ראש השנה טז א

מתני' בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה. פי' הרפתקי כגון רוחות ברקים וגשמין וכיוצא בהן שעברו עליהן מתי אתדון. למימר' דתבואה חד דינא מתדנא.

והתניא תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נידונת לשעבר כו'.

אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדנא.

מני מתניתין. ואוקימנא כתנא דבי שמואל דתני בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים.

ואדם בר"ה וגזר דינו נחתם ביוה"כ.

וכי קתני מתני' אתחלת דין.

אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כל יומא כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום איבעית אימא לעולם כרבנן וכר' יצחק דאמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין:

ירושלמי מלתא דרב אמר הכל נידונין בר"ה וגזר דין הכל נחתם בר"ה. דתני בתקיעתא דבי רב זה היום תחלת מעשיך וכו' ודלא כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל שעה שנאמר [ותפקדנו לבקרים] לרגעים תבחננו.

ותפקדנו לבקרים זו פרנסתו. לרגעים תבחננו זו אכילתו (גזר דין בין לאחר גזר דין) .

תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא אמר הקב"ה הפסח הוא זמן תבואה הביאו לפני העומר כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות וכן שתי הלחם בעצרת שהוא זמן פירות האילן וכן ניסוך המים בחג כדי שיתברכו גשמי השנה. וכן בר"ה אמרו מלכיות שתקבלו מלכותי עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני בטובה.

שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן. ואם תשאל ומה ענין פירות האילן לשתי הלחם יש לומר שהשם דומה לפירות האילן שפירות האילן נקראו בכורים כדכתיב "מראשית כל פרי האדמה" (דברים כו:ב) ושתי הלחם נקראו בכורים כדכתיב [חלות] "תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה׳ כלומר הביאו בכורים" (ויקרא כג:יז) כדי שיתברכו לכם בכורי הפירות.

הא דאמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל - למצוה מן המובחר קאמר, הא לעכובא לקמן- "כל השופרות כשרין חוץ משל פרה".

זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר:    כלומר, "ובמה תמליכהו עליך ובמה יעלה זכרונך לפניו? בשופר". וכן נראה לי מן התוספתא דתניא התם "מלכיות שתמליכהו על מעשה ידיו. זכרונות שיעלה זכרונך לפניו. שופרות שתבא תפלתך בתרועה לפניו".

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן:    הקשו בתוספות והא קא עבר משום בל תוסיף?  ואי אפשר לתרץ דכיון דתקע והריע כשהן יושבין - יצא, ואחר כך הוה ליה כעבר זמניה ואסיק רבא לקמן בשילהי "ראוהו בית דין" (דף ?) דשלא בזמנו לעבור בעי כונה דהכא נמי מתכיון הוא למצוה והילכך יש משום בל תוסיף.    והם ז"ל תירצו דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים, ובברכת כהנים נמי אפילו מברכן כמה פעמים ביום לציבור אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן הוסיף ברכה אחרת משלו כגון "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם" וכיוצא בו. וכן אם נטל לולב וחזר ונטל ביום או אכל מצה וחזר ואכל כמה פעמים ביום אחד - אין זה בל תוסיף. וכן הניתנין במתנה אחת אם נתן באותו קרן אפילו מאה פעמים - ליכא משום בל תוסיף. והכא נמי אם תקע וחזר ותקע אפילו מאה פעמים באותו יום ואפילו מתכוין למצוה - ליכא משום בל תוסיף.

והם ז"ל טרחו להעמיד שיטה זו ולא עלתה יפה בידם. ומסתברא דלא קשה כלל; דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה אי נמי במה שאירע שנתערב מהן אחת במתן ארבע וכיוצא באלו. אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך - אין כאן בל תוסיף דכבר אמרה תורה "על פי התורה אשר יורוך".   ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצוה של דבריהם וישנין ואוכלין בה למצוה ואף על גב דבקיאינן השתא בקביכא דירחא ומכריז ר' יוחנן כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעברו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי - אלמא כל לצורך גוזרין ומוסיפין והרשות בידן. והוא הדין בבל תגרע לצורך, כגון יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אף על גב דאמרה תורה "תקעו" - עמדו וגזרו שלא לתקוע. וכל שכן זה לצורך. והכא נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע. ומצוה לשמוע לדברי חכמים מ"לא תסור". כן נראה לי.

ופירוש "כדי לערבב את השטן":   יש מפרשים להכניע היצר כדכתיב "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ושטן הוא יצר הרע וכר"ל דאמר "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות". ובערוך פירש דבירושלמי גריס "בלע המות לנצח" וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" כד שמע שטן קל שיפורא חדא זימנא בהיל ולא בהיל וכד תנינן ליה אמר ודאי ההוא שיפורא דתקרי "שופר גדול" מטה זימניה להתבלע ומרתיע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטיגוריא.

מתני' בד' פרקים וכו':    פי' בשעת יצירתן דהיינו תשרי שבו נברא העולם מבין כל מעשיהם יחד שנסקרין כולן בסקירה אחת ובגמרא אוקימנא כר' ישמעאל דסבר הכי שכל א' וא' נידון בזמנו ואיכא מאן דסבר דהכי הלכתא דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתניתין ואע"פ שאמר בתקיעות דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב איזו לשובע דמשמע דבר"ה דנין על השובע ועל הרעב ולא בפסח י"ל דרעב ושובע דאמרינן התם היינו רעב של מהומה שהבהמות אוכלין ואינן שבעין וזה דין האדם בעצמו בר"ה אבל דין ריבוי התבואה או מיעוטא בפסח הוא וכן פר"ת וליתא שהרי אמר בירושלמי אית תנא תני כל א' וא' נדון בזמנו ואית תנא כולן (נמנין) [נדונין] בר"ה מילתיה דרב אמרה הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם בי"ה דתני בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר וכו' אלמא סתם מתניתין דלא כרב וה"נ סוגיין במס' ברכות במעשה דאותו חסיד שהקניטתו אשתו בר"ה ולן בבה"ק ושמע [כו'] מאחורי הפרגוד כל הזורע ברביעה פ' כך וכך יהי' אלמא דין התבואה בתשרי הוא וכן הלכה ואע"ג דרבא בגמרא אמר ש"מ בתרי דינא מתדנא אליבא דההוא תנא ברא אמרה וליה לא ס"ל מ"מ הרי"ף דסתמה סתומי משמע דס"ל דהלכתא כסתם מתניתין וכדרבא ור"ע ומה שכתבנו עיקר מפי' רבינו נר:

גמ' (האי) [הי] תבואה [כו'] והתניא:    פי' קרי בידי שמים במכת מדינה אונס בידי אדם וכן פי' הגאונים ז"ל ובהלכות מפורש בדרך אחרת והא דאמרינן נדון להבא לאו דוקא אלא לפסח או לי"ה שעבר עכשיו קרי להבא לפי שנדונין בהם כל ענייני השנה הבאים ורש"י פי' שמפני שעבר עתה בסמוך קרי ליה להבא ואינו נכון אבל י"ל דהשתא בין פסח לפסח בין ר"ה לי"ה קיימינן ועלה דיינינן:

ה"ג אמר רבא [ש"מ] תרי דיני מתדנא:    כלומר התבואה ומאן דגריס מתדנא שתא שתא דתבואה קאמר. והא דרבא לאו אמתניתא קאי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא אלא אמתניתין קאי וה"ק ממתניתא שמעינן פירושא דמתניתין נמי דאפילו לתנא דמתניתין תרי דינא מתדנא והא דקתני בפסח על התבואה לאו בחד פסח הוא אלא בשני פסחים דלא מוקמינן בין תנא דידן ותנא ברא פלוגתא בכדי ותנא ברא פרושי קמפרש:

כמאן מצלינן האידנא וכו':    וא"ת תיפוק ליה אמאי מצלינן האידנא רפאנו ה' ונרפא וכוליה תפלת י"ח ר"ל דהתם כיון דצרכי רבים לכ"ע מצלינן להו דגזר דין דצבור מקרע אבל דיחיד הוא דקשיא לן ואסיקנ' דאפי' תימא כרבנן וכדר' יצחק דאפילו ביחיד יפה צעקה אף לאחר גזר דין והאי אוקמיתא עיקר והכי סוגיין בכל דוכתא דתלמודא ואע"ג דלית הלכתא כר' יוסי והכי מנהגא דעלמא. והא דמצלינן אקצירי ואמריעי דוקא בחול אבל בשבת לא מצלינן אלא במסוכן ליומו כדכתי' בתעניות בס"ד. והא דאמרינן דאדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם בי"ה יש לשאול מה הפרש יש בין דין לחתימה דהא סתם נידון היינו לומר פלוני זכאי ופלוני חייב וי"ל דבר"ה רואין דינו אם הוא זכאי או חייב ואומר כך וכך היה חייב אבל אין גוזרין עליו להענישו בדינו עד י"ה:

תניא [וכו'] ר"ע וכו':    וא"ת מה ענין שתי הלחם שהוא מין דגן לרצות על פירות האילן דתינח עומר וניסוך המים הוה מאותו מין ואיכא למימר דאתיא כמאן דאמר דחטה מין אילן הוא דקאמר עץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היתה והנכון דמשום דב' הלחם הם מנחת ככורים ובאות להכשיר הקרבת בכורי אילן דאין מביאין קודם שתי הלחם דשתי הלחם הי' מתיר חדש לגבוה ועומד להדיוט ומתוך כך ראויין ב' הלחם לרצות על פירות האילן והא מתניתא כפום פשטא משמע דאתיא כסתם מתניתין וכר' ישמעאל דאמר כל א' וא' נידון בזמנו אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאתיא אליבא דהלכתא שאע"פ שכולם נדונים בר"ה צוה הקב"ה שנתרצה לפניו בדברים אלו כל א' וא' בזמנו כדי שנזכה בהם לר"ה הוא כשידונו עליהם לשנה הבאה והא דפריש בבתריתא טעם ר"ה משום דאידך כולהו דאורייתא אקדימינהו בתר הכי נקט ברכות ר"ה דאינון דרבנן וכדאמרינן בשלהי מכילתין ב' עירות בא' תוקעין ובא' מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין אע"ג דהא ודאי והא ספק מ"ט הא דאורייתא והא דרבנן והיינו דלא קאמר הכא מפני מה אמרה תורה כדקאמר בסמוך והא דקאמר אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות משום דאע"ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא מ"מ ממה שאמרה זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל בספרא מפסוק והי' לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין ת"ל אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא ומ"ה קתני ר"ע שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק (העיד) [העיר] הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמ"ש ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום:

ובמה בשופר:    עיקר הפי' דאכולהו קאי במה ראוי להמליכי ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר שכן כתיב ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והיינו דעבדינן נמי תרועה במלכיות ותרועה בשופרות וכן נראה מן התוספתא דתניא התם מלכיות שתמליכהו על מעשה ידיו זכרונות שיעלה זכרונך לפניו לטובה שופרות שתעלה תפלתך לפניו בתרועה וכי תימא ועדיין לא נתן טעם לפסוקי שופרות י"ל דלא צריך דהא פשיטא דכיון דאיכא שופר איכא נמי פסוקי שופר. וי"ל עוד דה"ק ובמה בשופר ממש ובפסוקי שופרות שברכת השופרות היא ע"ש השופר שאף כשאין לו שופר יהא מזכירו וקובע לו ברכה וכך לשון התוספתא שופרות כדי שתעלה תפלתכם בתרועה כלומר בחזכרת תרועה והיינו נמי זכרון תרועה:

א"ר אבהו:    פי' לאו למימרא שיהא חובה לתקוע בשופר של איל דהא תנן כל השופרות כשרין כשהוא שופר חלול ושמו שופר לאפוקי של פרה שנקרא קרן וכדבעינן למימר קמן בדוכתא ולמצוה מן המובחר בעינן שופר כפוף דכמה דכייף אינש ליביה טפי מעלי בין שהוא של איל או של דבר אחר ממין שופר אלא לפי שנהגו כל ישראל לתקוע בשופר של איל קבעי ר' אבהו מאחר שכל שופר כפוף סגי ואפילו למצוה מן המובחר מפני מה נהגו לתקוע בשופר של איל. ודכותיה במס' תעניות למה מתכסין בשקין שפי' למה נוהגין להתכסות בשקין דלא אשכחן בשום מתניתין או מתניתא שיהא חובה להתכסות בשקין בתענית צבור אלא ודאי כדאמרן. והא דמהדרינן אמר הקב"ה אע"ג דאינו אלא מנהג מ"מ הרי הבטיח הקב"ה לאברהם שכל זמן שמחזיקין בדרכיו ועושין המצוה בחבה שיזכור להם עקידתו שנאמר בהר ה' יראה ומ"ה אפשר לומר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל שאתם מחבבין מצוה בו זכר לעקידת יצחק והולכין בדרכיו מעלה אני עליכם כאלו אמרתי לכם לעקוד עצמיכם לפני ועשיתם מפי מורי:

למה תוקעין:    פי' וליכא למימר דבעי טעם התקיעות דהא פי' ר"ע וקרא נמי זכרון תרועה כי התרועה לזכרון כדברי ר"ע ועוד דא"כ הו"ל למנקט לישניה מפני מה תוקעין כלישנא דר"ע: