שולחן ערוך אבן העזר צו

"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שבועת אלמנה וגרושה על כתובה

ובו עשרים ואחד סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

אין אלמנה גובה כתובתה, עיקר ותוספת, אלא בשבועה. ונכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, או נכסים שיחד לה בכתובתה בעין, אם אותם שהכניסה לו הם בעצמם קיימים, או דברים שידוע שבאו מכחם, נוטלת אותם בלא שבועה. ואם נכסי צאן ברזל אינם קיימים, ולא דברים הבאים מכחם, ובאה לפרע מנכסיו, אינה נפרעת אלא בשבועה. והוא הדין אם יחד לה מטלטלים בכתובתה, שיש לחלק בהם כמו שחלקנו בנכסי צאן ברזל. ואם יחד לה קרקע בכתובתה, אף על פי שלא פרש אלא מצד אחד, נוטלתו בלא שבועה. ואם מתה קדם שנשבעה, אין יורשיה יורשין כתובתה, שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה.

הגה: ועין בחלוקי דין זה בחשן המשפט סימן ק"ח. יש אומרים הא דאין יורשיה יורשין כתובתה היינו בדלא תפסה, אבל תפסה, יורשיה יורשין כתובתה הואיל והן מוחזקין; (כן משמע בטור חשן המשפט סימן ק"ח ובמרדכי ריש אלמנה נזונית ובפרק מי שמת ומהרי"ו סימן צ"ה ובתרומת הדשן סימן ש"ל). ויש חולקים (מרדכי פרק כל הנשבעין בשם מוהר"ם), ועין בחשן המשפט סימן ק"ח. אם היורשים אומרים: נשבעה, עליהם להביא ראיה (ריב"ש סימן קס"ט). אם פרעו לה מקצת כתובתה ועשו לה שטר חוב על הנשאר, יורשיה יורשין החוב ההוא אפילו לא נשבעה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א סימן תתפ"ו).

אלמנה שנשתתקה, ורמזה קדם מיתתה שלא נטלה כלום, סגי בכך והוי כאלו נשבעה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א).

אשה שנשתטית ונתאלמנה, אין יורשיה נוטלין כתובתה הואיל ואינה יכולה לישבע (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א, וכן כתב הרמב"ן בתשובות סימן ס"ו). ועין לקמן סימן ק"ה סעיף ג'.

אבל אם נתגרשה ומתה, יורשיה נשבעים: שלא פקדתנו, ונוטלין ואפלו מיורשיו, אם מת אחריה:

מה שבועה נשבעת האלמנה, שלא התפיסה הבעל, ושלא תפסה היא משלו כלום. ויש מי שאומר, שצריכה לשבע שלא מחלה לו כתובתה ושלא מכרה לו.

הגה: ואם נשבעה סתם: שלא נהניתי מכתבתי, סגי בכך (הר"ן פרק השולח). ונהגו גם כן להשביע אותה שלא בזבזה כלום שלא ברשות בעלה, ואם בעלה אינו בר דעת אומרים סתם: שלא בזבזה יותר מן הראוי (מהרי"ק שרש י"ט):

אם האלמנה רוצה ליטול כתובתה, ואינה רוצה לישבע עד שיגדלו בניה, שמא ימחלו לה השבועה, אין שומעין לה:

אלמנה שאומרת: מנה נתן לי במתנה שלא יכנס בכתובתי, אם היא מוחזקת במנה ויכולה לטען אין בידי משל בעלי כלום, נאמנת במגו:

אלמנה שמכרה או נתנה, קיים אם נשבעה לבסוף, ומנכין אותה בכתובתה. והני מלי במטלטלי, אבל במקרקעי, אפילו נשבעה לבסוף, אין מכירתה ומתנתה קימים, אלא אם כן שמו לה בית דין, אפלו של הדיוטות. ויש מי שאומר, שצריך שיגבו לה בית דין.

הגה: ויש אומרים דאף במטלטלים מכירתה ומתנתה בטלה, אף על גב דנשבעה לבסוף, הואיל ולא נשבעה תחלה. ויש אומרים דיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין (מרדכי פרק הכותב), כי במקום שנראה לדיין שלא תפסה צררי, כגון שמת פתאם או כדומה, יש לדון שמכירתה ומתנתה קיים (הרא"ש כלל פ"ה). וכן אם מחזקים המקבל או הקונה. וכן נראה להו לדון. וכל זה כשהאשה חזרה בה לאחר שנשבעה, אבל אם לא חזרה, מכירתה ומתנתה קיימים מעכשו (מהרי"ק שרש ח"י); ולכן אלמנה שלא נשבעה על כתובתה, ונשאת לבעל והכניסה לו הרבה (ממון) מממון בעלה הראשון, תשבע עדין. ואם מתה, הבעל השני יורשה ומחזיק במה שבידה (הגהות מרדכי דכתבות). ועין לקמן סימן ק"א:

אלמנה שמחלה לבעל חוב של בעלה, אינו כלום:

פעמים שאף גרושה משביעין אותה, אפילו לא יטען, כגון פוגמת כתבתה; כגון שהיתה כתבתה אלף, ואמר לה: התקבלת כתבתיך, והיא אומרת: לא התקבלתי אלא מנה, אפילו יש לה עדים כמה קבלה, ואפלו דקדקה מה שנטלה אפלו כחצי פרוטה, לא תפרע אלא בשבועה:

וכן אם עד אחד מעידה שהיא פרועה:

וכן אם היא טורפת מלקוחות.

הגה: וכן אם היו לו שתי נשים וגרש אחת, צריכה לשבע לשניה (בית יוסף בשם המגיד משנה), וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ז:

וכן אם היא נפרעת שלא בפניו. והוא שיהיה במקום רחוק. אבל אם הוא במקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך שלשים יום, מודיעין אותו, ואם לא יבוא ישביעוה ותטל; והאשה נותנת שכר השליח ומוספת על כתובתה:

כל אלו השבועות אף על פי שהם דרבנן, הן בנקיטת חפץ. ואם קדמה ותפסה מעות ואינה רוצה לשבע, לא מפקינן מינה, ואפוכי לא מפכינן לה:

כשהיא רוצה לשבע, אם היא חשודה על השבועה, שכנגדה ישבע ויפטר. ואם גם הוא חשוד, אין כאן לא שבועה ולא תשלומין:

כשעד אחד מעידה שהיא פרועה, יכול להביאה לידי שבועה דאוריתא. כיצד, יפרע לה כתובתה שנית בפני העד הראשון ועד אחר עמו, ויתבענה מה שנתן לה תחלה, ויאמר: בהלואה נתתיו לך; והוא שיודיע לעד הראשון שמכון לכך:

הוציאה שטר כתובתה באלף זוז, והוא אומר: נפרעת הכל, והיא אומרת: לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא חמש מאות כי אמנה היתה ביני לבינך, נוטלת בלא שבועה. אבל אם אומרת: אין בשטר כתובתי אלא חמש מאות, אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף, כלום.

והבעל ישבע שבועת היסת ויפטר (הרמב"ם פרק ט"ז, וכן כתב הבית יוסף):

היא אומרת: בתולה נש��תני וכתובתי מאתים, והבעל או היורשים אומרים: לא כי, אלא אלמנה, והכתובה נאבדה, או במקום שאין כותבין כתובה; אם יש עדים שעשו לה כמנהג הבתולות, כתובתה מאתים, אפלו אם אחד היה קטן כשראה העדות ועכשיו הוא גדול ויש אחר עמו, מהני. ואם אין עדים, לא תטל אלא מנה. והבעל צריך לשבע, יש מי שאומר שבועה דאוריתא, ויש מי שכתב שבועת היסת.

הגה: ויש אומרים במקום שאין כותבין כתובה, שבועת היסת; במקום שכותבין, ונאבדה, שבועה דאוריתא, דהרי מצי הכל לכפר ולומר: פרעתי, ולכן מקרי מודה מקצת (המגיד משנה פרק י"ו). ועין לקמן סימן ק' (סעיף ו'):

מי שהיה נשוי ארבע נשים, שנשאם זו אחר זו, ומת, ובאות לגבות כתבתן, הראשונה נשבעת לשניה שאין לה משל בעלה כלום, והשניה לשלישית, והשלישית לרביעית, והרביעית נשבעת ליתומים; ואפלו הם גדולים, אין נפרעים מהם אלא בשבועה:

ואם היו כולן חתומות ביום אחד במקום שכותבין שעות, הראשונות תקדם; ואם אין כותבין שעות, אז שעבוד כולן חל כאחד:

מי שהיה נשוי ארבע נשים, כתובה של זו מאה, ושל זו מאתים, ושל זו שלש מאות, ושל זו ארבע מאות, וכלן נחתמו ביום אחד, ומת, ואין לו כדי כל הכתובות, כיצד הן חולקות, רואים אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיעו לפחותה שבהם כדי כתובתה או פחות, חולקין בשוה. ואם היה הממון יותר על זה, חולקין ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהם כשעור כתובתה, וחוזרות וחולקות את המותר בין הנותרות על הדרך הראשון:

כשמשביעין בית דין או היורשים את האלמנה כשתבוא לגבות כתובתה, אין משביעין אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעים מלהשביע, שחוששין שמא לא תדקדק על עצמה, ושבועה חוץ לבית דין אינה חמורה כל כך, שאינה בשם ולא בנקיטת חפץ, אלא בקללת ארור. ואם רצו היתומים להדירה, נודרת להם כל מה שירצו, ומדירין אותה בבית דין ואחר כך נוטלת כתובתה. וצריך שהנדר יהיה בדבר שיש בו ענוי נפש, ושתהיה באסור כל ימיה. ולא מהני נדר אלא כל זמן שלא נשאת, אבל אם נשאת אינה גובה בנדר, מפני שהבעל יפר לה:

גרושה שבאה לשבע, משביעים אותה בבית דין:

יש מי שאומר, דהאידנא משביעים אלמנה בבית דין, מפני שבאותו ענין שרגילים להשביעה, שגוזרים בחרם ובשבועת התורה שתודה מה שקבלה בכתובתה, אין העונש מרבה כל כך כמו (שבועה), שבשעה שנשבעת יוצאה שבועה מפיה לשקר.

הגה: וצריכה לשבע לפני שלשה שהם כשרים, ואם נשבעה לפני שלשה שהם קרובים, צריכה לחזר ולשבע (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א ותשובת מוהר"ם סוף הפלאה). ולכתחלה צריכה לשבע לפני היתומים, אבל אם נשבעה שלא בפניהם, או שאין היתומים רוצים להיות אצל השבועה, משביעין אותה שלא בפניהם (גם זה שם בשם הרשב"א). אלמנה שנשבעה על כתובתה, יכולין היתומים להחרים אחר כך על כל מי שיודע אם הפקידה האלמנה מנכסים שלהם (ריב"ש סימן שכ"ה):