רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/כתובות/פרק א

בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי. שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום ב' וביום ה' שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ביום הרביעי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד. ותנשא באחד בשבת שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה. ועכשיו ששנינו שקדו אותה ששנינו הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות:

אמר רבא ולענין גיטין אינו כן. אלמא קסבר אין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות. איכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין דיש אונס בגיטין. פסק ר"ח ז"ל דהלכתא כלישנא קמא דמייתי כמה סייעתין ללישנא קמא דהוו פירכא ללישנא בתרא ואע"ג דשני להו אשינויי דחיקי לא ניקום ונסמוך והביא ראיה מסתמא דהש"ס דגיטין פרק השולח (דף לד.) ההוא דאמר אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטא תלתין יומין אמר מיטרח טרחנא כו' ומסיק אי משום אונס אין אונס בגיטין וכן פסק רב אלפס ז"ל בפרק שלישי דגיטין (דף ל.) גבי ההוא דאמר אי לא מפייסנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסא ולא איפייסא א"ל מי יהב לה ה' קבין דדינרי ולא אתפייסא אלמא אין אונס בגיטין. וקשה מהא דאמרינן בפרק מי שאחזו (דף עג.) הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו בית או שנשכו נחש הרי זה אינו גט אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או שנשכו נחש הרי זה גט מאי שנא רישא ומ"ש סיפא שלחו מתם אכלו ארי אין לנו. כלומר בשניהם אינו גט וקאמר בתר הכי ההוא גברא דזבין ארעא מחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד ליה לסוף אפיקו ביה נהרא אגלגל מילתא ומטי לקמיה דרבא ואמר אונסא דלא שכיחא הוא ומייתי רבא ראיה מאכלו ארי אין לנו אלמא באונסא דלא שכיח קאמר רבא דיש אונס בגיטין וללישנא קמא דשמעתין אפילו אונסא דלא שכיח קאמר דאין אונס דבעי למיפשט מילתא דרבא מעובדא דההוא דפסקיה מברא וקאמר הש"ס דלמא אונסא דשכיח שאני דאיבעי ליה לאתנויי מכלל דאפי' באונסא דלא שכיח קאמר רבא דאין אונס. ואי לאו פיסקא דר"ח ז"ל לא הוה קשה מידי דה"א דהא דקאמר רבא התם היינו כאיכא דאמרי דאמר רבא יש אונס. ונראה דשלשה ענייני אונס הן ההיא דמי שאחזו לא שכיח כל עיקר ואפי' ללישנא קמא דהכא לא שייך למימר משום צנועות ומשום פרוצות דלא סברי צנועות דנפל עליה בית או נשכו נחש ופרוצות נמי לא יאמרו כך הלכך אפילו ללישנא קמא יש טענת אונס כי האי בגיטין ואונסא דשכיחא כי האי דפסקיה מברא אפי' לאיכא דאמרי אינו מבטל הגט דאיבעי לאתנויי. ובאונסא דשכיח ולא שכיח כמו חלה בהא פליגי הני תרי לישני והלכתא כלישנא קמא:

אמר רב שמואל בר רב יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין יושבין אלא בשני ובחמישי אבל במקום שבתי דינים קבועים בכל יום אשה נישאת בכל יום והוא דטריח ליה. וא"ת ואמאי נשאת בכל יום תהוי כאלמנה ותנשא בחמישי ותיבעל בליל ששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם הראשון וי"ל משום ברכה לחודה לא היינו מתקנין ימי זמן קבוע מדפריך הש"ס לעיל ותנשא באחד בשבת וכן גבי אלמנה לאו משום ברכה גרידא אמרו שתנשא בחמישי אלא כדאמרינן לקמן (דף ה.) שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים ואגב שתקנו משום שקדו אף היכא דלא שייך שקדו כגון אדם בטל או י"ט שחל ערב שבת תקנו שתנשא בחמישי משום ברכה ושקדו שיהא שמח עמה שלשה ימים לא שייך בבתולה דליכא למימר למחר משכים והולך לאומנותו לפי שיש לה שבעת ימי המשתה הלכך משום ברכה גרידא לא תקנו זמן לבתולה. נישאת בכל יום האי בכל יום לאו דווקא דבכל יום שבת אינה נישאת דאמרינן בירושלמי אמר רב מתניא הדא אמרה אלין דכנסין ארמלין בערב שבת צריכין למיכנס מבעוד יום שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת ייחודו של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הלכך צריך להתייחד עמה בע"ש מבעוד יום הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והוה כקונה קנין בשבת וכן נמי לכנוס בששי ולבעול בשבת לא דאין בתי דינין קבועין בשבת. ומה שנהגו האידנא לכנוס בששי היינו משום דאף בכל ימי השבוע אין לנו בתי דינין קבועין ומי שיש לו עסק מכניף שלשה ומסדר טענותיו בפניהם וזה יכול לעשות אפילו בשבת ואפילו בימי חכמי הש"ס אם לא בעל בליל חמישי לא חייבוהו להמתין עד ליל חמישי אחר או עד ליל שני דמיבעיא לן לקמן (דף ה:) מהו לבעול בתחלה בשבת משמע אע"פ שנישאת ברביעי ורב זביד בעל בתחלה בשבת וכן מוכח ממתני' דחתן פטור מק"ש עד ד' לילות ואי לא מצי בעיל עד ליל שני אמאי פטור. והא דנישאת בכל יום היינו היכא דטרח ליה () אבל אי לא טרח לא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה אחד בשבת וב' בשבת וג' בשבת ובד' כונסה כתב רבינו אפרים אי אמר חתנא לא טרחנא אלא אכניסנה בלא סעודה וקרובי הכלה בעו דלעביד סעודתא כייפינן ליה דעביד סעודתא כפום מנהג דחזי לדידיה ולדידה דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו וכתב דמעשים באו לפני רב אלפס רבו והיה דן כן:

ולידרוש להו דאונס שרי ותימה היאך נדרוש להו דאונס שרי הלא היא מחויבת למסור עצמה כיון שהיא אשת איש דאמרינן (סנהדרין דף עד.) כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ותירץ ר"ת דאינה מחויבת למסור עצמה למיתה על ביאת עובד כוכבים דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ולא מקריא ביאה והביא ראיה מפרק בן סורר ומורה (שם:) דפריך והא אסתר פרהסיא הוי ואילו עריות הוי לא פריך דמשום עריות לא מיחייבא למסור עצמה בביאת עובד כוכבים. ומתוך כך התיר ר"ת בת ישראל שהמירה דתה ונבעלה לעובד כוכבים ושוב חזרה ונתגייר העובד כוכבים עמה וגרשה בעלה והתירה לאותו שנתגייר עמה דלא שייך למימר אחד לבועל בביאת עובד כוכבים דהוי כביאת בהמה. ולא נהירא להריב"ם דכיון אסורה לבעל ע"י ביאת עובד כוכבים כדאמרינן הכא דאיכא פרוצות ולקמן בפרק האשה שנתאלמנה (דף כו:) גבי שבויה ואמרינן נמי במגילה (דף טו.) כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך אלמא לגבי בעלה לא חשיב כביאת בהמה שאין ביאתה פוסלת דאין זנות לבהמה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו (דף נט:) דכי אמרינן שם צח רחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים הנ"מ לענין חייס דזרעיה חשיב כזרע בהמה אבל ביאתו לא חשיב כביאת בהמה וכיון שאסורה לבעל אסורה גם לבועל מונטמאה ונטמאה ואמרינן נמי בסוטה פרק ארוסה (דף כו:) מקנין ע"י עובד כוכבים והא דקאמר הכא ולידרוש להו דאונס שרי הכי פירושא ואינה מחויבת למסור עצמה משום דקרקע עולם היא ואינה עושה מעשה דמהיכא גמרינן דבעריות מחויבת למסור עצמה מרוצח כדאמרינן בסנהדרין (דף עד.) מה רוצח יהרג ואל יעבור וכו' ורוצח גופיה הא דמיחייב למסור עצמו היינו כשעושה מעשה אבל אם אמרו לו הנח שנזרוק אותך על התינוק להתמעך דאחר שאינו עושה מעשה בהא ודאי אמרינן מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי דלמא דמא דידך סומק טפי וגבי נערה המאורסה גרסינן יהרג ואל יעבור ואבועל קאי אי נמי גרסינן תיהרג מיירי דהיא עושה מעשה ומביאתו עליה והא דלא פריך גבי אסתר והא גילוי עריות הואי משום דידע שפיר דטעמא דקרקע עולם מועיל שאינה מחויבת למסור עצמה משום עריות אבל ס"ד כיון דפרהסיא הוא איכא חלול השם ומשני כיון דקרקע עולם היא אפי' חילול השם ליכא וכן מוכח בריש הבא על יבמתו (דף נג.) מההיא דאמר רבא אין אונס בעריות דאין קשוי אלא לדעת דמשמע הא יש קשוי שלא לדעת יש אונס ואמאי הא אמרינן בעריות יהרג ואל יעבור אלא ודאי הכי פירושא אם מביאים אותו על הערוה בעל כרחו יהרג ואל יעבור ואינו יכול ליפטר את עצמו ולומר אין אני עושה כלום אלא אחרים עושים בי מעשה לפי שאין קשוי אלא לדעת וכשיתקשה עושה מעשה בידים משמע הא בעבודת כוכבים כגון אם כפפו קומתו להשתחוות לעבודת כוכבים או בשפיכות דמים כגון שהכוהו בגופו על אדם אחר והרגוהו כיון שאינו עושה מעשה כלל אלא אחרים עושים בו מעשה אינו מחויב למסור את עצמו ונ"ל לקיים פסק ר"ת ולא מטעמיה אלא משום דאמרינן (סוטה דף כו.) ונטמאה ונטמאה אחד לבעל וא' לבועל היינו היכא שלא היתה אסורה לבועל אלא על ידי ביאה זו אבל בביאת עובד כוכבים () דבלאו הכי היתה אסורה לו לא קרינן ביה ונטמאה אחד לבועל ונהי דנאסרה לבעל מ"מ לא ניתוסף בה איסור לבועל בביאתו כיון דבלאו הכי היתה אסורה לו וכן מוכח בסוטה פרק ארוסה (שס) גבי מקנין ע"י עובד כוכבים דפריך פשיטא מהו דתימא ונטמאה ונטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לבועל הנ"מ היכא דבהך ביאה אסורה ליה אבל עובד כוכבים דבלא"ה אסורה ליה וכו' כלומר סלקא דעתך אמינא האי דאמרינן ונטמאה לבעל היכא דקרינא ביה ונטמאה לבועל לאפוקי עובד כוכבים דלא קרינא ביה ונטמאה לבועל כיון דבלא"ה אסורה ליה לא קרינא ביה ונטמאה לבעל קמ"ל אע"ג דלא קרינן ביה ונטמאה לבועל קרינן ביה ונטמאה לבעל:

תניא הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ונוהג שבעת ימי המשתה וכו' מכאן קשה למה שכתב בעל הלכות מי שמת לו מת ביו"ט האחרון שנוהג בו אבילות משום דאבילות יום ראשון דאורייתא ויו"ט שני דרבנן ואתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן דלדבריהם הכא נמי ינהוג אבילות ביום ראשון דשבעת ימי המשתה דרבנן הם. והארכתי בדבר בברכות פ' היה קורא (סי' טו). וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב דיום א' של שמחת חתן הוי דאורייתא דכתיב (שיר ג) ביום חתונתו וביום שמחת לבו אלמא דשמחת לבו ביום ראשון יש לו סמך מן התורה. ויש אומרים דלא עלה על דעת הגאון לומר דאבילות יום ראשון הוי דאורייתא דלא אשכחן שום אבילות מן התורה אלא אנינות ליאסר בקדשים ובמעשר שני. אלא דעת הגאון לפי שאבילות יש לו רמז ואחריתה כיום מר וי"ט האחרון אינו אלא מנהג כדאיתא במסכת י"ט (דף ד:) הלכך דחינן י"ט אחרון מן קדם אבילות והכי נמי הוה עבדינן כן () אלא שהיה צריך להפסיק באבילותו שאחר יום ראשון יהיה נוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ ישלים אבילותו הלכך צריך שינהוג שבעת ימי המשתה תחלה ואח"כ שבעת ימי אבילות: () הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כתב הראב"ד ז"ל דתרוייהו דוקא שיהו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה:

ואין מונעים תכשיטין מן הכלה שלשים יום. פירש רש"י דאין מונעין ממנה תכשיטין משום אבילות בתוך שלשים יום וכ"ש לאחר שלשים יום. וקשה מהא דתני באבל רבתי האשה מותרת בנטילת שער ומוכח התם דכל דין שלשים דהיינו תספורת וגיהוץ אינו נוהג באשת איש שלא תתגנה על בעלה א"כ מאי קמ"ל הכא גבי כלה. ונראה דלא קאי אהך דלעיל אלא מילתא באפי נפשיה והכי פירושא אין מונעין תכשיטין לכלה שאירע לה אבל בתוך שלשים ימי חופתה והיא מתקשטת ככלה אפי' בתוך שבעת ימי אבלה שלא תתגנה על בעלה דכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכה שלא תנוול עצמה ולא חיילא עליה אבילות כלל לגבי הנך מילי () ואחר שנהג שבעת ימי אבילות משלים עליהם עד ל' יום. ולא דמי לקובר מתו ברגל דמונה שלשים יום מיום קבורה אע"פ שלא נהג אבילות אלא עד לאחר הרגל. דהתם נהג דין שלשים שהוא גיהוץ ותספורת תוך הרגל אבל הכא תוך ימי החופה מותר בגיהוץ ותספורת דמלך ביופיו תחזינה עיניך הלכך לא סלקי לתורת שלשים. ודוקא אביו של חתן ואמה של כלה דליכא איניש דטרח להו אבל איפכא אם מתה אמו של חתן או אביה של כלה לא ודין מתה אשתו ויש לו בנים גדולים או אם יש לו בנים קטנים או אם אין לו בנים מתי יכול לישא אשה כתבתי ביבמות בפרק החולץ (סי' כז) וגם כתבתי שם מי שמת אביו או אמו דמותר לישא אחר שלשים יום: אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא לא שנו אלא שנתנו מים על גבי בשר אבל לא נתנו מים על גבי בשר מזדבן אמר רבא ובכרך אע"פ שנתן מים על גבי בשר מזדבן א"ר פפא ובכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר לא מזדבן והא דרב חסדא משכחת לה בדוכתא דמפקא מכרך ומפקא מכפר. ושמעינן מהא היכא דאפשר לזבוני וליכא פסידא דאינו נוהג שבעת ימי המשתה ברישא. ומתוך לשון רב אלפס משמע דמכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקובר את מתו ונוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ שבעת ימי המשתה מדקאמר אינו נוהג שבעת ימי המשתה ברישא משמע דאין חילוק בין היכא דאיכא פסידא בין היכא דליכא פסידא אלא דבאיכא פסידא נוהג שבעת ימי המשתה ברישא והיכא דליכא פסידא נוהג שבעת ימי אבילות ברישא אבל בשניהם בועל בעילת מצוה קודם שיקבר המת דאל"כ הוה ליה למימר היכא דליכא פסידא קובר את מתו ונוהג אבילותו ואח"כ מכניס את הכלה לחופה וכן מצאתי בשם בעל הלכות ובשם הרי"ץ גיאת ז"ל דבשאר קרובים מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ שבעת ימי המשתה ולא מסתבר כלל דמה תועלת יש במהירות החופה ויבזו המת ויפסיקו באבילות בין חופה ובין שבעת ימי המשתה ולא התירו חופה וביאה לאונן אלא באביו של חתן ואמה של כלה וגם איכא פסידא אז התירו חופה וביאה לאונן ולהקדים ימי המשתה לאבלות אבל כשמקדים האבילות למשתה גם יאחר החופה עד שיכלו כל שלשים יום () ותו לא מידי:

אמר מר הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג. ומועד חשוב כחתן כדתניא במועד קטן (דף ז:) מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולכסותו ולביתו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל: וכיון שדברים שבצינעא נוהג חובה הוא ואסור בהם מדמייתי סייעתא לרבי יוחנן מברייתא וכן משמע במועד קטן (דף כד.) דרב ושמואל פליגי עליה דרבי יוחנן לענין שבת ואמרי תשמיש בשבת רשות ובעל הלכות פסק כרבי יוחנן דדברים שבצנעא נוהג ואע"פ דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל הנ"מ בפלוגתא דתנאי אבל דאמוראי לא ומכאן ראיה לדבריהם דברייתא מסייע ליה לר' יוחנן:

דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו בבית ובחתן שפרסה אשתו נדה מיירי ואף על גב דבאבילות ישנה בין הנשים אע"ג דבעל לא משום דבאבילות קילא ליה מנדה דהא.. [ המשך הדברים בסימן הבא - ויקיעורך ]

אמר רב יוסף ברבי חנינא א"ר הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו וגבי אבילות תניא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. אלמא אבילות חמירא ליה מנדה לפי שלבו של אדם נכנע בזמן אבילתו. אלא משום דהאי אבילות קילא ליה לפי שהקילו בו חכמים שנוהג ימי המשתה ואח"כ ימי אבילות. () הלכך חתן שמת אביו או חמותו בין בעל בין שלא בעל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. וכיון דהאי אבילות קיל מנדה אינה מוזגת לו הכוס ואינה מצעת לו את המטה ואינה מרחצת לו פניו ידיו ורגליו. יש שרוצים ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל כיון שנוהג ימי הרגל תחילה דמיא להכא וקילא ליה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ולא נהירא לי דלא דמי לקילותא דהכא דאקילו ביה טפי שהרי מת לו מת קודם שחלו שבעת ימי המשתה והתירו לו חכמים להכנים את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה כדי לדחות אבילות מעליו אבל מת לו מת ברגל שכבר חלה עליו הרגל ישנה עמו בבית. הא דאמרי' גבי נדה מצעת לו המטה תרי גווני הצעות יש דלקמן פ' אע"פ (דף נט:) תנן הכניסה לו שלש שפחות אינה מצעת לו המטה וכו' ד' יושבת בקתדרא ואמרי' עלה בגמ' (דף סא.) אע"פ שיושבת בקתדרא אבל מוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו ופרש"י דהאי הצעת המטה היינו לפרוס הסדין והמכסה דאינו דבר של טורח ומילי דחיבה נינהו שתחבב עליו ולא דמי להצעת המטה דמתני' דהוי דבר של טורח כגון הצעת כרים וכסתות. ונראה דהצעת המטה דהכא היינו פריסת סדין ומכסה מדחשיב הני תלת בהדי הדדי כי ההיא דלקמן אבל הצעת כרים וכסתות שאינו דבר של חיבה נראה דשרו לנדה והא דאסרינן הכא היינו דוקא בפניו דאיכא למיחש להרגל דבר אבל שלא בפניו נראה דשרי והאי דקאמר הרחצת פניו ידיו ורגליו היינו לשפוך מים כשהוא רוחץ אבל לא שתגע בו דאף בלא רחיצה נמי אסורין כדקאמר בפ"ק דשבת (דף יג:) חס ושלום שלא נגע בי אפי' באצבע קטנה וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב אע"פ דאמרינן הכא חתן שבעל ופירסה נדה דאשתו ישנה עמו בבית למשנה אחרונה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים משום דאקילו בה רבנן בהאי איסורא דנדה והתירו לו לגמור ביאתו והביא ראיה מהא דקי"ל דאבילות דעלמא חמירא ליה מנדה ואבילות דהכא כיון דאקילו ביה חיישינן דלמא אתי לזלזולי ביה כ"ש באיסור נדה כל היכא דאקילו רבנן גביה חיישינן דלמא קילא ליה ואתי לזלזולי בה. ועוד הביא ראיה מדאמר רב יוסף למילתיה אמי שפירסה אשתו נדה ומפליג בין בעל בין לא בעל () ולא מפליג ברישא בין משנה ראשונה למשנה אחרונה דאית לה בועל בעילת מצוה ופורש אלמא אפילו למשנה אחרונה הוא ישן בין האנשים וכו'. ואין דבריו נראין לי גם אם כתבו בשם הר"ר יוסף הלוי אבן מג"ש ז"ל דלא דמי להאי קילותא דהכא הפקיעו חכמים דבריהם מה שאסרו אונן בתשמיש המטה והתירו לו שמחת חופה וביאה כדי לדחות אבילות מעליו אף לאחר קבורה אבל הכא לא הקילו חכמים אלא אדרבה החמירו חכמים האחרונים חומרא יתירה לטמאות דם בתולים משום שמא נתערבו בו דם נדות הלכך ליכא הכא קילותא דניחוש דלמא אתי לזלזולי ביה ומה שהתירו לו לגמור ביאתו אי אפשר בענין אחר כדאמרינן בפ' תינוקת (דף סה:) דא"כ לבו נוקפו ופורש. ומה שהביא ראיה מדלא מפליג רב יוסף ברישא אינה כלום דהך ברייתא לית לה בועל בעילת מצוה ופורש מדתני פירסה נדה ורב יוסף ניחא ליה לפלוגי במה דאיירי מתניתי' ומינה שמעינן דה"ה למשנה אח��ונה אחר שבעל בעילת מצוה שישנה עמו וכן עמא דבר: ויראה דבאבילות מותר לישן עם אשתו במטה הוא בבגדיו והיא בבגדיה דאבילות חמירא ליה מנדה ובנדה מיבעיא לן בפ"ק דשבת (דף יג.) נדה מהו שתישן אצל בעלה היא בבגדה והוא בבגדו ונהי דפשט התם לאיסורא דאיתקיש נדה לאשת רעהו מ"מ באבילות דחמירא ליה שרי. אבל בקירוב בשר ראוי להחמיר ואין להביא ראיה שמותר לישן עמו במטה מסוגיא דשמעתין דקאמר מאי לאו עמו במטה דלאו דוקא עמו במטה ממש דהא קתני וכופה מטתה דמשמע מטתה שהיא ישנה עליה כדי לנהוג עמו אבילות:

תני בר קפרא בתולה נישאת ברביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים. ואלמנה נישאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ותניא מפני מה אמרו אלמנה נישאת בחמישי וונבעלת בששי שאם אתה אומר תיבעל בחמישי למחר משכים לאומנתו והולך שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וע"ש ושבת. והאידנא שב"ד קבועין בכל יום אשה נישאת בכל יום דמשום ברכה לא קבעו חכמים זמן מדפריך לעיל ותינשא באחד בשבת וברכה אינה אלא סעד שלא לבעול ביום רביעי עד ליל חמישי משום ברכה. ) ובאלמנה נראה גם כן דטעמא דשקדו עיקר דלא קבעו לאלמנה זמן משום ברכה הילכך אם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום ואם בעל מלאכה הוא לא ישא אלא בחמישי ויבעול בששי. איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת ). ומסיק והילכתא מותר לבעול בשבת ) ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף ואהא סמכינן למיעבד סעודתא בין בשבת בין במוצאי שבת. ר' אמי שרי למיבעל בתחילה בשבת אמרי ליה רבנן והא לא כתיבה כתובה אמר להו אתפסוה מטלטלי בכתובתה ):

אמר רב הונא אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה כל ז' ודוקא אלמנה שנישאת לבחור אבל אלמנה שנישאת לאלמון אינה טעונה ברכה אלא יום אחד. אלא הא דתניא שקדו חכמים על בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים במאי אי בבחור הא אמרת ז' ואי באלמון הא אמרת יום א'. איבעית אימא בבחור ז' לברכה וג' לשמחה ואיבעית אימא באלמון יום א' לברכה וג' לשמחה. ואלמון שנשא בתולה ז' לברכה וז' לשמחה דליכא בתולה דבצרי מז' לברכה וליכא אלמנה דבצרי מיום אחד:

אמר רב נחמן אמר לי הונא מנין לברכת חתנים שיהא בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר וגו'. ור' אבהו אמר מהכא במקהלות ברכו ה' אלהים ממקור ישראל ת"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה ). אמר אביי ביהודה שנו מפני שמתייחד עמה. תניא אידך מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית האירוסין. כתב רב אחאי (פ' חיי סי' טז) דברכת אירוסין בי'. וה"ר שמואל הנגיד נחלק עליו ואמר שאין צריך י' אלא לברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו י' אלא בה. ועוד הרי קידושין בפני ב' ואתה מצריך עשרה. ול"נ דברי רב אחאי דלמאי דילפינן מבועז הרי בועז עשה גם ברכת אירוסין בעשרה ולמאי דילפינן ממקהלות גם ברכת אירוסין על עסקי מקור בא דאי אפשר לישא בלא ברכת אירוסין ודי בשנים לקידושין ובברכה צריך עשרה. ויש שכתבו שצריך לברך ברכת אירוסין קודם קידושין כדאמר (פסחים דף ז:) כל הברכות כולן מברכין עובר לעשייתן. ויש שכתבו שצריך לעשות אחר האירוסין דילמא הדרא בה האשה והויא לה ברכה לבטלה. ועוד שבכל המצות לפי שמזכירין עשיית המצוה מברכין עליהן עובר לעשייתן אבל כאן אין מברכין אשר קדשנו לקדש האשה וכיון שאין מזכירין עשיית המצוה אין צריך לברך עובר לעשייתן. מאי מברכין. אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין ברוך מקדש ישראל וכו' ונהגו האידנא מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין. יש מקשין על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה ועוד היכן מצינו ברכה כזאת שמברכין על מה שאסר לנו הקב"ה והלא אין אנו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה ענין להזכיר עריות בכאן. ועוד מה לנו להזכיר חופה בכאן כיון שמברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין ובלא חופה. ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו. ואף בנושא אשה לשם פריה ורביה כיון (שאי) אפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין ולא דמי לשחיטה שאינו מחוייב לשחוט ולאכול ואפ"ה כשהוא שוחט לאכול מברך דהתם אי אפשר לו לאכול בלא שחיטה אבל הכא אפשר לקיים פריה ורביה בלא קידושין וגם התם אפקיה קרא בלשון ציווי דכתיב וזבחת ואכלת אבל הכא כתיב כי יקח איש ועוד דבקדשים אי אפשר בלא שחיטה הילכך מברכין על כל שחיטה. וברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות. והזכירו בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקידושין שלא יטעה אדם לומר שהברכה של קידושין נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה. ולהכי נמי הקדימו חופה לקידושין לומר והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה שאחר ברכת הקידושין:

ת"ר ברכת חתנים כל שבעה א"ר יהודה והוא שבאו פנים חדשות שלא אכלו עד עתה אפילו היו שם בשעת החופה. ונראה דלא מיקרו פנים חדשות אלא בני אדם שמרבים בשבילם שמחה יותר. ושבת חשובה כפנים חדשות דאמר במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן ודרך להרבות בשבת שמחה ומנות ויש מקומות שבשבת אחר סיום התפלה מלוין כל הקהל את החתן עד ביתו ואומרים שם שבע ברכות ואומרים מפני שלא היו שם רוב הקהל ביום הששי וביום השבת כולן מצויין שם. ושאלו את רב האיי על מנהגם והשיב שאינו מנהג יפה אלא שאין איסור בדבר שהרי אמרו מברכין ברכת חתנים כל שבעה והוא שבאו פנים חדשות. וי"א הא דמברכין ע"י פנים חדשות דהיינו דוקא לאחר סעודה. בס' סופרים (פרק יט הל' י"א) יש נהגו רבותינו לומר בבוקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה פנים חדשות כל שבעה וכן בערב קודם סעודה מברכין אותה. מאי מברך א"ר יהודה שהכל ברא לכבודו ברוך יוצר האדם ברוך אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד בא"י יוצר האדם. שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה מהרה לתוכה בשמחה בא"י משמח ציון בבניה. שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם בא"י משמח חתן וכלה. בא"י אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם בא"י משמח חתן עם הכלה. רב אשי איקלע לרב כהנא יומא קמא מברך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא היא ומברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. יומא קמא י"מ סעודה קמייתא כדאמרינן בפסחים (דף לו.) יומא קמא לא תלושו בחלבא דהיינו סעודתא קמייתא ומיהו אם לא אכלו עד הלילה מברכין משום דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלי בני החופה ובשבת דמברכין אף בסעודת שחרית אע"פ שבירך בליל שבת דכבוד יום עדיף והוי כפנים חדשות אחרים ובשהשמחה במעונו לא בעי עשרה. ואשר ברא יש שכתבו דבעי י' ויש שכתבו דלא בעי י' דלא הוזכרו עשרה אלא כשמברכין כל ברכת הזיווג דומיא דבועז וממקור ישראל וכן מסתבר. משבעה ועד תלתין בין אמר משום הלולא בין לא אמר משום הלולא מברך שהשמחה במעונו מכאן ואילך אי אמר ליה מחמת הלולא אין ואי לא לא. וכי אמר ליה מחמת הלולא עד אימת רב פפא משמיה דרבא אמר עד תריסר ירחי שתא. וסימן לדבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח. ומעיקרא מאימת מכי רמו שערי באסינתיה:

אמר רבי יצחק א"ר יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין. ברכת אבלים בעשרה כל שבעה ואין אבלים מן המנין. והוא שבאו פנים חדשות. מאי ברכת אבלים ברכת רחבה. כתב רב פלטו ז"ל האידנא לית לן שורה ולא ברכת רחבה אלא מברכין אחר הזימון דיין אמת שופט צדק ואמת וכו' ואין אומר נברך מנחם אבלים:

ברכת בתולים כתב בעל הלכות ברוך אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעיין חתום על כן אילת אהבים זרע קדש שמרה בטהרה חוק לא הפרה ברוך הבוחר בזרעו של אברהם. ואפשר שברכה זו תקנוה הגאונים ז"ל ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים:

והורה רבינו נסים אם הוא מקום שאין מצוי בו יין יקח הצימוקים וישרה אותם במים ויסחוט אותם ויברך עליו ואם לא מצא צימוקים מברך על שכר שהכל ולא סגי ליה אלא בכוס אבל ברכת אירוסין אם לא ימצא כוס ואפילו כוס שכר מברך בלא כוס ברכת אירוסין דלאו מצוה מן המובחר הוא אבל ברכת חתנים שהיא שבע ברכות חייב לברך על הכוס בורא פרי הגפן או שהכל על השכר אם לא נמצא יין כל עיקר:

כתב רב שרירא בתשובה המארס בלא ברכה חסר את אירוסין ברכה שהיא מצוה. המברך ברכת אירוסין בבית חתנים בירך ברכה שאינה צריכה לו ועובר משום לא תשא. ורבינו נסים הורה אם לא בירך ברכת אירוסין יברך בשעת נישואין עם ז' ברכות וכן מסתבר וכן מצאתי בנימוקי הרב ר' יונה ז"ל שכתוב משמו ודימה אותו למי שלא בירך אחר אכילתו שחוזר ומברך אחר המזון כל זמן שלא נתעכל המאכל שבמעים וכן ה"נ אע"פ שעבר זמן מרובה כל זמן שלא נגמר ההיתר מברך וכיון שאין ההיתר נגמר אלא ע"י חופה יכולין לומר הברכה בשעת הנישואין:

א"ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן הוא לאוסרה עליו לשוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא והנ"מ באשת כהן א"נ באשת ישראל כגון דקביל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד דהוה חד ספיקא ספק באונס ספק ברצון וספיקא דאורייתא לחומרא אבל אשת ישראל שקדשה אביה יתירה על ג' שנים ויום אחד מותרת דהויא לה תרי ספיקי ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון הוי להו תרי ספיקי ותרי ספיקי דאורייתא לקולא. והא דאמר דנאמן לאוסרה עליו היינו במכחישתו ואומרת שבתולה היתה או בשותקת אבל אם אמרה אמת שפתחה פתוח ונאנסה תחתיו. באשת ישראל נאמנת ומותרת לו מפני שהיא טוענת טענת ברי והוא טוען טענת שמא שאינו יודע אם באונס אם ברצון וברי ושמא ברי עדיף מצאתי כתוב זה בשם ה"ר יונה ז"ל וטעו תלמידיו לכותבו בשמו כי לא אמרה מעולם דכיון דליכא אלא חד ספיקא אזלינן לחומרא ובדיבורה לא מהימנא דהא אמרינן לקמן (דף יג.) דקי"ל כר"נ דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אפי' היכא דהברי הוא טוב והשמא הוא גרוע כ"ש הכא דהברי גרוע שיודעת שאינו יכול להכחישה. והא דקי"ל לקמן (דף יב:) כר"ג דאמר ברי ושמא ברי עדיף היינו דוקא היכא דאיכא מיגו כדמפרש לקמן (שם) והכא ליכא מיגו אי נמי היכא דאיכא חזקה כדלקמן שהיתה בחזקת בתולה ואוקמה אחזקתה ותחתיו נבעלה אבל הכא ליכא חזקה דתחתיו נבעלה שהרי קיבל אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד ואין לומר הא דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף היינו כנגד חזקה לאפוקי ממונא מחזקתיה אבל היכא דליכא חזקה לא גרע כח הברי אלא אדרבה יש חזקה עם הברי דאוקי איתתא בחזקת היתר וצדקת ונאנסה ואמרינן ברי עדיף. ולא היא דאיכא הכא כנגד הברי רוב דרצון דאונס לא שכיח ויש קול לאונס ורובא עדיף מחזקה הילכך לא סמכינן אברי דידה ואסורה. ומיהו נראה לי לקיים דבריהם מההיא דהיתה מעוברת לקמן (דף יג.) דאלים ליה לרשב"ג ברי ומכשיר העובר ואע"ג דלית ליה חזקת כשרות ואפילו ברוב פסולין וכן בההיא דמשאירסתני נאנסתי אע"ג דחזקת ממון מסייעא לרוב דרצון אפ"ה אלים ליה ברי ומהימנא: א"ר יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה: א"ר נחמן אמר שמואל משום ר"ש בן אלעזר חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. הכא ודאי מיירי במכחישתו או בשותקת אבל אם אמרה ודאי פתחה היה פתוח ונאנסה תחתיו בהא מהימנא כר"ג לקמן ואין להאמין בטענת בתולה הייתי במיגו דנאנסתי דאין זה מיגו דלא בעי למיפסל נפשה לכהונה ואין נאמנת במיגו דמוכת עץ דמוכת עץ לא שכיח א"נ לא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא ולפירוש ר"ח ניחא דמוכת עץ אין פתחה פתוח. וחזינן לגאון דקאמר הנ"מ לענין מנה ומאתים אבל לענין תוספת לא מהימן ומימרא וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה ומאתים אבל תוספת איהו כתב אנפשיה הילכך לא מהימן. איני כחולק על דברי גאון אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין תוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אע"פ שמרויח בטורח הסעודה פטור ממאתים של כתובה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת חופה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבוקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת ולהכי מגרשה ואדעתא דהכי לא הוסיף לה והאי דנאמן להפסידה היינו כשערער מיד אחר בעילה ראשונה אבל אם שתק ואח"כ ערער לא מהימן כדאיתא בירושלמי (ה"ד) טענת בתולים עד ל' יום דברי ר"מ ר' יוסי אומר נסתרה מיד לא נסתרה אפי' לאחר שלשים יום ואע"ג דביבמות פרק בית שמאי (דף קיא:) מייתי הך ברייתא אהא דקאמר עד תלתין יומי מוקי איניש אנפשיה וקאמר דר"מ הוא דאמר טענת בתולים כל ל' יום אבל ר' יוסי סבר דלא מוקי אנפשיה ואם אמר לא בעלתי מיד ואחר ג' ימים או ארבעה בעלתי ולא מצאתי בתולים לא מהימן מכ"ש שמעינן דאם בעל ולא ערער ואחר זמן ערער דלא מהימן דהא דלא מהימן כשאמר לא בעלתי מיד אלא לאחר זמן היינו משום דאמרינן דלא מוקי איניש אנפשיה ושקורי משקר אלא בעל ומצא בתולים ואח"כ נהפך לבו לשנאותה ואמר שלא בעל עד עתה כדי שיאמינו לו:

מדקאמר חכמים תקנו לבנות ישראל מאתים משמע דכתובה דרבנן דקי"ל כרב נחמן בדיני וכן משמע ביבמות פרק האשה רבה (דף פט.) דקאמר האשה שהלך בעלה למדה"י ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח"כ בא בעלה דאין לה כתובה מזה ומזה ומפרש התם טעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו' אלמא דסתמא דהש"ס קסבר דכתובה דרבנן וכן סתם מתני' לקמן פרק נערה (דף נא.) לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד וגם מדגביא מן הזיבורית אלמא מדרבנן היא ותימה על מה שנהגו לכתוב בכתובות באשכנז ובצרפת כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא. אומר ר"ת ז"ל דסמכינן אדרשב"ג דאמר בפרק בתרא דמכילתין (דף קי:) נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה מעות קפוטקיא ומפרש בגמ' משום דקסבר כתובה דאורייתא היא וקי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. ועוד הביא ראיה דלקמן פרק אלו נערות (דף מ.) קאמר ר"א יתומה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקאמר רבה בב"ח אר"י ר"א בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה ומסיק רב התם הלכה כר"א וכיון דס"ל כר"ע א"כ דרש כר"ע אשר לא אורשה לג"ש למילף אונס ממפתה ומפתה מאונס ורבי יוסי הגלילי דפליג אדר' עקיבא מקיש אונס למפתה מכמוהר הבתולות וא"כ צריכין לומר דר"ע הוה דריש כמוהר הבתולות לכדדריש ליה הכא ברייתא לכתובת אשה ומיהו למה שפרש"י דדריש הכא מלישנא דכמוהר הבתולות א"כ ליכא לאוכוחי מידי דר"ע ור"י הגלילי לא איירו למידרש לישנא דמוהר אבל לא נהירא האי פירושא למידרש כתובה דאורייתא מלישנא דמוהר אלא נראה לפרש כן שיהא זה כמוהר הבתולות דהיינו כתובת האשה ונראה כאילו בא ללמד מכתובת אשה ונמצא כתובת אשה למד מכאן מה כאן חמשים דילפינן מג"ש אשר לא אורשה אף כתובה חמשים ותימה () מ"מ קשה הילכתא אהילכתא דקי"ל הילכתא כר"נ בדיני וי"ל דלית הילכתא הכא כר"נ דאשכחן רב אשי דהוא בתראה ולא סבירא ליה כוותיה דמתרץ לקמן בברייתא (דף יב.) כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים משום דחיישינן שהוא מכחיש ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה והא דאמרינן בפרק האשה מאי טעמא תקינו רבנן כתובה וכו' ה"פ מ"ט תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ור"ח ז"ל פירש דקי"ל כרב נחמן דאמר כתובת אשה דרבנן ואע"ג דאמרו כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו הכא לית הילכתא כוותיה דאמרינן בפ' בתרא (דף קי.) לאפוקי מדרשב"ג ולאו ראיה היא דטובא אשכחן בהש"ס לאפיקי וקי"ל הילכתא הכי. בגיטין (דף פה:) לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ובפרק הזהב יש הרבה כאלו. ועוד הא דלקמן ברייתא היא ואי ברייתא פליגא עליה אין זו הוכחה שלא יהא הלכה כמותו. כל הגאונים הסכימו דכתובת אשה מדרבנן וגובין לה חמשין כסף סלע מדינה שמינית של סלע צורי וראיתי מפרשים דאפילו הרגילו לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא מודו דכתובת אשה דרבנן וחכמים תקנו חמשים כסף מדאורייתא פירוש משקלים האמורים בתורה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוה אקרא דכמוהר הבתולות מ"ה נהיגי למיכתב דחזו ליכי מדאורייתא שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא נ' סלע מדינה ודברים של טעם הם והכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי לא הפסיד:

ההוא גברא דאתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה פתח פתוח מצאתי אמר להו רב נחמן אסבוהו כופרי מברכתא חביטא ליה. והא רב נחמן הוא דאמר מהימן. המקשה הבין דברי רב נחמן דהכי קאמר להו הלקוהו לפי שמוציא ש"ר על בנות ישראל שהרי משקר וכי הזונות חבוטות לפניו שהוא בקי בפתח פתוח הילכך לא מהימן ופריך והא רב נחמן הוא דאמר מהימן ומשני מהימן ומסבינן ליה כופרי והא דמסבינן ליה כופרי לאו משום דלא מהימן אלא שראוי להלקותו לפי שחשוד על העריות ורב אחא משני כדסבר מעיקרא דלא מהימן ואיירי בבחור. וי"מ אסבוהו כופרי אע"פ שהוא נאמן חשוד על העריות מיהא הוי והא רב נחמן דאמר נאמן ולא אמר שיש להלקותו ומשני מהימן ומסבינן כופרי וכו' ורב נחמן לא איירי במלקות רב אחא אמר לעולם הא דאמר רב נחמן נאמן היינו בלא מלקות ובנשוי אבל בחור מהימן ומלקין ליה. ורב אלפס ז"ל כתב בחור לא גמיר נשוי גמיר והיינו כפי' קמא וכן מסתבר דרב נחמן צוה להלקותו משום דלא קים ליה והוא מוציא ש"ר על בנות ישראל אבל לא מיקרי חשוד על העריות להלקותו דשמא קים ליה מתוך השמועה וכן פירש"י. ההוא דאתא לקמיה דר"ג ברבי א"ל פתח פתוח מצאתי א"ל שמא הטית אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה הטה מצאו פתוח לא הטה מצאו נעול ר"ג פתח פתח ליה אולי ילמוד מתוך דבריו וירגיש דלא קים ליה בפתח פתוח לכך אמר לו בלשון שמא וכן עשה להתירה לו אבל אם היה משיב לו יודע אני שלא הטיתי ובודאי פתוח מצאתי היה אוסרה לו איכא דאמרי הכי קאמר ליה שמא במזיד הטית ועקרת לדשא ועברא. אמשול לך משל למה הדבר דומה למהלך באישון לילה ואפילה והטה במזיד מצאו פתוח לא הטה במזיד מצאו נעול דברים הללו וכיוצא בהם יוכל החכם לשאול לטוען אולי ירגיש בתוך דבריו שאינו בקי בפתח פתוח ותנוח דעתו:

ההוא דאתא לקמיה דר"ג ב"ר אמר לו בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי עדיין בתולה אני אמר להם הביאו לי ב' שפחות אחת בתולה ואחת בעולה הביאו לו הושיבום על פי חבית של יין בתולה אין ריחה נודף בעולה ריחה נודף הושיבה לזו ולא היה ריחה נודף אמר לו זכי במקחך ולבדוק מעיקרא בגוויה דידה. גמרא הוה שמיע ליה ומעשה לא חזא וסבר לא קים ליה במילתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל. ההוא דאתא לקמיה דר"ג הזקן א"ל בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו בתולה שלימה נבעלתי אלא ממשפחת דורקטי אני שאין להם לא דם נדות ולא דם בתולים ובדק ר"ג בקרובותיה ומצא כדבריה אמר לו לך זכי במקחך. ההוא דאתא לקמיה דרבי א"ל בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי בתולה הייתי ושנת בצורת הואי וראה רבי פניהם שחורים צוה עליהם והכניסום למרחץ והאכילום () והשקום והכניסום לחופה ובעל ומצא דם א"ל לך זכי במקחך קרא רבי עליהם צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ: גרסינן בפרק אלו נערות (דף לו.) החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להם טענת בתולים הסומא ואילונית יש להם טענת בתולים ומקשינן ובוגרת אין לה והאמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון אלמא אית לה דם בתולים דאי לית לה טענת בתולים אמאי נותנין לה לילה ראשון האי דם נדה הוא ופרקינן אי דקא טעין פתח פתוח הכי נמי דיש לה טענת בתולים דכל בתולה בוגרת פתחה סתום הוא אלא הכא במאי עסקינן דאין לה טענת בתולים דקא טעין טענת דמים דאמרינן בתולה היא אלא שכלו דמיה נמצא עכשיו הבתולות הבוגרות יש מהם שיש להם דמים ומשום הכי אמר רב נותנין לה לילה הראשון ויש מהם שאין להם דמים והיינו דקתני והבוגרת אין להם טענת בתולים אבל טענת פתח פתוח יש וכן הלכה. ומקשינן על גירסא זו למה האריך הש"ס לומר אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי לא הוה צריך למימר אלא יש בוגרת שיש לה דמים ויש שאין לה דמים הלכך כי בעל ומצא דם תלינן בדם בתולים ואי לא מצא דם אנו אומרים שכלו בתוליה ופתח פתוח מאן דכר שמיה. ורש"י גרס איפכא אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא טעין פתח פתוח פירוש אי טעין ואמר לא מצאתי דם הכי נמי דיש להם טענת בתולים ומפסדת כתובתה דכל הבוגרות יש להם דמים הלכך נותנין לה לילה הראשון והא דקתני אין להם טענת בתולים דטעין פתח פתוח מצאתי דבטענה זו אינה מפסדת כתובתה דדרך הבתולות כשמגיעות לימי הבגרות אבריהן מתפרקין ואע"פ שיש להן דמים הפתח פתוח. והרמב"ן ז"ל כתב כן וכן מוכח בירושלמי דקאמר בוגרת כחבית פתוחה דמיא:

מתני' בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתה מאתים ויש להן טענת בתולים. הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתה מאתים ויש להם טענת בתולים:

גמ' אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. והא דקי"ל דעובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה ה"מ גדול דקא טעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. אמר רב יוסף אם הגדילו יכולים למחות קודם שראינום שנוהגים דת יהודית אבל מיום שהגדילו וראינום מקיימי מצות שוב אין יכולים למחות ורב אלפס הביא הך דגר קטן בפ' החולץ ולא הביא דברי רב יוסף ותימה הוא אי משום דאביי ורבא הקשו על דבריו הרי נתרצו קושיותיהן וה"ר יוסף הלוי פסק כרב יוסף וכן מסתבר:

מתני' הגדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתה מאתים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים:

גמ' קטן הבא על הגדולה רב אמר עשאה (לה) מוכת עץ ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר. ובשלא השיר בתוליה מיירי דאילו השיר בתוליה לא עדיפא ממוכת עץ והלכחא כשמואל ושריא לכ"ג מדקבע הש"ס למילתייהו אמתני' דהכא אלמא לענין דינא איתשיל והלכתא כשמואל בדיני ועוד מתני' כשמואל דייקינן. אמר רבא מוכת עץ יש לה כתובה מנה בין הכיר בה בין לא הכיר בה וכן הלכתא דהדר ביה מההיא קמייתא דאמרי' הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום דתנן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ואמר רבא מקח טעות לגמרי משמע ולית לה ולא כלום וכן הלכתא:

מתני' הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ונתגיירו ונשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים. האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתייחד עמה:

גמ' תניא א"ר יהודה ביהודה היו מייחדין את החתן ואת הכלה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה ובגליל לא היו עושין כן ביהודה בראשונה היו מעמידין שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה ובגליל לא היו עושין כן וכל שלא נהג כמנהג זה אינו יכול לטעון טענת בתולים. אהייא אילימא ארישא כל שנהג מיבעי ליה אלא אסיפא כל שלא מושמש מיבעי ליה אמר רבא לעולם ארישא והכי קאמר כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודה בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים רב אשי אמר לעולם אסיפא ותני כל שלא מושמש. פירש הריב"ם דלית ליה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה () ור"ת פירש שאני הכא כיון שנהגו למשמש ונשתנה המנהג אנו תולין שבגרמתו נשתנה המנהג ורמאי הוא ואין לסמוך אחזקה תדע לך שהרי בגליל שאין נוהגין למשמש יכול לטעון טענת בתולים מדקאמר רבא לעולם ארישא וה"ק כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודה בגליל אין יכול לטעון טענת בתולים ודווקא שנהג מנהג יהודה בגליל שנתייחד עמה הוא דאינו יכול לטעון אבל לא נתייחד עמה אע"פ שאין מעמידין שושבינים בגליל יכול לטעון וה"נ אמרינן לעיל (דף ט:) גבי האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון וכו' הא בגליל מצי טעין מאי לאו טענת פתח פתוח לא טענת דמים אלמא לכ"ע בגליל מצי טעין אע"ג דלא מוקמי שושבינין וכ"ש טענת פתח פתוח שאינו מתברר ע"י שושבינין:

מתני' אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים כתובתה מנה ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ד' מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים. ואפילו לא כתב לה כתובה כיון שתקנו הכהנים ביניהם לגבות לבתולה ד' מאות זוז הוי כתנאי ב"ד להם ואוקמינן בגמ' דה"ה משפחות מיוחסות שתקנו ונהגו ביניהם מנהג זה. ואשה שאבדה כתובתה יש לה לבדוק בקרובותיה כמו שנהגו כל אותה משפחה לכתוב בכתובה לנשותיהן כך מגבין לה ב"ד:

מתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא אירסתיך נאנסת והיה מקחו מקח טעות ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא. בחזקת בעולה עד שלא תתארס עד שתביא ראיה לדבריה. היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ר"ג ור"א אומרים נאמנת ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדבריה:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל:

מתני' ראוה מדברת עם אחד וא"ל מה טיבו של זה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. היתה מעוברת וא"ל מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת רבי יהושע אומר אינה נאמנת אלא הרי היא בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה.

גמ' א"ר יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה לדברי הפוסל בה פוסל בבתה רבי אלעזר אומר אף לדברי המכשיר בה פוסל בבתה וקי"ל כר' יוחנן דרביה דרבי אלעזר הוה ועוד דקאי כאבא שאול דאיפסיקא הלכתא כוותיה בפרק עשרה יוחסין (דף עד.) דתנן אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ואמרינן מאי בדוקי שבודקין את אמו ואי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואע"ג דאיכא רוב פסולים אצלה ואמר רבא הלכה כאבא שאול:

ההוא ארוס וארוסה דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אומר אין מינאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודי ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג. הא דקאמר ועוד לא בעי למימר ועוד אפילו לא יודה דהא מילתא דפשיטא היא אי אמר לא מינאי בהא לא מכשיר ר"ג דאמרינן לקמן בריש פ"ב (דף טז.) דבברי ובברי לא קאמר ר"ג. ועוד דקי"ל כרבי יהודה דאם אמר על אחד מבניו שהוא ממזר נאמן (קדושין דף עח:) כ"ש על עובר זה. אלא הכי פירושא ועוד אפילו אי לא ידענא דמודה כגון שמת או הלך למדינת הים כשר דלגבי עובר חשיב דיעבד שאם לא נכשריה אסור בכשרה ובממזרת. א"ל אביי ובהא כי לא מודי מי מכשר ר"ג והא אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה ולטעמיך תקשי לך היא גופא הלכה ואת לא תעביד עובדא. אלא הא לכתחלה הא בדיעבד והא נמי כדיעבד דמי:

מתני' אמר רבי יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר ר"י בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב בקרונה של צפורי היה מעשה כרבי ינאי דאמר נבעלת בשעת קרונות כשרה לכהונה. והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרים עוברת שם דהוויין תרי רובי רוב העיר ורוב סיעה ומיירי בדלא טענה ברי הלכך בעינן תרי רובי אפילו לרבן גמליאל:

הדרן עלך בתולה נשאת