ראש השנה כה ב

ואומר ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן וגו' שקל הכתוב ג' קלי עולם כג' חמורי עולם לומר לך ירובעל שהוא גדעון בדורו כמשה בדורו.

בדן בדורו כאהרן בדורו. יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפי' קל שבקלים ונתמנה פרנס הרי הוא כגדול שבחבירי' וכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו' וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו.

הא אין לך לילך [אלא] אצל שופט שבימיך נטל מקלו ומעותיו והלך ליבנה אצל ר"ג ביום שחל יוה"כ להיות בחשבונו:

ירושלמי ראש בית דין אומר מקודש ומוקים לה רשב"י מאי מקודש מקוים. תני לעיבור שנה מתחילין מן הצד וכבר נכנס ר' יוחנן והוא היה הקטן שבהן.

אמרו לו אמור הרי השנה המקודשת בעיבור. א"ר יוחנן ראה לשון שלימדנו בן הנפח אלו אמר בעיבור הייתי אומר אלו י"א ימים שהחמה יתירה על הלבנה אלא בעיבור שהוסיפו לה חכמים והן ל' יום ועיברוה. ריש לקיש חשש על הדא דמר ר' אלעזר והיתה ידי אל הנביאים החוזים וגו' בסוד עמי לא יהיו. זה סוד העיבור. ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי ואל אדמת ישראל לא יבא כמשמעו. ר' אלעזר כד סלק להכא אמר אית גבי חדא. כד מנוני אמר אית גבי תרתי. כד על לעיבורא אמר אית גבי תלת. א"ר שמלאי טעמא דר"י בן נורי דאמר עדי שקר הן כלומר סבר כיון שנראתה שחרית במזרח וערבית במערב המולד בחצי היום. וכל חדש שנולד (לו) [קודם שש] שעות אין כח בעין לראות הישן. ותני כן נראה בשחרית לא נראה החדש בין הערבים נראה החדש בין הערבים לא נראה הישן שחרית. ור"ג אומר מסורת בידי מאבותי פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה מי שלח למי. ואסיקנא ר"ג שלח לר' יהושע ע"י ר' עקיבא. א"ר יוסי יודעין היו שאלו קדשו בלא עדים שהוא מקודש. ומה בא להעיד אלא אם קדשוהו ואח"כ נמצאו העדים זוממין שהוא מקודש:

הדרן עלך אם אינן מכירין.

ראוהו ב"ד וכל ישראל עמו וכו'. ואע"פ שנתפרסמה הלבנה לכל או נחקרו העדים ולא הספיקו ב"ד לקדשו עד חשכה הרי זה מעובר.

ואוקימנא איצטריך סד"א תהוי חקירת עדים כתחילת דין וקידוש החדש גמר דין וליקדשוה בלילה.

כדתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה קמ"ל דלא שנאמר תקעו בחדש שופר וגו' כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. חק תקיעת שופר וכי היום מקרא קדש.

אימת הוי בגמר דין וקא קרי ליה משפט כלומר עיקר המשפט בקידושו. ומשפט לא הוי אלא ביום.

ראוהו ב"ד ואמאי צריכין להעיד בפניהם.

א"ר זירא שראוהו בלילה שלא יתכן להן לקדשו בלילה לפיכך צריכין להעיד בפניהם. פי' שאין היחיד נאמן ע"י עצמו אין נאמן דמלתא דשייך ביה סד"א הואיל ותנן דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפי' ביחידי הכא נמי אי איכא יחיד מומחה ליקדשוה ביחידי קמ"ל ויושיבוהו מחבריהן אצל היחיד שאין מומחה לרבים כמרע"ה.

וכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חדשים כלומר לא תקדש החדש עד דאיכא אהרן בהדך. שמעינן ממתניתין דקתני ראוהו ב"ד בלבד יעמדו שנים ויעידו בפניהם כו'.

עד נעשה דיין לימא מתני' דלא כר' עקיבא.

ראהו בית דין וכל ישראל וכו׳ עקר הדבר שהראיה היתה בלילי שלשים ואם נראה במקום קרוב ליל שלשים בין השמשות קודם צאת הככבים והגיעו העדים והעידו או שהיתה הראיה בבית דין בית דין אומר מקודש מקודש ושבתו יום שלשים ואם לא נראה ליל שלשים בירושלם אלא במקומות אחרים יושבים בית דין יום שלשים עד שיבואו עדים ויעידו ויאמרו בית דין מקודש מקודש וכדתניא בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום וכו' ואם ראו העדים ליל שלשים כמו שאמרנו ובאו עדים יום שלשים ולא היו בית דין פנוים או שאירע בהן אונס וכו׳ ונחקרו העדים ולא הספיק לומר מקודש מקודש עד שחשיכה ליל אחד ושלשים יום שלשים חול ואף על פי שנראה החדש לילי שלשים מפני שלא קדשוהו ביום שלשים וראש השנה יום אחד ושלשים ונמצא אלול מעובר זהו עקר קדוש החדש. ואקשינן דכיון דתנא להו ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים למה לי פירוש וכי חוקרין העדים אלא אם היו יחידים וראוהו בינם לבין עצמם חוקרין אותו לידע אם ראו אם לא ראו והא הכא בית דין וכל ישראל עדים הם. ופרקינן הכי קאמר אי נמי נחקרו העדים פירוש אם ראוהו בית דין וכל ישראל ולא נפנו לישב מהן עדים ולומר מקודש אי נמי אם באו העדים ונחקרו ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר. ואקשו ולמה ליה למתניא כלל פירוש למה תנינן עקר זה כלל שאם לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר והלא דבר ידוע הוא דאין החדש מקודש עד שיקדשוהו בית דין ויאמרו מקודש מקודש. ופרקינן איצטריך סלקא דעתך אמינא וכו׳ עד ואימא הכי נמי כלומר ואימא הכי נמי כדין מה דין גומרין אותו בלילה אף זה גומרין אותו בלילה. ואהדרינן אמר קרא כי חוק לישראל ומשפט לאלהי יעקב (תהילים פא:ה) כלומר חק של זה שהוא גמר דינו כמשפט דעלמא דאינו אלא ביום. ראוהו בית דין בלבד וכו' ואקשו אמאי לא תהא שמועה גדולה מראיה כלומר וכי מקדשי בית דין ואומרים מקודש מקודש אלא אם אמר להם ראינוהו כשראוהו בית דין עצמו אמאי אין אומרין מקודש מקודש משראוהו בעיניהם ופרקינן כגון שראוהו בלילה פירוש אם ראוהו קודם צאת הככבים בלילי שלשים בין השמשוח שעדיין לא החשיך יפה היו אומרין מקודש משראוהו והכא במאי עסקינן כגון שראוהו בלילה ליל שלשים ואי אפשר שיקדשו בלילה כדקיימא לן הילכך אין מקדשין עד למחר יום שלשים ואי אפשר שישכימו יום שלשים ויאמרו מקודש מקודש והם אינן רואין דבר ואינן שומעין עדות אלא על מה שראו יום שלשים ומשום הכי יעמדו שנים וכו' כדי שיהא קדוש בעדות.

