ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק כא

נוטל אדם את בנו והאבן בידו. בחצר ולא אמרינן דהוא מטלטל לאבן:

עם הטהורה:    אגב הטהורה ואגב חולין אבל טמאה באפי נפשה לאו בת טלטול היא:

אף מעלין את המדומע באחד ומאה:    סאה של תרומה שנפלה למאה חולין בטלה וצריך להרימה משום גזל השבט וקמ"ל ר' יהודה דאותה סאה מותר ליטלה מן החולין בשבת ולא הוי כמתקן:

ומוקמינן בגמרא [דף קמב א] הא דתנן כלכלה והאבן בתוכה בכלכלה מלאה פירות דהוה ליה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ואקשינן ולשדי לאבן על ידי ניעור הכלי דהא בכל מה דאפשר לתקוני מתקנין ופרקינן דבכלכלה פחותה עסקינן דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה וכן נמי מסקינן בגמרא (שם) דכי תנן מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה דוקא בשטהורה למטה וטמאה למעלה ובפירות דמטנפין דלא אפשר למשדינהו ולמשקל הטהורה אבל בשטהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לטהורה ושביק לה לטמאה וה"מ לצורך גופו כלומר שאינו צריך אלא לתרומה טהורה ולא למקום כלכלה הלכך כל היכא דמצי ליה למשקל תרומה טהורה לא שרי ליה טפי אבל אם צריך הוא למקום הכלכלה מטלטל אותה אפילו טהורה למעלה וטמאה למטה ובמקצת ספרי הרמב"ם ז"ל בפ"כ מהלכות שבת נוסחא אחרת שלא נתברר לי והרב אלפסי ז"ל השמיט כל זה מן ההלכות ולא ידעתי למה:

גמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו:    שאם לא יטלנו איכא סכנת חולי ואע"ג דכמאן דנקיט להו לאבן דמי לא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי ודוקא אבן הוא דשרי ליה טלטול שלא בידים דאי נפלה ליה לתינוק לא אתי אבוה לאיתויי אבל דינר אפילו לאחוז בידו והתינוק מהלך ברגליו דליכא טלטול כלל אסור דלמא אתי לידי טלטול גמור דנפיל הדינר ואתי אבוה לאיתויי כך פירשו ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל חולק בדבר דמי גזרינן שלא יראה אדם תינוק מטלטל דינר ושלא יעמוד בקרוב לו ארבע אמות הא ודאי לא והאוחז בידו נמי לאו מידי עביד ביה אלא הכי קאמרינן דאי שרינן ליה טלטול איסור דהיינו כי נקיט ליה תינוק כמאן דנקיט ליה אבוה בידיה דמי אף הוא מתוך שהוא חס על אותו דינר אתי למעבד טלטול בידים אבל כי לא שרינן ליה מידי ליכא למגזר כלל:

מתני' מטה על צדה:    לחבית אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים:

היתה בין החביות:    וירא שמא תפול על החביות ותשברם:

מגביהה:    לחבית כולה ומסלקה מבין החביות למקום אחר ושם מטה על צדה:

לשלשת:    שום דבר מאוס כגון רוק או רעי או צואה:

מקנחה בסמרטוט:    ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד המטונף שרייתו זהו כבוסו [כדאמרינן בפרק דם חטאת (דף צד ב) ומיהו כשאינו מטונף לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו] והראיה מדאמרינן בפרק ואלו קשרים (דף קיג ב) גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת מים היכי [ליעביד] לעביר מיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה ומדאיצטריכא למימר ואתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשרייה גופה אסירה משום דשרייתו במים זהו כבוסו ש"מ דדוקא בבגד מטונף הוא דאמרינן הכי אבל בשאינו מטונף לא כך ראיתי בספר התרומה:

היתה לשלשת:    זו על כר של עור דלאו בר כבוס הוא נותן עליה מים עד שתכלה ומיהו כבוס ממש לא הואיל וסתם כרים וכסתות רכין נינהו שייך בהו כיבוס בעודן רכין ומיהו שרייתו לא זהו כבוסו וכן מפורש בזבחים

בפרק דם חטאת:

גמ' לא שנו:    דמטה על צדה בחבית אלא בשוכח ששכח אותו האבן עליה בין השמשות שלא מדעת:

נעשה בסיס לדבר האסור:    ואף להטותה אסור שאף החבית מוקצה ואם תאמר והא קי"ל בחריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה דישב בלחוד מהני אף על פי שלא קשר ולא חשב כדאיתא בפרק במה טומנין (דף נ א) וכי היכי דהתם מהניא ישיבה הכא נמי לסגי לן בהנחת האבן ע"פ החבית מבעוד יום יש לומר דהתם שאני משום דחריות של דקל עבידי לישיבה ומהניא בהו אבל אבן לא עבידא כסוי לחבית ומש"ה לא מהניא בהו הנחה דמבעוד יום:

לצורך גופו:    שצריך לגופו של כר לישב עליו הלכך בניעור סגיא ושדי ליה באתרייהו:

אבל אם צריך למקומו:    שצריך לישב או להשתמש במקום שהכר שם ואם יטה הכר ויפלו שם המעות לא הועיל כלום הלכך מטלטל הכר אפי' בעוד שהמעות עליו:

אלא למת בלבד:    משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה:

מתני' בית שמאי אומרים מעבירין:    בידים:

מעל השולחן עצמות:    קשים שאינן ראויין לכלב וקליפין של אגוזים דלית להו לב"ש מוקצה דסבירא להו כר"ש כך פירש"י ז"ל והקשו עליו דהא תנן במתני' ושער של פולין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ואוקימנא לה בגמ' כר"ש אלמא הא לאו הכי אפילו ר"ש מודה דאסירי אלא ודאי בראויין למאכל בהמה עסקינן וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך:

וב"ה אומרים מסלקין את הטבלא וכו':    שיש תורת כלי עליה אבל הקליפין והעצמות לא יטלטל בידים כר' יהודה:

מעבירין מעל השולחן פירורין פחות מכזית:    וכ"ש כזית כדמפרש טעמא בגמ' שהן מאכל בהמה:

ושער של עדשים:    שרביטין של קטניות שהקטניות גדל בהן:

עור בית אחיזה:    בית אחיזה של עור שיאחזנו בו:

מקנחין בו:    טבלא:

אין מקנחין בו:    לפי שכשאוחזים אותו נסחט בין אצבעותיו:

ניטל בשבת:    כשהוא נגוב:

ואינו מקבל טומאה:    ואינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת:

גמ' אנו אין לנו:    אין אנו סומכין על משנתנו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת השטה ב"ש כר' יהודה דאית ליה מוקצה וב"ה כרבי שמעון דלית ליה מוקצה דמתני' דעדיות לא תני לה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה הלכך איפכא מיתניא דב"ה כר' שמעון וכי קא שרי ר' שמעון לטלטולי כגון עצמות דחזיאן לכלבים וקליפים דחזיאן למאכל בהמה ואע"פ שנתפרקו בשבת העצמות מן הבשר והקליפין מן הפירות אבל אם נתפרקו מע"ש אפילו רבי שמעון מודה:

מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן ��זית מותר לאבדן ביד:    זו היא גירסת הרב אלפסי ז"ל וכן גורס ר"ח ז"ל ודייק לה מדקתני מפני שהן מאכל בהמה דמשמע דלאדם לא חזו הלכך מותר לאבדן ביד כשאר מאכל בהמה והכי מוכח בברכות בפ' אלו דברים (דף נב ב) דגרסינן התם ובית הלל אומרים אם שמש תלמיד חכם נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית מסייע ליה לר' יוחנן דא"ר יוחנן פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד אבל רש"י ז"ל גורס כאן מסייע לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד ולא נהירא דמאי סייעתא אי משום דקתני מעבירין ולא קתני זורקין הא תנן נמי מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין אע"ג דהני ודאי מותר לאבדן ביד אלא ודאי גירסת הרב אלפסי ז"ל עיקר:

פרסייתא אסור:    כתבו בתוספות דדוקא לר' יהודה הוא דאסור לטלטולינהו דאית ליה מוקצה אבל לר' שמעון דלית ליה מוקצה אפילו פרסייתא שריא דהא חזו למאכל בהמה כדאמרינן בפרק במה מדליקין (דף כט ב) דרב אכל תמרי ושדי קשייתא לחיותא וכי תימא א"כ שמואל דסבירא ליה כר' שמעון כדאיתא בסוף פרק מי שהחשיך (דף קנו ב) למה ליה לטלטולינהו אגב ריפתא איכא למימר מחמיר היה על עצמו כדרבא דאמר לעיל אי לאו דאדם חשוב אנא כיפא אכיפי למה לי וכן דעת ה"ר יונה והרמ"ה ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב דהני גרעינין להסקה הן עומדין וכי אמרינן בפרק במה מדליקין דאליבא דר' שמעון דלית ליה נולד שרי לטלטולינהו ה"מ ביום טוב דחזו להסקה דכיון שראויין ועומדין הן לכך למישדינהו לחיותא נמי שרי אבל בשבת דלא חזו להסקה מוקצין נינהו דהא לא מיחזי אלא להסקה ואע"ג דחזו קצת למאכל בהמה כיון דהשתא מיהא סתמא להסקה ובשבת להסקה לא חזו אסור לטלטלן וכדתנן בפ' מפנין (דף קכו ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן וכן נראה דעת הריא"ף ז"ל שכתבן בהלכות:

שמואל מטלטל להו אגב ריפתא:    רבה מטלטל להו אגב לקנא

דמיא. לאו משום דפליגי עלה דהא אמר רב אשי לעיל [דף קמב ב] לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד דבהא אפי' רב אשי מודה דההיא דרב אשי במטלטל את האיסור ממש אלא שדבר המותר מונח עליו אבל הני דשמואל ורבה אפכא הוו שמטלטל את ההיתר והאיסור המונח עליו מטלטל עמו וכ"ת להוו ריפתא ולקנא בסיס לדבר האסור ולתסרי איכא למימר דכיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזרקן לא הוו בסיס:

סליקו להו נוטל