קטגוריה:שמות כא י

מח. ואם אחרת יקח לו , מוסב על מה שאמר ואם לבנו ייעדנה . ואם יקח האב אל הבן שיעד לו את האמה, עוד אזה אחרת ישראלית. והנה כשייעד את האמה לבנו, בכל זאת עדיין עובדת את האדון עד שש או יובל, דהא לא נזכר שיוצאת ביעוד. שהגם שכתב הרמב"ם שאינו נוהג בה מנהג שפחות, בכל זאת כשייעדה לבנו, מעשה ידיה להאדון והוא חייב במזונותיה. ולפי זה חיוב שאר וכסות הוא על האדון ומה משמיענו שאם יקח לבנו אשה אחרת לא יגרע שאר וכסות. למה יגרע, הלא שאר וכסות של האחרת שלקח הוא על הבן ושאר וכסות של האמה הוא על האדון כבתחלה . ועל כורחך שמדבר בבן הסמוך על שולחן אביו, ובזה גם שאר וכסות ש האחרת שלוקח, הוא על האדון, ומשמיענו שלא יגרע ויתן שאר וכסות לשתיהן.

ומזה הוכיחו חז"ל שחייב להשיא בנו קטן. והנה מה שאמרו בסנהדרין (דף עו ), המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן, דעת הרמב"ם והטור הוא אחר י"ג (ע' באבן העזר סימן א' וסימן מ"ג). ואף לדעת רש"י ותוס ' שמצוה להשיאן קודם י"ג, הקדושין הם דרבנן. וכמו שמוכח ממה שאמר בקדושין (ד י"ט) אם כן מצינו אישות לקטן. רק פה מדבר בבן י"ג וקראו קטן מפני שסמוך על שולחן אביו. וכמה שאמר בבבא מציעא (דף י"ב ע"ב) גדול וסמיך על שולחן אביו זה קטן. כי כן תפס הציור שהאב משיאו אחרת ונותן לו השאר והכסות. ומצד שסומך על שלחן אביו הוא קטן ומביא סמך ממה שאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, שצריך שישתדל שיהיו לו בני בנים.

מט. שארה כסותה ועונתה שם שאר נרדף עם בשר. ככלות בשרך ושארך (משלי ה) אם יכין שאר לעמו, וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים עח) כלה שארי ולבבי (שם עג). רק ששאר מציין הבשר העקרי של האדם, שאין לו חליפין, ונשאר בו תמיד. ולכן אמר בשרך ושארך. ומלת שארך מוסיף על בשרך, וכן בא על המזון שניתך לבשר האדם ונותנת לו שארית. וכמו ששם בשר בא על הקרובים, אך עצמי ובשרי עתה , כן שם שאר. רק ששם שאר מציין הקרובים בלא אמצעי, וכשרוצה לציין הקרוב על ידי אמצעי יאמר שאר בשרו. כמה שאמר בפרשת אמור ( אמור קא ). וכמו ובא שם בשר על חבור האיש ואשה, ודבק באשתו והיו לבשר אחד, כן מצין בשם שאר, כמו שאמרו כי אם לשארו זו אשתו. וכמה שאמר ולא אחד עשה ושאר (מלאכי ב) לפי פירושי שם. ולכן יש מפרשים פה שאר מזון, וכן תרגומו זיוני. ויש מפרשים על הבשר. ויש מפרשים על העונה.

ומלת ועונתה שתפו חז"ל עם שרש ענה מנל"ה. ומצאנוהו על ענוי ממזון ועל ענוי מתשמיש. וכמו שאמר מזה בארך בפרשת אחרי ( אחרי עב ). ובזה פליגי רבי יאשיה ורבי. וגם נוכל להוציאו מענין עת וזמן שגם מלת עת שרשו ענת. כמו אמת מן אמן בחסרון נו"ן. ולא תעוננו פירש רבי עקיבא בספרא קדושים ( קדושים עב ) נותני עתים. וזה דעת רבי יונתן שפירש שיהיה הכסות לפי שארה ובשרה ולפי הזמן.

והנה הפלוגתא הזאת מובא בגמרא כתובות (דף מ"ז ע"ב) ודעת רבי יאשיה מובא בסתם, ודעת רבי מובא בשם רבי אלעזר ודעת רבי יונתן בשם ראב"י. ושם לא ��זכר הקל וחומר שמביא רבי יונתן בכאן על מזון ודרך ארץ. ומבואר שם שלדעת ראב"י שהוא רבי יונתן דפה, מזונות דרבנן. וכן כתב בסמ"ג ובספר יראים. וסבירא ליה שהקל וחומר הנזכר כאן ובתוספתא הוא אסמכתא, ויש בזה פלפולים שונים שאין כאן מקומם.

ולדעתי_רבי יאשיה ורבי יונתן אזלי לשיטתם, שמבואר (בסימן הקודם [ משפטים מח ] ובסימן שאחרי זה [ משפטים נ ]), שרבי יאשיה מפרש מה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, קאי על האמה, ולכן מפרש שאר על המזונות, כי בודאי חייב האדון במזונותיה מדאורייתא, דהא חייב גם במזונות העבד וגם במזונות אשתו ובניו, וכל שכן במזונות האמה קודם השלמת שש. ורבי יונתן לשיטתיה שמפרש' מה שאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, קאי על האחרת שלקח שהיא הישראלית, לא רצה לפרש שארה על המזונות דסבירא ליה דמזונות אשתו דרבנן. ומפרש שהכל קאי על הכסות.

ובזה יש להמציא גם ההבדל בין רבי ובין רבי יאשיה על פי הכלל אשר יסדנו באיילת השחר ( כלל קצ"ט ) שדרך הכתוב תמיד לדבר בלשון לא זו אף זו, לא בדרך זו ואין צריך לומר לומר זו. רצוני לומר שהדבר הפשוט יכתב תמיד בראשונה ודבר שיש בו חדוש ורבותא, יכתב תמיד באחרונה. ועל כן לרבי יאשיה שסבירא ליה שמה שאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, קאי על האמה, ואצלה מה שחייב במזונותיה הוא דבר פשוט כנ"ל. וכסותה ועונתה הוא דבר חדוש, לכן מפרש שארה על המזונות ועונתה על התשמיש. שבזה בא הסדר כראוי שהקדים דבר הפשוט ואחריו דבר החדוש.

ורבי יסבור בפשט הכתוב כרבי יונתן שמה שאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, קאי על האחרת שלקח. רק שסובר שחיוב מזונות האשה הוא דאוריתא, לכן מפרש להפך. כי באשה ישראלית חיוב העונה הוא דבר פשוט יותר, וחיוב הכסות חדוש יותר, ואחריו חיוב המזון שהוא יותר חדוש ובא הסדר לא זו אף זו כהלכתו.

נ. שארה כסותה ועונתה לא יגרע , כבר בארתי באיילת השחר ( כלל קכג ), שכל מקום שבאו שני נושאים ואחריהם פעל נשוא, מסתמא בא הפעל על הנשוא האחרון. ואם כן פה שמדבר מן האמה ומן האחרת שלוקח עליה, משמע שמה שאומר ששארה כסותה ועונתה לא יגרע, מוסב על האחרת שלא יגרע מן הבת ישראל שארה כסותה ועונתה. וזהו שאמרו שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר.

אמנם רבי יאשיה מוכיח מלשון לא יגרע שפעל גורע בא על שגורע מכמות ידוע וחוק הקצוב מכבר. ואם מוסב על האחרת הוי ליה לכתוב לא ימנע או יחשך. וממה שאמר לא יגרע, מבואר שמוסב על האמה שהיא היה לה כבר חק קצוב בעת הנשואין, וצוה שלא יגרע מחק שיש לא מכבר בעבור האחרת שלקח.

ורבי יונתן סבירא ליה שמה שאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, מדבר מן האחרת שהיא בת ישראל. שלרבי יאשיה צריך לדחוק במה שאמר כמשפט הבנות יעשה לה , שבא ללמד ונמצא למד. שזה דוחק (כנ"ל משפטים מז ) ומשם מוכח ,שמה שאמר כאן שאר כסות ועונה לא יגרע, מדבר בבת ישראל. וגם בזה הולך רבי יונתן לשטתו שמפרש שארה כסותה ועונתה הכל על הכסות, שיהיה הדין הכסות מכוון לפי בשרה ולפי הזמן (כנ"ל בסימן קודם [ משפטים מט ]). ועל זה יצדק לשון לא יגרע. רצוני לומר שלא יגרע מן הקצב הזה שיהיה מכוון לפי שארה ולפי הזמן והעונה שהוא גם כן כמות וקצב ידוע