ראהו בית דין וכל ישראל וכו׳ עקר הדבר שהראיה היתה בלילי שלשים ואם נראה במקום קרוב ליל שלשים בין השמשות קודם צאת הככבים והגיעו העדים והעידו או שהיתה הראיה בבית דין בית דין אומר מקודש מקודש ושבתו יום שלשים ואם לא נראה ליל שלשים בירושלם אלא במקומות אחרים יושבים בית דין יום שלשים עד שיבואו עדים ויעידו ויאמרו בית דין מקודש מקודש וכדתניא בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום וכו' ואם ראו העדים ליל שלשים כמו שאמרנו ובאו עדים יום שלשים ולא היו בית דין פנוים או שאירע בהן אונס וכו׳ ונחקרו העדים ולא הספיק לומר מקודש מקודש עד שחשיכה ליל אחד ושלשים יום שלשים חול ואף על פי שנראה החדש לילי שלשים מפני שלא קדשוהו ביום שלשים וראש השנה יום אחד ושלשים ונמצא אלול מעובר זהו עקר קדוש החדש. ואקשינן דכיון דתנא להו ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים למה לי פירוש וכי חוקרין העדים אלא אם היו יחידים וראוהו בינם לבין עצמם חוקרין אותו לידע אם ראו אם לא ראו והא הכא בית דין וכל ישראל עדים הם. ופרקינן הכי קאמר אי נמי נחקרו העדים פירוש אם ראוהו בית דין וכל ישראל ולא נפנו לישב מהן עדים ולומר מקודש אי נמי אם באו העדים ונחקרו ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר. ואקשו ולמה ליה למתניא כלל פירוש למה תנינן עקר זה כלל שאם לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר והלא דבר ידוע הוא דאין החדש מקודש עד שיקדשוהו בית דין ויאמרו מקודש מקודש. ופרקינן איצטריך סלקא דעתך אמינא וכו׳ עד ואימא הכי נמי כלומר ואימא הכי נמי כדין מה דין גומרין אותו בלילה אף זה גומרין אותו בלילה. ואהדרינן אמר קרא כי חוק לישראל ומשפט לאלהי יעקב (תהילים פא:ה) כלומר חק של זה שהוא גמר דינו כמשפט דעלמא דאינו אלא ביום. ראוהו בית דין בלבד וכו' ואקשו אמאי לא תהא שמועה גדולה מראיה כלומר וכי מקדשי בית דין ואומרים מקודש מקודש אלא אם אמר להם ראינוהו כשראוהו בית דין עצמו אמאי אין אומרין מקודש מקודש משראוהו בעיניהם ופרקינן כגון שראוהו בלילה פירוש אם ראוהו קודם צאת הככבים בלילי שלשים בין השמשוח שעדיין לא החשיך יפה היו אומרין מקודש משראוהו והכא במאי עסקינן כגון שראוהו בלילה ליל שלשים ואי אפשר שיקדשו בלילה כדקיימא לן הילכך אין מקדשין עד למחר יום שלשים ואי אפשר שישכימו יום שלשים ויאמרו מקודש מקודש והם אינן רואין דבר ואינן שומעין עדות אלא על מה שראו יום שלשים ומשום הכי יעמדו שנים וכו' כדי שיהא קדוש בעדות.

סלקא דעת' הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל איפרסמא לה מילתא ולא ליעברוה, קמ"ל:    קשיא לי אמאי לא פרכינן מהא מתניתין לרב דימי מנהרדעא דתני בשילהי פירקין קמא (דף כ.) "מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו ואין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו. מאי טעמא? האי מיחזי כשיקרא והאי לא מיחזי כשיקרא" - והא הכא דאיפרסמא מילתא לכל ישראל ואפילו הכי מעברין!  ויש לומר דהתם בשהיו יכולים לקדשו ביום שלשים על פי הראיה ועמדו מדעת עצמן לצורך הנראה להן ולא קדשוהו ועמדו עד למחר - התם הוא דלא משום דהתם מיחזי לעם כשקרא; אבל הכא הכל יודעין דמצוה לקדש על פי הראייה וכיון שלא היה שהות ביום לקדש הרי זה ניכר לכל שהוא כאילו לא באו עדים היום; שהרי אי אפשר לקדשו שהתורה אמרה "ראה וקדש".

הא דאמרינן מהו דתימא ליהוי חקירות העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר ולא קדשיה בלילה:    קשיא לי, ואי משום הא, נמי לא איצטריך, דהא מרישא נמי שמעת מינה! דאי סלקא דעתך הכין ליהוי נמי ראיית בית דין כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין! אלמא מדקתני "הרי זה מעובר" שמע מינה דלא.  ויש לומר דאילו מרישא הוה אמינא דכיון דעל פי ראייה הן מקדשין, בשעה שאומרין "מקודש" הוי כתחלתו וכגמרו באותה שעה ומשום הכי אי אפשר שלא לעברו; אבל בשנחקרו העדים, וכשהן מקדשין עכשיו על ידי חקירת העדים שהיתה ביום הן מקדשין - אימא שפיר דמי. קמ"ל.

ואימא הכי נמי. אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט...חק אימת הוי בגמר דין וקרי ליה משפט:    קשיא לי טעמא דגמרא. דהכא הוי כתחלת דין דעלמא ולא אפשר בלילה הוא דלא מקדשי' ליה בלילה, הא לאו הכי מקדשינן ליה למפרע אף על פי שעבר יומו; ואם כן אכתי אמאי מעברינן ליה? ליקדשיה למחר דהוי כתחלת דין וגמר דין ביום.  ויש לומר דבשלמא אי הוה אפשר ליקדשיה בלילה - ניחא, דהא לא אפסקיה זמן שאינו ראוי לקדשו; אבל השתא דאמרינן דאי אפשר לגמרו להיות בלילה, היכי מקדשינן ליה למחר כיון דעבר בין העדת עדים לגמר זמן שאינו ראוי לקדש בו הא ודאי מכיון דאפסקיה זמן שאינו ראוי- אין ראוי לקדשו לאחר זמן.

אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט:    ואף על גב דהאי קרא לענין ראש השנה דדרשינן ליה בפרקין קמא - הוא הדין לכל שאר ראשי חדשים.

הא דאקשינן אמאי לא תהא שמועה גדולה מראיה:    פרש"י ז"ל דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש. נראה מדבריו דלגבי נפשות או ממונות דכתיב בהו, לא אמרינן "לא תהא שמועה גדולה מראייה" אלא בעינן עדות ממש או הודאת בעל דין דהוי כקבלת עדות כההיא דאמרינן בפרק נוחלין בבא בתרא "שלשה שנכנסו לבקר את החולה- רצו כותבין, רצו עושין דין".

ואינו מחוור. דהא בפרק החובל אמרינן הכי גבי הא דתניא בסמוך "סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין" דאמרינן התם בגמרא "התוקע על חבירו נותן לו סלע. ר' יהודה אומר משום ר' יוסי מנה. איבעיא להו במנה צורי תנן או במנה מדינה תנן. ת"ש דההוא דתקע לחבריה, אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי". ואמרי' "מאי הא אנא והא ר' יוסי. אי נימא הכי קאמר הא אנא דחזיתן והא ר' יוסי דאמר מנה צורי למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר' טרפון וכולי ואפילו ר' טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשין עדים אבל עד אינו נעשה דיין". ופרקינן: "אמאי כי תניא ההיא בשראוהו בלילה" - אלמא אפילו במה שכתוב בו עדות אמרינן נמי "לא תהא שמיעה גדולה מראייה".   ואף על גב דפריק התם רב אשי פרוקא אחרינא ואמר "אי בעית אימא הכי קאמר הא אנא דסבי' לי כר' יוסי הגלילי במנה צורי" (כלומר ולעולם אימא לך דאין עד נעשה דיין) - אפילו הכי לא משמע דרב אשי אתא לאיפלוגי דלא אמרינן הכי אלא למימרא דאי מהא לא שמעינן דסבי' ליה לר' יהודה נשיאה דעד נעשה דיין.

ומכל מקום כיון דאשכחן הכא דקא מקשה להדיא לא תהא שמיעה גדולה מראייה והתם אשכחן דאמרי' הכי לחד פירוקא ואוקמי' לההיא דסנהדרין שראו וכולי בשראוהו בלילה - שמע מינה דבכולהו מילי אמרינן הכי.     ועוד, דהא לישנא דאמרינן התם בפירוקא קמא "אמרי התם בשראוהו בלילה" משמע דהכין אמרי ליה בבי מדרשא ולאו דיחויא הוא. וההיא דאמ"ר יהודה אמר רב בפרק יש נוחלין גמ' ובני אחיות "שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין; שנים כותבין ואין עושין דין" (כלומר, משום דשנים הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ולא אמרינן לא תהא שמועה גדולה מראייה) - התם בשאין שם עדים אלא הם וכיון שהוא מוסר דבריו להם ומצוה ביניהם- שוינהו עדים, וכיון שנעשו עדים שוב אין נעשין דיינין וכי אמרינן לא תהא שמועה גדולה מראייה בשלא הזמינום לעדות אלא שראו מעצמן שלא בהזמנה לתורת עדות. אבל התם הוה ליה כאילו הזמינום בפירוש לעדות. ואי נמי כיון שאינן אלא שנים ואינן ראויין לדין, הויא להו ראייתן ראיית עדים ולא ראיית בית דין ותורת עדים יש להם. והילכך הא דאמרינן הכא "לא תהא שמועה גדולה מראייה" - לאו בעדות החדש בלחוד קאמרינן אלא אפילו בדיני נפשות לר' טרפון ובדיני ממונות בין לר' טרפון בין לר' עקיבא.

ואוקימנא בשראוהו בלילה והילכך הוה לה ראייתן של לילה ראיית עדים ולא ראיית בית דין, דלילה לאו זמן בית דין הו. והילכך אף למחר אי אפשר לעשות דיין על פי ראייתן של לילה ונימא לא תהא שמועה גדולה מראיה, דלא אמרינן הכי אלא בראייה שבשעה הראויה לדין, כלומר, לא תהא שמועת בית דין מפי אחרים גדולה מראית בית דין, ואלו לא היו יכולין להיות דיינין בשעת ראייתן. ועל פי ידיעתן אי אפשר לדון למחר שאין הידיעה עכשיו אלא מחמת שראו בלילה וזה מתורת עדות הוא, כאילו מעידין לעצמן שכך ראו הלילה ועכשיו יגמרו הדין על פי עדות עצמן.

וטעמא דאין עד נעשה דיין

• פירש רבינו חננאל ז"ל בריש פרק יש נוחלין (גבי ההיא ד"שלשה שנכנסו לבקר את החולה") דהוי מגזירת הכתוב דכתיב "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני השם" ובעדים הכתוב מדבר - אלמא צריכין שיהו אחרים מעידין לפני בית דין. וכן השיב רב צמח ז"ל בתשובה.
• ויש מי שפירש משום דבעינן "שאי אפשר אתה יכול להזימה" ולא גרע ממי שעדים קרובים לדיינין שהן פסולין כדגרסינן בירושלמי, שאם הוזמו מפיהם הן נהרגין וכל שכן לעדות עצמן.    ולטעם זה אפילו עד הרואה או אפילו עד שכבר העיד יהא כשר לדין בשאחרים מעידין לפניו שהרי עכשיו אינו דין על פי עדותו אלא על פי עדות אחרים. הילכך ליתיה להאי טעמא. ואפשר לי לישבו דכיון שכבר העיד בו, שוב אינו ראוי לדון עכשיו, ואפילו על פי עדות אחרים דעביד הוא לאחזוקי במאי דקאמרי הני הואיל ואסהיד איהו מכבר כותייהו.
• ויש מפרשים דנפקא לן מההוא דאמר רב יהודה התם בריש פרק יש נוחלין "והיה ביום הנחילו את בניו"- ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה" ולומר שאם ראה בלילה שוב אינו מפיל נחלות לעולם משום דהוה ליה עד ושמע מינה דאין עד נעשה דיין.

עד דאיכא אהרן בהדך:    ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד. כתבו בתוספות: וסוגיא דהכא כמאן דאמר בשמעתא קמייתא דסנהדרין דבר תורה חד נמי כשר דכתיב "בצדק תשפוט עמיתך" מדאיצטריך ליה הכא עד דאכא אהרן בהדך. דלמאן דבעי דאורייתא שלשה מומחין -וכדי שלא תנעול דלת בפני לווין השכירו השלשה הדיוטות- גבי עדות החדש אין להכשיר, עד כאן לשונם.    ובודאי דהאי סוגיא אתיא כרב אחא דאמר התם "דבר תורה חד נמי כשר" דאי כרבה ור' ינאי דלית להו הכין והכא הכי קאמר "סד"א הואיל ותקינו רבנן לגבי דיני ממונות למיהוי אפילו ביחיד מומחה אף לגבי עדות החדש ליתכשר, קמ"ל" - הא לא אפשר דאם כן כי קאמרינן "ואימא הכי נמי" מאי קא מהדר "אין לך מומחה בישראל יותר ממשה", דמה ענין משה אצל תקנתן? אלא על כרחין כרב אחא אתיא.

אלא דאיכא למידק, אם כן לותיב התם מהא מתניתין לר' אבהו ול��בה. ועוד, ברייתא גופא דאם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי - אם כן אתיא כרב אחא. ואי הכי לותיב מינה התם לר' אבהו ולרבה. ובשלמא אי לאו סוגיין דהכא ליכא לאותבינהו מההיא אברייתא משום דמוקמי לה אינהו לכולהו ברייתא בתקנתא, כלומר שלשה הדיוטות ולא בעינן מומחין כדי שלא תנעול דלת, ויחיד מומחה נמי בתקנת חכמים משום נעילת דלת; אלא לפום סוגיין דהכא, ברייתא דבר תורה קאמר.

וראיתי לר"מ ב"ן נ"ר במס' סנהדרין^[2] דסוגיין דהכא ודאי אליבא דרב אחא נסיב לה כולה ומיהו לר' אבהו נמי, כיון דתנן היתר נדרים בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי, סד"א תהוי קידוש החדש כהפרת נדרים, קמ"ל דכתיב "החדש הזה לכם" וכדתניא בפרק יש נוחלין "מועדי ה' נאמרו הפרת נדרים לא נאמרה", ע"כ.  ואף על גב דקיימא לן כר' אבהו "דשנים שדנו אין דיניהם דין", אפילו הכי לא קשיא מידי כי נסיב לה הכא אליבא דרב אחא - דאורחא דתלמודא בהכי, דלא חייש בכל האי למינקט אליבא דהילכתא אלא במאי דמיחזי טפי לפשיטותא דמילתא. וכשתמצא לומ' ולית הלכתא הכין אלא כאידך דוקא מינה כאידך[?] ובהרבה מקומות איכא דכוותא בתלמודא.

שקל הכתוב ג' קלי עולם כג' חמורי עולם:    פי' בכתוב הראשון שהרי בכתוב השני מוכיח כי שמואל חשוב הוא שהשוהו למשה ואהרן. ושמא תאמר (זכו) [זהו] בנביאים ובמלכים [ת"ל] ובאת אל השופט ושמא תאמר אין לי אלא בסנהדרין ת"ל אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה והיינו דלא שיילינן מאי ואומר:

קו"ח:    ופרכינן קל וחומר חיובא הוא דקס"ד דה"ק ק"ו שאשרי הדור שהקטנים נשמעין לגדולים ומהדרינן דה"ק קו"ח שהקטנים נשמעין לגדולים כחובה עליהם כשרואין שהגדולים נשמעין לקטנים:

ראוהו ב"ד וכל ישראל:    לאו דוקא אלא גוזמא בעלמא כלומר קהל גדול מישראל דמפרסמא מלתא טובא ובגמרא עביד לה צריכותא:

נחקרו העדים:    מפרש בגמרא או נחקרו העדים ותרתי קתני ועביד להו צריכותא:

ולא הספיקו לומר מקודש וכו':    ושמעינן מינה להדיא דכל שלא נתקדש יום שלשים ביומו שוב אין מקדשין אותו שכבר עבר זמנו דאי לא הוה מעובר ליקדשיה למחר וליומא אחרינא אלא ודאי כדאמרן ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות קדוש החדש ב"ד שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכימו בנשף ועברו החדש כמו שביארנו בפרק זה ואחר ד' או ה' ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים ואפילו בסוף החדש מאיימין עליהם ומטרפין אותן בשאלות ומטריחין עליהם וכו' ואם (הומרו) [עמדו] העדים בעדותן ונמצאת מכוונת והרי העדים אנשים ידועים ונבונים ונחקרה העדות כראוי מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו חדש (ביום) [מיום] שלשים הואיל ונראה הירח בלילו ע"כ ונראה מדבריו שמקדשין יום שלשים ואפילו בסוף החדש ואע"פ שנעשה מעובר ומתניתן קשה לי עלה טובא ותו מהא דתנן בפרקין דלעיל שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת אבל מלילה ויום לא ואם איתא שיכולין לקדשו לאחר יום שלשים למה אין מחללין עליו יותר מלילה ויום משום תקנת המועדות אלא ודאי אין עדותם מועלת כלל וכן כתב הרב ז"ל בעצמו עדים שראו את החדש אם היה ביניהם ובין מקום שיש בו ב"ד מהלך לילה ויום וכו' עד שאין עדותן מועלת אחר שלשים יום שכבר נתעבר החדש ע"כ ואיני יודע לפרש דבריו כהוגן:

ראוהו ב"ד בלבד:    פי' סנהדרין:

יעמדו שנים וכו':    ובגמרא מפרש למה לו העדת עדים:

ראוהו ג' והם ב"ד:    פי' נקט האי לישנא לומר שהיו ג' לבד ושהיו ב"ד סמוכין דאלו נקט ראוהו ג' בלבד הוה ס"ד אפי' הדיוטות ואלו נקט ראוהו ב"ד ה"א כולהו סנהדרין דומיא דרישא להכי נקט ראוהו ג' והם ב"ד והאי תנא מחסר מלתא ואזיל נקט ברישא שראוהו סנהדרין וכל ישראל והדר נקט סנהדרין לבד והדר נקט ג' מן הסנהדרין:

שאין היחיד נאמן בפני עצמו:    בגמרא עביד צריכותא:

גמ' למה לי:    כלומר מאי רבותא דמלתא:

אצטריך וכו':    פי' ונהי דלא מצינו לאקדושיה ביום שלשים מ"מ לא נעבריה ונמני מיום שלשים קמ"ל הרי זה מעובר ואיכא דקשיא ליה לרב דימא דאמר בפ"ק אין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו משום דמחזי כשקרא כיון שראוהו כל ישראל ביום שלשים ולאו קושיא היא דהתם כיון שראוהו עדים ביום שלשים והעידו שראוהו בשעה שהיו יכולין לקדשו ולא רצו לקדשו הא מחזי כשקרא אבל הכא כיון שלא היה להם פנאי לקדשו ביום שלשים (בכ"א) [לא מחזי] שקרא דהא כ"ע [ידעי] דדין תורה הוא שיהא מעובר:

וכיון דתנא ליה ראוהו ב"ד וכל ישראל למה לי למתני נחקרו העדים:    סי' דקס"ד דכולה חדא בבא וא"כ למה לי חקירת עדים בדבר שראו כל ישראל הא כולן סהדי במלתא ומהדרינן דתרתי קתני א"נ נחקרו העדים ואקשינן תו למה לי למתניה להא בהא כלל דהא ודאי כיון שראוהו ב"ד וכל ישראל דמפרסמא מלתא הוה מעובר כ"ש כשלא ראוהו אלא עדים ונחקרו העדים דכיון שלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה שיהא מעובר ומהדרינן אצטריך דסד"א תהוי העדת עדים כתחלת דין ומקודש מקודש [כגמר דין] ולקדשוהו בליליא קמ"ל ואיכא דקשיא ליה אי משום הא נמי לא אצטריך דכיון דראוהו ב"ד וכל ישראל סמוך לחשיכה אין אומר מקודש בלילה ה"ה לנחקרו העדים דמ"ש הרי ראוהו ב"ד וכל ישראל עדיף מנחקרו העדים וי"ל דאי מהתם ה"א ראוהו ב"ד וכל ישראל כיון שלא היה שם ביום אלא ראיה בעלמא ולא נשאו ונתנו כלל בדבר כי אמרו בליליא מקודש מקודש הוה כאלו תחלתו וגמרו בלילה אבל היכא דנחקרו העדים ביום ונשאו ונתנו בדבר ה"ל אמירה דמקודש מקודש גמר דין בלחוד והוה ס"ד דנקדשיה בליליא קמ"ל הילכך תנא ראוהו ב"ד וכל ישראל דמפרסמא מלתא ותנא נחקרו העדים לרבותא שאין מקדשין אותו בלילה:

מידי דהוה אדיני ממונות:    פי' וקדוש החדש אע"ג דאסורא הוא וגם דיני נפשות תלויין בדבר כדאיתא בירושלמי דסנהדרין גבי אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי מ"מ לענין ב"ד לדיני ממונות דמיא כיון דאיתיה בג' ולא בעינן ב"ד של כ"ג ושל ע"א ואקשינן על תנא גופיה דמתניתין ואימא הכי נמי ומהדרינן אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב אימת הוי חק בגמר דין וקרא ליה משפט פי' ובודאי דהאי משפט היינו תחלת דין ולא גמר דין חדא דכתיב התם והיתה לבני ישראל לחקת עולם וגמרי' מינה שאין דנין בלילה ועוד דאי לגמר דין לשתוק קרא מיניה אלא ודאי לתחלת דין אתא לדמויה וא"ת והא האי קרא גבי דינו של ר"ה דיינינן ליה בפ"ק דמכלתין וי"ל דלהכי כתיב באמצע קרא להדרש לפניו ולאחריו שהוא משפט בחק ישראל דר"ח ומשפט לאלהי יעקב ביום חגינו ויש מקשין למה לי קרא שאין מקדשין אותו בלילה והיכא ס"ד דנקדשיה שהרי אין מקדשין אותו אלא ליום שלשים וכיון שחשכה עבר זמנו כי היום הולך אחר הלילה וכיון שאין מקדשין אותו למחר דומיא דדיני ממונות כך אין מקדשין אותו ליל שלשים ואחד וי"ל דאדרבה טעמא דאין מקדשין אותו למחר היינו משום הא דגמרינן הכא שאין מקדשין אותו בלילה ולפי שהפסיק בנתים זמן שאינו ראוי לקדשו:

ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה:    פרש"י דהא גבי קדוש החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ויש שהקשה עליו דמשמע בקדוש החדש דוקא דלא כתיב ביה עדות אבל בדינין דעלמא דכתיב בהו עדות הגדת עדות ממש בעינן וקשיא עליה הא דאמרינן ביש נוחלין ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ויש מתרצין דשאני התם דאיכא קמיהו הודאת בעל דין בפני ב"ד שהוא כמאה עדים הא לאו הכי עדות ממש בעינן וכדאמרינן שאם היו שנים כותבין ואין עושין דין ועוד הקשו עליו מהא דאמרינן בהחובל גבי מתניתין דתנן התוקע לחבירו נותן לו מנה אבעיא לן מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן ת"ש דההוא גברא דתקע ליה לחברא אתא לקמיה דר' יהודה א"ל הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי מאי הא אנא והא ר' יוסי אלימא הא אנא דחזיתיך למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו באחד שהרג הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר"ט ר"ע אומר כולם עדים ואין עד נעשה דיין ואפי' ר"ט לא אמר אלא מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין אבל עד נעשה דיין לא ופרקינן כי תניא ההיא בשראוהו בלילה כלומר אבל ראוהו ביום ודאי עד נעשה דיין ע"פ ראייתו שאין שמיעה גדולה מראיה אלמא לא שאני לן בין קדוש החדש לדינין דעלמא ויש מתרצים דהתם לא קם ההוא פירוקא דהא אתא רב אשי ופריק פירוקא אחרינא ואמר איבעית אימא ה"ק הא אנא דס"ל כריה"ג במנה צורי ולעולם אימא לך דאין עד נעשה דיין ומתניתא דר"ט אפילו בשראוהו ביום ואין תירוץ זה מחוור דמסתמא לא אתא רב אשי לפלוגי התם בעיקר דינא דמימרא דאין עד נעשה דיין ולמעקר לגמרי אוקמתא דאוקמינא מתניתין בשראוהו בלילה דהא בהדיא מוקמי לה הכי בי מדרשא ולא בדיחוייא אלא דבעי רב אשי למימר דמהאי עובדא ליכא הכרחא דס"ל לר' יהודה דעד נעשה דיין ונראה דאי מהא לא שמעינן לרש"י ודאי שאף רש"י ז"ל לא נתכוון בכאן לומר דדוקא בקדוש החדש הוא דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל רבינו ז"ל דקדק יפה במשפטו ותריץ לן קושיא רבתא דאיכא למקשי דאלו הכא בסוגיין מקשי תלמודא בהדיא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ועד נעשה דיין ואלו בסוגיא דפ' החובל מתמה איפכא להדיא דקאמר מאי הא אנא אלימא הא אנא דחזיתיך למימרא דעד נעשה דיין ואתא מרן ז"ל לפרושי דהכא משמע ליה לתלמודא דגבי קדוש החדש כיון דכתיב ביה כזה ראה וקדש אין שמיעה גדולה מראיה אבל התם דבעינן עדות הוה מתמה איפכא האיך עד נעשה דיין אבל למסקנא ודאי לא שאני לן ביניהו ובכולהו לא בעינן הגדת עדות ואין שמיעה גדולה מראיה וכדאוקמינא התם כשראוהו בלילה אבל התם בב"ק ובכתובות משמע דס"ל לרבינו ז"ל דבקדוש החדש דוקא הוא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל בדינין דעלמא הגדת עדות בעינן ואין שום אדם דיין ע"פ עצמו וכ"כ הראב"ד וסומך על פירוקא בתרא דרב אשי דהחובל והא דאמרינן בכתובות ג' שישבו לקיים השטר ב' מהם מכירין החתימות ידי עדים וא' מהם אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ודייקינן עלה ש"מ דיינין המכירין חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם הא אתא רב אשי ודחייה דשאני התם דמיקיימא הגדה בחד א"נ דהתם הוא דקיום שטרות מדרבנן ואקילו רבנן בדרבנן ועבדוה כקדוש החדש דלא בעינן הגדה וכל זה אינו מחוור אלא עקרו של דבר דאפילו בדיני ממון לא בעינן הגדה וכל שראוהו ביום דיין הרואה נעשה דיין ע"פ ראייתו בפירוקא קמא דתלמודא בהחובל ובסוגיין דהכא וכן עיקר.

ופרקינן הב"ע כגון שראוהו בלילה פי' דכיון שראוהו בלילה בשעה שאינה ראויה לדין הוי להו עדים וכי אמרינן דראיה בשמיעה היינו ראיה דדיין אבל ראיה דעדים לא ואתיא כההיא דאמרינן בפרק יש נוחלין בנכנסו לבקר החולה דדוקא ג' וביום אבל ב' אפי' ביום א"נ ג' בלילה כותבין ואין עושין דין דה"ל ראיה דידהו כראיה דעדים ובודאי שמיעה דדיינין עדיפא מראיה דעדים והיינו דאמרינן התם נכנסו לבקר שאלו נזדמנו להעיד א"נ שנזדמנו בסתם הוי להו עדים ואין עד נעשה דיין כדאיתא וגריעא מעד הרואה דעלמא וטעמא דאין עד הרואה נעשה דיין ע"פ ראייתו לפי שיטתא דכתיבנא דלא בעינן הגדת עדות א"נ בקדוש החדש לד"ה יש אומרים דכיון דה"ל ראיה דעדות כשבאין למחר לדון ע"פ אותה ראיה נראה כאלו הם עכשיו מעידין לעצמן מה שראו וה"ל כעד נעשה דיין ונכון הוא. סיפא אצטריכא ליה דאין היחיד נאמן ע"י עצמו סד"א כיון דתנן דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי ה"נ נקדשיה אפילו ביחיד קמ"ל ואיכא למידק הא ניחא דהוי ס"ד הכי למ"ד התם בסנהדרין דאפי' מדאורייתא חד נמי כשר כדכתיב בצדק תשפוט עמיתך אלא למ"ד התם מדאורייתא ג' סמוכין בעינן ורבנן הוא דתקון שלשה הדיוטות א"נ חד דגמיר וסביר כדי שלא תנעול דלת בפני לוין מאי איכא למימר ומאי צריכותא דמתניתין וכ"ת דה"נ בעינן למימר דס"ד דנקדשיה ביחיד מדרבנן משום תקנתא דקדוש החדש הא לא מחוור דבעו רבנן לתקוני הא ועוד דא"כ מאי האי דמהדרינן כדפרכינן ואימא ה"נ אין לך מומחה גדול ממשה וכו' דהא אנן מדרבנן קאמרינן ולא מדאורייתא והנכון דהכא סוגיא נקטינן כמ"ד דבדיני ממונות חד כשר מדאורייתא ולמ"ד דמדאורייתא בעי שלשה סמוכין מצרכינן מתניתין באנפא אחרינא דסד"א דתהוי קדוש החדש דאוריתא בחד מומחה דומיא הפרת נדרים דהוי בג' הדיוטות או ביחיד מומחה קמ"ל ואי פרכינן ואימא ה"נ מהדרינן כדבסמוך שאין לך מומחה גדול ממשה וכו' וכדאמרינן בנדרים בהאי ענינא מועדי ה' נאמרו פרשת נדרים לא נאמרה דבמועדי ה' בעי ג' מומחין סמוכין וגבי הפרת נדרים סגי בחד מומחה וסוגיין ודאי במס' סנהדרין כמאן דסבר דמדאוריתא בעינן ג' וב' שדנו אין דיניהם דין אלא דהכא לא חש תלמודא ונקיט סוגיין כמ"ד דמדאורייתא חד נמי כשר בדיני ממונות ודכוותיה בתלמוד וזו שיטת רבינו הגדול ז"ל וכן מפורש בתוס' דסוגיין הכא כמ"ד דמדאוריתא א' כשר:

וקאמר ליה הקב"ה עד דאיכא אחרינא בהדך:    פי' דכתיב החדש הזה לכם עדות זו תהא מסורה לכם ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד וק"ל הא דתנן במגילה והקרקעות ט' וכהן ומייתינן לה בגמ' משום דעשרה כהנים כתיבי בפרשה ואמאי לא אמרינן דכולהו חדסר דאין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד א' ובתוס' העלו בקושיא ויש מרבותי מתרצים דשאני התם כיון דנחת קרא למימני עשרה כהנים ולא מנה יותר דודאי מנינא דוקא הוא ולא דמי להא דהכי דאע"ג דכתיב דאמר ה' אל משה ואל אהרן הא לא חשיב פרטא כולי האי דנימא דנכתוב שלישי שהרי הדבור עם משה ואהרן בלבד ואין שם מקום לכתוב שלישי הילכך סמך הכתוב על הדבר הידוע שאין ב"ד שקול אבל התם דנחת קרא למנינא לימני חדסר אלא ודאי מנינא דוקא הוא ואשמעינן דכיון דשומא בעלמא היא מסתיין בעשרה כהנים לדקדק בשומתו ולא בעינן ב"ד שקול:

למימרא דעד נעשה דיין:    פי' עד הרואה נעשה דיין ע"פ אחרים דהא אוקימנא בשראוהו בלילה דה"ל עד הרואה דבשלמא אי הוי מתניתין בשראוהו ביום ה"ל דיין הרואה אבל השתא דראוהו בלילה עד הרואה הוא ובהכי מתרצא לן הא דמקשו קצת רבנן ז"ל דהכא דייקינן אמתניתן דעד נעשה דיין ואלו בפ"ב דכתובות דייקינן מינה דאין עד נעשה דיין ולאו קושיא היא דהכא דייקינן דעד הרואה נעשה דיין ע"פ אחרים כדתנן יעמדו שנים ויעידו בפניהם דאמרו מקודש מקודש ואלו התם דייקינן שעד שהעיד אינו נעשה דיין לאחר שהעיד וכדאמרינן התם דאם איתא ליתבו בדוכתיהו וליקדשוהו כלומר ע"פ עצמן שראוהו בלילה אלא ודאי משום דה"ל עדים ואין עד נעשה דיין ע"פ עצמו והיינו דבעינן שיושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו אלו בפניהם ויקדשו השאר אבל הם עצמן אינן יכולין לקדשו והיינו דאמר הכא לימא מתניתין דלא כר"ע וכו' אבל כר"ט שפיר אתיא דמתניתין נמי מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשים דיינים ועד הרואה נעשה דיין ע"פ אחרים והא דדחינן דע"כ לא אמר ר"ע אלא בדיני נפשות משום דכתיב ושפטו והצילו דבעינן עדה מצלת וכיון דחזיוהו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותיה הדבר ברור דכיון דמהאי טעמא הוא אפילו ראוהו ביום נמי אין דנין אותו ואפילו ע"פ אחרים ומאי דאוקימנא בהחובל בשראוהו בלילה היינו לר"ט דוקא אבל לר"ע ל"ש והלכה כר"ע ומ"מ מודה ר"ע לר"ט בדיני ממונות וזה ברור ושלא כדברי הרב בעל המאור ז"ל ומיהו איכא למידק מאי האי טעמא דנסבינן הכא לר"ע דהא במס' מכות בפ' אלו הן הגולין מקרא אחרינא נפקא לן דתניא ר"ע אומר מנין לסנהדרין שראו בא' שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר שנאמר עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר והר"ז הלוי ז"ל מפ' דהכא ר"ע לטעמיה דר"ט קאמר ליה וכשראוהו בלילה כדאיתא בהחובל אבל ראוהו ביום לפי האי טעמא דהכא אפי' לר"ע דנין אותו ע"פ ראייתן וליכא משום עדה שופטת ועדה מצלת וה"ק לדידי אין עד נעשה דיין לעולם בדיני נפשות ואפילו ראוהו ביום ומשום דכתיב עד עמדו לפני העדה אלא לדידך דלא מודית בדרשא דההוא קרא אודי לי מיהת דכיון שראוהו בלילה ואינם יכולים לדון ע"פ ראייתן שלא ידינוהו ע"פ אחרים דכל דין שצריך בדיקת עדים בעי' עדה שופטת ועדה מצלת כדי להציל הרוצח והכא כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא ולא בדקי לעדים בדיקה יפה ואינו מחוור כלל חדא דהאי טעמא דלא חזו ליה זכותא כשדנין ע"פ ראייתן נמי איתיה וכ"ש הוא ועוד דבשלמא אי הוי טעמא דנסבינן הכא מפורש בשום מקום לר' עקיבא הוה אפשר לפרושי כדברי הרב ז"ל אבל השתא דתלמודא הוא דמפרש ליה היכא אפשר לומר דנימא לר"ע מנפשין טעמא דלא שמעינן ליה ונימא דלדברי ר"ט קא"ל ושבקי' טעמא דקתני איהו גופיה התם בהדיא אין זה אלא דברי נביאות אבל הנכון דהאי טעמא דהכא סליק כההוא טעמא דהתם ואפילו כשראוהו ביום נמי וכדפרישית לעיל ומאי דלא נקטי לקרא דהתם אורחא דתלמודא הוא דלא דייק בהאי מלתא אלא שביק חד קרא ונקיט קרא אחרינא וכדאמרינן במס' סנהדרין מה נגעים ביום אף דינין ביום ונגעים מנלן דכתיב וביום הראות בו והך דרשא לאביי היא ודלא כהילכתא דאלו לרבא מכנגע נראה לי בבית לי ולא לאורי נפקא כדאיתא במס' משקין וכן במס' מגילה ביום מנלן דכתיב וביום השמיני ימול ואלו במס' שבת דרשינן ליה לביום ואפילו בשבת ומילה ביום נפקא לן מבן שמנת ימים והרבה כיוצא בו ה"נ נקטי לטעמא מקרא דוהצילו העדה כמאן דבעי לפרושי טעמא דקרא דעד עמדו וזה ברור:

ולענין פסק הלכה ומסקנא דשמעתא גבי דיני ממונות וקדוש החדש ג' דרכים דיין הרואה ועד הרואה ועד שהעיד וכן דיניהם דיין הרואה נעשה דיין ע"פ עצמו שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ועד הרואה אינו נעשה דיין ע"פ עצמו אבל נעשה דיין ע"פ אחרים וכמתניתין דהכא וכמתניתא דר"ט דמודה ר"ע בדיני ממונות ועד שהעיד או שנחתם בשטר אינו נעשה דיין כלל ואפי' ע"פ אחרים ועד שנמסרה לו עדות ע"פ ולא העיד מסתברא שדינו כעד הרואה שנעשה דיין ע"פ אחרים וגבי קיום השטר אפילו עד שהעיד נעשה דיין בקיומו כההיא דכתובות אבל אינו נעשה דיין בעיקר ההלואה ובדיני נפשות הלכה כר"ע ואפילו דיין הרואה אינו נעשה דיין ואפילו ע"פ אחרים משום דכתיב עד עמדו ומשום דבעינן עדה מצלת:

מהדורא תנינא:

ואמאי ולא תהא שמיעה גדולה מראיי' פי' המורה דהא גבי עדות החדש לא כתב עדות אלא כזה ראה וקדש ולקמן בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש כו' פי' דגבי נפשות עדות בעינן דכתיב על פי שנים עדים יומת המת ואינו נ"ל מה שחילק בין עדות החדש לעדות נפשות דהא בפ' החובל מוקי לה להא דסנהדרין כגון שראוהו בלילה דלאו בני מיעבד דינא נינהו אלמא בכל עדיות דעלמא אמרי' לא תהא שמועה גדולה מראיי' אם ראו ביום ועיין דין אין עד נעשה דיין בפ' החובל במהדורא תנינא ובפ' יש נוחלין במהדורא רביעאה והכא דייקי ממתני' דעד נעשה דיין ושניהם למדנו ממנה מרישא שמעי' דעד שראה נעשה דיין ומסיפא דתני ויושיבו מחבריהם אצל היחיד שמעי' דאין עד שהעיד נעשה דיין: