ואית דגרסי כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו למה לי בו מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר. ולהאי גירסא ניחא לי מאי דעבדינן צריכותא מערל ובן נכר^[2].

מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר:    קשיא לי לימא אין מומרות פוסלת בתרומה. וצריך לומר דכל דאיכא לאקושי תרומה לפסח מקשינן מג"ש דתושב ושכיר, דאפילו לאנינות הוה מקשינן אי לאו דאפקיה קרא מדכתיב וכל זר, ומזרות לא ממעטינן אלא חדא כיון דכתיב תושב. ולרבויי אנינות ולמעוטי מומרות ליכא למימר, חדא דמומרות חמורה. ועוד דלא שבקינן מידי דכתיב בגופיה דפסח וילפינן אנינות דלא כתיב בגופה וכדאמרן לעיל כנ"ל.

לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול דאי לא כתיב תושב ושכיר הוה אמינא דאכלי דהא מולין נינהו:    תמיהא לי תיפוק לי משום בן נכר. ויש לומר דמומרות פוסלות בו טפי מעכו"ם גמור, דאלו התם ישראל והתנכר וגריע טפי מעכו"ם.

והני מולין נינהו והתנן קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל:    פירש רש"י ז"ל לענין נדר מולין הן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ואיכא למידק כיון שערלי ישראל לענין נדרים לא הוו כערלים, אף על פי שבכל התורה כולה הוו כערלים, אם כן אף אנו נאמר במולי עכו"ם שאף על פי שבנדרים הוו כערלים בכל התורה כולה הוי נמולים. ויש לומר דלגבי עכו"ם קרא כתיב כי כל העכו"ם ערלים אף על פי שיש מקצת מן העכו"ם שהם מולים כערביים וגבעונים.

אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקסבר אינו גר עד שימול ויטבול:    קשיא לי אם כן היינו עכו"ם, ואף על פי שמל הרי הוא כערל דהוה ליה כערבי מהול. וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהדות, ואף על פי שלא נ��מר גירותו, מכל מקום כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה.

הא דבעא ר' חמא בר עוקבא ערלה שלא בזמנה אי מעכבא:    בערלות דגופיה קא מיבעיא ליה, אלא דר' זירא אתא למיפשט ליה מערלות דזכריו ועבדיו לומר דאף הן מעכבין. כל שכן ערלות דגופיה. ואתיא רבא ודחייא להא דר' זירא לומר דערלות דזכריו ועבדיו לא מעכבי ליה. ולא קמה הא דר' זירא, אבל בעייה דרב חמא לא איפשיטא וכ"כ ר"ח ז"ל.

כל ערל לא יאכל בו אינו אוכל אבל אוכל במצ' ומרור ול"ג תושב ושכיר לא יאכל בו למה לי דכיון דמופנ' לג"ש איידי דכתב תושב ושכיר כתב נמי בו ויש גורסי' וכל ערל לא יאכל בו ערלות פוסלת בפסח ואין ערלות פוסלת במעשר וליתא דהא אמרי' בסמוך דכתב רחמנא ממנו לכדרבי יצחק דאמר לקמן דערלות פוסלת במעשר:

לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול. וא"ת הא למה לי קרא גרע עכו"מז מהול ממשומד וי"ל דדילמא משומד גרע טפי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים:

והני מולים נינהו והא תנן קונם שאני נהנה לערלים מותר לערלי ישראל פירש"י ז"ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולשון בני אדם לא מיקרו ערלים והקשו עליו ז"ל דא"כ מאי מייתי מהכא דגבעוני וערבי לא חשיבי מולי' דדילמא שאני הכא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וי"ל דלגבי עכומ"ז בפי' קרא אותם הכתוב ערלים לכל דבר כדכתי' כי כל עכומ"ז ערלים וכל עכומ"ז ריבה אפי' ערביים וגבעונים:

לאתויי גר שמל ולא טבל פי' דסבירא לן שאינו גר ומיהו מילתו מיל' כיון שהיתה לשם יהדות וא"ה פסלו הכתוב מפני שהוא עדיין עכומ"ז דאלו ממשומד לא נפקא כדכתב לעיל:

דברה תורה כלשון בני אדם. פי' דסבר דאע"ג דאיכ' למדרש כי הכא לא דרשי' כפל לשון וכבר כתבתי בכ"מ:

מהו לסוך שמן של תרומה פי' דסיכה כאכילה כדדרשי' בעלמא וגם לרבו' הסך ומה שכתב רש"י ז"ל מדכתי' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וכדכתב בפ' ר"ע לענין י"ה ליתיה דההיא אסמכתא וזכר לדבר בעלמ' הוא וכדפרכי' התם ובמ' נדה בס"ד:

א"ר זירא ת"ש וכו' דבעינן בערלות דגופיה אם מעכבת בו שפיר הוה פשיט ליה ר' זירא דכיון דלגבי אדון מעכבת כ"ש דמעכבת לגבי נפשיה ומיהו רבה דחיי' לראיה דר' זירא ולא קמה הא דר' זירא אבל בעיא דר' חמא בר עוקבא לא איפשיטא וכן כתב ר"ח ז"ל:

בעי ר"ח ב"ע קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה עד לית בזמנה מעכבה וכו' ולא איפשוט ואע"ג דתרומה מותרת בהנאה לזר כדאמרי' בפסחים בפ' כ"ש אפ"ה הזר אסור לסוך שמן של תרומה משום דאיתקש סיכת השמן כשתיה כדאמרי' בפ' ר"ע ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ומו שהזר אסור בשתיה כך אסור בסיכה, ודוקא סיכת שמן איתקש לשתי' מפני שהוא צלול כמשקה אבל חלב אע"פ שאסור באכיהל ושתיה אם המחהו מותר לסוכו משום שאינו צלול ולא איתקש למשקה: