פני יהושע/ביצה/פרק א

בעזרת אמיץ כח וגדול העצה : אתחיל לפרש מסכת ביצה:

במשנה בתוס' בד"ה ביצה שנולדה וכו' וכ"ת אי תנא אוסרין ומתירין משמע שאסור לעולם זה אינו כו'. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דוקא התם ליכא למיטעי שיהא אסור לעולם דמה"ת משא"כ הכא . בביצה סד"א דאסורין לעולם משום דאין י"ט מכין לחול כקושיית התוספת ע"ב ואע"ג דביצה דמתילדא בי"ט מאתמול נגמרה מ"מ ביום שנולדה נמי שייך הכנה כמ"ש התוספת לקמן גבי שבת וי"ט נולדה בזה ע"ש לחד תירוצא מש"ה איצטריך לאשמעינן שפיר דאינו אסור אלא בו ביום משום דסעודת חול לא שייך הכנה כמ"ש התוס' לקמן והא דנקט גבי אפרוח אסור היינו לבתר דאשמעינן בביצה דאינה אסורה אלא ליומא ויש ליישב וק"ל:

בא"ד וא"ת לבית הלל וכו' והא קי"ל דאף לטלטל אסור עכ"ל. אע"ג שדבר זה מוסכם בפוסקים דביצה שנולדה בי"ט או בשבת אסור בטלטול ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה מ"מ צריך לי עיון מאי פשיטותא דאסור בטלטול אי משום דהכי איתא בברייתא לקמן אחת ביצה שנולדה בשבת וכו' אין מטלטלין לכסות בה כלי וכו' אי משום הא לא איריא דהא איכא לאוקמי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ואתיא כרבי יהודה דאוסר מוקצה ונולד בין בשבת בין בי"ט דע"כ הכי מתוקמא הך ברייתא אליבא דרב נחמן דלית ליה שום טעמא אחרינא לאסור ביצה אלא משום מוקצה לחוד וס"ל דבי"ט אסור ובשבת מותר וא"כ קשיא ברייתא דקתני אחד שבת ואחד י"ט אע"כ דמוקי לה כרבי יהודה דכמה סתומות משניות וברייתות מצינן כרבי יהודה ואפילו הכי לא ס"ל כוותיה. וא"כ הני אמוראי דפליגי עליה דרב נחמן ומוקי לטעמא דמתני' במילי אוחרן אי משום הכנה וגזירה יום טוב אטו י"ט שחל אחר שבת ואי משום גזירת פירות הנושרין או משום משקין שזבו ומשמע דלהני אמוראי לית להו מוקצה כלל כמ"ש הטור א"ח וב"י בשם רש"י ותוספות בסי' תצ"ה דלגמרי קי"ל כר"ש וא"כ מנ"ל לאסור ביצה בטלטול דכל הני טעמי דהכנה ופירות הנושרין ומשקין שזבו משמע דלא שייכי אלא לענין אכילה אבל לא לענין טלטול וא"כ ע"כ מוקי לברייתא דאסור בטלטול בתרנגולת העומדת לגדל ואליבא דר"י דאית ליה מוקצה ועוד דהכי איתא בהדיא במסכת שבת דף מ"ה גבי קינה של תרנגולין דמוקמינן לה דאסור בטלטול דאית בה ביצה ואסור משום נולד ומקשה הש"ס בפשיטות והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומוקי לה דאית בה ביצת אפרוח דוקא משמע דסתם ביצה מותר בטלטול למאן דלית ליה מוקצה וכ"כ שם התוספות להדיא ד"ה דאית בה ביצה דאע"ג דאליבא דר' יוחנן קיימינן דס"ל טעמא דביצה משום משקין שזבו אפשר דמשום האי טעמא לא שייך לאסור בטלטול ע"ש וא"כ אמאי פשיטא להו הכא דאסור בטלטול ודוחק לומר שדברי התוספת כאן הם לשיטת ר"ת דוקא דס"ל דאף למאן דלית ליה מוקצה אוסר בנולד דמדכתבו הא קיי"ל דאף לטלטל אסור משמע דהלכה פסוקה היא ובאמת כ"כ כל הפוסקים בטוא"ח סי' תקי"ג וא"כ קשה מנ"ל דהא רוב הפוסקים שרו אף בנולד ועוד דמ"מ קשה אליבא דכולהו תינח בעומדת לגדל אבל בעומדת לאכילה דלא שייך מוקצה ונולד מ"ט אסרו בטלטול שהם לא חילקו כלל. מיהו מצאתי ראיה מפורשת לדבריהם מהא דמייתי לקמן בגמרא דאושפזיכנא דרב אדא בר"א הוו ליה הנך ביצים מי"ט לשבת ומסיק אף לרבי יוחנן דאמר נולדה בזה מותרת בזה היינו לגומעה למחר אבל ביומה אסורה בטלטול ומייתי ברייתא דלעיל דאסור בטלטול והכא ל"ל דהאי עובדא איירי בעומדת לגדל דוקא ומשום נולד דהא רב אדא בר"א אית ליה בהדיא דנולד מותר אף בי"ט כדאיתא במסכת שבת דף כ"ח גבי נכרי שחקק קב בבקעת אע"כ דאפילו הכי ביצה אסורה בטלטול הרי ראיה מפורשת דבלא טעמא דמוקצה נמי אסור בטלטול אלא דלא ידענא טעמא דמילתא. ועוד דאכתי קשה מסוגיא דשבת שכתבתי דמשמע להדיא דלרבי יוחנן מוקי דוקא בביצת אפרוח אבל סתם ביצה שרי בטלטול אע"ג דאית ליה טעמא דמשקין שזבו וממילא דה"ה דלאינך טעמא נמי שרי ומכ"ש למאי דקי"ל עיקר טעמא משום הכנה דרבה א"כ לא שייך כלל לאסור טלטול שכל המפרשים כתבו דלא שייך לגזור יו"ט דעלמא ושבת דעלמא אטו י"ט ש��חר השבת אלא משום דאיסור הכנה דאורייתא ומילתא דפשיטא דמדאורייתא לא אסור אלא באכילה דאיסור טלטול אין לו סמך מה"ת כלל. אח"ז יגעתי ומצאתי שבעל מגן אברהם כתב בשם ים של שלמה דמשום הכנה דאורייתא החמירו בטלטול אבל קשיא לי דהא לקמן בעובדא דרב אדא בר"א אמרינן דאפילו לרבי יוחנן דאמר נולדה בזה מותרת בזה לא שרו אלא לגומעה למחר אבל לבשלה ביומה אסור משום טלטול והרי הא דשרי ר"י למחר היינו משום דלית ליה הכנה דרבה כדאמרינן שם להדיא ואפ"ה אסירא ליה ביומיה בטלטול וצ"ע:

אח"ז עיינתי בספר ים של שלמה שכתב דאיסור טלטול היינו משום דבעומדת לגדל אסור משום נולד מש"ה אסרו אף בעומדת לאכילה משום לא פלוג כיון דתרווייהו אסירי באכילה וידוע שכתב כן לשיטתו שפסק דנולד אסור בין ביו"ט בין בשבת אבל לרוב הפוסקים דשרי אף בנולד הקושיא במקומה עומדת מ"ט דאסרי גבי ביצה בטלטול וצ"ע. ורב אדא בר"א גופא נמי לית ליה נולד אף בי"ט כמ"ש ואפ"ה אוסר בביצה ועמ"ש לקמן בזה בעובדא דאושפזיכניה וכו':

בגמ' אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאפרת הוא. פירוש דלא הוי לא מוקצה ולא נולד כיון דמאתמול נמי אוכל גמור הוי ועומד לאכילה אגב אמו וכמ"ש התוספת ונ"ל דצ"ל דעכשיו נמי נחית הש"ס לסברא דרבה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול נגמרה וא"כ א"ש הא דקאמר דאוכלא דאפרת הוא דמאתמול לאכילה הוי קאי במעי אמו משא"כ אם נאמר דלא נגמרה אלא ביום שנולדה א"כ אמאי פשיטא לה להתיר משום אוכלא דאפרת דמ"מ נולד הוא דהא מאתמול לא הוי ראוי לאכילה ועכשיו נעשה אוכל ואין לך נולד גדול יותר מזה ולקמן אכתוב מזה עוד גבי מילתא דרבה וגבי ביצים גמורות במעי אמן ע"ש או שנאמר קס"ד דביצה קודם שנגמרה כך ראוי לאכילה כמו לאחר שנגמרה וא"כ לא הוי נולד אלא אוכלא דאפרת:

בתוס' בד"ה אוכלא דאפרת וכו' ואי בעי שחיט לה ואכיל כל מאי דבגווה עכ"ל. משא"כ בעומדת לגדל לא שייך לומר כן וכתב מהרש"א דאף למאי דקאמר בסמוך וקס"ד דמאן דשרי במוקצה בנולד אסור אפ"ה פשיטא ליה דביצה אסורה ולא חשיב כאוכלא דאפרת אע"ג דאמה שרי דהא מוקצה גרידא היא אפ"ה ביצתה חשיבא נולד כיון שנולדה מדבר המוקצה ודבריו צריכין ביאור מה טעם יש בזה ונ"ל שכן הטעם דמאן דלית ליה מוקצה היינו משום שאין אדם מקצה דעתיה משום דבר הראוי לו ואף שהתרנגולת עומדת לגדל מ"מ אם שוחטה ביום טוב הוברר הדבר דמאתמול היה דעתו לשוחטה וא"כ זה הטעם לא שייך לענין הביצה לשוויה כאוכלא דאפרת כיון דסוף סוף לא נשחטה האם א"כ מאתמול לא היה הביצה עומדת לאכילה במעי האם שהרי לא היה בדעתו לשוחטה ולאכול מאי דבגווה וא"כ הו"ל נולד ולפ"ז נראה שאם שחט אח"כ התרנגולת חזר הביצה להתירה ואין זה מהתימה דה"נ אמרינן לקמן גבי תאכל היא ואמה ומוקמינן לה בתרנגולת שלקחה סתם נשחטה הובררה וכו' והיינו למאן דאית ליה מוקצה וא"כ ה"נ מצינן למימר אף בעומדת לגדל למאן דלית ליה מוקצה כנ"ל לפרש לשיטת מהרש"ל דאזיל לטעמיה דפשיטא ליה דלמאן דבעי למימר דמאן דלית ליה מוקצה ואוסר בנולד בתרנגולת העומדת לגדל נמי לית ליה מוקצה אף למ"ש התוספות דמוקצה דבעלי חיים חמיר מנולד היינו דווקא ביוני שובך ולא בתרנגולת ומה שהכריחו לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש דעומדת לגדל נמי חמיר מנולד ובכלל בעלי חיים הוא וא"כ הוי אתי הכל כפשטיה דהא דקאמר מעיקרא דלמא ב"ש לית ליה מוקצה אביצה לחוד קאי אבל בתרנגולת פשיטא ליה דאסור דמוקצה דב"ח חמיר כיון שעומדת לגדל כגרוגרות וצמוקין דמי וחמיר מנולד וע"ז מסיק אף מאן דשרי במוקצה גרידא אסור בנולד וכ"ש בתרנגולת גופא ומה"ט לא חשיב הביצה כאוכלא דאפרת אלא דא"א לפרש כן דא"כ לא הוי מקשה מידי לקמן וניפלוג בתרווייהו ומאי קושיא דלמא בתרנגולת גופא ב"ש נמי מודה דאסור כדאשכחן דאסרו ביוני שובך אע"כ דתרנגולת העומדת לגדל לא דמי כלל ליוני שובך ומש"ה צריך לפרש כשיטת מהרש"א כדפרישית ועיין מה שאכתוב לקמן גבי וניפלוג בתרווייהו ודו"ק:

שם ומאי קושיא דלמא ב"ש לית להו מוקצה. הא דלא פשיטא ליה מדסברי ב"ש לקמן אין נוטלין עלי לקצב בשר וכיון דאית להו מוקצה לטלטול וכ"ש במוקצה לאכילה דחמיר טפי כדאמרינן פרק מפנין אלא משום דאיכא למימר דעלי מוקצה מחמת חסרון כיס הוא וחמיר טובא כיון דקפיד עליה ומייחד ליה מקום כדאמרינן להדיא פרק כל הכלים אההיא דעלי אבל מ"מ קשה אמאי לא פשיטא ליה מההיא דמגביהין מן השלחן עצמות וקליפין דמוקמינן סברת ב"ש כרבי יהודה ול"ל דההיא מקשה דקאמר ומאי קושיא לא סליק אדעתיה הא דקאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י והוי גריס כפשטיה דבית שמאי סובר מגביהין דא"כ אמאי קאמר בל' ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה וליקשי בהדיא הא ב"ש לית ליה מוקצה. ונלע"ד דודאי הוי ידע המקשה להא דר"נ ואפ"ה מקשה שפיר ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה דאע"ג דלענין שבת מוקצה לאכילה חמיר טפי אבל בי"ט י"ל להיפך דמוקצה לאכילה קיל טפי כיון דאפילו מלאכות גמורות הותרו לצורך אוכל נפש כ"ש מוקצה גרידא בדבר שהוא אוכל נפש ממש דעליה קיימינן לענין ביצה ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מייתי מדקאמרי בההיא מתני' גופא ואפר כירה מוכן הוא משמע דאי לאו דמוכן הוא ב"ש וב"ה תרווייהו סברי דאסור משום מוקצה ולמאי דפרישית א"ש דהא דקאמר ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה היינו באוכל נפש ממש וק"ל. ועי"ל בפשיטות דהוי מסיק אדעתיה דלענין מוקצה יש לחלק בין שבת לי"ט דבי"ט יש להקל אף לענין טלטול משום דטלטול לא אסור אלא משום הוצאה כדאמרינן בכמה דוכתי והוצאה גופא מותר בי"ט ועיין מה שאכתוב עוד מזה לקמן בסוגיא דאפר כירה ודקר נעוץ:

שם בתוס' בד"ה דלמא ב"ש לית להו מוקצה תימא דמתניתין וכו' דקתני לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום עכ"ל. קצת קשה מאי פשיטא להו דטעמא דב"ש משום מוקצה דהא מצינן למימר דטעמא דב"ש שאם לא ינענעו מבעוד יום דלמא משתכחו למחר כולהו כחושים ומימנע שמחת י"ט דה"נ אמרינן לקמן אליבא דב"ה ויש ליישב. ועיין בבעל המאור:

בפרש"י בד"ה ומי אמר ר"נ הכי דב"ה כר"י עכ"ל. וצ"ע מה כוונתו בזה. ועוד קשה דבפשיטות מצי לפרש דאתרווייהו מקשה הש"ס דלר"נ קשה ב"ש אדב"ש וב"ה אדב"ה. ונראה דודאי דב"ש אדב"ש לא קשיא משום דמילתא דפשיטא היא דאיכא למימר דדוקא בשבת סובר כר"י אבל בי"ט ל"ל מוקצה כר"ש והיינו מטעמא דכתיבנא כיון דהוצאה גופא באוכל נפש נמי שרי וא"כ אין לאסור בי"ט שום מוקצה לא לטלטול ולא לאכילה אבל לב"ה מקשה שפיר מכח כ"ש והוצרך רש"י לפרש כן משום דכל השקלא וטריא בשמעתין אינו אלא לתרץ בהא דמוקי לב"ה כר"י אבל אהא דקשיא דב"ש אדב"ש לא משני מידי אע"כ דמעיקרא לא קשיא ליה בהא והיינו כדפרישית. אבל קשיא לי טובא אהא דמשמע בהדיא בשמעתין דר"נ מוקי לב"ש בי"ט כר"ש ובשבת כר"י ובפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ד) מסקינן להדיא אהא דאין סומכין קדירה בבקעת דאיירי באיסור מוקצה ומפרש שם דגזרינן י"ט משום שבת כדתנן אין בין י"ט לשבת וכו' ורמינן ממתני' דמשילין פירות ומסקינן הא דאין בין ב"ש היא דלא שני ליה בין שבת לי"ט דתנן ב"ש אומרים אין מוציאין את הקטן לר"ה וטלטול נמי צורך הוצאה היא ומתניתין דמשילין ב"ה היא דמתיר בהוצאה ומיקל בי"ט מבשבת וא"כ משמע להדיא להיפך דלב"ש לא שני ליה במוקצה בין שבת לי"ט וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דקשיא דב"ש אדב"ש ול"ל דההיא מסקנא דהתם היינו להנך אמוראי דפליגי הכא אדר"נ ומוקי למתני' דהכא בתרנגולת העומדת לאכילה וא"כ מצינן למימר דדוקא בעומדת לאכילה מתיר ב"ש אבל בעומדת לגדל אוסר דאית ליה מוקצה אלא דמ"מ קשה אליבא דר"נ גופא תקשי מתניתין דאין בין אמתני' דמשילין כיון דלא מצי לאוקמי כתנאי דהא לדידיה ב"ש בהדיא שני ליה בטלטול בין שבת לי"ט מסוגיא דגמרא דבהכי סלקא בפרק כל הכלים לקמן בפרק משילין. מיהו בלא"ה כתבו רוב הפוסקים דלא קיימא הך סוגיא דפרק כל הכלים עיין בלשון הרא"ש לקמן פרק המביא. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש דמצינן למימר דלב"ש נמי לא שני ליה בטלטול בין שבת לי"ט כדמוכח מההיא דאין מוציאין וטלטול צורך הוצאה היא אלא הא דמתיר בביצה שנולדה היינו משום דאוכל נפש גמור הוא וצ"ע. והנה בס' המלחמות להרמב"ן ז"ל כתב דהא דאמרינן גבי שבת סתים לן וכו' היינו דר' מחלק בין שבת לי"ט אבל ב"ש וב"ה גופייהו לא שני להו בין שבת לי"ט. ולפ"ז היה אפשר ליישב קושייתינו ואני לא זכיתי להבין דבריו דאטו ר' שקורי משקר חלילה להפך דברי ב"ש וב"ה. ועוד דהא בעדיות לא תני להא דמגביהין מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אע"כ דקושטא דמלתא כדמהפך רב נחמן וצריך לי עיון:

בתוס' ד"ה מגביהין מעל השלחן וכו' פ"ה אע"ג דאין ראוין למאכל בהמה ולא נהירא דהא איכא בסיפא ושער אפונין מפני שהם מאכל בהמה עכ"ל. ונלענ"ד ליישב שיטת רש"י דאדרבא דיוקא דידיה מסיפא מדקתני בסיפא מפני שהם מאכל בהמה מכלל דברישא לא חזי לבהמה מש"ה פליגי ב"ש וב"ה ובסיפא לא פליגי דאלת"ה ליערבינהו וליתנינהו ולפרש מפני שהם מאכל בהמה וליפלוג ב"ה נמי בתרווייהו אע"כ כדפרישית דברישא לא חזי לבהמה ואפ"ה א"ש מ"ד מגביהין מעל השלחן דכיון שאין רוצה לטלטל אלא להעבירה מעל השלחן שרי דהוי כגרף של רעי וגדולה מזו מצינן בפ' כל הכלים דהני קערות לאחר שאכלו מהם מטלטלין להו לרב נחמן משום דהו"ל כגרף של רעי כ"ש עצמות וקליפין דמאיסי טפי. אלא דלפ"ז קשה אמאי קאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כרבי יהודא וב"ה כר"ש ואי הוי טעמא משום גרף של רעי אפילו לר"י שרי מ"מ מצינן למימר דשאני הכא דכיון דאפשר למיטרח בהתירא לסלק הטבלא ולנערה מש"ה אסור לטלטלם בעינם למאן דמחמיר במוקצה דהיינו רבי יהודה אבל ב"ה כר"ש דמיקל במוקצה מש"ה מתיר לטלטלם בעינם משא"כ שער של אפונין לא מאיס ומש"ה הוצרך לומר דשרי לטלטלם בעינא משום שהם מאכל בהמה. ועוד נ"ל דאף אם נאמר דלא הוי כגרף של רעי ממש מדאמרינן שלהי פרק כירה גבי מחתה באפרה דלא דמי לגרף של רעי דהאי מאיס והאי לא מאיס. ולפ"ז נאמר ג"כ דלא קאי האי סוגיא דקערות לפי המסקנא אפ"ה א"ש דאליבא דר"ש מגביהין עצמות וקליפין אע"ג דלא חזי למידי כיון שעיקר הטלטול אינו אלא לסלקו מעליו ושמעינן לר"ש דלא מקצה אינש דעתיה ממאי דצריך ליה וה"נ כיון דלא סגי בלאו הכי להעבירם מעל השלחן א"כ מאתמול הוי דעתיה עילוה. ואין לתמוה על זו הסברא אליבא דר"ש דהא טלטול גופא לא אסרו אלא משום דצורך הוצאה היא שהיא איסור דאורייתא ושמעינן לר"ש דאפילו בהוצאה גופא פוטר כשאינה צורך גופא אלא כדי לסלקה מעליו כדאית' פרק המצניע אבל לר' יהודה אסור. אלא דקושטא דמלתא נ"ל דדמי שפיר לגרף של רעי ולא דמי למחתה באפרה דשאני הכא שהוא על השלחן מאיס טפי ואתיא במכ"ש מההיא דקערה כנ"ל ליישב שיטת רש"י אח"ז מצאתי למורי זקיני הגאון מוה"ר יושע זצ"ל בספרו מג"ש שכ"כ בפ' נוטל בשינוי קצת ע"ש ונתתי שבח והודיה לאל יתברך שמו שהנחני בדרך אמת שכוונתי לדברי מורי זקיני זצ"ל:

בגמרא גבי י"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן אין מבקעין וכו' הא דלא מייתי מסתמא דסוף מכילתין אין משקין ושוחטין את המדבריות וסתמא דסוף מסכת עדיף טפי כמ"ש התוספות אלא דאיכא למימר דהני מדבריות כגרוגרות וצמוקין דמי כדמסקינן לקמן דאפילו ר"ש מודה דאסור וק"ל ועיין בסמוך:

שם מכדי מאן סתמיה למתני' ר' וכו' והא דנקט בהאי לישנא ולא קאמר בפשיטות אי הכי קשיא סתמא אסתמא אלא דמשום דמלשון התרצן דקאמר גבי שבת סתם לן וכו' גבי י"ט סתם לן היה משמע לכאורה דהאי תנא דס��מא מס' שבת סבר כר"ש והאי תנא דסתמא מסכת י"ט סבר כר"י מש"ה מקשה דא"א לומר כן דהא כולהו סתמי ר' סתם לן. מיהו יש לדקדק אמאי לא מקשה בפשיטות דלמאי דמפכינן מתני' דמגביהין ומוקמינן נמי למתני' דהכא בעומדת לגדל וטעמא דב"ה משום מוקצה א"כ קשה דב"ה אדב"ה. ויש ליישב דודאי היה אפשר לתרץ דלא תקשי דב"ה אדב"ה דמצינן למימר דבמוקצה לטלטל סברי ב"ה כרבי שמעון דשרי והכא בביצה דהוי מוקצה לאכילה סברי כר"י דאסור דהכי נמי אמרינן בפרק מפנין אליבא דרב ע"ש ומש"ה לא מייתי נמי מתני' דאין משקין את המדבריות דהוי נמי מוקצה לאכילה אבל מהאי סתמא דאין מבקעין דהוה מוקצה לטלטול מוכח שפיר החילוק בין שבת לי"ט אבל אכתי איכא למידק דמצינן למימר דההיא דאין מבקעין נמי לאו משום איסור טלטול נגעו בה אלא משום מוקצה דהסקה דהוי הנאת הגוף ודמי למוקצה דאכילה תדע דהא שייך נמי איסור הנאה לענין עצים שנשרו להסקה כמו איסור הכנה במידי דאכילה. אח"ז מצאתי לבעל מגן אברהם בסימן תק"ז שכתב דמוקצה דעצי הסקה אינו אלא משום טלטול ולא משום הנאת עצמן ע"ש ולענ"ד צ"ע. וא"כ אכתי קשה מאי דוחקיה לחלק בין שבת לי"ט דהוי מצי לחלק בין מוקצה לאכילה והסקה ובין מוקצה לטלטול גרידא כדמחלק במפנין ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' במאי אוקימתא בתרנגולת העומדת לגדל וכו' וניפלגו בתרווייהו וכו'. הש"ס מקשה בפשיטות למאי דקאמר רב נחמן דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד א"כ מקשה וניפלוג בתרווייהו אבל קשיא לי טובא אדרב נחמן גופיה מאי דוחקיה לומר כן שאין לחלק בין מוקצה לנולד ומתוך כך הוצרך ג"כ לומר דפליגי ב"ש וב"ה בסברות הפוכות דלב"ש מחמיר בשבת ומיקל בי"ט ולב"ה איפכא לגמרי ומתוך כך קשיא נמי אאוקימתא דר"נ וניפלוג בתרווייהו וטפי הו"ל לר"נ למימר דלב"ה שבת וי"ט שווין לגמרי ובתרווייהו מתיר במוקצה ואוסר בנולד כסברת המקשה דפשיטא ליה דמאן דשרי במוקצה בנולד אסור אלא דב"ש לחוד סברי דאף בנולד שרי משום דמיקל בי"ט טפי מבשבת דבלא"ה צ"ל כן אליבא דר"נ דלא תיקשי לדידיה דב"ש אדב"ש כמ"ש וא"כ לא הוי שייך להקשות וניפלוג בתרווייהו דבתרנגולת גופא ב"ה נמי מודו דשרי ומתוקמי כולהו סוגיין ברווחא דלא קשיא נמי סתמא דאין מבקעין אסתמא דמחתכין הנבילה דנבילה מוקצה גרידא היא ומש"ה שרי אבל קורה שנשברה בי"ט נולד הוא ואסור ואינך מתניתין דהמביא עצים איירי במוקצה מחמת חסרון כיס כמ"ש התוס' בשמעתין ד"ה אין מבקעין. ובכה"ג גופא קשה לכל הני אמוראי דשמעתין למה נדחקו לטעמא דמשקין שזבו ופירות הנושרין ומסקינן לקמן דכולהו כר"נ לא אמרי כי קושיין והיינו קושיא דניפלוג בתרווייהו ומאי קושיא דאדרבה מצינן לאוקמי ברווחא מתני' בעומדת לגדל ואפ"ה תרנגולת מותרת לב"ה וביצה אסורה דנולד אסור ומוקצה מותר ועיקר קושיא זו לשיטת רבינו חננאל ור"ת והרא"ש שהביא הב"י סי' תצ"ה שכתבו דלקושטא דמילתא כל הני אמוראי פליגי אדר"נ וסוברים שיש לחלק בין מוקצה לנולד אלא ר"נ גופא בלחוד אין מחלק בין מוקצה לנולד כדי להעמיד אוקימתא דידיה ולפמ"ש נתבאר שהוא להיפך דאדרבה אי מחלקינן בין מוקצה לנולד מתוקמי טפי אוקימתיה דר"נ ברווחא וליכא לאקשויי מידי מיהו אליבא דהנהו אמוראי מצינן למימר דהא דלא מוקי מתניתין בעומדת לגדל ומשום נולד היינו משום דלדידהו פשיטא להו דלא שייך בשום ענין לחלק בין שבת לי"ט אף להחמיר בשבת מבי"ט אליבא דב"ש והיינו כדכתיבנא לעיל דמוכח מסוגיא דפרק כל הכלים ופ' משילין דלב"ש לא שני להו בין שבת לי"ט לענין הוצאה כדמצינן להו בההיא דאין מוציאין את הקטן וטלטול צורך הוצאה היא כדאיתא שם בסוגיא ואם כן תו לא מצי לאוקמי מתניתין בעומדת לגדל דא"כ מ"ט דב"ש דשרו בנולד הא אף במוקצה אסרי כההיא דעצמות וקליפין למאי דמפכינן לה כדמוכח שילהי פ' מי שהחשיך. אלא דלשון סוגיית הש"ס לקמן לא משמע כן דהא קאמר להדיא כולהו כר"נ לא אמרי כי קושיין והיינו קושית דניפלוג בתרווייהו ולא משום דקשיא להו דב"ש אדב"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אכתי הו"ל לאוקמי בעומדת לגדל ואסורה משום נולד אבל תרנגולת דמוקצה גרידא היא שרי ועוד דמ"מ לר"נ גופא הקושיא במקומה דהא לר"נ ע"כ שני לב"ש בין שבת לי"ט דמחמיר בשבת ומיקל בי"ט וא"כ מאי דוחקיה לדמות מוקצה לנולד. אע"כ דהא דאמר ר"נ במוקצה ונולד שווין לגמרי היינו מסברא דנפשיה דפשיטא ליה בלא"ה מסברא שאין לחלק ביניהם ולפמ"ש כל הני אמוראי נמי הכי ס"ל דהא לא אשכחן דפליגי עליה בהא ועוד דאי פליגי הוי מצי לאוקמי למתניתין דהכא משום נולד אע"כ דמאן דשרי במוקצה שרי בנולד וה"נ אשכחן דמקשה הש"ס בפשיטות בפ' כירה גבי קינה של תרנגולים אע"ג דאליבא דר' יוחנן קיימינן התם דמפרש לטעמא דמתני' דהכא משום משקין שזבו ומשמע דאפ"ה אית ליה להא דרב נחמן ואם כן קשה טובא לשיטת הפוסקים שפסקו דלא כר"נ והסכימו דמוקצה ונולד אינן שווין דאף למאן דשרי במוקצה אוסר בנולד מסוגיית רש"י וא"כ קשה סוגייא דהכא ולכאורה נ"ל ליישב ע"פ שיטת הרמב"ן שהבאתי לעיל שכתב דקושטא דמלתא ב"ש וב"ה גופייהו לא שני להו כלל בין שבת לי"ט אלא ר' ראה דברי ב"ה בי"ט ודברי ב"ש בשבת ע"ש ולשיטתו ע"כ צ"ל דהא דקאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש לא שמהפך המשנה אלא דבאמת פלוגתא דב"ש וב"ה כפי ששנוייה לפנינו דב"ש ס"ל מגביהין עצמות וקליפין וב"ה סברי אין מגביהין אלא דלענין פסק הלכה יש לנו לומר כאילו שנויה בהיפך כי היכי דלוקמי דברי ב"ה כהלכתא ובאמת הם דברי ב"ש ואפ"ה הלכתא כוותיה. נמצא דלפ"ז דב"ה סברי אין מגביהין דאית ליה מוקצה אפילו בשבת וכ"ש בי"ט למאי דקאמר ר"נ דשבת קיל מי"ט וא"כ מקשה הש"ס שפיר אי ס"ד דהכא בעומדת לגדל איירי דא"כ נפלגו בתרווייהו דל"ל דב"ה שרו בתרנגולת גופא דלית ליה מוקצה אלא נולד דהא חזינן להדיא דאית ליה מוקצה בההיא דעצמות וקליפין ומשו"ה הוצרכו לפ' דאיירי בעומדת לאכילה. אלא דאכתי קשה א"כ מאי מקשי ניפלוג בתרנגולת להודיעך כחו דב"ה ותיפוק ליה דכבר שמעינן לב"ה דאסור במוקצה אפילו בשבת בההיא דעצמות וקליפין וא"כ א"ש דאיצטריך פלוגתא דשבת להודיעך כחו דב"ה דאפילו במוקצה אסרי ואפילו בשבת והכא איצטריכו לאפלוגי בנולד להודיעך כחו דב"ש דאפילו בנולד שרי ואפילו בי"ט ובר מן דין כבר כתבתי ששיטת הרמב"ן קשה להולמו ואין נראה כן מהסוגיא שלפנינו לפי שיטת הש"ס והמפרשים וכמ"ש התוס' דלא מייתי בעדיות ההיא דמגביהין בהנך דב"ש לקולא וכו' אע"כ דאיפכא מיתנייא וכן משמע בשילהי פרק מי שהחשיך דאמרינן התם ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ב"ש אמר מגביהין וכו' ואמר ר"נ אנו אין לנו משמע להדיא איפכא מיתנייא לגמרי וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא ולשון הרמב"ן צ"ע ודוק. ולולי דברי הקדמונים היה נ"ל לפרש פירוש אחר בסוגייא דשמעתין כדי ליישב כל הסוגיא דכל חד ליקום אדוכתיה דבכמה דוכתי משמע דמלתא דפשיטא היא דנולד אסור אליבא דכ"ע וכמו שהביאו הפוסקים ראיות וכן הכריע מהרש"ל בים של שלמה בשמעתין ואף שכתב ליישב כל הראיות אפ"ה הכריע מההיא דפסק סתמא דתלמודא בפ' נוטל דגרעיני דתמרי פרסייתא אסירי והיינו משום נולד וא"כ קשה סוגיא דהכא דפריך בפשיטות וניפלוג בתרוויהו ומש"ה נדחקו לפרש טעמא דביצה במילי אוחרי וכן בשבת פרק כירה מקשה הש"ס בפשיטות והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אע"ג דאליבא דרבי יוחנן קיימינן ובמסכת עירובין גבי מים בעבים מבלע בליעי מקשה הש"ס בפשיטות והא נולד הוא אע"ג דדמי לנולד דביצה כמ"ש התוס' בשמעתין. לכך היה נ"ל לפרש בענין דלא תיקשי מידי ומתוך דברי יתיישבו כמה קושיות ודקדוקי' בשמעתין וראיתי להקשות עוד קושיא א' גדולה היא אצלי דלמאי דמוקי ר"נ טעמא דביצה לב"ה משום דבמוקצה די"ט קי"ל כר' יהודה אבל בשבת קי"ל כר"ש וא"כ תקשי ליה דביצה שנולדה בשבת לישתרי והלכה פסוקה היא דאסור מדמקשה בסמוך עליה דרבה שבת לישתרי אלמא דפשיטא דאסור ואף שאכתוב בסמוך ליישב שנוייא דחיקא היא. ומה שנלע"ד בזה הוא דודאי ר"נ גופא לא סליק אדעתיה להתיר בנולד אלא פשיטא ליה דאסור כדפשיטא לסתמא דתלמודא בפ' נוטל גבי גרעינין דתמרי פרסייתא ובמס' עירובין גבי מים בעיבא בליעי והיינו בא' משני טעמים אי משום דאמרי' דר"ש גופא אע"ג דמיקל במוקצה מודה בנולד דאסור והא דשרי פ' כירה בקליפי אגוזים וגרעיני תמרי ושברי כלים להסקה היינו משום דלאו נולד גמור נינהו כמ"ש התוס' לעיל בד"ה קס"ד וא"כ נאמר דקי"ל לגמרי כר"ש וההיא דתמרי פרסייתא דפרק נוטל שאני דלא חזו לגמרי כמו שאכתוב לקמן או שנאמר דנהי דר"ש סובר דנולד נמי מותר אלא דאנן לא קי"ל כוותיה אלא במוקצה לחוד אבל לא בנולד ואין זה מהתימא דהא מאי דקי"ל כר"ש היינו משום דהכי מסקי רבינא ורב אחא דבתראי נינהו בשילהי מי שהחשיך והתם אפליגו להדיא דאיכא מאן דאמר לבר ממוקצה מחמת איסור ואיכא מאן דאמר לבר ממוקצה מחמת מיאוס דלא קי"ל כר"ש וא"כ י"ל דכ"ש דבנולד לא קי"ל כוותיה דגרע מכל הני. ולפ"ז הא דקאמר רב נחמן בשמעתין מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד וכו' כל השקלא וטריא דשמעתין לא קאי אלא לענין ביצה לחוד משום דקושטא דמלתא ביצה לאו נולד מיקרי דהא אוכלא דאפרת הוא דמה"ט פשיטא לתלמודא בתרנגולת העומדת לאכילה שאין לאסור כלל משום נולד אלא בביצה העומדת לגדל קס"ד דהוי נולד דכיון שהתרנגולת גופא אינה עומדת לאכילה דמוקצה היא ביצתה הו"ל נולד ואף למאן דמתיר במוקצה והתרנגולת גופא מותרת אפ"ה מיקרי ביצתה נולד כיון שנולדה מדבר המוקצה דלא קיימא לאכילה וכמ"ש לעיל בשם מהרש"א והיינו דמקשה ואי בתרנגולת העומדת לגדל מוקצה היא ומסיק דקס"ד דמאן דשרי במוקצה אוסר בנולד וא"כ יש לדקדק ואמאי קאמר מעיקרא מוקצה היא הול"ל נולד היא ולמאי דפרישית א"ש דכולה חדא מילתא היא דקשיא ליה שהתרנגולת מוקצה היא ואע"ג דשריא ואפ"ה ביצה פשיטא דאסורה דממילא הו"ל נולד כיון שנולדה מן המוקצה והיינו נמי מאי דמסיק קס"ד דאף מאן דשרי במוקצה בנולד אסור פי' בדבר הנולד מן אותו דבר המוקצה כל זה היה סברת המקשה. וע"ז תירץ ר"נ דליתא לההיא סברא אלא מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד והיינו נמי כדכתיבנא דאביצה לחוד קאי דמאן דאוסר התרנגולת משום מוקצה אוסר הביצה משום נולד דלא חשיב כאוכלא דאפרת כיון שהאם אסורה אבל מאן דלית ליה מוקצה ומתיר התרנגולת לית ליה נולד לאסור הביצה דתו לא מיקרי נולד אלא אוכלא דאפרת היא כיון שנולדה מדבר המותר לאכילה דלא סבירא ליה לרב נחמן כסברת מהרש"א אלא פשיטא ליה כדכתיבנא ומשו"ה הוצרך לחלק בין שבת ליום טוב כי היכי דלא תיקשי דב"ה אדב"ה דגבי עצמות וקליפין לית להו מוקצה והכא מוכח דאית להו מוקצה לאסור התרנגולת והביצה דאי לאו דאוסר התרנגולת משום מוקצה לא מיקרי הביצה נולד דאוכלא דאפרת הוא והיינו דמקשה הש"ס בפשיטות וניפלוג בתרווייהו דכיון דלא שייך לאסור הביצה אלא משום לתא דאיסור תרנגולת א"כ ליפלוג בתרווייהו כי היכי דלא ליטעי ובזה נתיישב קושית התוספת בד"ה וניפלוג ודוק והיינו נמי דמהאי קושיא כולהו אמוראי כר"נ לא אמרי דאינהו נמי אית להו האי סברא שאין לאסור הביצה משום נולד אלא במקום שהתרנגולת אסורה וקשיא להו וניפלוג בתרווייהו ומשו"ה מוקי לטעמא דביצה במילי אוחרן. ו��פ"ז נתיישב אצלי מאי דהוי קשיא ליה לשיטת ר"ת שכתב לקמן בסוגיא דמוחלפת השיטה היינו דההיא דהשוחט משום דב"ה גבי שמחת י"ט לקולא וכתבו שם התוספות בדיבור הקודם דהא דלא חייש לשמחת י"ט בביצה היינו משום שאין שמחה בביצה שהוא דבר מועט וא"כ קשיא טובא מאי מקשה הש"ס וליפלגו בתרווייהו דלמא ב"ה מודו דתרנגולת שרי דנהי דאית ליה מוקצה אפ"ה מיקל משום שמחת י"ט. ונהי שיש ליישב ולומר דלא שייך לומר דמשום שמחת י"ט מתיר ב"ה במוקצה דהא אליבא דר"נ אדרבה מחמיר ב"ה במוקצה ונולד בי"ט טפי משבת משום די"ט קיל ואתי לזלזולי ביה א"כ תו לא מצינו למימר שהתירו משום שמחת י"ט ומה שהקשו בתוס' לקמן דמצי לאקשויי מביצה היינו לאינך אמוראי דאיסורא דביצה משום טעמא אחרינא. אבל למאי דפרישית א"ש טפי דאי ס"ד דב"ה שרי בתרנגולת א"כ הביצה ממילא שרי דתו לא הוי נולד כיון דאמה שריא הו"ל כאוכלא דאפרת ודוק היטב. ולפמ"ש דר"נ וכולהו אמוראי סברי בנולד דעלמא דאסור אלא בביצה לחוד קאמרי דמאן דמתיר התרנגולת דלית ליה מוקצה מתיר נמי בביצה. א"כ לפ"ז א"ש דלר"נ אסור ביצה שנולדה בשבת דאע"ג דבשבת לית ליה מוקצה היינו מוקצה גרידא דס"ל שאין אדם מקצה דעתו ממאי דחזיא ליה אבל התרנגולת בשבת ודאי סובר ר"נ דמלתא דפשיטא היא דמוקצה גמור הוא דלא חזי כלל וגרע טפי ממוקצה מחמת איסור ואף מגרוגרות וצמוקין וכ"ש למאן דאמר דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו תרנגולת בשבת דלא חזי למידי והו"ל מוקצה גמור דבעלי חיים. וא"כ פשיטא דביצתה אסורה אף בעומדת לאכילה ולא שייך לחלק לענין ביצה אלא בי"ט לפום האי סברא ואין להקשות א"כ מאי מקשה הש"ס בשבת פרק כירה גבי הא דאמר רבי יוחנן קינה של תרנגולים אסור לטלטלה ומוקמינן לה דאית בה ביצה ומקשינן עלה והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ואיצטריך ליה לאוקמי בדאית בה ביצת אפרוח והא למאי דכתיבנא בביצה שנולדה בשבת לא איירי ר"נ ופשיטא ליה דאסורה. איברא דלא קשיא מידי דהא התם כל השקלא וטריא קאי אמאי דמקשינן דר' יוחנן אדרבי יוחנן למאי דקאמר רבה בר בר חנה משמיה הלכה כר"ש ושמעינן שם לר"י גופא דקאמר אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל ומוקצה למצוותו משמע לפ"ז להדיא דר"י אי ס"ל כר"ש לית ליה שום מוקצה כלל אלא במוקצה למצוותו לחוד ואפשר דאף בגרוגרות וצמוקים לית ליה והתוספות נסתפקו שם בזה וכן בבעלי חיים שמתו קאמרינן שם להדיא אלא למר בריה דר"י דאמר חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו מאי איכא למימר ועליה משני דאית בה ביצה וא"כ מקשה שפיר והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ונהי דדוקא בביצה שנולדה מן המוקצה איירי ה"נ משמע דאפילו בבע"ח גמורים לא מיקרי מוקצה לר"י דאמר הלכה כר"ש דאמר להדיא אין מוקצה לר"ש כלל וכללא כייל וגם בזה משמע שנסתפקו שם התוספות אי מתיר ר"ש בבע"ח גמורים ולפי הסברא שלי י"ל דפשיטא לתלמודא דר"ש אליבא דר"י מתיר אף בבע"ח וא"כ דלא מיקרי התרנגולת מוקצה אף בשבת תו לא שייך לאסור הביצה משום נולד. וכל זה בסוגיא דהתם דאיירי לר"י אליבא דר"ש אבל בסוגיא דהכא איירי לר"נ אליבא דנפשיה שסובר דר"ש אית ליה מוקצה בעולם כגון בגרוגרות וצמוקים ודכוותייהו מילי טובא כדאמרינן בהמות המדבריות נמי כצמוקין וכגרוגרות דמי א"כ כ"ש בבע"ח גמור בשבת דהוי מוקצה ואף אי ר"ש גופא סובר דאף בבע"ח לית ליה מוקצה מ"מ ר"נ לא ס"ל כוותיה בהא דלא גרע ממוקצה מחמת איסור דקי"ל דלא כר"ש בפ' מי שהחשיך. וע"כ בלא"ה משמע דאית ליה לר"נ שם מוקצה בעולם אף בשבת דאלת"ה לא שייך להחמיר ולאסור בי"ט כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה ומה זלזול שייך בדבר המותר לגמרי אע"כ דאיכא שם מוקצה בעולם אלא דמחמרינן בדין מוקצה טפי מבשבת וא"כ דתרנגולת בשבת מוקצה גמור היא מש"ה ביצתה אסורה ואפשר דב"ש גופא לא פליגי ואמרי תאכל אלא בי"ט מטעמא דכתיבנא כיון דלית להו מוקצה ביצתה לאו נולד מיקרי אבל בשבת אסורה והיינו דפליגי דוקא בי"ט וא"ש אליבא דכולהו אמוראי דאף למאי דמסקו בביצה העומדת לאכילה לא פליגי אלא בי"ט אבל בשבת אפשר דכ"ע מודו דאסורה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך גבי שבת דעלמא לישתרי. נמצא דלפמ"ש נתיישבה כל הסוגיא אליבא דהלכתא למאן דאסרי בנולד דאיכא למימר דר"נ גופא וכל הני אמוראי אסרי בנולד אלא דשאני נולד דביצה דאוכלא דאפרת הוא ונולד דידה אינו אלא משום לתא דמוקצה אלא שהפוסקים ומפרשים הקדמונים לא נחתו לפרש כן והמעיין יבחר ודוק היטב. ובאמת מצאתי שדבר זה תלוי באשלי רברבי שהרי"ף ורמב"ם והרבה גאונים סברי דלמאי דקי"ל כר"ש אין מוקצה כלל בבע"ח לענין השוחט לחולה שמותר לבריא עיין בב"י סי' שי"ח ואף להאוסרים מודו דר"ש גופא מתיר אלא דלא קי"ל כוותיה וא"כ דברינו אלה הם כפתור ופרח. ודע שיש לי שיטה אחרת בזה כשיטת הפוסקים דשרו בנולד לגמרי כפשטא דלישנא דר"נ ומה שאסרו בפרק נוטל בתמרי פרסייתא היינו משום דאפילו לכלבים לא חזי אלא ע"י תיקון גדול אלא להסקה קיימי ומש"ה אסורים בשבת ודעתי לפרשה היטב בפ' י"ט אי"ה:

שם בגמרא אלא אמר רבה וכו' ומשום הכנה ופרש"י רבה לטעמיה דאמר בפסחים ויליף מהכא דמוקצה מדאורייתא וכו'. וקשה דהא שם בפסחים מקשה אביי עליה דרבה בהא דאמר מוקצה דאורייתא ורבה גופא הדר ביה ממאי דמוקי בעצי מוקצה ואחר העיון מצאתי שגם הר"ן ז"ל הרגיש בקושיא זו וכן התוס' בפ' בכל מערבין דקדקו בזה ודחו דבריו. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י דרבה לא הדר ביה במסכת פסחים ממאי דמוקי בעצי מוקצה אלא משום קושיא דאין חילוק מלאכה בי"ט אבל לקושיא קמייתא אפשר דלא חש לה דלאו קושיא אלימתא היא. ובאמת נראה דאביי נמי אקושיא שני' סמיך דמשה באפר ודאי לא מצי לדחויי מימרא דרבה דהא אף למאי דקאמר רבה מעיקרא עצי מוקצה דאורייתא ע"כ לא ילפינן מיניה לכל מוקצה דליהוי דאורייתא דבכולהו תלמודא פשיטא לן דסתם מוקצה איסור דרבנן אע"כ דלא איירי רבה אלא ממוקצה גמור היותר חמור כגון בעצי מוקצה שנשרו בי"ט דהו"ל נולד ומוקצה מחמת איסור דאסיח דעתיה משום איסור תולש דהוי דאורייתא או בשאר נולד שלא היה בעולם כלל וא"כ לק"מ מההיא שה מן האפר דאינו אלא מוקצה קל כדאמרינן שלהי מכילתין דאיכא למ"ד דאפילו מדרבנן מותר וא"כ דלעולם דרבה לא הדר ביה וס"ל דעצי מוקצה וכיוצא בהן הוי דאורייתא כן נ"ל אליבא דרש"י ז"ל. אמנם מה שהכריחו כאן לפרש דמהכא יליף דמוקצה דאורייתא נלע"ד ברור דמשמע ליה לרש"י דעיקר פשטא דקרא דוהיה ביום הששי והכינו היינו דקפיד קרא שאין לאכול בשבת או בי"ט שום דבר מה שלא הוכן בששי דהיינו בדבר דשייך הכנה כגון עצי מוקצה ונולד אבל הא דדרשינן שאין שבת מכין לי"ט וכן להיפך אין זה כלל במשמעות המקרא והיכן רמיזא ועוד דאי ס"ד דקפיד קרא משום טירחא די"ט להכין בו לשבת א"כ ביצה שנולדה באחד בשבת או לאחר י"ט ליתסר נמי בחול וכן עצים שנשרו בשבת או בי"ט ליתסרו בחול כקושית רש"י ותוספות אע"כ דעיקר קפידא דקרא היינו משום איסור מוקצה שאין לאכול דבר שלא הוכן מבעוד יום כגון נולד וכיוצא בו אלא דממילא אמרינן כיון דהכנה זו חשיבא שמתרת האיסור א"כ הו"ל מלאכה ואסור לעשותה ביום טוב או בשבת לצורך מחר משא"כ בחול דלא שייך איסור מוקצה א"כ לא מיקרי הכנה דממילא מלאכה הוא וכן פרש"י להדיא בפסחים ע"ש נמצא דאי לאו דמוקצה אסור תו לא שייך הכנה דרבה כלל. ולפמ"ש מבואר מל' רש"י דעיקר הכנה דרבה היינו משום מוקצה ונולד נגעו בה. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בסמוך קסבר רבה כל ביצה דמיתלדא האידנא מאתמול נגמרה לאו משום דאי היום נגמרה הוי שרי' דהא כ"ש דאסירא משום מוקצה דאורייתא שלא היתה מן המוכן בעולם כלל ביום חול ואע"ג דאוכלא דאפרת הוא סבר רבה דכיון שלא היתה בעולם כלל ולא היתה ראויה לאכילה קודם שנגמרה לא מיקרי אוכלא דאפרת דהיינו קפידא דקרא והכינו ביום הששי אלא משום דקושטא דמלתא הוא דמאתמול נגמרה א"כ אין כאן מוקצה דאורייתא אלא דאפ"ה אסורה מדרבנן משום גזירה י"ט שאחר השבת ותלמודא הוא דדייק הכי מדקאמר רבה משום גזירה ולא קאמר משום הכנה גרידה שלא היתה מן המוכן ע"כ סובר רבה דמאתמול נגמרה ואפשר דרבה גופא הוצרך לומר כן דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דב"ש דשרו הא אפילו בשאר מוקצה אסרי כ"ש בהא דהוי מדאורייתא לרבה להכי קאמר דמאתמול נגמרה וא"כ אין כאן משום מוקצה אלא משום גזירה וב"ש לא גזרי אטו י"ט אחר שבת. כל זה למדתי מסברא לפי שיטת רש"י ז"ל. ואח"ז עיינתי בדברי הקדמונים וראיתי דשדו בי' נרגא שכתבו הר"ן ומהרש"ל ז"ל דלא שייך איסור הכנה באותו יום אלא קפידא דקרא שאין י"ט מכין לשבת ומייתי ראיה מדאמרינן בפרק בכל מערבין תחלת היום קונה העירוב ושבת מכינה לעצמה משמע דמשום הכנה דיומא לא מיתסר דלא בעינן הכנה ביום חול וזה שלא כדברינו איברא דבלא"ה אין בזה סתירה דלפי שהם לא נחתין לשיטת רש"י לפ' טעם הכנה משום איסור מוקצה אלא משום טירחא די"ט והיא ג"כ שיטת התוס'. אמנם לשיטת רש"י נראה שהדברים מוכרחים ויש קצת ראיה לזה משיטת הירושלמי גבי לפידים שכבו שהביא הב"י סי' תק"א ולפי סברא זו מצינו ליישב שם ל' הב"י וכן מ"ש בסי' תקי"ג בדין אפרוח ומה שהקשה עליו הט"ז ואין כאן מקומו להאריך. אמנם יש ליישב לשיטת רש"י לפירושינו דלא תקשי מההיא דבכל מערבין דבלא"ה לא שייך התם כלל איסור הכנה דמוקצה אלא דאביי מקשה התם לרבה וס"ד דהתם נמי יש לאסור לערב מי"ט לשבת כיון שבא להתיר האיסור ודמי להכנה דרבה דאסור ליה משום שבא להתיר איסור מוקצה וע"ז משני שפיר דלא דמי דהתם אין ההיתר נגמר מי"ט לשבת אלא שבת מתיר לעצמו א"כ אין כאן הכנה כל עיקר שאין ההיתר מחמת הכנה ול' שבת מכינה לעצמה אפשר דאגב גררא נקטיה כנ"ל נכון אליבא דרש"י ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך. אחר ימים מרובין מצאתי להדיא בל' רש"י ז"ל לקמן פ' אין צדין (ביצה דף כ"ו ע"ב) גבי מוקצה לחצי שבת שכתב שם דמאי דלא חזי בין השמשות ונראה לאכילה בשבת או בי"ט גופא אסור משום דאין כאן הכנה מבעוד יום ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעינן כדכתיב והיה ביום הששי והכינו כו' עכ"ל. הרי להדיא כמו שכתבתי לגמרי דלית ליה האי סברא דשבת לעצמו מכין וע"כ דמפרש לה היא דבכל מערבין כדפרישית ודו"ק:

שם שבת בעלמא לישתרי. כבר כתבתי באריכות שיש להקשות מ"ש דקשיא ליה הא קושיא אמילתא דרבה דהא אדר"נ כ"ש דקשה שבת דעלמא לישתרי דהא בשבת סתים לן תנא כר"ש דמוקצה שרי ומאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ולדר"נ לא שייך לתרץ גזירה שבת אטו י"ט דהא בכל דיני מוקצה לא גזור שבת אטו י"ט ומ"ש ביצה. וכבר כתבתי ישוב נכון באריכות לשיטתינו. אמנם לפי שהקדמונים לא נחתו לפרש כשיטתינו כמ"ש לעיל צריך אני ליישב לפי פשוטו. ונלע"ד דבלא"ה ע"כ הא דמקשה הכא בפשיטות שבת דעלמא תשתרי לאו משום דפשיטא ליה דהכי דיינינן מעשה בכל יום דאסור בשבת אף בעומדת לאכילה הא ליתא דאכתי קשה לר"נ דשרי בעומדת לאכילה אף בי"ט אע"כ דעיקר קושית הש"ס אברייתא דלקמן סמיך דקתני א' ביצה שנולדה בשבת ואחד שנולדה בי"ט וכו' וא"כ לר"נ לא קשה דמצינן למימר דברייתא אליבא דר' יהודה אתיא דאוסר במוקצה בין בשבת בין בי"ט ואיירי בעומדת לגדל לחוד משא"כ לרבה דאוסר בי"ט אף בעומדת לאכילה משום גזירה דהכנה וא"כ ע"כ ברייתא דא��ד שנולדה בי"ט איירי בכל גווני אף בעומדת לאכילה ובכה"ג גופא קתני דאחד שנולדה בשבת ואיירי נמי בכל גווני דומיא די"ט וא"כ מקשה שפיר. אבל אי קשיא לי הא קשיא מאי מקשה לרבה שבת גופא תשתרי ותיפוק ליה דבשבת אפילו בלא טעמא דהכנה יש לאסור אף בביצה שעומדת לאכילה דהו"ל נולד גמור ולא חשיב כאוכלא דאפרת כיון שהאם אינה עומדת לאכילה מחמת איסור שחיטה. מיהו קושיא זו אינו אלא לשיטת הפוסקים דאסרי בנולד אף בשבת והיא שיטת ר"ת וסייעתו כמ"ש לעיל אבל לשיטתו הפוסקים דנולד שרי לגמרי בשבת א"כ לק"מ דאע"ג דהכא אליבא דרבה קיימינן דאית ליה מוקצה גרידא בשבת וכ"ש נולד מ"מ י"ל דהא דמקשה הש"ס שבת דעלמא לישתרי היינו דלדידן דקיימא לן כרבה בטעמא דהכנה בדיני דמוקצה ונולד לא קי"ל כוותיה אלא כדאפסקינן הלכתא בסוף שבת כר"ש א"כ שבת דעלמא תשתרי ולפ"ז נצטרך לומר דממעשים בכל יום מקשה דפשיטא לן דאסור דאי מברייתא דלקמן הא איכא לאוקמי כר' יהודה ומש"ה אוסר אף בעומדת לאכילה אלא לשיטת הפוסקים דנולד אסור אף בשבת קשה מיהו איכא למימר נמי דאליבא דהלכתא לא מיקרי נולד בעומדת לאכילה דאוכלא דאפרת הוא דאף דמוקצה מחמת איסור שחיטה אפ"ה שרי דהא דאמרינן לבר ממוקצה מחמת איסור היינו היכא דדחיה בידים משא"כ הכא לא דחיה לתרנגולת בידים וכ"כ הרמב"ם והרי"ף ז"ל להדיא גבי שוחט לחולה עיין בב"י סי' שי"ח וכ"כ התוספות בפ' בכל מערבין (עירובין דף מ') ד"ה הא מאתמול מוקצה דשחיטה לא מיקרי דחיא בידיה ואפילו לפירות הנושרין לא דמו ובזה נתיישב' קושית הב"י סי' שי"ח וא"כ מקשה שפיר שבת דעלמא תשתרי פי' לדידן דקי"ל כר"ש ובהא דהכנה קי"ל כרבה לישתרי ואנן קי"ל מעשים בכל יום דאסור כנ"ל. אלא דלפמ"ש בסמוך דע"כ לאו ממעשים בכל יום פריך דא"כ הו"ל לאקשויי בפשיטות לעיל אדר"נ דע"כ דמברייתא דלקמן פריך דמסתמא אסור אף בעומדת לאכילה דומיא דנולדה בי"ט וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה מברייתא דלמא ברייתא מתוקמי אליבא דרבה נמי כרבי יהודא כמו לר"נ והא דאסור אף בעומדת לאכילה היינו משום דלר"י בשבת אף בעומדת לאכילה אסור משום נולד כיון שהאם אסורה משום מוקצה מחמת איסור שחיטה ולא הוי כאוכלא דאפרת ובי"ט אסור משום הכנה ודוק. אחר עמדי על קושיא זאת ראיתי שהר"ן הרגיש בקושיא זו ותירץ דתרנגולת שעומדת לאכילה ואסורה בשבת משום מוקצה מחמת איסור שחיטה אפ"ה מיקרי שפיר אוכל לענין שביצתה מיקרי אוכלא דאפרת כיון שהאם עומדת לאכילה אלא דאיסור שבת רביע עלה משא"כ בעומדת לגדל ביצים לא קיימא כלל לאכילה ותו לא הוי ביצתה כאוכלא דאפרת ע"ש ובאמת סברא נכונה היא אלא דנראה דלשיטתו אזיל שמתיר ג"כ בחלב שנחלב בשבת מבהמה העומדת לאכילה ודוקא בעומדת לחלבה אסור משא"כ לרוב הפוסקים שהסכימו דאף בחלב שנחלב בשבת מבהמה העומדת לאכילה אסור וכ"כ בהגהות אשר"י בשמעתין והיינו מה"ט גופא דכיון שאינה ראויה הבהמה לאכילה משום איסור שחיטה לא הוי החלב כאוכלא דאפרת א"כ משמע דה"ה לביצה והדרא קושיא לדוכתא אם לא שאמר דשאני חלב דמגופא דבהמה קא מתמציא והו"ל כא' מאיבריה וכיון שהיא אינה ראויה לאכילה כמו כן החלב הכנוס במעיה אין שם אוכל עליה משא"כ בביצה דלאו מגופא אתיא הו"ל שפיר אוכלא דאפרת כיון שהאם גופא הוי קאי לאכילה אי לאו איסור שבת ובביצתה ל"ש איסור שבת משא"כ בביצת תרנגולת העומדת לגדל לא הוי כאוכלא דאפרת כיון שאין שם אוכל כלל על אמה וזה דוחק. אמנם למאי דפרישית לעיל בסמוך דעיקר מימרא דרבה בהא דקאמרינן אליביה דביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה היינו משום דאי היום נגמרה בלא"ה מיתסר משום נולד וכמ"ש באריכות לשיטת רש"י א"כ מצינן למימר דהשתא דאתינן להכי דמאתמול נגמרה תו לא שייך כלל איסור נולד בביצה דכיון דמאתמול נגמרה כמאן דמנחא בדקולא דמי ואף שהתרנגולת אינה עומדת לאכילה משום איסור שחיטה אפ"ה ביצתה עומדת לאכילה מעי"ט ודעתיה עלה לאכלה למחר והרי היא כאגוז בקליפתו דאע"ג דקליפה אינה ראויה לאכילה אפ"ה לא הוי נולד משא"כ בחלב שלא היה מאתמול כלל כנוס במעיה הוי שפיר נולד למאן דאסיר. ולפ"ז אפשר דאף בעומדת לגדל לא מיתסר ביצתה כלל משום נולד מה"ט גופא כיון דמאתמול נגמרה הו"ל כמנחא בדקולא ואף שהתו' כתבו דבלידתה נמי שייך הכנה מ"מ נולד מיהא לא מיקרי אם לא היכא שהתרנגולת עומדת להטיל ביצים ולגדל אפרוחים כמו שפירשו קצת רבוותא עומדת לגדל דבכה"ג ודאי אסירא דביצים גופא מוקצה היא ושייך נמי נולד דלגדל אפרוחים לא נגמרה מאתמול אלא עם יציאתה כדאמרינן לקמן ואף שסברא זו לא נזכרה בשום מפורש או פוסק לא נמנעתי מלכותבה כיון דלא נ"מ מידי לדינא דהא בין כך ובין כך ביצה אסורה אף אי לא מיקרי נולד אפ"ה אסורה משום גזירה דהכנה ודאינך טעמי ודוק היטב ואין להאריך יותר:

בתוס' בד"ה והיה ביום הששי וכו' ותימא דכאן משמע שהמן לא היה יורד ביו"ט וכו'. ולא ידענא מהיכן פשיטא להו שלא היה יורד כלל דלמא לעולם היה יורד אף בי"ט שחל בע"ש אלא שלא היה יורד בו לחם משנה לצורך שבת כדי שלא יהא י"ט מכין לשבת אבל מה שירד באותו יום לצורך י"ט לא שייך הכנה לשיטתם כמ"ש לעיל וכן מבואר בל' הרא"ש ז"ל גבי עצים שנשרו דמה שנשר באותו יום לא מיתסר אלא משום מוקצה ולא משום הכנה משמע דלא שייך הכנה לצורך היום עצמו וא"כ מה שלא ירד המן בשבת לאו משום דהוי אסור משום שהכין לעצמו אלא משום איסור הוצאה וזה לא שייך בי"ט דהותרה הוצאה א"כ אה"נ שהיה יורד המן בי"ט אלא שאם חל בע"ש לא ירד בו לחם משנה אלא בעי"ט היה יורד לצורך שבת משום איסור הכנה מי"ט לשבת וצ"ע אמנם כבר כתבתי שיש לומר דאיסור הכנה שייך נמי באותו יום עצמו ואפשר דבהאי סברא פליגי המדרשים אם היה יורד בי"ט או לא:

בפרש"י בד"ה ומי גזרינן וכו' וא"ת הו"ל גזירה לגזירה וכו' תריץ הא מצי לאוקמי וכו' והא דאמרינן בכל התלמוד שאין גוזרין וכו' מהאי קרא נפקא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מה כוונת רש"י בזה ומה ענינו לכאן דכמה פעמים נזכר בש"ס. והנלע"ד ליישב שזה סיוע לפרש"י הקודם שרוצה לפרש קושית הש"ס דליגזור בביצים במעי אמו בי"ט אחר השבת ותירץ דאף בכה"ג מותרין במעי אמן דמלתא דלא שכיחא הוא ולאפוקי מסברת רבינו אפרים שהביא הרא"ש דבנמצאו במעי אמן ביו"ט אחר השבת אסורים משום ספק הכנה וא"כ ע"כ מוכרח לפרש לשיטת ר' אפרים דהש"ס מקשה דאף בי"ט דעלמא ליתסרי ורש"י לא רצה לפרש כן דא"כ לא מקשה מידי דהו"ל גזירה לגזירה. מיהו אכתי יש לפרש כשיטת רבינו אפרים ולא נחית לסברת גזירה לגזירה אי הוי מלתא דתליא בסברא דשפיר יש לחלק דהא דמקשה הש"ס לקמן גבי ביצה משום פירות הנושרין ומשקין שזבו דהו"ל גזירה לגזירה היינו משום דבביצה לא שייך כלל איסור תלישה וסחיטה אף מדרבנן בשום צד וא"כ ע"כ אם נאסור אותן אינם מצד עצמן כלל אלא משום פירות הנושרין ומשקין שזבו שאסורים משום שמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט מש"ה הו"ל שפיר גזירה לגזירה ויש להתיר הביצה לגמרי דלא דמי להנך ומשני דאפ"ה הו"ל חדא גזירה כיון שגזרו כן בפעם אחת משא"כ כאן דאף אם נאמר להתיר בביצים במעי אמן בי"ט דעלמא ע"כ נצטרך לאסור אותן בי"ט שאחר שבת דהתם הו"ל חדא גזירה וא"כ דביצים שבמעי אמן יהיו מותרין בי"ט דעלמא ובי"ט אחר השבת יהיו אסורין ממילא אתו לחלק ג"כ בשל תורה דבביצים שנולדו גופא יאמרו דבי"ט אחר השבת אסורין ובי"ט דעלמא לישתרי ומש"ה שייך שפיר לומר לא פלוג רבנן כיון דע"כ שייך בהו מיהא איסור דרבנן לא חילקו בתקנתן וכדאמרינן בעלמא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולפעמים אמרו עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ועוד דהא אביי הקשה כן לרבה ושמעינן לאביי בפ"ק דשבת גבי לא יעמוד בר"ה וישתה ברה"י ואיבעיא לן כרמלית מאי אמר אביי היא היא ולא הו"ל גזירה לגזירה ואפשר דהיינו נמי מה"ט כיון דע"כ שייך בכרמלית גזירה דרבנן לא פלוג רבנן בינו לר"ה. לכך פרש"י דהא דאין גוזרין גזירה לגזירה לאו מסברא אמרינן אלא מקרא נפקא דכל היכא שאיסור דרבנן משום גזירה שהוא משמרת לא עבדינן גזירה שניה וא"כ לא שייך לחלק בסברא שכתבתי אלא בכל ענין אין גוזרין אלא היכא שראו דאי לא הא לא קיימי הא וגזרו כן בפעם א' ואפשר דה"ט דאביי בכרמלית לפי שאין הכל בקיאין בין כרמלית לר"ה ויזלזלו בר"ה גופא או להיפך למי שבקי בו יבוא לזלזל לגמרי באיסור כרמלית ובאמת מצינן שהחמירו חכמים בקצת דבריהם בכרמלית יותר מר"ה לענין מצא מין את מינו וכן בפרק חלון (עירובין ד' ע"ז) אמרינן בהדיא דברשויות דרבנן החמירו יותר לעשות חיזוק משא"כ בביצה בין נמצא במעי אמו ובין נולדו לא טעו אינשי וכן בין י"ט אחר שבת ובין י"ט דעלמא לא אתו למיטעי ולא שייך לגזור גזירה לגזירה אליבא דכ"ע ועוד דלא שכיחא ולא שייך לומר אי לא הא לא קיימא הא ודו"ק:

בא"ד ואין י"ט מכין לחבירו לא גרסינן. גם בזה יש לתמוה מה ענינו לכאן דלעיל במלתא דרבה הו"ל לפרושי הכי ולפמ"ש יתיישב היטב דעיקר כוונת רש"י לפרש דקושית הש"ס דנגזור בהנך שנמצאו במעי אמן בי"ט שחל ע"ש אבל א"א לפרש אהנך די"ט דעלמא דהו"ל גזירה לגזירה. ולפ"ז אי הוי גרסינן במלתא דרבה אין י"ט מכין לחבירו אכתי הוי מצינן לפרש דאי"ט דעלמא קאי ולא הו"ל גזירה לגזירה דהא אין לנו שום י"ט שאין אנו עושים שני ימים וא"כ באותן שנמצאו במעי אמן בי"ט שני ודאי שייך לגזור אטו הנך דמתיילדין ביומיה דאסירי שנגמרו אתמול דהו"ל מכין מי"ט לחבירו וכיון דע"כ בי"ט שני אסור ממילא יש לאסור נמי אותן שנמצאו בי"ט ראשון דאין בין י"ט ראשון לשני ואם נחמיר בי"ט שני טפי מבראשון מיחזי כחוכא ואיטלולא ואי לא הא לא קיימא הא לכך פרש"י דלא גזרינן אין י"ט מכין לחבירו וא"כ א"ש ודוק ומ"ש רש"י ז"ל דלא גרסינן משום דמקרא נפקי אע"ג דלפמ"ש לעיל דעיקר קפידא דקרא שאסור בי"ט ובשבת מה שלא הוכן מאתמול ביום חול והא דאמרי' אין י"ט מכין לשבת היינו דכיון דקרא אחשביה להאי הזמנה אסורה בי"ט ובשבת מלא תעשה כל מלאכה וא"כ יש מקום לומר דהא דאסור נמי מי"ט לחבירו היינו משום איסורא דלא תעשה כל מלאכה אלא דאכתי לא שייך לומר כן דהא לא מיקרי מלאכה אלא משום שמתרת האיסור כמ"ש והכא כיון די"ט של גליות לא אשכחן מן התורה א"כ ממ"נ מותר מי"ט לחבירו אי היום חול מותר ואי למחר חול הו"ל כמכין מיום טוב לחול דלא מיקרי מלאכה דהכנה ממילא כיון שאינו מתיר האיסור ודו"ק:

בתוס' בד"ה מלתא דלא שכיח וכו' וקשה דלמא אם לא שחטה וכו' ותיאסר בלא גזירה מספק עכ"ל. אף דלפמ"ש לעיל לשיטת רש"י דהכנה דאותו יום עצמו נמי אסור א"כ אותן שנמצאו שנגמרו במעי אמן ליתסרו ממ"נ אי אתמול נגמרו והיא נולדה היום אסורה משום גזירה ואי היום נגמרו כ"ש דליתסר משום הכנה שלא הוכנה מיום חול אלא דגם בזה שייך תירוץ התוס' דכל שלא נולדה ע"י כך לא מיקרי הכנה כלל וק"ל:

בגמ' רב יוסף אמר גזירה משום פירות הנושרין נראה לי דהא דגזרו בביצה משום פירות הנושרין משום דשייך ביה קצת ענין תלישה כדאמרינן פ' שמונה שרצים האי מאן דאושיט ידיה למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום תולש דהו"ל עוקר דבר מגדולו ואע"ג דאמרינן לעיל דמאתמול נגמרה וא"כ בפירות הנושרין גופא כה"ג שרי אם נשרו מעי"ט אפשר דרב יוסף לא ס"ל דמאתמול נגמרה או אפשר דלאו כ"ע ידעי להא מלתא דמאתמול נגמרה ואם כן אתי לאחלופי בפירות הנושרין ומה שלא גזרו בעגל שנולד בי"ט תירצו התוס' לקמן דף ו' ע"ש:

בפרש"י בד"ה רב יוסף כו' דאסירי משום פירות הנושרין מן האילן בשבת עכ"ל. מה שדקדק לכתוב בשבת אע"ג דבי"ט קיימינן כבר כתב מורי זקיני הגאון בספרו מג"ש פ' אין צדין דרש"י ז"ל לטעמיה דתולש גופא מותר בי"ט מן התורה אלא דחכמים אסרו משום דאפשר מאתמול ועיקר גזירה משום שבת דהו"ל מדאורייתא ומה שאסרו בי"ט לא חשיב גזירה לגזירה דיו"ט ושבת חדא מלתא היא ע"כ דפח"ח וע"ש ומ"ש די"ט ושבת חדא גזירה היא כ"כ התוספות פ' במה מדליקין (שבת דף כ"ד) ולקמן דף י"ח ע"ש:

בתוס' גזירה שמא יעלה ויתלוש ותימא ל"ל האי טעמא וכו' ותימא דהא פרש"י גופא וכו'. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם דלענ"ד צדקו דברי רש"י דודאי איצטריכו תרי טעמי דהכא לא שייך כלל לומר דפירות הנושרין גופייהו לא מיתסרי אלא משום מוקצה דהוא איסור דרבנן דאם כן לא שייך לגזור בשבילם בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה דלא שייך בהו מוקצה והו"ל גזירה לגזירה ול"ל דאפ"ה גזרינן דחדא גזירה היא דא"כ תקשי למה לן טעמא דגזירה משום פירות הנושרין דהוי גזירה רחוקה ביצה אטו פירות ואמאי לא קאמר דגזרינן ביצה העומדת לאכילה משום ביצה שנולדה מתרנגולת העשויין לגדל ביצים שאסורה משום נולד לשיטת רוב הפוסקים לשיטת ר"ת וסייעתו ומכ"ש דלדידיה נולד אסור אף בי"ט להנך אמוראי אע"כ דמשום איסור מוקצה לא שייך כלל לגזור במידי דלאו מוקצה אטו מידי דמוקצה דהו"ל לגזירה לגזירה. ועוד דא"כ לא משכחת שום דבר שיהא בו היתר טלטול וא"כ שפיר איצטריך למימר הכא משום איסור תלישה דהוי מדאורייתא ומה שהוצרך רש"י לפרש לקמן בפרק אין צדין הטעם משום מוקצה ולא ניחא ליה לפרש משום גזירה שמא יתלוש נראה ברור דלא שייך שמא יעלה ויתלוש אלא בפירות הנושרין מאליהן בשדה שלו דמתוך שנתיר לו לאכול הפירות שנשרו יעלה באילן ללקט הפירות שנשרו שם ומונחים על האילן ודרך מתעסק ישכח שהוא שבת או י"ט ויתלוש והכי משמע להדיא בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו ע"ש משא"כ לקמן דאיירי בעובד כוכבים שהביא דורון משלו לישראל וא"כ לא שייך כלל לגזור שמא יעלה ויתלוש ול"ל דניגזור שמא יאמר לעובד כוכבים לתלוש מן המחובר דאמירה לעובד כוכבים גופא מדרבנן היא ואכתי הו"ל גזירה לגזירה ועוד דרש"י ז"ל לשיטתו דמשמע להדיא דלא ס"ל לגזור שמא יאמר לעובד כוכבים ממה שפי' שם לקמן גבי עובד כוכבים שהביא דורון דמותר לערב י"ט ראשון ולא כמ"ש התוספת וכמה גאונים דאסורין עד מוצאי י"ט שני משום שמא יאמר לעובד כוכבים להביא מן המחובר ורש"י ז"ל וסייעתו נחלקו משמע דלא ס"ל האי גזירה שמא יאמר לעובד כוכבים ועוד אפרש בזה לקמן אי"ה. ועי"ל דמה שהוצרך לפרש לקמן משום איסור מוקצה היינו כדי לאוסרן בטלטול דהכי משמע בסוגיא שם דלישנא דאסורין היינו אף לטלטל משא"כ משום גזרה שמא יעלה ויתלש לא שייך לאסור לטלטל ותדע דהכי הוא שהרי לקמן פרש"י דמה שאסורים בכדי שיעשה היינו שלא יהנה ממלאכת י"ט וא"כ מעיקרא ל"ל טעמא דמוקצה ואמאי לא מפרש נמי טעמא שלא יהנה ממלאכת י"ט אע"כ דמשום טלטול הוצרך לטעמא דמוקצה וכוונתי בזה לדעת מהרש"ל ז"ל. ועוד נ"ל ברור דפרש"י לקמן הוא אליבא דהלכתא דהא בפרק מקום שנהגו אמרינן דאנשי יריחו היו אוכלין פירות הנושרין ולא הודו להם חכמים ואמרינן שם מעיקרא דמחלוקת בשל מכבדות דמ"ס גזרינן שמא יתלוש ומ"ס לא גזרינן אבל של בין הכיפין לא שייך שמא יתלוש ומותרין ופריך רבא אכתי הא מוקצות נינהו והכי אסקינן דאף בין הכיפין אסורין משום מוקצה א"כ לקמן דאמרינן סתמא עובד כוכבים שהביא דורון וכו' ולא מפליג בין מכבדות וכו' אע"כ דמלתא דפסיקא היא דאסורין משום מוקצה כמסקנא דפסחים וכן רב יוסף דהכא נראה דלא ס"ל כסוגיא דהתם אלא ס"ל דאף בשל בין הכיפין גזרינן שמא יתלוש דאלת"ה א"כ איך שייך לגזור בביצה דלא עדיף ביצה משל בין הכיפין דלא גזרינן אטו של מכבדות והתוס' הרגישו שם קצת בזה בדבריהן וצ"ע. מ"מ הרי נתבאר שיטת רש"י שצדקו יחדיו פירושו כאן ופירושו בפרק אין צדין כ"א לפי דרכו ומעתה אשוב אראה ליישב לשון התוספות לאחד אחד דמה שהקשו דהו"ל לפרש הכא טעמא דמוקצה ולמה לי טעמא דשמא יעלה ויתלוש אין הכוונה בזה על לשון הש"ס אלא אדרבא אגופיה דמלתא דרב יוסף קשיא להו דנראה שלא שייך לגזור בביצה משום פירות הנושרין אלא אי אמרינן דפירות הנושרין גופייהו גוזרין עליהן חכמים גזירה מיוחדת משום שמא יעלה ויתלוש וא"כ איכא למימר שפיר דבאותו שעה שגזרו על פירות הנושרין ראו ג"כ דההיא דביצה דמיא להם שנשרה מאליה וכללוה בכלל גזירתן משא"כ כיון דפירות הנושרין אסורין בלא"ה משום איסור מוקצה א"כ ע"כ אף דשייך בהו נמי איסור דא��רייתא גזירת תלישה אעפ"כ לא הוצרכו חכמים לתקן עליהם לאוסרן דממילא היו אסורין בכלל איסורי מוקצה וא"כ גזירת ביצה מהיכא אתיא דהא משום איסור מוקצה לא שייך לגזור בדבר שאינו מוקצה כמ"ש בהכרח ול"ל דעל הביצה לבדה גזרו בפרטות משום גזירת פירות הנושרין דשייך בהו גזירת איסור תלישה הדר הו"ל גזירה לגזירה ודוק היטב שנ"ל סברא נכונה אף שאין בו סתירה הכרחית על פרש"י אפשר שתוספת נתכוונו לזו הקושיא. אלא דקשיא לי אם לזה נתכוונו התוספות א"כ לא תירצו כלום במ"ש דטעם דתלישה איצטריך אליבא דר"ש כדמסקו דאיירי בחצר שהם מוכנים לעורבים ולית בהו מוקצה והיינו דוקא אליבא דר"ש דהא לרבי יהודא לית ליה האי סברא דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם כדאמרינן פרק מקום שנהגו. וא"כ לפ"ז נצטרך לומר דלר"י קושטא דמלתא לא הוצרכו לתקן גזירה מיוחדת על פירות הנושרין דהא אסירי משום מוקצה וא"כ ממילא לא שייך לגזור בביצה משום פירות הנושרין כדכתיבנא א"כ קשה לרב יוסף ר' יהודא דאמר כב"ש ולא כב"ה דהא ב"ה לא אסרו ביצה שנולדה בי"ט אלא משום פירות הנושרין ול"ל דר' יהודה דאית ליה מוקצה סובר דפלוגתא דב"ש וב"ה בביצה העומדת לגדל ואסרו ב"ה משום מוקצה דא"כ קשה וליפלגו בתרנגולת גופא דמה"ט נאדי רב יוסף מאוקימתא דרב נחמן מיהו מצינן למימר דהא בלא"ה לר"י צ"ל דההיא דמגביהין עצמות וקליפין איהו לא מפיך לה אלא גריס לה בענין דתיתוקם מלתא דב"ה כוותיה דאוסר במוקצה וא"כ לא שייך להקשות וליפלגו בתרנגולת דהא איפלגו התם בעצמות וקליפין להודיעך כחן דב"ה והכא פליגי בנולד להודיען כחן דב"ש כנ"ל נכון אלא שהתוספות ע"כ לא נחתו לכל זה כמו שאכתוב לקמן בלשון התוספות בד"ה לדידי אפילו בראשון ויש ליישב וצ"ע ודוק. ומ"ש בא"ד אבל תימא א"כ וכו' ל"ל טעמא דלקמן ותירצו דמיירי במידי דבעי מרא וחצינ' וכו' דלא שייך גזירה דתלישה מש"ה הוצרך לטעמא דמוקצה וכו' וקשיא לי בגווה דאכתי אף במידי דבעי מרא וחצינא ל"ל טעמא דמוקצה דבלא"ה יש לאסור משום גזירה שמא יאמר לעובד כוכבים לתלשם כמ"ש התוספת עצמן גזירה זו שם באותו סוגיא לענין כדי שיעשו דאסורין אף ביו"ט שני וממילא דליכא למימר נמי דבמידי דבעי מרא וחצינא לא שייך אף לגזור שיאמר לעובד כוכבים דא"כ אמאי כתבו התוספות שם דלישנא דגמרא דנקט כדי שיעשו היינו ביום הראוי לעשייה אבל בי"ט שני אסורים משום שמא יאמר לעובד כוכבים והא התם איירי ע"כ במידי דבעי מרא וחצינא כמ"ש התוס' כאן מדנקט לה גבי דיני מוקצה אלמא דאפ"ה חיישינן שמא יאמר לעובד כוכבים וא"כ אכתי טעמא דמוקצה ל"ל. ועוד שהרי התוספות עצמן מייתי הכא התוספת' דאמר מפני שמרגילו לשבת הבאה והיינו שמא יאמר לעובד כוכבים וא"כ לא תירצו כלום דאכתי טעמא דמוקצה ל"ל. מיהו יש ליישב דהא דקשיא להתוספות הכא דלא איצטריך לקמן טעמא דמוקצה דהו"ל למימר משום שמא יתלוש היינו משום דשמא יתלוש חמיר טפי דאיסור דאורייתא הוא ואפשר דמשמע להו דמשום שמא יתלוש לחוד שייך נמי לאסור בטלטול שכן נראה באמת מדבריהם וע"ז תירצו שפיר דאיירי במידי דבעי מרא וחצינא דלא שייך שמא יתלוש ואע"ג דשייך שמא יאמר לעובד כוכבים אפשר דמה"ט לא שייך כלל לאסור בטלטול כיון דגזירה לגזירה הוא. ועוד אף שנתיר לו הטלטול בשביל כך לא יאמר לעובד כוכבים מש"ה איצטריך שפיר לטעמא דמוקצה וטעמא דשמא יאמר לעובד כוכבים אהני לענין דבעינן כדי שיעשה כנ"ל. ובעיקר הסברא שכתבו התוספת אין לתמוה דאכתי אף במידי דבעי מרא וחצינא נמי לגזור משום אותן פירות דלא בעי כמו שגזרו בביצה אע"ג דלא שייך בהו תלישה כלל דאיכא למימר דדוקא בביצה כיון שנושרת מאיליה נכללה בגזירת פירות הנושרין משא"כ הני דבעי מרא וחצינא שאין דרכם לנשור מאליהם לא נכללו באותה הגזירה וק"ל. ומ"ש בא"ד דלא שייך מוכן לעורבים רק ביושב ומצפה נ"ל כפי' מהרש"ל דאע"ג דלא שייך מוכן לעורבים מותרים כשיושב ומצפה אליבא דר"ש וכ"כ התוס' להדיא בפרק כל כתבי שני תירוצים אי משום דהוי מוכן לעורבים או משום דיושב ומצפה ע"ש ומ"ש מהרש"א ז"ל דבפרק מקום שנהגו משמע גבי אנשי יריחו דבעינן דווקא חזו לעורבים נלע"ד דאין משם ראיה דהתם רבא אסיק הכי ואזיל לטעמיה דכר"י ס"ל כדמשמע שם להדיא. ועוד דר"י גופא איירי בההיא דאנשי יריחו ולר"י ודאי לא מהני יושב ומצפה ואפילו מוכן לעורבים לא מהני אלא דאנשי יריחו הוו טעו בהכי משא"כ כאן שדברי התוס' אליבא דר"ש ודאי ביושב ומצפה לחוד סגי כדמשמע גבי נר שכבה ובכמה דוכתי. וכן מ"ש מהרש"א ז"ל דלמאי דמסקו התוס' הכא דבמידי דבעי מרא וחצינא לא שייך שמא יתלוש א"כ לעיל גבי מחתכין את הדלועין לא הוו צריכין לפרש דאיירי בתלושין אלא אף במחוברין בין השמשות עכ"ל ע"ש. ולענ"ד דבריו אינם מובנים לי דנהי דלא שייך בהו שמא יתלוש אפ"ה א"א לאוקמי במחוברין דמ"מ ליתסרי משום מוקצה למ"ש כאן דבמוקצה דמחוברין אף לר"ש אסורים אע"כ דבתלושין איירי וצ"ע:

בא"ד אך תימא מאי שמא יעלה ויתלוש הא אפילו לכתחלה עכ"ל. ונראה לי דקושיא זו דוקא לדבריהם הקודמים דמעיקרא לא הוי קשיא להו דמצינן למימר דגזירה שמא יעלה ויתלוש היינו דכיון שיעלה על האילן יתלוש הרבה דרך מתעסק אף לצורך חול וזה ודאי אסור או שמא ילקוט פירות דלא חזו לאכילה אלא לייבש כגון פצעילי תמרה וכיוצא בהם וא"כ לק"מ משא"כ לדברים הקודמין דאדרבה מלאכה מרובה לא חייש' אלא דוקא דברים שמתאוה להם ועודם בכפו יבלענה וא"כ מקשו שפיר דהא מה שיתלוש ויאכל מותר באמת דאוכל נפש הוא כנ"ל נכון ובזה יתיישב ג"כ שיטת הלכות גדולות שכתב דסחיטה גופא מותר משום אוכל נפש ותמהו עליו רבים מהא דאמרינן בסמוך גזירה שמא יסחוט ולמאי דפרישית א"ש דאפ"ה שייך לגזור שמא יסחוט הרבה לצורך חול וכמאן דאית ליה האופה מי"ט לחול לוקה דלית ליה הואיל ואפשר שבאלו המלאכות דתלישה וסחיטה שייך לגזור יותר שדרך בני אדם לעשות הרבה בפעם א' כמ"ש הראב"ד ואפשר שהתיר בה"ג בסוחט דבר מועט לאכול מיד דמוכחא מילתא ודו"ק:

בגמ' ואף רבי יוחנן סבר משום משקין שזבו עיין בתוס' ריש פ' חבית שהקשו שם הא ר"י גופא מסיק התם דמודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות ולא גזרו אטו זיתים וענבים וכיון דאף בשאר פירות לא גזרו מה ראו לגזור בביצה ותירצו דשאני ביצה שעומדת ליסחט מן התרנגולת וכו' ע"ש. אבל עדיין קשה לי דהא אמרינן דאפילו בזיתים וענבים מותר לסחוט לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא וכתב שם הרא"ש ז"ל דרבי יוחנן גופא נמי מודה בהא ע"ש שכבר כ"כ כמה פוסקים וא"כ האיך שייך לגזור בביצה דאוכל גמור הוא ואיהו נמי לא בעי ליה למשקה אלא לאוכל כדאמרינן ביצה אוכלא וב"ה נמי לא תאכל קאמרי משמע דאפילו לאכילה אסור. ועוד דאי ס"ד דביצה לא מיתסר נמי אלא לתוך הקערה דלמשקה קא בעי ליה. וא"כ לפ"ז מיהא שרי בטלטול כיון דחזיא לאוכל ולקמן משמע דר"י אוסר אף בטלטול כמו שאכתוב שם. מיהו איכא למימר דהא דמתיר בסוחט לתוך הקדירה היינו כיון שסוחט בידים לתוך הקדירה מוכחא מלתא טובא ולא שייך לגזור בהו משא"כ במשקין שזבו מאליהם וכן ביצה שנושרת מאליה לא פלוג רבנן ואסרו בכל ענין וק"ל:

בתוספות בד"ה לדידי אפילו בראשון שרי וכו' ותימא ר"י דאמר כב"ש. כבר כתבתי שיש לדקדק דלמא ר"י מוקי לפלוגתא דב"ש וב"ה בעומדת לגדל ומשום מוקצה ולא קשיא ליה ונפלוג בתרווייהו דהא לר"י ע"כ לא מפיך למתני' דמגביהין עצמות וקליפין אלא לדידיה ב"ה ס"ל אין מגביהין וא"כ פליגי התם במוקצה להודיען כוחן דב"ה והכא פליגי בנולד להודיעך כוחן דב"ש. ויש ליישב דע"כ סובר התלמוד עכשיו דסתם ביצה היינו אפילו עומדת לאכילה דאל"ה מאי דוחקיה לפ' לדבריהם דרבנן קאמר וטפי הומ"ל דר"י נמי איירי בעומדת לגדל כדתירץ רבינא אע"כ דסתם ביצה משמע ליה אפילו עומדת לאכילה וק"ל:

בגמ' בשלמא לרבה וכו' וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא מקשה לרב נחמן היינו משום דלטעמא דמוקצה א"ש דאיסור מוקצה חמור כעין דאורייתא כדאמרינן לקמן ספק מוכן אסור עכ"ל ואי לאו שכתב שמצא כן בתוס' ישנים היה לי להשיב דודאי מהא דאמרינן ספק מוכן אסור אין ראיה דההיא אליבא דמסקנא דכולהו ספיקי נמי אסירי משום דהוי דבר שיש לו מתירין אלא דיש ליישב משום דההיא דספק מוכן משמע להדיא ממתניתין דמצודות חיות ועופות וכו' אלא דלפ"ז קשיא לי דא"כ דהמקשה ידע דספק מוקצה יש לאסור טפי א"כ מאי מקשה לרב יוסף ולר' יצחק הא אינהו נמי מצי לאוקמי להאי ברייתא בעומדת לגדל ביצים ולמאן דאית ליה מוקצה דהא ע"כ לרב נחמן נמי לא אתיא אלא כר"י מדקתני א' שבת וא' י"ט ולרב נחמן משמע דבשבת לית ליה מוקצה כמ"ש לעיל. ועוד דלקמן גבי אין מבטלין איסור כתבו תוספות להדיא דמוקצה אין לו עיקר כלל מדאורייתא א"כ משמע דאדרבה גזירת מוקצה קיל טפי משאר מידי דרבנן שיש להם עיקר. וכן במ"ש מהרש"א ז"ל דהא דקאמר תלמודא דלרבה ניחא היינו דאיירי בשבת אחר י"ט או י"ט אחר שבת דוקא דכה"ג הו"ל ספק דאורייתא ולא בי"ט ושבת דעלמא ואם כן קשה מאי מקשה נמי להנך אמוראי דלמא אינהו נמי ס"ל הכנה דרבה בשבת אחר י"ט או י"ט אחר השבת ומוקי לברייתא בהאי גוונא גופא כמו לרבה אלא דמאי שסובר רבה דגזרינן י"ט ושבת דעלמא אטו י"ט אחר השבת בהא לחודא לא ס"ל כוותיה ומשום הכי הוצרכו לפרש מתני' במילי אוחרין ואף אם נאמר דמשמע להש"ס בפשיטות דלית להו הכנה דרבה כלל אפ"ה מצי לאוקמי אליבא דרבי אליעזר דאית ליה הכנה לקמן גבי ביצה שנולדה בי"ט דקאמר לא תאכל בשבת ואוקימנא משום הכנה וכן בפרק בכל מערבין אית ליה הכנה. (ואין לומר דכיחידאי לא מוקי לברייתא דה אף למאי דמשני דאיירי בספק טריפה נמי מסיק דלא מיתוקמי אלא כיחידאי):

לכך נלע"ד דהא דקאמר לרבה ניחא היינו אף בשבת וי"ט דעלמא דכיון דבי"ט אחר השבת מיהא הוי דאורייתא וספיקה אסורה א"כ בי"ט דעלמא שגזרו חכמים על ודאי ביצה שנולדה משום הנך גזרו ג"כ בספקן משום לא פלוג ובכה"ג מצינו בכמה דוכתי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואפשר דאי לא הא לא קיימא הא משא"כ להני אמוראי דלא משמע להו לגזור י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת אלא שגזרו בי"ט משום פירות הנושרין דהוי נמי מדרבנן א"כ מקשה שפיר והיינו נמי דלא מוקי לה כר"א דנהי דאית ליה לר"א הכנה מ"מ לא מצינן לומר שגוזר י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת כמו שיבואר. והא דלא מוקי לה בטעמא דמוקצה היינו משום דמוקצה גופא מדרבנן והא דקתני לקמן במשנה דמצודות חיות ועופות שספקן אסור אפשר דמשמע ליה משום טעמא דהכנה לרבה ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י שכתבתי לעיל דהכנה דרבה היינו דמוקצה דמחובר או נולד מדאורייתא הוי א"כ פשיטא דלק"מ והא דלא מקשה שפיר נמי לר"נ היינו משום דבלא"ה איתותב דהא אקשינן עליה וליפלגו בתרווייהו ולא משני מידי כנ"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה דספק טריפה ספק נולדה מתרנגולת טריפה כו' ולא ניחא ליה לפרש לביצה שנולדה מתרנגולת ספק טריפה דאפשר דס"ל דבכה"ג מקרי דבר שיש לו מתירין אם תטעון התרנגולת לאחר כ"א יום ועיין בק"א ומש"ה ניחא ליה לפרש בכה"ג שאין אנו יודעים אם נולדה מתרנגולת טריפה או מכשרה. ומ"ש רש"י ז"ל עוד בזה הדיבור דלאו בי"ט קאי ואיידי כו' לולי פירושו היה נ"ל לפרש דקאי שפיר נמי אנולדה בי"ט ולענין טלטול דאיירי בה רישא דברייתא דכיון שהביצה היא ספק דאורייתא ואינה ראויה לאכילה וא"כ הו"ל מוקצה לר"י דהא הך ברייתא ע"כ ר"י היא מדקתני אחד שבת ואחד י"ט כן נ"ל:

בגמ' א"ה אימא סיפא כו' אלא בשלמא ספק י"ט כו' הוי דבר שיש לו מתירין לכאורה יש לתמוה כיון דהמקשה אסיק אדעתיה האי סברא דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל א"כ מאי קשיא ליה מעיקרא ספיקא דרבנן הוא ואמאי לא אסיק אדעתיה דלענין ספיקא נמי יש להחמיר מה"ט גופא שיש לו מתירין כדמסיק רב אשי לקמן דמסברא ודאי יש להחמיר יותר בספק טריפה מבתערובת א' באלף שאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא. מיהו לפי שיטת מהרש"א שכתבתי בסמוך דהא דקאמר דסד"א בשלמא לרבה היינו משום דמוקמינן לה בשבת אחר י"ט א"כ מצינו למימר דיותר יש להחמיר בדבר שיש לו מתירין באיסור דאורייתא אפילו באחד מאלף ממה שנחמיר בספיקא דרבנן משום דבר שיל"מ משא"כ לפי מה שהוכחתי בסמוך דלרבה נמי לא הוי אלא גזירה דרבנן כיון דמוקמינן לברייתא בשאר י"ט א"כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב וצ"ע ועיין לקמן בסוף הסוגיא:

בתוס' בד"ה ואחרות באחרות כו' ועוד אומר רבי יצחק ב"ר ברוך דגרס ליה שפיר והכי פירוש' שנתערב גם האיסור דסד"א הואיל ואיכא כעין תרי רובא עכ"ל. ולכאורה נראה דוחק אלא דבאמת מצינו לפרש בפשיטות דהאיכא רבותא טובא דודאי היכא שנתערב בפעם אחד אפילו באלף שייך להחמיר שיש כאן ודאי איסור מש"ה החמירו בו חכמים דאפילו באלף לא בטיל דכיון שדבר שבמנין הוא עשאוהו חכמים כעין קבוע דאורייתא כמבואר בפוסקים משא"כ היכא שנתערבו תחלה אפילו חד בתרי דמדאורייתא בטיל ומותר לאכול שלשתן א"כ הו"ל כאילו נסתלק האיסור לגמרי וכמאן דליתא דמי וא"כ אפילו נתערב' אח"כ כולם כאחד לבין אחרים ס"ד אמינא דשרי כיון שאין כאן תערובת של איסור דאורייתא כלל אחר שכבר חזר להיתר כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:

גמ' רב אשי אמר לעולם ספק י"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין כו' ולכאורה יש להקשות מכאן על שיטת הר"ן ז"ל בנדרים והובא בפוסקים דטעמא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל משום דהו"ל מין במינו כיון שכולן סופן להיות מותר ובכה"ג אפילו רבנן דר"י מודו דלא בטיל דדמי לגמרי לדם הפר ודם השעיר ע"ש באריכות א"כ לא שייך ה"ט אלא לענין תערובות במשהו משא"כ לענין ספיקא דלא שייך ה"ט אם כן למה נחמיר בדבר שיל"מ בדרבנן וצ"ע ליישב:

שם אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה פשיטא דהיא ואמה שרי ועיין פרש"י דכב"ש ס"ל מיהו קשה הא ר"א אית ליה הכנה בפרק בכל מערבין וי"ל דנהי דאית ליה הכנה ואוסר ביצה שנולדה בי"ט אחר השבת מ"מ אפשר דבי"ט בעלמא לא גזרו אטו י"ט אחר השבת. מיהו בלא"ה י"ל שאחרים סברי דטעמא דר"א בעירובין משום דאסור למיקני שביתה ולא משום הכנה וכמ"ש התוספות שם:

בתוס' בד"ה אלא בהכנה דרבה וכו' ותימא דהא אמרינן כל ביצה וכו' עכ"ל. קצת קשה דילמא טעמא דרבה דכיון דשייך הכנה בביצה שנולד' בי"ט שאחר השבת מש"ה גזור נמי בהנך דמיתילדין אתמול בשבת לאסרן בי"ט כדאמרינן לקמן דגזור רבי יוחנן האי גזירה גופא גבי עצים שנשרו אלא דהא מסיק ר"י שם דבביצה לא שייך למיגזר כן כיון דחזיא ביומיה ולא שרינן ליה עד למחר מידע ידעי וכו' וא"כ מנ"ל לתלמודא הכי דר"י לית ליה הכנה דרבה דילמא אית ליה אלא דלא משמע ליה לגזור בכה"ג אע"כ פשיטא ליה לתלמודא דטעמיה דרבה לאו משום גזירה דהכנה אלא הכנה גופא שייך בנולדה בשבת לאוסרה בי"ט וק"ל ומה שיש לדקדק על לשון מהרש"א יבואר גבי עצים שנשרו:

בגמ' אושפזיכניה דרב אדא וכו' ואפי' רבי יוחנן לא שרי וכו' אבל ביומיה לא. ופרש"י משום איסור טלטול כבר הארכתי למעניתי בריש פירקין להקשות מ"ט דרב אדא דאסר בטלטול דאי משום דמייתי הכא מברייתא דלמא ברייתא אתיא כמאן דאית ליה מוקצה ונולד אבל רב אדא גופיה לית ליה נולד אף בי"ט כדאמר פ' במה מדליקין עובד כוכבים שחקק קב בבקעת ישראל מסיקה בי"ט ומסיק שם דלית ליה נולד וא"כ מ"ט דאוסר בביצה. ועוד דהא רבי יוחנן גופא נמי לית ליה מוקצה ונולד כדאמרינן סוף מסכת שבת דס"ל דטעמא דביצה משום משקין שזבו והתוספות כתבו בפרק כירה (שבת דף מ"ו) דמטעמא דמשקין שזבו לא שייך לאסור ביצה בטלטול אלא משום נולד וא"כ קשה טובא. מיהו לקושיא קמייתא מצינו למימר דהא דלית ליה לרב אדא נולד היינו דוקא בנולד שהיה בעולם כגון ההיא דחקק קב בבקעת שהבקעת היה בעולם וכן בההיא דפתילה דמקשה מיניה בשבת היה נמי בעולם משא"כ בנולד גמור שלא היה בעולם מודה וחילוק זה כתבו התוספות להדיא בריש מכילתין ולפ"ז נאמר דעובדא דרב אדא בעומדת לגדל דוקא איירי אבל הפוסקים כתבו להדיא דאף ביצה העומדת לאכילה אסורה בטלטול ולפ"ז צריך לומר הטעם דכיון שאסורה באכילה ממילא לא חזיא למידי ומש"ה אסורה בטלטול וכן מצאתי שכתב בעל מגן אברהם בריש סימן תקט"ז לענין עובד כוכבים שהביא דורון וכתב שבספר ים של שלמה נחלק על סברא זו וכדברי יש"ש משמע מלשון התוספות דפרק כירה דמטעמא דמשקין שזבו אין לאסור טלטול אע"ג דאסירי באכילה ולדעתי יש להכריע מכאן ועדיין צ"ע ודו"ק:

א"ר יוחנן עצים שנשרו וכו' אתי למימר ביומיהן נמי שרי ומשמע מפרש"י דביומייהו אסירי משום מוקצה ואין להקשות הא רבי יוחנן לית ליה מוקצה אפילו בי"ט כדמשמע סוף פרק מי שהחשיך. מיהו רש"י ז"ל לשיטתו שכתב בפרק אין צדין גבי עובד כוכבים שהביא דורון דכל מידי שהיה במחובר בין השמשות ר"ש גופא מודה דכגרוגרות וצמוקין דמי מדלא לקטינהו אתמול דחינהו בידים והרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו כאן דהו"ל נולד ומשום שמא יעלה ויתלוש משמע דלא ס"ל האי טעמא דכדחינהו בידים דמי אלא גבי עובד כוכבים שהביא דורון נמי משמע להו משום שמא יעלה ויתלוש חשיבי כמוקצה ואסור אף לר"ש וראיתי למהרש"ל שהביא לעיל לשון הרי"ף והקשה דכיון דשייך הכנה בי"ט אחר השבת א"כ באותן שנשרו בי"ט עצמו נמי ל"ל להרי"ף טעמא דיעלה ויתלוש ואמאי לא מפרש דגזרינן אטו י"ט אחר השבת כדגזרינן בביצה וע"ז תירץ דהכנה דעצים אף שנשרו בשבת לא הוי הכנה מדאורייתא כיון דלא שייך בהו לומר מאתמול נגמרו כמו בביצה אלא דביומן אסירי משום מוקצה מש"ה אם נתיר כשנשרו בשבת שלפניו מיחזי כהכנה ע"כ תורף דבריו. ודבריו נפלאים בעיני דמה שהקשה דשייך לגזור בעצים שנשרו בי"ט אטו שבת אחר י"ט שנתיר בי"ט אותן שנשרו בשבת וכתב כדגזרינן בביצה לא דמי כי אוכלא לדנא דהא בביצה לא גזרינן אלא בביצה שנולדה בי"ט עצמו גזרינן אטו ביצה שנולדה בי"ט עצמו כשחל אחר השבת אבל לגזור אטו ביצה שנולדה מאתמול לא שמענו והכא בעצים שנשרו בי"ט עצמו ע"כ רוצה לומר דנגזור בהו אטו עצים שנשרו בשבת שקודם י"ט וא"כ מנ"ל דגזרינן כה"ג בביצה הא ודאי ליתא ואף מהרש"ל ז"ל הרגיש ג"כ בזה אלא שר"ל דנגזור אטו עצים שנשרו בי"ט עצמו כשחל אחר שבת וע"ז מסיק דלא שייך בהו איסור כיון דלא שייך לומר מאתמול נגמרה כמו בביצה א"כ למה מסיק דלא שייך כאן כלל הכנה דאורייתא כשנשרו בשבת קודם י"ט. ולפמ"ש נתבאר היטב דשייך שפיר הכנה דאורייתא כשנשרו בשבת לאוסרו למחר בי"ט דהו"ל שבת מכין לי"ט ואין לך הכנה גדולה מזו ואפ"ה לא שייך לגזור כשנשרו בי"ט עצמו דבין נשרו היום לנשרו מאתמול כה"ג בביצה נמי לא מצינו ומאי קשיא ליה למהרש"ל על הרי"ף דודאי ניחא ליה להרי"ף טעמא דשמא יתלוש דשייך אף ביום טוב דעלמא. ובאמת נראה לי דעצים שנשרו בשבת אסורים ביום טוב שאחריו משום הכנה דאורייתא וכן הסכימו רוב הפוסקים אם לא לדעת קצת פוסקים שכתבו דכיון שהיה בעולם לא הוי הכנה מדאורייתא:

אמנם אכתי קשיא לי דשפיר שייך לגזור עצים שנשרו ביומייהו משום אותן שנשרו מאתמול דאסירי מדאורייתא ומוכחינן לה מדר' יוחנן גופא דהא לדידיה לית ליה הכנה ואפ"ה אוסר אותן שנשרו בשבת ואסורין בי"ט למחר דגזרינן אטו אותן שנשרו בייט עצמו ואם כן נראין הדברים ק"ו דהא לר' יוחנן אותן שנשרו ביומייהו לא אסירי אלא מדרבנן שמא יעלה ויתלוש ואפ"ה גזרו באותן שנשרו מאתמול בשבת אטו הני דנשרו ביומן וכ"ש דלדידן בהכנה דרבה דאותן שנשרו מאתמול אסורין מדאורייתא א"כ פשיטא דשייך לגזור באותן שנשרו ביומן אטו הנך דנשרו מאתמול ואף דלא קי"ל כר"י בעיקר מלתא היינו משום דאנן קי"ל כרבה דבתראה הוא וס"ל כרב דאית ליה דרבה אבל במה שגזר ר' יוחנן נשרו מאתמול אטו נשרו היום יש לנו לפסוק כמותו לגזור כה"ג להיפך דכ"ש הוא דבכל דוכתי קי"ל כר"י וכ"ש דלא אשכחן מאן דפליג בהא. ועכ"ז אין בזה קושיא על הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו הטעם דאסורין ביומן משום שמא יתלוש ולא כתבו הטעם משום גזירה אטו שנשרו מאתמול דאפשר דהטעם שמא יתלוש עדיף להו טפי. ועוד דאגב אורחייהו קא מפרשו לן הנך רבוותא לידע טעמא דר"י דאע"ג דלית ליה הכנה כלל אפ"ה אוסר כשנשרו ביומייהו והיינו טעמא שמא יעלה ויתלוש וממילא דלדידן אסור מתרי טעמי מטעמא דיתלוש ומטעמא דגזרה אטו שנשרו מאתמול ודוק היטב כי נכון הוא:

וע"פ הדברים האלה העליתי ארוכה על לשון הב"י ומהרש"ל במ"ש גבי דין אפרוח שנולד בשבת שקודם י"ט שהביא הטור א"ח בסי תקי"ט בשם רבינו יחיאל וכתבו הגאונים דא"כ נגזור נמי באפרוח שנולד בי"ט עצמו כדגזרינן בביצה וע"ז תמה הט"ז וכתב דלא שייך כלל לגזור כן ובביצה נמי לא אשכחן כה"ג גזירה ע"ש באריכות. וקמיה שמיא גליא שבתחלת עיוני בלשון הב"י שם וכן במ"ש בשם תרומת הדשן גבי לפידים שכבו בסימן ת"ק עמדתי משתומם וכוונתי לכל דברי הט"ז בשני דינים אלו. אמנם בהגיעי לכאן זכיתי ליישב דברי הב"י ומהרש"ל ותרומת הדשן דהא אשכחן בהדיא דגזר ר"י בנשרו מאתמול אטו נשרו מהיום אע"ג דבנשרו מהיום ליכא אלא איסור דרבנן אם כן כ"ש שיש לנו לפסוק כר"י לענין דשייך לגזור בנשרו ונולדו היום אטו מה שנשר ונולד מאתמול בשבת קודם י"ט כיון דהנך אסירי מדאורייתא אלא במ"ש באשגרת לישנא כדגזרינן בביצה שגגה נזרקה לפניהם אגב שיטפא דבביצה ודאי לא מצינן גזירה כה"ג אבל מ"מ עיקרי הדברים יש להם יסוד ואין כאן מכשול כלל כמ"ש הט"ז כנ"ל אלא שעדיין צ"ע דלכאורה דלא שייך האי שקלא וטריא אלא בי"ט אחר שבת ואפשר דבאמת עיקר קושיית ב"י ומהרש"ל באפרוח נמי היינו בי"ט אחר שבת מיהא ליתסר אף בנולד בי"ט ועוד יש לומר דכיון דבי"ט אחר שבת מיהא אסור א"כ י"ט דעלמא נמי ליתסר דכולה חדא גזירה היא ולזה כתבו כדאשכחן בביצה ועיין בק"א:

בגמ' ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדרבנן וכו' למאי דפירש רש"י לעיל גבי הכנה דרבה לטעמיה היינו מאי דיליף בפסחים דמוקצה דאורייתא וכמו שפרשתי לעיל באריכות א"כ לפ"ז צ"ל דרב מתנא פליג ולית ליה הא דרבה דהא רבה מפרש שם בהדיא בפסחים דעצי מוקצה דאורייתא וע"כ היינו עצים שנשרו ורב מתנא קאמר הכא בהדיא דמדרבנן היא דאי דאורייתא הא אין מבטלין איסור לכתחילה וכן למ"ש לעיל בשיטת רש"י דהכנה דיומיה נמי אסור וא"כ הוי דאורייתא וצ"ל דפליג ודו"ק:

בתוספת בד"ה נתקלקלו וכו' והקשה רבי פרץ וכו' ותירץ דאפילו לא באו וכו' מ"מ המוספין קריבין דהיכא דלא אפשר שאני עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דשם בפסחים אין הסוגיא כן וכתב שיש ערבוב וחסרון בל' התוס' וצריך להגיה דעיקר התירוץ דמעלה ומלינה בראש המזבח ע"ש באריכות. ולענ"ד קשה בעיני להגיה בזאת לחסר ולייתר ולחלף ועוד דעיקר פירושו של מהרש"א ז"ל תמוה בעיני וכאן לא שייך לפ' כלל דמעלה המוספין ולנין בראש המזבח דאכתי אין לך קלקול גדול מזה שרוב קרבנות מוספי ר"ה היו עולות שכולן כליל ואין מהם לכהנים כלום וא"כ שהיה מלין בראש המזבח לא נעשו עיקרי המוספין כמצוותן ועוד דכל כמה שלא הקטירו אברי מוספין לא היו יכולין להקריב המנחות ולא נסכים השייכין למוספי הרגל ומוספי דר"ח וא"כ זה הקלקול גדול הרבה יותר מקלקול השיר שהרי השיר לא היו אומרים אלא על הנסכים. ועוד דבהדיא אמרינן בפסחים דחביבה מצוה בשעתה וילפינן מהקטרת אימורין אף שכשירין כל הלילה אפ"ה הקטרתן דוחה שבת וי"ט ואין ממתינין עד הלילה. נמצא שהדברים ק"ו כיון דמשום מצוה בשעתה דוחה הקטרתן שבת וי"ט דחמיר טובא ואין מלינין הקטרתן בראש המזבח עד הלילה כ"ש דמשום עשה גרידא דהשלמה לא נמתין להקטיר למחר אלא ודאי מקטיר היום דחביבה מצוה בשעתה להקריב קרבנות הרגל ביומן דוקא ודוקא במחוסר כיפורים אמרינן שפיר דמלין לה דהתם לא שייך חביבה מצוה בשעתה דלאו חובת היום נינהו וכל עיקרן לא מייתי להו אלא לאשתרויי באכילת קדשים או לאכילת פסח וסגי בזריקת הדם לחוד אבל להקטיר א"א משום עשה דהשלמה. וא"כ לפ"ז אין צריך להגיה ואתיין דברי התוספת כפשטן דהכא כיון דלא אפשר כיון שלא באו העדים עד לאחר שהקריבו התמיד תו לא איכפת לן בעשה דהשלמה דמקטיר להו אחר התמיד כדי לקיים מצוה בשעתה ומייתי ראיה ע"ז דמצינו סברא זו דהיכא דלא אפשר שאני מדאמרינן בפסחים גבי מחוסר כפורים בע"פ דאע"ג דאמרינן התם דטעמא דמחוסר כפורים היינו משום דפסח עשה שיש בה כרת ודחי עשה דהשלמה דאין בה כרת היינו למאי דס"ד מעיקרא דאכילת פסחים תליא בהקטרת אימורי חטאת של מחוסר כפורים דכל כמה דלא הוקטרו אימורי חטאת לא מצו הכהנים אכלי בשר וכל כמה דלא אכלי הכהנים לא נתכפרו הבעלים מדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם וכיון דלא נתכפרו מיקרי מחוסר כפורים ואסור בפסח אם כן מיקרי עשה שיש בה כרת אבל למאי דמסקינן אכילת פסחים לא תליא בהקטרת אימורים אלא בזריקת דם לחוד נתכפרו ואישתרו הכהנים לאכול הבשר דכיון דלא אפשר להקטיר מלין האימורים ואכלי הכהנים הבשר ולא איכפת לן בעשה דואכלו אשר כפר כיון דלא אפשר שאני נמצא דכולה מלתא משום דלא אפשר הוא וקושטא דמלתא אפילו עשה דהשלמה לא שייך כיון דלא אפשר אלא דמשמע לתלמודא דעשה דהשלמה חמור מעשה דואכלו הכהנים כיון דמצינו בנטמאו בשר האימורים או שנאבדו דלא שייך נמי העשה דואכלו מ"מ מצינן מיהא היכא דלא אפשר לא איכפת לן והא דמייתו תוספת ממחוסר כפורים בע"פ ולא מייתו ממח"כ בשאר ימות השנה היינו משום דהתם פליגי רבנן עליה דרבי ישמעאל בן ר"י בן ברוקה אבל בע"פ כ"ע מודו כנ"ל ליישב לשון התוס' דכאן:

אמנם אח"ז עיינתי שהתוספת בפרק בתרא דר"ה כתבו בלשון וכי תימא דמלין להו בראש המזבח וכו' ע"ש. ולענ"ד צ"ע דאכתי אין לך קלקול גדול מזה מטעמא דכתיבנא שהרי אף שבת וי"ט דוחה הקטרת אימורין ולא אמרינן מלין בראש המזבח משום דחביבה מצוה בשעתה ובודאי זה הקלקול חמור טובא מקלקול השיר מלבד שאר דקדוקים שיש לדקדק בזה והנלע"ד כתבתי והמעיין יבחר:

בגמרא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין. אין לתמוה דמשום קלקול השיר היו דוחין כל המועדות מקביעתן האמיתי שהרי נראה חודש בזמנו אלא דגדולה מזו מצינו שאפילו משום חיבוט הערבה שאינו אלא מנהג הנביאים דחינן כל המועדים דלא ליקלע ערבה בשבת והיינו משום דמועדים מסורים לב"ד דכתיב אתם אפילו מזידין:

בתוס' בד"ה הא לן וכו' וא"ת לר' יוסי וכו' והא ר' יוסי בא"י הוי עכ"ל. ולענ"ד אין דבריהם מובנים לי דכ"ש דהא דאמרינן הא להו לאו אכל בני א"י קאי דע"כ בני א"י נמי אף לאחר התקנה עושין ב' ימים ר"ה מפני הספק שהרי א"א לשלוחים לצאת עד לאחר י"ט נמצא שאף אם לא באו העדים עד י"ט שני ע"כ היו עושין ב' ימים שיום ראשון היה להם לעולם בספק והא דאמרינן הא להו היינו למקום הוועד לחוד שהם לעולם אין עושין אלא יום אחד שאם באו העדים קודם מנחה היו גומרין אותו יום ולמחר חול ואם לא באו עד סמוך לערב שאין שהות היו יודעין דהאידנא חול ומותרין בעשיית מלאכה למאי דס"ד עכשיו דמתקנת ריב"ז ואי��ך לא היה עושין היום ולמחר קודש עד לבסוף דמסקינן מי לא מודה ריב"ז ואף אם נאמר דמסתמא היה רבי יוסי בבית הועד כדאמרינן אחר ר' יוסי לצפורי מ"מ היה מורה הלכה לשאר בני א"י וצ"ע:

שם ותניא כרם רבעי היה עולה לירושלים וכו' אע"ג דמתני' היא והו"ל למימר ותנן מ"מ כיון דעיקרא דמלתא דצריך מנין אחר להתירו לא מוכח מההיא מתניתין אלא מברייתא דכרם רבעי היה לו לר"א לכך קאמר לשון ותניא. ונראה שזה כוונת רש"י בד"ה ותניא נמי דצריך מנין אחר להתירו עכ"ל ונתכוין למ"ש ליישב הא דקאמר ותניא ולא קאמר ותנן והיינו כדפרישית אלא דבאמת בלשון המשנה שלנו איתא להיפך אילת מן הדרום ועקרב מן הצפון אם לא שנאמר שטעות סופר הוא באחד מהם או שזו ברייתא בפני עצמה היא ופליגא אמתני' וא"כ י"ל דהא דמייתי הברייתא ולא מייתי המשנה היינו משום דבאותה ברייתא גופא מסיק הא דכרם היה לו לר"א אלא שהפסיק בדברי עולא כדי לפרש טעם הדבר דמאותו טעם מוכחינן דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אע"פ שנתבטל הטעם וק"ל:

אבל קשיא לי דאמאי הוצרך כלל להביא הברייתא דכרם היה לו לר"א ומדייק מיניה טעמא דנמנו ותיפוק ליה דכולא מלתא הוי מצי לאתויי ממתני' דמעשר שני דהכי איתא שם להדיא כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד וכו' ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור לכמות שהיה רבי יוסי אומר משחרב המקדש היה התנאי הזה ותנאי היה בדבר שאימת שיבנה בה"מ יחזור לכמות שהיה עכ"ל המשנה. נמצא דבין לת"ק ובין לרבי יוסי הוצרכו לתקן לפדות סמוך לחומה כדי לבטל התקנה ראשונה אע"ג דבלא"ה לא היה שייך הטעם הראשון כדי לעטר דהא רבו הפירות וכן לר"י כשחרב הבית אע"כ דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו נמצא דממשנה עצמו מוכח כן ואמאי הוצרך להביא ברייתא ול"ל משום דלדברי הת"ק לא מוכח מידי משום דבמה שרבו הפירות לא נתבטל הטעם דכדי לעטר ירושלים דאכתי אף שרבו הפירות יש לעטר יותר ויותר ומש"ה הוצרכו לבטל בפירות להתיר הא ליתא דא"כ אכתי מאי מייתי מברייתא דר"א ומאן לימא לן דההיא עובדא דכרם היה לו לר"א היה לאחר חורבן דלמא קודם חורבן דידוע הוא דר"א היה גדול בשעת חורבן ולמד לפני ריב"ז כדאיתא בעובדא דאספסיינוס ובכמה דוכתי וא"כ לפ"ז מ"ש שרצה להפקירו לעניים שהיה סובר דאע"ג שרבו הפירות אכתי באיסורייהו קיימי ואמרו לו תלמידיו שכבר נמנו והתירוהו והיינו מטעמא דרבו הפירות כת"ק דר"י שהתירו אף בזמן הבית ובזה הוי מיושב נמי קושית התוספות מה שהקשו בד"ה ורצה להפקירו לעניים כיון שנאמר דהאי עובדא היה בזמן הבית. ול"ל דמה שהוצרך להביא מברייתא היינו משום דבברייתא אמר בהדיא לשון נמנו עליך חבריך דמשמע שצריך מנין אחר משא"כ ממתני' לא משמע לשון מנין אלא דליתא דהא מאי דמייתי מקראי דבמשוך היובל וכו' נמי לא משמע אלא שצריך להתיר בפירות ומדקאמר וכ"ת ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא ת"ש כרם רבעי ולא קאמר דמייתי מרבעי לאשמעינן דבעו מנין אע"כ דלא איכפת לן בזה ועוד דלשון והתקינו נמי משמע שתקנו במנין אע"כ דאפ"ה מוכח הש"ס שפיר דמשום טעמא דרבו הפירות נמי לא היו צריכין להתיר בפירות כיון שעיקר הטעם לא היה אלא כדי לעטר ומשרבו הפירות תו לא צריכין לעטר עוד יותר ומדהוצרכו להתיר בפירוש ע"כ היינו משום דבר שבמנין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דממשנה עצמה היה יכול להוכיח הכל כדכתיבנא ומלבד שצריך ליישב לשון התוספות בד"ה ובקש להפקירו כדפרישית. והנלע"ד בזה דממשנה גופא לא מצי לאוכחי מידי דאיכא למימר דמה שהוצרכו לתקן לפדות סמוך לחומה לא שהוצרכו לתקן לבטל התקנה הראשונה דלעולם אימא לך דאין צריך מניין אחר כיון שנתבטל הטעם לת"ק כדאית ליה ולר"י כדאית ליה אלא שהוצרכו לתקן לאידך גיסא שאינו רשאי להעלות הפירות עצמן לירושלים אלא צריך לפדות דוקא כמ"ש התוס' י"ט דכיון שרבו הפירות היו חוששין שלא יזלזלו מקח הפירות לגמרי וכן לר"י כיון שחרבה ירושלים ונתנה ביד עובדי כוכבים היו גוזרין שלא לעטרה ומוכח לה בעל תי"ט ממה שאמרו שם ותנאי היה בדבר ע"ש באריכות וא"כ לא מוכח מידי דצריך מנין אחר להתיר דבר שבמנין אם נתבטל הטעם אבל מברייתא דכרם היה לו לר"א מייתי שפיר דנהי דר"א לא ידע שגזרו לאסור להעלותן אכתי אמאי רצה להפקירן כיון שזה פשוט שהיה רשאי לפדותו שהרי נתבטל הטעם דכדי לעטר לכל חד כדאית ליה אע"כ מדרצה להפקירו היינו משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וכיון שר"א לא ידע שנמנו והתירו שפיר רצה להפקיר כנ"ל נכון ועיין מ"ש לקמן ישוב אחר ודו"ק:

ועפ"ז נראה לי ליישב לשון רש"י שכתב כאן בכיצד מברכין יש פלוגתא חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי עכ"ל והוא תמוה מאד מה כוונתו בזה דכמה פעמים מצינו בתלמוד כרם רבעי ולא פירש רש"י כן. ולענ"ד נראה ליישב דכוונת רש"י דמאן דתני בכל דוכתא כרם רבעי תני נמי במשנתינו דכרם רבעי היה עולה לירושלים אבל בשאר מינים לא היה נוהג כלל דין רבעי ומאן דתני בכל דוכתי נטע רבעי תני נמי במשנתינו נטע רבעי היה לירושלים וזולת שפירש כן לא הוי הש"ס מוכיח מידי דאי לאו שפירש כן היה נראה דאף דמאן דתני בכל דוכתא נטע רבעי וס"ל דרבעי נוהג בכל דבר אפ"ה גריס בההיא דהכא כרם רבעי. וא"כ לפ"ז היה צ"ל דאף דטעמא דכדי לעטר שייך בכל הפירות אפ"ה לא גזרו אלא בכרם שאין פירותיו מצויים דרובם לבצירה קיימי לעשות מהם יין כמ"ש התי"ט בשם הירושלמי ע"ש. אלא שהוא כתב שהיו עושין ממנו יין לנסכים. ולפ"ז לא שייך אלא בזמן הבית ואפשר דרש"י לא נחית לדברי הירושלמי וקס"ד דלמאי שנאמר שלא גזרו אלא בכרם ולא בשאר פירות שהרבעי נוהג בהם היינו משום שאין ענבים מצויין שעושין מהם יין לשתות וזה הטעם שייך אף לאחר החורבן. ואע"ג דעולא אמר ר' יוחנן הטעם כדי לעטר י"ל דהיינו אליבא דר' יוסי דס"ל דתליא בזמן הבית אבל לת"ק אפשר דשייך הטעם אף לאחר החורבן אלא שהם חזרו ונמנו להתיר משום שרבו הפירות דשאר מינים ולא היו חוששין עוד לענבים. וא"כ לפ"ז לא מוכח מידי בין אם נאמר דעובדא דר"א היה קודם החורבן או אף לאחר החורבן אפ"ה לא מוכח מידי דר"א רצה להפקיר שהיה סובר דאכתי באיסורייהו קיימי כיון שאין ענין הטעם תלוי בחורבן הבית וכן הטעם דרבו הפירות של שאר המינים לא היה פשוט בעיניו לבטל הטעם הראשון שיש בענבים נוסף על שאר הפירות עד שאמרו לו תלמידיו שהתירו בפירוש. לכך כתב רש"י ז"ל דליתא להאי פירושא אלא מאן דתני בכל דוכתי נטע רבעי וסובר שנוהג רבעי בנטע גריס נמי הכא נטע רבעי וא"כ ע"כ הטעם פשוט משום כדי לעטר ולמ"ד כרם רבעי היינו משום דאינו נוהג בשאר דברים כלל דין רבעי אבל מ"מ מיהא עיקר הטעם משום עיטור פירות וזה לא שייך לאחר החורבן וא"כ למה רצה להפקיר אע"כ משום דבר שבמנין הוא. ובעל תוספות יום טוב בשם הירושלמי כתב להיפך דאיכא מאן דתני בקמייתא כרם רבעי ובההיא נטע רבעי ואף לפ"ז יש לפרש ליישב לשון רש"י אלא שאין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה כבר נמנו וכו' אע"ג דלאחר החורבן הוי כו'. כבר הקשיתי לשאול מי הכריחו לפרש כן דילמא לעולם קודם החורבן הוי כדמצינו בדוכתי טובא שר"א היה גדול קודם החורבן ואפ"ה אמרו שפיר כבר התירוהו משום דס"ל כת"ק דר' יוסי בפ"ז דמעשר שני דמשרבו הפירו' התירו ואפילו הכי מוכיח הש"ס שפיר דכיון שרבו הפירות נתבטל הטעם דכדי לעטר ואפילו הכי הוצרכו לחזור ולמנות לכך נראה דמשמע לרש"י ותוס' פשוט דאליבא דת"ק לא הוי הש"ס מוכח מידי לפי שהטעם דכשרבו הפירות אינו פשוט כ"כ תדע דהא ר' יוסי פליג עליו וא"כ הוצרכו להתיר בפירוש ואכתי היכא שהדבר פשוט שנתבטל הטעם הראשון מנ"ל שצריך מנין אחר להתירו אע"כ דפשיטא להו לתלמודא דעובדא דר"א לאחר חורבן הוי וא"כ לאחר חורבן מלתא דפשיטא שנתבטל הטעם דכדי לעטר ואפ"ה הוצרכו לחזור ולמנות להתיר אלמא משום דבר שבמנין הוא. ועל התלמוד גופא אכתי איכא לאקשויי מנ"ל באמת דלאחר החורבן הוי דלמא קודם החורבן וכת"ק ולא מוכח מידי אלא דבזה י"ל דבעלי התלמוד לא ס"ל כלל כת"ק דלא משמע להו טעמא דמשרבו פירות אלא סברי דהלכה כרבי יוסי כמו שפסק הרמב"ם באמת וא"כ ע"כ דקושטא דמלתא לא התירו אלא משחרב הבית דאז פשוט שנתבטל הטעם ואפ"ה הוצרכו להתיר אלמא דבר שבמנין הוא ואפשר שמה שפסק הרמב"ם הלכה כרבי יוסי היינו מסוגיא דהכא כדפרישית ודוק היטב. והא דלא מייתי הש"ס מדרבי יוסי גופא כבר כתבתי לעיל דאיכא למיחש שתקנו לאידך גיסא שהוצרכו לתקן שאסור להעלות אבל מדר"א שרצה להפקיר מוכח שפיר:

ועי"ל דמש"ה מייתי הש"ס מאן חבירך ריב"ז דנראה שפת יתר ואפשר שכוונתם בזה להוכיח דלאחר חורבן הוי מדקרי לריב"ז חבירך והיינו שכבר נעשה ר"א כמו תלמיד חבר לריב"ז מש"ה לאו אורח ארעא שיאמרו תלמידיו ר' יוחנן רבך כדאיתא בר"ה בהא מלתא גופא משא"כ קודם חורבן שאז היה ר"א תלמיד גמור לריב"ז שר' יוחנן ב"ז גופא למד באותן הימים וא"כ אף תלמידי ר"א לא היו אומרים לו חבירך אלא רבך דבכמה דוכתי מצינו בהאי לישנא רבא דרבאי:

שם וטעמא דנמנו הא לא נמנו לא. לכאורה יש להקשות מאי ראיה צריך על זה מכרם רבעי ותיפוק ליה דממתניתין לעיל גופא שהתקין ריב"ז משחרב הבית שיהו מקבלין עדות כל היום אע"ג שכבר בטל הטעם דנתקלקלו בשיר ואפ"ה הוצרך לתקן אלמא משום דבר שבמנין וכו'. אלא דלק"מ דהא בסמוך אמרינן דעיקר הראייה דמייתי מכרם רבעי הוצרך משום מידי דרבנן דומיא דביצה וא"כ לא מצי לאתויי מההיא דמקבלין עדות דמלתא דאורייתא היא שאם אין מקבלין עדות מן המנחה ולמעלה מונין כל המועדים מיום ב' לכן מייתי מכרם רבעי שהוא מדרבנן:

שם בד"ה כל דבר שבמנין יש שהיו רוצין ללמוד מכאן וכו' ולא היא דהכא אין כאן שום זמן דקרא והיו נכונים וכו' לדבר שיהיה לסוף שלשת ימים וכו' דמשמע עולמית וכו'. ויש לתמוה היאך אפשר לומר כן הא בציווי הקב"ה אמר להם וקדשתם היום ומחר וא"כ אין לך קביעות זמן גדול מזה דמשמע להדיא שלא הזהירם אלא היום ומחר וממילא דמשה לא הוסיף אלא יום הג' מדרשא דהיום ומחר. מיהו בלא"ה יש ליישב דמ"ש שלשת ימים היינו משום פליטת ש"ז אבל לעולם לאחר מ"ת יהיו אסורים מחמת טומאת קרי:

בתוס' בד"ה מכדי כתיב כו' כך שיטת הקונטרס ודוחק הוא עכ"ל. עיין בס' מג"ש שכתב ליישב שיטת רש"י ז"ל:

בד"ה וביקש ר"א להפקירו לעניים וא"ת אי קסבר וכו' א"כ מה הרוויחו עניים בזה עכ"ל. והקשה מהרש"א דגדולה מזו הו"ל להקשות דכיון דס"ל לא קידשה אין רבעי נוהג כלל וכתב דאפ"ה נוהג משום דבר שבמנין עכ"ל ע"ש ואני בער ולא אדע מה ענין דבר שבמנין לכאן דא"כ כל המצות התלויות בארץ ואינן נוהגין בזמן הזה אמאי אין נוהגין משום דבר שבמנין אלא ע"כ דלא שייך כלל דבר שבמנין כיון שהכתוב תלאן בהדיא בקדושת הארץ ועדיפי טובא מחרמי�� לאחר זמן שכתבו התוספות דלא שייך בהו דבר שבמנין אלא מה שנהגו דין רבעי י"ל דהיינו מדרבנן כמו שחייבו עצמם במעשרות ותרומות בזמן הזה ומ"ש מהרש"א שכ"כ התוספות בפ"ד דר"ה אינו מוכרח שקושיית התוס' שם מדהוצרך להעלותן ולא רצה לפדותן כמו שהקשו כאן וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה מי לא מודה ופי' הקונטרס ה"מ לענין שמונין וכו' וקשה דמנין לו הן סברא עכ"ל. ולענ"ד כוונת רש"י פשוט בטעמו דודאי מה שתקנו בזמן הבית לנהוג היום ולמחר קודש אינו ענין כלל לטעם קלקול השיר אלא תקנה אחרת היא בפני עצמה דכל שבאו מן המנחה ולמעלה יעשו ב' ימים וא"כ אף שבטלו התקנה הראשונה וחזרו לקבל מן המנחה ולמעלה אפ"ה התקנה השניה במקומה עומדת משום דבר שבמנין דהא מעיקרא נמי הוי בעי למימר דביצה לא אישתרי אלא דדחי לה כיון דלא איתסר מעיקרא בפירות אלא בעדות תליא אבל במה שנהגו ב' ימים קודש לא תלוי כלל בקבלת העדות ועוד דשפיר נמי איכא למיחש שמא יבנה בה"מ ויזלזלו לעשות מלאכה ביום השני דאע"ג דאמרינן לעיל דלענין קבלת עדות ליכא למיחש למהרה יבנה בה"מ משום דעדות לב"ד מסור אבל מלאכה לכל מסור ואיכא למיחש שמא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה ויסברו שבודאי יקבלום ויזלזלו במלאכה ביום שני או שלא יקבלו ויזלזלו במלאכה ביום ראשון לכך הניחו התקנה הראשונה דכשבאו מן המנחה ומעלה יעשו ב' ימים דתו ליכא למיחש למידי ודו"ק ואפשר שזה מסקנת התוס' לפרש"י:

בפירש"י בד"ה אף בביצה וכו' דמאי דעתך לאוסרם בשני לרחוקים מב"ד עכ"ל. ובדיבור שאח"ז דלמא מעברי לאלול כתקנה הראשונה וכו' כגון שלא באו עד שלשים ואחד עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שלשון רש"י הוא שלא בדקדוק דהא תקנה הראשונה לא היה בבאו ביום ל"א אלא כשבאו ביום שלשים מן המנחה ולמעלה ופירש בדוחק ע"ש:

ואני בעניי נ"ל שלשון רש"י הוא בדקדוק גדול כדרכו בכל מקום דממ"ש רש"י דמאי דעתך לאוסרם בשני לרחוקים מב"ד נראה מבואר דנהרדעי לאו אדרבא לחוד פליגי דהא לטעמא דרבא שאוסר בביצה משום דמודה ריב"ז שאף שהיו מונין מראשון כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה אפ"ה היו נוהגין היום ולמחר קודש א"כ לא שני לן בין קרובים מב"ד או רחוקים דכולהו בחד טעמא מיתסרו ולשון הש"ס גופא מוכח כן דאי נהרדעי לאפוקי מטעמא דרבא אתו מאי קאמרי הא לא מצינו אלול מעובר דנהי דלא הוי מעובר אפ"ה היו נוהגין היום ולמחר קודש אע"כ דנהרדעי לאו לאפוקי מטעמא דרבא אתו משום דבלא"ה לא סבירא להו כלל מלתא דרבא בהא דקאמר מי לא מודה ריב"ז דמנ"ל דמודה דהא כל הני אמוראי דלעיל נמי לא ס"ל דמודה ריב"ז וע"ז לא הוצרכו נהרדעי ליתן טעם אלא עיקר מילתייהו משום דפליגי נמי אהא דאמר רבה לעיל הא לן והא להו ומשמע דרב ושמואל אסרי מיהא לרחוקים מב"ד וע"ז פליגי נהרדעי ואמרי דאף לרחוקים מותר ומסקו מאי דעתיך דלמא מעברי לאלול וכו' ולפי זה אי אפשר לפרש דהא דקאמר דלמא מעברי לאלול היינו שבאו ביום שלשים מן המנחה ולמעלה דמהיכי תיתי נחתו לזה כיון שתיקן ריב"ז שיהו מקבלין כל היום כולו אע"כ דמאי דקאמר דלמא מעברי לאלול היינו שמא באו ביום שלשים ואחד כפרש"י וכוונתו בזה משום דעיקר חששא דרבא דקאמר לעיל הא לן הא להו היינו כיון דלרחוקים מב"ד אף לאחר תקנת ריב"ז עבדי מיהא תרי יומא מספיקא א"כ צריכין לנהוג באותן שני ימים כמו שהיו נוהגין קודם תקנה שהיו עושין אותם כיום ארוך מחששא דבאו מן המנחה ולמעלה וכמו שפרש"י לעיל דכיון שהיו עושין בשום פעם ב' ימים כיום ארוך עכשיו נמי צריכין לנהוג כך כיון דע"כ עבדי מיהא תרי יומי לא נתבטלה התקנה ועל זו הסברא פליגי נהרדעי שפיר והיינו דבשלמא אם היה אלול מעובר בשום פעם קודם התקנה היה ראוי לנהוג כן אף לאחר התקנה אבל כיון דקושטא דמלתא לא מצינו אלול מעובר וא"כ עדיין לא חל על אותן ב' ימים קדושת יום ארוך אלא שהיו נוהגין כן מספק והיינו שמא באו ביום ל"א גופא או שמא באו מן המנחה ולמעלה וא"כ לאחר התקנה שנתבטל החששא דיום ארוך מש"ה ביצה שנולדה ביום ראשון מותר' בשני כיון שאף קודם התקנה לא היו אסורין מצד הדין בשום פעם שהרי לא נקבע בשום פעם על יום שני קדושת יום ארוך אלא מספק היו נוהגין בו קדושה ובזה א"ש נמי דביצה שנולדה בשני גופא ודאי אסור' דאף שלא מצינו אלול מעובר אפ"ה יש לחוש שמא עכשיו ימצא מעובר אבל לענין קדושת יום ארוך א"ש שאין לחוש כיון שלא נקבע בשום פעם. וזה שדקדק רש"י ז"ל בלשונו דלמא מעברי לאלול כתקנה ראשונה וכו' כגון שלא באו עד יום ל"א וכוונתו כמו שכתבנו דמאן דאוסר בביצה לרחוקים מב"ד אף לאחר התקנה היינו שמא באו ביום ל"א ועושים י"ט יום השני וכיון שעושין י"ט ביום השני מיהו אף לאחר התקנה ממילא צריכין לנהוג בו קדושת יום ארוך כמו קודם התקנה וע"ז מסיק שאין לנו לחוש לכך דכיון דלא מצינו אלול מעובר א"כ לא נקבע קדושת יום ארוך מעולם כנ"ל ליישב בשיטת רש"י אף שלשון כתקנה ראשונה מגומגם מ"מ הפירוש מוכרח ע"פ סוגיית הש"ס ודו"ק היטב:

בגמרא אתמר אפרוח שנולד בי"ט וכו' שמואל ואיתימא ר"י אומר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פירש"י הואיל ומתיר וכו' להיות נשחט בלידתו מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר וכו' דמיגו דאיתקן להא עכ"ל מלתא דאקשאי בה כמה עידנין דמה נתינת טעם הוא זה אדרבה עיקר ענין מוקצה הוא כיון שלא היה ראוי מאתמול זה גורם האיסור ומה מגו הוא זה. ולולי לשון רש"י ז"ל היה נ"ל משום דבלא"ה קשה קושיית תוספת דלמה להו לשמואל ור"י האי טעמא תיפוק ליה דלית להו מוקצה אלא דבאמת נ"ל דלק"מ דמצינן למימר דאע"ג דשמואל ור"י לית להו מוקצה אפ"ה אסרי בנולד ואין לך נולד גדול מזה ואף שלקמן כתבו התוספות דלא שייך נולד בבע"ח דבר תימא הוא לפרש כפשוטו וכבר פי' המהרש"א ז"ל דבריהם דלקמן בענין אחר דבלא"ה לא שייך נולד בעגל דבמעי אמו נמי אוכל הוא משא"כ הכא באפרוח אין לך נולד גדול מזה דבמעי אמו לא חזי למידי ואפשר דלזה בעצמו כיוונו שמואל ור"י לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פי' דלא מיקרי נולד אלא בדבר שמאתמול לא הוי עלה שם אוכל ועכשיו נולד שם אוכל משא"כ כאן דאף לאחר שנולד לא הוי עליו שם אוכל כלל אלא לאחר שחיטה ושחיטה היא דמתרת לאפרוח ולא לידה וא"כ לא מיקרי נולד דמה שלא היה ניתר קודם זה בשחיטה לא מיקרי נולד דאריה הוא דרביע עלה דוגמא לדבר אפרוח שנפתחו עיניו בי"ט למאן דאסרו או בהמה שלא כלו חדשיה עד י"ט וכי נאמר דאוסר משום נולד וה"נ דכוותיה ועוד אפשר דאפרוח נמי לולי איסור שחיטה היה ראוי לאכילה עודנו בקליפתו כמו אחר כן כדאמרינן בעגל במעי אמו וכיון שאיסור שחיטה גרם לו לא מיקרי נולד כמו בכל הבהמות הנשחטין בי"ט ואל תשיבני מבכור שנולד בו מום בי"ט דהתם באמת לאו משום נולד אתינן עלה אלא משום מוקצה מאן דאוסר ואדרבה משם ראיה לדברי דמאן דלית ליה מוקצה משמע דשרי ולא מיתסר משום נולד כנ"ל ברור לולי שרש"י ותוספות לא נחתו לזה:

בתוס' בד"ה הואיל וכו' ותימא למה להו לשמואל ור"י וכו' ת"ל דלית להו מוקצה עכ"ל. כבר כתבתי שיש לדקדק דלמא אע"ג דשרו במוקצה אסרי בנולד ולית להו דר"נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דר"נ לשיטתו דמחלק בין שבת לי"ט ואינהו ע"כ לא מפלגי כדמוכח להדיא מסוגיא דמי שהחשיך שהביאו התוס' וכמ"ש שם התוס' ע"ש ואפשר דהתוס' כאן קיימי בשיטת הפוסקים וסוברים דהא דר"נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה וכו' ליכא מאן דפליג עליה לפי המסקנא כמבואר בטא"ח סימן תצ"ה וכבר כתבתי לעיל באריכות שיטה אחרת דאפשר דבנולד גמור ר"נ גופא מודה דאסור לכו"ע:

בפירש"י בד"ה לעגל שנולד בי"ט דתניא לקמן שמותר עכ"ל. נראה דהיינו ברייתא דאין צדין גבי בכור דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן דע"כ א"א למימר דאברייתא דמייתי בשמעתין קאי דהא בהדיא מסיק בהאי ברייתא גופא אפרוח שנולד בי"ט אסור וא"כ מאי מקשה מיניה לרב וכן באידך ברייתא דקתני בהדיא דעגל ואפרוח שניהם מותרין ע"כ דרב לא תני לה או לא סבר לה אע"כ כדכתיבנא:

אלא דלפ"ז יש לדקדק כיון דלפרש"י לאו ממעשים בכל יום מקשה אלא מברייתא א"כ מאי מקשה בסמוך מעגל שנולד מן הטריפה דלמא אה"נ דאסור ויש ליישב כיון דברייתא סתמא קתני דעגל שנולד בי"ט הוא מן המוכן ולא אשכחן מאן דמפליג בין נולד מן הכשירה או טריפה אלמא דכו"ע מודו דשרי אלא דאכתי קשה א"כ ה"נ לימא מדלא מפליג בין עגל שנולד מבהמה שעומדת לאכילה או מן העומדת לגדל אלמא דתרווייהו שרי מפשטא דברייתא ולקושטא דמלתא ודאי אסור בנולד מעומדת לגדל אליבא דרב דאית ליה מוקצה אע"כ דהא דמקשה בסמוך מעגל שנולד מן הטריפה לאו מברייתא דלקמן דייק לה אלא דפשיטא להו דרב גופא מודה דשרי א"כ כ"ש שהיה לו לפרש כן בעגל שנולד בי"ט דמקשה ליה לרב משום דפשיטא להו דרב גופא מודה ובלא"ה יש לדקדק בסוגיא דשמעתין מאי ענין האי שקלא וטריא דרב כהנא ורב אסי לרב על דין אפרוח ותיפוק ליה דלמאי דהוי סברי דעגל שנולד מן הטריפה מיקרי שלא מן המוכן א"כ אמאי שרי לרב דפשיטא ליה בכולי תלמודא דאוסר במוקצה ונולד ואם רצו להכריח בזה דאף למאן דאוסר במוקצה ונולד אפ"ה מתיר בעגל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וממילא דה"ה לאפרוח אם כן תקשי להו אמאי דאסר רב בעגל שנולד מבהמה שעומדת לגדל ומ"ש מנולד מן הטריפה דשרי למאי דלא ס"ד דמוכן לכלבים. מיהו למ"ש לעיל בסמוך היה נראה לפרש בפשיטות דטעמא דמתיר עצמו בשחיטה לא מהני אלא לענין נולד אבל לא לענין מוקצה כמ"ש מלתא בטעמא א"כ א"ש דהכי קאמרי ליה לרב בשלמא מאי דאסרת בנולד מעומדת לגדל לא קשיא לן דלדידך דאית לך מוקצה לא שייך בכה"ג הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דמ"מ איסור מוקצה איכא שבין השמשות היה מוקצה גמור אגב אמו שאינה עומדת אלא לגדל אבל מדאסרת באפרוח דלית בו מוקצה למ"ש דאין בו אלא איסור נולד ואפ"ה לא קא שרית לו מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה א"כ מ"ש מעגל שנולד מן הטריפה דדמי לה לגמרי דנולד הוא. אבל לשיטת רש"י ותוספות דמשמע מלשונם דאפרוח אסור מטעם מוקצה כגרוגרת וצמוקין ואפ"ה מדמה לה לנולד מן הטריפה אם כן הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא קשיא להו בעגל גופא מ"ש נולדה מן הטריפה ומ"ש נולדה מעומדת לגדל ובדוחק צ"ל דלא הוי קים להו מאי קסבר רב בנולד מעומדת לגדל אבל בנולד מן הטריפה שמיע להו דמתיר ולפרש"י דמברייתא קא דייק י"ל דחדא מתרי טעמא קא אמרי ומשו"ה שתיק רב דלדידיה ודאי ברייתא לא איירי בכל ענין דהא בנולד מן העומדת לגדל ודאי אסור וצ"ע ודו"ק:

בפירש"י לכלבים אבל אפרוח שבקליפה אינו עומד לאכילת כלבים עכ"ל. משמע מלשונו דנהי דחזיא לאכילת כלבים בקליפתה אפ"ה אינו עומד לכלבים וכפירוש התוספות בד"ה מוכן ויש לתמוה דבמסכת שבת פרק כירה פרש"י בהדיא גבי ביצה דאית בה אפרוח דכלב נמי לא אכיל לה משום קליפה. ויש ליישב משום דסוגיא דהכא ודאי סברה דאפרוח עדיף מעג�� שנולד מבהמה שעומדת לגדל דאל"כ תקשי מאי קמ"ל רב דאפרוח אסור הו"ל למימר עגל שנולד מבהמה שעומדת לגדל אסור ולא מהני טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וממילא ידעינן דכ"ש אפרוח וכן בברייתא דמסייע לרב יש להקשות כן אדמפליג בין עגל לאפרוח נפלוג בדידיה בין נולד מעומדת לאכילה או לגדל לכך הוצרך רש"י לפרש דאפרוח מוכן וחזי לכלבים ו��מ"ל דאפ"ה אסור כיון דאינו עומד לכלבים ומכ"ש עגל שנולד מעומדת לגדל דלא חזי אגב אמו מאתמול אף לכלבים משא"כ שם בפ' כירה הוא להיפך דשם אמרינן להדיא דר' יוחנן לית ליה שום מוקצה ומקשינן עלה מקינה של תרנגולים ומוקי לה דאית בה ביצה ומקשינן והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומשני דאית בה ביצת אפרוח וא"כ משמע להדיא דאף מאן דשרי במוקצה ונולד אוסר בביצת אפרוח לכך הוצרך רש"י לפרש דהטעם משום דכלב נמי לא אכיל לה ולא חזי למידי וגרע אף מגרוגרות וצמוקים:

בגמרא תניא כוותיה וכו' כבר כתבתי בסמוך הא דלא מפליג בדידיה בההיא ברייתא וכן באידך ברייתא דמסייע לשמואל יש לדקדק אמאי תני כלל עגל שנולד בי"ט מותר כיון דאפילו אפרוח מותר ולפמ"ש א"ש דקמ"ל דאפילו עגל שנולד מבהמה העומדת לגדל נמי אסור דאיכא למיטעי דגרע מאפרוח שמוכן קצת לכלבים ומ"מ קשה אמאי דקאמר עגל שנולד ביום טוב מותר הואיל ומוכן אגב אמו אפרוח שנולד ביום טוב מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ואמאי לא קא יהיב חדא טעמא לתרווייהו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. ומזה יש קצת ראיה למה שכתבתי לעיל דטעמא דמתיר עצמו בשחיטה לא שייך אלא לענין איסור נולד ולא לענין מוקצה ומש"ה הוצרך כאן לטעמא דמוכן אגב אמו כדי לכלול היתר עגל שנולד מעומדת לגדל והא דקרי ליה מוכן אגב אמו משום דהאי ברייתא לית ליה מוקצה והוי שפיר מוכן אגב אמו אלא שאין אני כדאי להכריע נגד פרש"י ותוספות ולשיטתם י"ל דטעמא דמתיר עצמו בשחיטה לא שייך כלל בעגל הנולד דמעיקרא הוי ביה נמי היתר שחיטה ע"י אמו ומכ"ש למ"ד ד' סימנין אכשר ביה רחמנא כמ"ש התוספות לעיל אלא דס"ל דסוגיא דשמעתין לא משמע כן מדקאמרי רב כהנא ורב אסי לרב מה בין זה לעגל שנולד משמע שרוצים לומר דעגל גופא מותר מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה וכן הוא להדיא בירושלמי ובלא"ה יש לדקדק מל' הירושלמי על לשון רש"י ולהביא סיוע להשיטה שכתבתי אלא שאין להאריך ובביאורי להלכות יום טוב נאריך אי"ה:

בתוספות בד"ה עגל שנולד וכו' ותימא מ"מ אסור משום נולד עיין במהר"מ מלובלין:

בפירש"י בד"ה עם יציאתה נגמרה עכ"ל. אבל מקמי הכי לא חשיב ביצה גמורה עכ"ל. כתב כן לפי המסקנא אבל למאי דבעי למימר לעיל דעיקר מימרא דרב כהנא לומר דבמעי אמה אסורה אי אפשר לפרש כן כמו שיבואר בסמוך:

בגמ' אלא עם יציאתה נגמרה ומותרת באכילה בי"ט הא במעי אמה אסורה וכו' והתניא וכו' ויש לתמוה טובא אמאי דחיק הש"ס במלתא דר"ה דהא מצינן לפרש מלתא דר"ה בפשיטות דאיהו נמי ה"ק עם יציאתה נגמרה ואסורה אם יצאה ביום טוב אבל במעי אמה שריא לפי שלא נגמרה עד שיצאה לאויר עולם. ועוד דלמאי דקאמר עכשיו דבעי למימר דבמעי אמה אסורה א"א להולמו לפי פשט מימרא דר"ה דכיון שעיקר דבריו שעם יציאתה נגמרה ולא במעי אמה למה יהא אסור ויותר יש לתמוה בל' רש"י שכתב בד"ה בי"ט וכו' אבל לא יצאה לא נגמרה בחול ואסורה משום הכנה דרבה עכ"ל וקשה טובא דאדרבה עיקר הכנה דרבה אמרינן לעיל משום דכל דמתילדא האידנא מאתמול נגמרה וא"כ מה זה שכתב רש"י דכיון שלא יצאה לא נגמרה אתמול ואסורה משום הכנה ונהפוך הוא שאם נגמרה אתמול אסורה משום גזירה י"ט אחר השבת ואם לא נגמרה אלא היום בי"ט אדרבא יש להתיר די"ט מכין לעצמו:

והאמת יורה דרכו דמל' רש"י נראה דלמאי דבעי למימר עכשיו נאמר דר"ה אמר רב פליג אמילתא דרבה במאי דסובר דמאתמול נגמרה ואיהו סבר דעם יציאתה נגמרה פירוש עם יציאתה היינו סמוך ממש ליציאתה ומשו"ה אין להתיר אלא אם יצאה מאתמול אבל אם נמצאת גמורה במעי אמה אסורה כמו נולדה שבודאי אם לא נשחטה היתה יולדת שהרי א"א להגמר אלא עם יציאתה. ולפ"ז נאמר נמי דרב לית ליה האי סברא די"ט מכין לעצמו אלא כדמשמע לעיל מל' רש"י דרבה גופא יליף מוקצה דאורייתא מקרא דוהכינו דבעינן הכנה דוקא מיום חול וכמ"ש שם באריכות אף לפי האמת דרבה גופא סובר הכי ומ"מ עכשיו ע"כ שאין לפרש דברי ר"ה כי אם על זה הדרך דהא ליכא למימר איפכא דהא דקאמר עם יציאתה נגמרה היינו לומר דבמעי אמה לא נגמרה ומשו"ה שריא הא ליתא דהא חזינן להדיא דנגמרה ובמשנה דעדיות נמי תנן ביצה שנמצאת במעי אמה שכיוצא נמכרת בשוק ובברייתא נמי תנינא ביצים גמורות ועכשיו לא ס"ד לחלק בין נגמרה לגדל אפרוחים דמה"ט כתבו התוספות והרא"ש דשריא בנגמרה במעי אמה דאין זו הכנה כיון שאין מגדל אפרוחים וכיון דעדיין לא נחית לזו הסברא תו לא מצינן למימר דר"ה להתירא אתא שאין נגמרה אלא עם יציאתה דהא אנן אמרי' דבמעי אמה נמי נגמרה ואפ"ה שרי משום דעיקר איסור הכנה היינו דוקא אם נגמרה מאתמול משום י"ט שאחר שבת משא"כ אם נגמרה במעי אמה אנו מתירין אותה ע"כ משום דתלינן לומר דהיום נגמרה וי"ט לעצמו הכין ואם כן אין זה הדין נמשך כלל ממאי דקאמר ר"ה עם יציאתה נגמרה. אע"כ דר"ה איסורא קמ"ל משום דפליג אמילתא דרבה וסובר דהיום נגמרה סמוך ממש עם יציאתה וזה גורם האיסור דבעינן הכנה מיום חול דוקא וע"ז מקשה הש"ס שפיר דהא תני להדיא דשריא ומשני דה"ק עם יציאתה נגמרה ומגדל' אפרוחים ואע"ג דלפ"ז לא הוי צריך למימר נפקא מיניה למקח וממכר אלא לענין י"ט ולאשמעינן דנולדה הוא דאסירא אבל במעי אמה שריא משום דבין אם נאמר דמאתמול נגמרה ובין אם נאמר דמהיום נגמרה אפ"ה לא שייך לאסרה דלא נקרא גמר כיון שלא נגמרה לגדל אפרוחים כמ"ש הרא"ש ז"ל. מיהו כיון דהאי שקלא וטריא ידעינן ממתני' ומברייתא דבמעי אמה שריא תו לא צריכין למימרא דר"ה לענין זה משו"ה קאמר נ"מ למקח וממכר וכל זה לשיטת הרא"ש ז"ל וכן משמע מלשון התוספות לעיל דף ב' מיהו לולי דבריהם היה נראה מסוגיא דהכא דאף בלא האי טעמא דבמעי אמה לא נגמרה לגדל אפרוחים נמי יש להתיר בנמצא במעי אמה ולא חיישינן שמא אם לא נשחטה היתה נולדת היום ונגמרה מאתמול אלא תלינן להתיר דהיום נגמרה דמשום דהיא גופא לא מיתסרא אף בנולדה אלא משום גזירה י"ט אחר שבת ומשו"ה תלינן להיתר ועוד די"ל אוקי אחזקה דבמעי אמה היה לה חזקה להיתר לענין י"ט ובחזקת שלא נגמרה ומשו"ה הוצרך הש"ס לומר דנ"מ למקח וממכר וצ"ע ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ביצים גמורות וכו' עיין במהרש"א ז"ל ובתוס' פ' אלו טריפות:

בד"ה וכי תימא וכו' פרש"י וגילה לנו וכו' ותימא א"כ מאי פריך עכ"ל עיין מ"ש מ"ז הגאון בספר מג"ש דלגירסת רש"י ז"ל שלפנינו נמצא דברייתא משבשתא היא אלא דאין הלכה כברייתא ע"ש באריכות. אמנם לענ"ד מ"מ קושית התוספות במקומה עומדת כיון דמעיקרא בעי הש"ס למימר דרב לא ס"ל כהאי ברייתא דמשמע ליה בפשיטות דרבי לא סתים הכי במתני' דלדידיה לא שני ליה בין נולדה לנמצאת אליבא דב"ה אם כן מאי מקשה לקמן בברייתא מני ומאי קושיא די"ל דברייתא סברה דב"ה מודה בהא ורב לא ס"ל כהאי ברייתא כיון דמשמע ליה דרבי לא סתים הכי והנלע"ד דאף אם נאמר שהגירסא בלשון רש"י כמו שהביאו התוספות אפ"ה שיטת רש"י נכונה וברורה דע"כ הא דבעי למימר דברייתא משבשתא היא היינו משום דמשמע לר"ה משמיה דרב עכשיו שאין שום טעם לאסור ביצה שנולדה לא משום משקין שזבו ולא משום פירות הנושרין ולא משום גזירה י"ט שאחר השבת אלא שסובר בפשיטות דהיום נגמרה כמ"ש דלשון עם יציאתה היינו סמוך ליציאתה ממש ומשו"ה אסורה דבעינן הכנה מיום חול מקרא דוהכינו והלכך אין לחלק כלל בין נולדה או נגמרה במעי אמה דהיינו נגמרה היינו נולדה שווין בטעם זה ומש"ה רוצה לומר דע"כ ברייתא משבשתא וע"ז מקשה הש"ס דמלשון המשנה לא משמע הכי דאי איתא דהכי הוא אדמיפלגי בנולדה דאיכא למיטעי דב"ה משום אינך טעמים לפלגו במעי אמה דלית ביה אלא טעמא דהכנה וכ"ש בנולדה וממילא ידעינן נמי דב"ש דשרי במעי אמה ולא חיישי לטעמא דהכנה ה"ה בנולדה כיון דלסברתינו עכשיו אין שום חילוק בזה הטעם בין נולדה לבמעי אמה וממילא נמי דליכא למיטעי דב"ש אוסר בנולדה משום אינך טעמי דפירות הנושרין ושאר חששות דמהיכי תיתי כיון דב"ה גופי' לא חייש לכל הנך טעמי ולא איירי בהו כלל אלא שאוסר משום טעמא דהכנה א"כ תו אין לחלק בין נולדה לבמעי אמה וא"כ הו"ל למיתני במעי אמה כדפרישית וע"ז קאמר הש"ס וכי תימא הא דקתני נולדה להודיעך כחן דב"ש הרי שחוזר בו הש"ס מלומר דסברא פשוטה היא דלטעמא דהכנה אין שום סברא לחלק בין נולדה לבמעי אמה דא"כ מאי רבותא אשמעינן אליבא דב"ש ואדרבא לב"ה הוי רבותא יותר אע"כ דעכשיו סובר הש"ס דכחא דהתירא עדיף ליה ואשמעינן רבותא גדולה אליבא דב"ש דלא תימא דוקא במעי אמה מתיר דהיום נגמרה ושריא אבל בנולדה אסור משום דמאתמול נגמרה או משום אינך טעמי. נמצא דלפ"ז בהכרח דסברא חצונה לחלק בין נולדה לבמעי אמה א"כ מקשה שפיר ברייתא מני דתו לא שייך לומר דמשבשתא היא כיון דעכ"פ יש סברא חצונה בזה למה לא נאמר שכן האמת ואתיא ברייתא כמתניתין לגמרי ודו"ק:

בא"ד על כן נראה לי לפרש וכו' דאי לא תנא וכו' הייתי אומר שמתירין בית שמאי דוקא כשנולדה אבל במעי אמה מודים דאסור עכ"ל. רבים תמהו דמהיכי תיתי לומר כן ולפמ"ש לעיל יש לומר דהו"א דבנולדה מתירין ב"ש דקסברי כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול נגמרה ומש"ה שרי דלא גזרו אטו י"ט אחר השבת אבל במעי אמה מודו דאסור משום די"ל היום נגמרה ואסורה מקרא דוהכינו דבעינן הכנה מיום חול כנ"ל ליישב לשון התוספות ויתר דבריהם יש ליישב לפי דרך שכתבתי בסמוך והחכם יבין מדעתו ודו"ק:

ע"ב מ"ט דב"ש א"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא מה חמץ שאין חמוצו קשה וכו' וקשיא לי הא קי"ל אין מזהירין מן הדין ולכאורה היה נראה דלענין איסור בל יראה ל"ש לומר כן דלית ביה מלקות כדאמרינן בפסחים פ' מי שהיה דלאו הניתק לעשה הוא ועוד דלא שאין בו מעשה הוא אלא דא"א לומר כן דא"כ דלית ביה מלקות מאי פליגי ב"ש וב"ה בשעורין הא קי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ולא נאמרו שיעורין אלא לענין מלקות וקרבן והכא לא שייך תרווייהו. מיהו בהא מצינא למימר דחצי שיעור אסור לא שייך אלא באיסור אכילה דנהי דהנאת מעיו ליכא הנאת גרונו מיהא איכא משא"כ לענין בל יראה י"ל דכל שהוא פחות מכשיעור לא חשיב כלל והוי כמו פירורין דממילא בטלי ולא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו אלא דהרמב"ם ז"ל כתב להדיא דאיכא מלקות בבל יראה וע"כ צ"ל דלא חשיב ליה לאו הניתק לעשה כיון דכתיב אך ביום הראשון ממילא תשביתו מעיקרא משמע והא דקאמר בפסחים בפ' מי שהיה לא איירי לענין מלקות אלא דדמי מיהא לנותר שהוא לאו הסמוך לעשה ולא הוי ניתק לעשה גמור דהיינו לגי' מהרש"א בפסחים וכן גרסות כמה נוסחאות דגרסי להדיא דעל בל יראה לא לקי משום לאו שאין בו מעשה. ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דחייב מלקות וכמ"ש דמצינו ביה לאו שיש בו מעשה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי פריך ב"ש לב"ה לא לכתוב שאור ונילף מק"ו הא קי"ל אין מזהירין מן הדין. והנראה בזה דהכא לאו מטעמא דק"ו איירי אלא משום דשאור גופא בכלל חמץ הוא דאטו משום דחמיצתו קשה לא הוי בכלל חמץ ומשו"ה הוצרך לומר דס"ד דשאור שאינו ראוי לאכילה לא הוי בכלל סתם חמץ ולפי זה יהיה מההכרח לומר דהא דקאמר ואי כתב שאור אגב גררא נקטיה אלא דמלשון הסוגיא ולרש"י לא משמע כן וצ"ע:

בתוס' בד"ה דאמר רבי זירא וכו' וא"ת ל"ל הצריכותא דלעיל וכו' עכ"ל. עיין במהרש"א אלא שקיצר במובן וכך נ"ל פירושו דכיון דלב"ה אית ליה הא דר"ז דשאור וחמץ אחת הן א"כ תו לא שייך הצריכותא דלעיל דהא חזינן דרבי רחמנא שאור לבל ימצא וא"כ ה"ה לבל יראה דבכלל חמץ הוא אע"כ דלקושטא דמלתא כל הני קראי ללאוי יתירי אתי א"כ ל"ל לתלמודא הצריכותא דשפיר איצטרכי לעבור בג' לאווין בין בשאור בין בחמץ ונהי דמעיקרא לא ה"מ לאוקמי ללאו יתירי דכל היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן ללאוי יתירי אבל עכשיו להא דר"ז ע"כ ללאוי יתירי אתי ומקשה שפיר וא"ל דאכתי איצטריך לומר צריכותא דלא תקשי אמאי שני קרא בלישנא לכתוב אידי ואידי חמץ או אידי ואידי שאור שכבר כתבו התוס' בריש פרק איזהו נשך דכל היכא דכתיבי לאוי טובא ניחא למכתב בשני לשונות ע"ש וק"ל:

בגמרא אמר רבה ה"ק השוחט שבא לימלך כו' לקמן דף ט' ע"ב כתבו התוספות לשיטת רש"י נראה דוחק להעמיד פלוגתא דרבה ור"י הכא אליבא דב"ש ע"ש וכבר קדמני מ"ז הגאון בס' מג"ש ובתחלת עיוני בסוגיא דהכא כוונתי לדבריו דנ"מ נמי אליבא דב"ה דשרו באפר כירה אף לכתחלה ופליגי רבה ור"י אם מותר להביא אפר כירה ליתן למטה דלרבה אסור דחייש לאימלוכי ובאפר כירה לא התירו לטלטל אלא משום מצות כיסוי או שמחת י"ט אבל לא שלא לצורך כדאמרי' לקמן אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק כ"ש שלא לצורך כלל ושייך שפיר לאימלוכי והוספתי עוד דמשמע לקמן דבאפר כירה שייך נמי איסור גומא אלא דמותר כדר' אבא ולשיטת התוספות דבסמוך משמע דמ"מ פטור אבל אסור ולא התירו אלא משום שמחת י"ט ועיין מג"ש נמצא דלשיטת התוספות מיהא שייך חששא דאימלוכי אף אליבא דב"ה מ"מ עיקר פלוגתא דרבה ור"י אליבא דב"ש כפרש"י כאן ואין להקשות א"כ אמאי קאמר ר' יוסף אליבא דב"ש דלא חיישינן לאימלוכי משום שמחת י"ט והא חזינן להדיא דב"ש לא חיישי לאימלוכי לקמן דף י"א גבי אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה דשאני התם דאפשר בתקנתא משא"כ הכא אי לא שרית ליתן עפר למטה ודאי אתי לאימנועי בע"כ משמחת י"ט וכן להיפך אין להקשות למאי דפרישית דאליבא דב"ה נמי פליגי אמאי חייש רבה אליבא דב"ה לאמלוכי הא התם לא חיישי לאמלוכי דשאני התם דלא שייך כלל שום חשש איסור אלא טרחא שלא לצורך ומש"ה לא חיישי משא"כ הכא דאיכא חשש איסור גמור וטלטול מוקצה וק"ל והר"ן כתב בדרך אחר:

בפירש"י והא קעביד כתישה לר' יהודה פריך וכו' אלמא דטעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה עכ"ל ואע"ג דמ"מ אף בלא דר"י הוי מצי לאקשויי לב"ש דשרי לכתחלה בשוחט שבא לימלך והתם לא שייך לומר דטעמא דידיה משום דאתי עשה דוכסהו ודחי דקודם ששחט אין כאן עשה דלא לישחוט ולא לכסי מ"מ הא לא קשיא ליה לרש"י דודאי ניחא למסדר הש"ס למיקבע האי שקלא וטריא אליבא דב"ה מלמקבע אליבא דב"ש דאינה משנה מיהו למסקנא דמוקי לה בעפר תיחוח וכדרבי אבא ה"ה דלב"ש נמי איירי בכה"ג אבל בהא דקבע הש"ס לקושיא דהא קעביד כתישה בתר מלתא דר"י דוקא הוצרך רש"י לפרש דבלא"ה הו"א משום דאתי עשה דוכסהו ודחי והוצרכתי לכל זה לפי שראיתי לבעל הט"ז בא"ח סימן תצ"ח שדקדק מלשון רש"י דלקושט' דמלתא מאן דמתיר לכתחילה היינו משום דאתי עשה ודחי ל"ת עפ"ז כתב דלר"ת שכתב לקמן דמוחלפת השיטה היינו האי דהשוחט וא"כ ב"ה שרי אף לכתחילה היינו משום דאתי עשה ודחי ל"ת ע"ש באריכות. וכבודו הגדול במקומו מונח שדבריו מתמיהין מאד דלענ"ד פשוט דלא שייך כלל לומר אתי עשה ודחי ל"ת אלא לאחר שכבר שחט אבל בשוחט שבא לימלך לא שייך ה"ט כלל דאמרינן ליה לא ישחוט ולא ליכסי אלא עיקר טעמא דקודם שחיטה למאן דשרי היינו משום שמחת י"ט ולאחר שחיטה משום מצות כיסוי ובהכי ריהטא כולה שמעתא דאמרינן לקמן בכל הסוגיא דמוחלפת דקשיא ליה מההיא דהשוחט דגבי שמחת י"ט ב"ש לקולא ואף מאן דדחי קאמר ע"כ לא קאמרי אלא משום דאיכא דקר נעוץ ולא קאמר ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא משום מצות עשה דכיסוי אע"כ כדפרישית. ועוד דנהי שהתוס' כתבו דאיכא למימר דהכא לא ס"ל די"ט עשה ול"ת הוא מ"מ כיון דרב אשי דבתראה הוא מסיק די"ט עשה ול"ת הוא א"כ מה ראה בעל הט"ז לכתוב סברא זו דעשה דוחה לא תעשה לפסק הלכה או ליישב שיטת רבינו תם ז"ל בזה. ועוד נ"ל דבלא"ה לא שייך כלל אליבא דב"ש ה"ט דאתי עשה ודחי ל"ת לשיטת רש"י שכתב בכמה דוכתי דלב"ש דפוטר סדין בציצית היינו משום דלא דריש סמוכין דגדילים תעשה לך וא"כ דאפילו בציצית גופא סובר ב"ש דלא אתי עשה ודחי ל"ת כ"ש בכל דוכתי דהא בשום דוכתא לא ידעינן ליה אלא מקרא דגדילים תעשה לך בפ"ק דיבמות. והאמת יורה דרכו ששגגה יצאה מלפני השליט בעל הט"ז בזה ומה שהביאו לזה היינו שהיה ר"ל דלמאי דכתב ר"ת דמאן דשרי לכתחלה בבא לימלך לא מצריך הכנה דהיינו דקר נעוץ הבין הט"ז דה"ה עפר תיחוח נמי לא בעי והא ליתא דנהי דלא חייש ר"ת לאיסור טלטול דרבנן מיהא לאיסור כתישה שהוא מדאורייתא ודאי חייש דל"ש כלל אתי עשה ודחי ל"ת אע"כ בעפר תיחוח איירי ובלא"ה יש להקשות על בעל הט"ז בזה כמה קושיות ואין כאן מקומו רק משום שדקדק כן מלשון רש"י שלפנינו הוצרכתי להאריך מיהו בסמוך אפרש פירוש נכון בענין דלא תקשי כלל על לשון רש"י ז"ל עיין עליו מיהו בעיקר פרש"י יש לתמוה טובא דאי ס"ד דשייך אתי עשה ודחי ל"ת א"כ אכתי לא היה מקשה מידי דנהי דבכתישה דחינן ל"ת היינו כדמסקינן לקמן דבהדי דכתיש קא מכסי משא"כ לענין חפירה לא שייך לומר בהדי דחפיר קא מכסי דהא מחוסר כתישה ודו"ק:

בתוס' בד"ה בעפר תיחוח וכו' ותימא דמשמע דשייך גומא אף בעפר תיחוח ובשבת פרק כירה עכ"ל ובד"ה ואינו צריך וכו' ותימא דא"כ פטור אבל אסור לכתחילה וי"ל דמשום שמחת י"ט התירו עכ"ל וקשיא לי האיך אפשר לומר דה"נ פטור אבל אסור ולא התירו אלא משום שמחת י"ט דהא לקמן דף ט' בסוגיא דמוחלפת השיטה פריך הש"ס אלמא גבי שמחת י"ט ב"ש לקולא ומשני ע"כ לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ א"כ משמע להדיא דבאיכא דקר נעוץ לא צריכינן תו לטעמא משום שמחת י"ט ואי כדברי התוספת לא תירץ הש"ס כלום דנהי דאיכא דקר נעוץ אכתי איכא איסורא דרבנן משום גומא דפטור אבל אסור ואפ"ה מקילין ב"ש משום שמחת י"ט ומכ"ש גבי סולם דליכא אלא משום מראית עין דרואה אומר להטיח גגו וכ"ש באינך דליכא אלא משום טירחא ואפ"ה לא התירו משום שמחת י"ט והמקשה גופא נמי ע"כ לא הוי ס"ד דמקילין ב"ש באיסור דאורייתא משום שמחת י"ט אע"כ דכולא סוגיא מאיסורא דרבנן איירי וא"כ לא תירץ כלום וקושיא זו גדולה היא אצלי לשיטת התוספות וסיעתייהו שדבריהם כאן ע"כ אליבא דב"ש כמ"ש מהרש"א והוא מוכרח דלב"ה דלא שרי אלא אם שחט כבר לא שייך שמחת י"ט אלא משום מצות כיסוי וא"כ קשה מסוגיא דלקמן וע"ק דלקמן מקשה הש"ס אהא דקאמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק לספק מ"ט לא משום דקעביד גומא ודאי נמי אלא כדרבי אבא ה"נ כדרבי אבא וכו' ומחמת קושיא זו הדר ביה רבא ואמר דעתו לודאי ואין דעתו לספק וע"כ דכיון שאין דעתו לספק אסור משום מוקצה דהוא איסור דרבנן ואי כדברי התוספת דאף לדרבי אבא נמי אסור מיהא מדרבנן אם כן אמאי הדר ביה רבא דהא מצי למימר בפשיטות דנהי דודאי מותר לכסות היינו כדרבי אבא אבל מספק אסור דמ"מ איכא אסורא דרבנן משום גומא ולכאורה נראה דההיא אסורא דגומא חמיר יותר מטעמא דמוקצה ועוד דמ"ש התוספת לחלק בין אפר תיחוח לעפר תיחוח דפרק כירה נראה דוחק ואף שאיני כדאי להשיג על דברי התוס' אמנם הואיל שיש לי עזר וסיוע מלשון רש"י שנ"ל ברור דלא נחית לפרש כפירוש התוספות כמו שאבאר ע"כ אפרש:

והנלע"ד בזה דבכל הסוגיא דהכא לא קשיא ליה לתלמודא כלל משום איסור אב מלאכה גמור דהוא איסור דאורייתא דהא דמקשה מעיקרא והא קא עביד כתישה ע"כ לאו מאיסור דאורייתא קשיא ליה דמאן יימר דבמחוסר כתישה איירי דאף בקרקע קשה נמי לרוב פעמים א"צ כתישה כדמשמע להדיא בפסחים פרק אלו עוברין דמקשה שם חורש בי"ט לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ומשני באבנים מקורזלות ומקשה ראוי לכתשן ומשני כתישה בי"ט מי שרי ומדלא משני מעיקרא כתישה בי"ט מי שרי דהא איירי התם מקרקע קשה דבחרישה קאי אע"כ דאף בקרקע עולם לא שייך כתישה אלא כשיש שם רגבים קשים מאד כמו אבנים מקורזלות שצריך כלי לכתשן אבל בלא"ה הוי כתישה כלאחר יד. ועוד דמאי דקשיא ליה הכא והא קעביד כתישה דהא ראוי לכתשן מיהו כלאחר יד אע"כ דמאיסור דרבנן קשיא ליה דנהי דכתישה כלאחר יד מדאורייתא שרי מדרבנן מיהא אסור והיינו דלא קשיא ליה אהא דמתירין ב"ש לכתחילה די"ל כיון דליכא אלא איסורא דרבנן שרי משום שמחת י"ט וכן לב"ה נמי לא קשיא ליה אי לאו דאמר רבי יהודה דבעי דקר נעוץ דהוי ניחא ליה מטעם דכתב רש"י דנהי דב"ה לאחר ששחט איירי דלא שייך שמחת י"ט י"ל דאדרבה מש"ה מתירין ב"ה דוקא לאחר שחיטה משום מצות כיסוי דאפילו אי עביד כתישה גמורה אתי עשה ודחי ל"ת אבל קודם שחיטה אסרי אף באיסור דרבנן דלא חיישי לשמחת י"ט אבל מדקאמר רבי יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ משמע דחיישי לאיסור דרבנן דהא לענין חפירה לא מהני דקר נעוץ דהשתא נמי עביד גומא אלא כדרבי אבא ה"נ כדר"א וכ"ש למאי דמסקינן בעפר תיחוח חפירת גופא לא הוי אלא מדרבנן וזה דלא כפרש"י כל חד כדאית ליה ב"ש קודם שחיטה וב"ה לאחר שחיטה א"כ מקשה שפיר והא קעביד כתישה דאסור מיהא מדרבנן בקרקע קשה אף שהיא כתישה כלאחר יד ומשני בעפר תיחוח דלא שייך ביה איסור כתישה כלל וע"ז מקשה והא קעביד גומא והיינו נמי דמאיסור דרבנן קשיא ליה דודאי בעפר תיחוח לא שייך איסור דאורייתא בעשיית גומא דענין חרישה לא שייך ביה כלל דחרישה אינו אלא לרפויי ארעא משא"כ עפר תיחוח שהיא תחוחה ועומדת א"צ לחרישה ואי בבית דגומא אסור בה משום בנין כדפרש"י בשמעתין דמאיסור בנין איירי אפ"ה לא שייך בה חיוב דאורייתא דהוי בנין כלאחר יד שאין דרך בנין בעפר תיחוח שאין מתקיים והכי משמע להדיא בפרק כל כתבי דקאמר אבל לא את העמודים ומקשה הש"ס אילימא משום גומא גומות ממילא הוויין ואי ס"ד דבעשיית גומא כי האי אב מלאכה היא לא מקשה הש"ס בפשיטות גומות ממילא הוויין אע"כ משום דהתם בבית איירי שהעפר תיחוח מקשה שפיר ויש חבילות ראיות ע"ז. ולענ"ד אין צורך שהרי תוספות בעצמם כתבו דבפרק כירה משמע דלא שייך גומא כלל בעפר תיחוח. ואף אם נאמר דשייך בה גומא משום בנין אלא שהוא בנין מן הצד דאסור מדרבנן ואפ"ה א"ש בפרק כירה דהתם אינו עושה גומא בודאי דלגירסת רש"י והרי"ף ז"ל גרסי' שמא יזיז עפר ואם כן משני שפיר דאיכא בינייהו עפר תיחוח דכיון דאף אם יזיז ליכא אלא איסור דרבנן לא גזרינן שמא יזיז. ועוד דעיקר האיסור מדרבנן בתיחוח י"ל שהוא משום דגזרינן אטו שאינו תיחוח שהוא מדאורייתא כדמשמע לקמן מלשון רש"י בסוגיא דמוחלפת השיטה והתם לא שייך לגזור דלענין הטמנה דאיירי התם י"ל דלא שייך הטמנה באינו תיחוח וזה ברור אבל הכא מקשה שפיר והא קעביד גומא ואסור מיהא מדרבנן גזרה משום אינו תיחוח וע"ז משני הש"ס שפיר כדר' אבא ואם כן כיון דאפילו באינו תיחוח אינו אסור אלא מדרבנן בתיחוח מותר לכתחלה והיינו דאמרי' לקמן ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ וכפרש"י שם דבאיכא דקר נעוץ לא שייך ביה צד איסור כלל בעפר תיחוח ולא צריכין לטעמא דשמחת י"ט. ונראה מדבריו שכיון למ"ש ודוק היטב שלענ"ד דברים ברורים הם:

ועוד י"ל דבלא"ה י"ל דהא דרבי אבא מותר לכתחלה דהא דקאמר פטור דמשמע אבל אסור היינו אליבא דרבי יהודה כדקאמר ר' אבא להדיא בפרק כלל גדול ופ"ק דחגיגה דאף לר"י דמחייב באינה צריכה לגופה פטור משום דמקלקל הוא ואם כן לפ"זודאי אסור מיהא מדרבנן ככל פטורי שבת משא"כ לקמן דפסיק כר"ש דאיכא תרתי למעליותא מלאכה שא"צ לגופה ומקלקל מותר לכתחלה כמו שכתבו התוספות בריש כתובות ובכמה דוכתא גבי דם מיחבר חבורי דבתרתי למעליותא מותר לכתחלה. מיהו בדר' אבא גופא מ"מ אף לר"ש אסור לכתחילה שהרי מזיז מיהא העפר ממקומו שלכך נתכוין ומזיז עפר אסור משום מוקצה משא"כ הכא דאיירי בדקר נעוץ שהוכן בעפר לכיסוי ע"י כך דמשום מוקצה נמי ליכא א"כ מותר לכתחלה. מיהו לפ"ז יש ליישב שיטת התוספות דמ"ש כאן דפטור אבל אסור ולא שרי אלא משום שמחת י"ט היינו דאפשר דסברי במלאכה שא"צ לגופה כר"י וא"כ ליכא אלא חדא למעליותא משא"כ לקמן דדחי הש"ס בלשון ודלמא א"ש דדחי דלמא סברי ב"ש כר"ש דאיכא תרתי למעליותא ומש"ה שרי בדאיכא דקר נעוץ ולא צריכי לטעמא משום דשמחת י"ט ודוק היטב:

ועוד נ"ל לישב בד"א בענין שהוא מותר לכתחלה כשנדקדק בלשון רש"י שכתב דקר נעוץ מהני לענין שהוא חפור ועומד ולכאורה הוא תמוה שהרי בהדיא אמרו במתני' יחפור בדקר ויכסה משמע שהחפירה היא בי"ט א"כ מה יתן ומה יוסיף שהתחיל לחפור מעי"ט ולפמ"ש ניחא טובא דבעפר תיחוח נמי ליכא איסור דאורייתא משום שהוא בנין ארעי שאינו מתקיים ובהדיא אמרו לקמן פרק המביא בנין קבע אסרה תורה ולא בנין ארעי ומ"מ אסור מיהא מדרבנן רק שמצינו בהדיא בדוכתי טובא בגמ' דכל בנין ארעי התחיל מעי"ט הוי כמוסיף על אהל ארעי ושרי לכתחלה בי"ט כדאיתא בר"פ תולין וסוף פרק כל הכלים גבי פקק החלון ובפרק המוציא תפילין מוסיף על אהל ארעי ושרי גבי כרך עליו חוט אחד או משיחה מבע"י וכן גבי הנהו דכרי דהוי ליה לרב הונא וא"כ זה כוונת רש"י דכיון שהדקר נעוץ מעי"ט הוי כחפור ועומד לענין דהוי כמוסיף על בנין ארעי ושרי לכתחלה דהא עשיית אהל נמי מתורת בנין אתינן עלה וזה נ"ל נכון מאד דכיון שהיא מלאכה שא"צ לגופה ומקלקל פשיטא דשרי בכה"ג במוסיף על ארעי והא דאסור לב"ה לכתחלה היינו משום דגזרינן משום עפר שאינו תיחוח כדמשמע להדיא מלשון רש"י בסוגיא דמוחלפת השיטה ע"ש ודו"ק. ועדיין צריכין אנו למודעי אמאי לא מפרש רש"י הטעם דדקר נעוץ כפשוטו משום הכנה דאיסור מוקצה ול"ל שלא ניחא ליה לפרש כן משום דמוקצה פלוגתא דתנאי היא ולכמה אמוראי לית להו לב"ה מוקצה ל"ש שבת ול"ש י"ט הא ליתא דמוקצה כי האי כגון עפר כ"ע מודו. מיהו מצינן למימר כיון דלמסקנא קי"ל כר"י דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו ממילא שמעינן דסתם עפר מוכן הוא לכסות אפילו רוק או צואה וכ"ש לכסות דם חיות ועופות וסובר רש"י דה"ה עפר תיחוח נמי ממילא מוכן הוא כמו קופת עפר דהיא היא וממילא לא בעינן דקר נעוץ כדאמרינן להדיא בפרק במה טומנין (שבת דף נ') ואע"ג דבעינן יחד לו קרן זוית מ"מ דקר נעוץ לא בעי דהיינו מעשה ואנן קי"ל דלא בעינן מעשה ובמחשבה בעלמא סגי. דלרבי יהודה דאמר מכניס אדם מלא קופתו וכו' לא בעינן מעשה מוכיח אלא מסתמא מוכן הוא במחשבה בעלמא לכל צרכיו. לכך הוצרך רש"י לפרש דקר נעוץ היינו משום חפירה וכמו שכתבנו. ולפ"ז ג"כ יש ליישב שיטת התוספות דאינהו סברי דעפר תיחוח גרע טובא ממילא קופתו עפר דהיינו שצבור ועומד וממילא שייך בעפר תיחוח איסור בנין ולא שרי אלא משום שמחת י"ט מיהו לקמן גבי מוחלפת השיטה דחי הש"ס דלמא סברי ב"ש דבכה"ג מיקרי מוסיף על בנין ארעי אבל למסקנא אפשר דליתא ודו"ק:

וע"פ מ"ש דלא שייך כתישה דאורייתא אלא כגון אבנים מקורזלות ולא בקרקע עולם והא דמקשה הכא והא קעביד כתישה מאיסור דרבנן קשיא ליה. לפ"ז יש ליישב השיטה דפסחים פרק אלו עוברין דמקשה שם אחרישה לא ליחייב בי"ט הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ומשני באבנים מקורזלות ומקשה ראוין לכתשן ומשני כתישה בי"ט מי שרי והקושיא מפורסמת דמעיקרא דבעי למימר אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי אמאי לא משני חרישה בי"ט מי שרי אע"כ שסובר דאתי עשה ודחי ל"ת א"כ לענין כתישה נמי נימא הכי וכן הקשו שם התוספות ונדחקו מאד ע"ש ול"ל דכיון דעביד חרישה וכתישה הוי תרי לאוי ולא אתי עשה ודחי הא ליתא דבהדיא אמרינן במסכת נזיר גבי כ"ג ונזיר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוין. ובתחלת עיוני הייתי רוצה לפרש משום דאמרינן דהא דאתי עשה ודחי ל"ת היינו דוקא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה כדאמרינן לקמן בהדי דחפיר קא מכסי ובכה"ג גופא איירי בפסחים דראוי לכסות בשעת החרישה גופא אבל לבתר דמשני דאיירי באבנים מקורזלות שצריך לכתשן א"כ משני שפיר כתישה בי"ט מי שרי שהרי א"א לעשות שני מלאכות כאחד ממש בשעת הכיסוי וא"כ ממ"נ בחד מינייהו עביד איסורא בעידנא דלא מקיים עשה. אלא דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר ראוין לכתשן כלאחר יד אם לא שנאמר דה"ק ראוין לכתשן כלאחר יד קודם החרישה ואח"כ יעשה החרישה בעידנא דחפיר קא מכסי. אמנם למאי דפרישית א"ש טפי דהא קי"ל בהא דאתי עשה ודחי ל"ת שאם יוכל לקיים שניהם בהיתר לא דחי וא"כ הא דמקשה מעיקרא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי היינו ע"כ במי שאין לו לא עפר מוכן ולא אפר כירה ולא עפר תיחוח ולא דקר נעוץ שזה צריך ודאי לחפור בדקר בקרקע עולם כדי לקיים מצות כיסוי ומש"ה לא לחייב אחרישה אבל לבתר דמוקי הא דמחייב אחרישה באבנים מקורזלות דלא חזיין לכיסוי ומקשי דחזיין ע"י כתישה וע"ז מסיק שפיר כתישה בי"ט מי שרי דכיון דכתישה מדאורייתא לא שייכא אלא באבנים מקורזלות אבל בקרקע עולם הוי כתישה כלאחר יד וא"כ ודאי אסור לכתוש אבנים מקורזלות לצורך כיסוי שהרי יכול לעשות בהיתר בקרקע עולם שא"א בשום ענין בעולם שלא יהא קרקע עולם ע"י חפירה בדקר ולמה נתיר לו הכתישה כיון שיכול לקיים שניהם משא"כ בחרישה דלא סגי בלא"ה כיון שאין לו עפר תיחוח ולא דקר נעוץ ודוק כנ"ל נכון אף כי אין כאן מקומו:

בא"ד וא"ת ול"ל דקר נעוץ וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט עכ"ל. ופי' הרא"ש והמפרשים דכיון דאית ביה תרי איסורי איסור מוקצה וחופר גומא יש לאסור אפילו במקום כיסוי או במקום שמחת י"ט ולמאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י אין צריך לכל זה אלא דמשום איסור דרבנן לא שרינן ליה וכדמשמע להדיא לקמן בסוגיא דמוחלפת השיטה ועיין מה שאכתוב בסמוך:

בד"ה אמר רבי יהודה נראה דהכי הלכתא וכו' ובירושלמי מפרש דהכא איירי בשלא שחט אבל שחט שרי וכו' שלא לעקור מצות כיסוי עכ"ל. וירושלמי זה הביאו כל הפוסקים לפסק הלכה וקשיא לי אמאי שרינן הכא איסור דרבנן דנולד משום מצות כיסוי ומ"ש גבי דקר דבעינן נעוץ מבעוד יום וכתבו התוספות לעיל דהיינו משום איסור מוקצה אף על גב ששחט כבר אפ"ה בעינן דקר נעוץ ול"ל דשאני התם דאי לאו שנעץ מבעוד יום איכא תרי אסורי מוקצה וגומא לעפרה משא"כ הכא דליכא אלא נולד לחוד הא ליתא דלקמן משמע להדיא דבאפר כירה נמי שייך גומא לעפרה דקאמר בגמרא אלא כדר' אבא וא"כ ה"נ איכא תרי איסורי ובלא"ה נמי קשה מהא דמשמע לקמן דבאפר כירה נמי שייך גומא א"כ תקשי מ"ש באפר כירה שהוסק מעי"ט דמודו כ"ע דמותר אף לשחוט לכתחלה ומ"ש מדקר נעוץ דפליגי לכתחלה הא בתרווייהו ליכא מוקצה ואית בהו איסור גומא לעפרה ואף אם נפרש דלא שייך גומא באפר כירה וליישב הסוגיא דלקמן כמו שאפרש בעז"ה אפ"ה יש להקשות כאן להיפך לשיטת הפוסקים לקמן דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט ומתירין ב"ה לכתחלה לר"ת אף בלא דקר נעוץ ולר"י ז"ל וסייעתו מיהא שרי לב"ה לכתחלה בדאיכא דקר נעוץ אע"ג דאיכא מיהא איסור גומא לעפרה דפטור אבל אסור וכתבו שם שמההכרח לפרש כן דמוחלפת השיטה כדי לעמוד פלוגתא דרבה ור"י לעיל בשמעתין אליבא דהלכתא א"כ קשה דאכתי הא דרב יהודה אמר רב דהכא הוא דלא כהלכתא דאי לב"ה דשרו לכתחילה א"כ ה"נ יש להתיר באפר כירה שהוסק בי"ט אף לכתחלה דמ"ש איסור נולד מאיסור גומא לעפרה ומכ"ש לר"ת דמתיר אליבא דב"ה אף בלא דקר נעוץ אע"ג דאיכא תרי אסורי ויש ליישב לפי מאי דפרישית לעיל דאפשר דאיסור מוקצה ונולד חמירי טפי ואין להתירן משום שמחת י"ט והיינו דס"ל כרב נחמן דהחמירו במוקצה בי"ט טפי מבשבת דלא ליתו לזלזולי ביה משום דקיל וא"כ כ"ש דיש להחמיר בנולד גמור מה"ט גופא אף בשמחת י"ט אלא דלפ"ז לא הוי צריך הרא"ש ז"ל לחלק בין חדא איסורא לתרי איסורי אלא בפשיטות הו"מ לפרש דאיסור מוקצה חמיר טפי ועוד דהרא"ש ז"ל מסיק להדיא דאפילו איסור מוקצה לחוד שרי משום מצות כיסוי והדרא קושיא לדוכתא ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואי איתא כו' משמע דקאי אסיפא וכן פרש"י בסמוך כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה דלמאי דמשמע להו מפרש"י דקאי אסיפא והיינו מדקאמר ולטעמיך לכסייה באפר כירה אכתי תיקשי אמקשה גופא אמאי מקשה מסיפא ולא מרישא וצ"ל לפ"ז דהמקשה אסיק אדעתיה דאע"ג דרבי יהודה מתיר לעשות כל צרכיו אפ"ה אסור לשחוט הכוי לכתחלה והיינו משום דאם יכסה הוי ספק טירחא שלא לצורך כמ"ש מ"ז זצ"ל בס' מג"ש ע"ש דליכא למימר דאסיק אדעתיה דמקשה דאיכא שום צד איסור בלא"ה משום חשש גומא דא"כ היאך עושה בו כל צרכיו אע"כ כדפרישית אלא שכל זה דוחק ועוד כיון דמקשה אסיפא מאי משני לא מיבעיא קאמר והיינו ארישא דאכתי קשה סיפא כדמקשה בתר הכי והא מדקתני סיפא. ועוד דלפ"ז צריך להגיה הספרים שכתוב לקמן והא מדקתני סיפא מכלל דרישא וצריך למחוק דרישא כמו שהגיה מהר"ם ז"ל וכל זה דוחק למחוק הספרים:

ולולי פירוש התוספות בדברי רש"י ז"ל היה נ"ל לפרש להיפך דדוקא מרישא לחוד הוא דקפריך דאי מסיפא דקתני ואם שחטו אין מכסין דמו לא קשיא ליה מידי שאין זה צורך י"ט כלל דאפשר לכסות בלילה ונהי דמפרש הרא"ש ז"ל דחיישינן שמא יבלע דמו בקרקע היינו דוקא לענין ודאי דאפשר שיבלע ויבטל מצות כיסוי משא"כ לענין ספק לא חיישינן להכי דהו"ל ס"ס שמא כוי מין בהמה וא"צ כיסוי ואת"ל דחיה הוא שמא לא יבלע בקרקע משא"כ מרישא פריך שפיר דאמאי לא ישחוט ומימנע משמחת י"ט בע"כ כיון דמדינא אף אם יכסה ליכא איסורא דהא עושה בו כל צורכו ואין לך צורך י"ט גדול מזה שנתיר לו לשחוט דאף את"ל דלכתחלה אין מתירין לו לשחוט ולהמתין עד הלילה שמא יבא לידי ביטול כיסוי כמ"ש הרא"ש ז"ל אפ"ה יש לו לשחוט ולכסות שלא יבא לביטול שמחת י"ט והשתא א"ש נמי הא דגרסינן לקמן והא מדקתני סיפא מכלל דרישא משום דעיקר הקושיא מרישא כדפרישית והא דמקשה ולטעמיך לכסייה באפר כירה או בדקר נעוץ לא ידענא מאי קשיא להו להתוס' שהרי כתבו התוס' לעיל להדיא בד"ה בעפר תיחוח דהיינו דוקא שהוא תיחוח קצת דשייך איסור גומא לכתחלה דפטור אבל אסור הוא ומשו"ה לא שרו ב"ה אלא דיעבד משא"כ הכא מקשה שפיר ולטעמיך אפילו אי ליתא לדר"י דעושה כל צורכו אלא דאסור דלא מהני ייחד קרן זוית דאכתי אית בה מוקצה כיון שמחוסר מעשה אפ"ה לכסייה בדקר נעוץ באותו עפר עצמו שהכניס מלא קופתו דכיון שהדקר נעוץ באותו עפר דעביד מעשה ע"כ לית בה מוקצה כלל משום גומא נמי ליכא אף מדרבנן דאלת"ה היאך עושה בה כל צרכו אע"כ דלא שייך בכה"ג חשש גומא כיון שהוא תיחוח לגמרי כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ומ"ש רש"י בסמוך בד"ה אפי' ודאי נמי דהא כב"ה קיי"ל אפי' דיעבד לרבותא בעלמא כתב כן דאפילו דיעבד אסור כ"ש לכתחלה והתוס' עצמן נמי נראה דלא כתבו דמשמע הכי מפרש"י אלא דכיון דקשיא להו גירסא לכסייה באפר כירה שכתב רש"י ז"ל משמע להו נמי דמה שכתב בסמוך דכב"ה קיי"ל אפילו דיעבד דוקא קאמר כיון דבלא"ה ע"כ מפרש דקאי אסיפא אבל למאי דפרישית לא קשה מידי. ואף לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דאין לחלק בין עפר תיחוח קצת או תיחוח לגמרי היינו לענין לשון עפר תיחוח הנזכר בגמרא משא"כ בהכניס מלא קופתו ע"כ דלא שייך ביה גומא כלל כיון שהוא מוכן ולא אתי לאיחלופי בשאר עפר תיחוח כנ"ל מוכרח מדקאמר ר"י ועושה בה כל צרכו ודוק היטב:

בד"ה אי הכי מאי איריא ספק כו' תימא מאי אא"ב שייך הכא כו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש כל הסוגיא בענין אחר בפשיטות דודאי מעיקרא הוי ס"ד דהא דקתני במתניתין אפר כירה מוכן הוא היינו נמי שהוא מוכן לכיסוי ודאי דוקא ולא לספק וכ"ש דלא הוי מוכן לשאר צרכיו אלא כיון דרבי יהודה אמר במכניס מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו ממילא דהא דקתני נמי במתניתין לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן היינו דמכניס מלא קופתו עפר קרי ליה מוכן ואם כן ודאי דעושה כל צרכו והיינו דמקשה ואי איתא לכסייה כדרב יהודה ואהא קאמר הש"ס ולטעמיך לכסייה באפר כירה דמדקתני במתניתין סתמא ואפר כירה מוכן הוא משמע דדמיא לגמרי לעפר מוכן דרישא ואם כן אי נמי ליתא לדרבי יהודה דמלא קופתו עפר סתם לא מיקרי מוכן אלא הא דקתני במתניתין אא"כ היה לו עפר מוכן היינו שהכינו בפירוש ועביד בה מעשה כדאיתא בפרק במה טומנין דאי ליתא לדר"י צריך שיעשה מעשה מוכיח ואם כן ממילא נמי דסיפא דקתני ואפר כירה מוכן הוא אף בסתמא ממילא דעושה בה כל צורכו דומיא דרישא וא"כ מקשה שפיר ולטעמיך ולכסייה באפר כירה לגירסת התוספת ולגירסת רש"י או בדקר נעוץ היינו כדפרישית ודקר נעוץ במלא קופתו דעביד נמי מעשה ומסיק אע"כ דלית ליה וא"כ מקשה שפיר מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי והיינו דוקא למאי דקאמר ולטעמיך דמשמע ליה סיפא דומיא דרישא דאפר כירה הוא מוכן לעשות בה כל צרכו והשתא א"ש נמי טובא ומסיק רבה אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק דלא משמע ליה לפרש אפר כירה דומיא דעפר מוכן דרישא שהוא עפר מוכן ממש דעביד מעשה דודאי מוכן אף לספק משא"כ אפר כירה לא הוי אלא כמלא קופתו עפר דלא הוי מוכן אלא לודאי ולא לספק כדמסיק או שנאמר דבאמת עפר מוכן דרישא היינו נמי כדר"י ואינו מוכן אלא לודאי כן נ"ל נכון ובזה נתישבו כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא זו ועיין בסמוך ודוק היטב:

בגמרא והא מדקתני סיפא מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן נראה דל"ג דרישא דמסיפא גופא יכול להקשות וכן הביא מהר"מ ז"ל:

בתוס' בד"ה והא מדקתני סיפא כו' עיין במהרש"א מיהו מה שהוצרכו התוספות לכל זה האריכות אף שהוא מבואר בלשון רש"י ז"ל היינו משום דלשיטתם ופירושם קשה יותר דלפי מאי דמשמע להו בד"ה ואי איתא בכוונת רש"י וגירסתו דכל שקלא וטריא דשמעתין קאי אסיפא לחוד וא"כ ע"כ דברישא מילתא דפשיטא היא דאין שוחטין לכתחלה כיון שאין מכסין וטעון כיסוי אלא דעיקר הרבותא דלא נימא לישחט ולא לכסייה א"כ מילתא דפשיטא היא דמרישא לא קשה מידי וכמו שפרש"י להדיא אלא לפי מסקנת התוספות לעיל בדיבור הנ"ל דשקלא וטריא דשמעתין קאי ארישא וא"כ משמע דלקושטא דמילתא נחית תנא דברייתא לאשמעינן הך רבותא נמי ברישא דאין שוחטין משום איסור כיסוי בי"ט וא"כ קשיא להו יותר דכיון דלית ליה ליכא שום רבותא בהכי ולכך הוצרכו לפרש דאפ"ה לא קשיא ליה השתא מרישא דאיכא למימר נמי כפרש"י דלא אשמעינן מידי לענין איסור כיסוי אלא לאשמעינן דלא נימא לישחוט ולא ליכסי:

מיהו לולי פרש"י ותוספות היה באפשר לפרש דעיקר הקושיא אהא דקאמר דלית ליה לא דקר נעוץ ולא אפר כירה ולא כדר"י דא"כ היאך קתני ואם שחטו הא בעינן עפר למטה אע"כ בדאית ליה איירי וקשיא רישא כדפרישי' כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי כו' לכאורה טפי הו"ל למימר דר"י מוכן לודאי ואין מוכן לספק וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בזה לעיל בסמוך בל' התוס' בד"ה אי הכי אמנם למאי דפרישית א"ש דדוקא מעיקרא דקאמר ולטעמיך דהוה משמע ליה דהא דקתני ואפר כירה מוכן הוא היינו שהוא מוכן לכל צרכו דומיא דרישא וא"כ ממילא דע"כ הוי סבר דלא שייך ביה שום חשש גומ' או כתישה ומש"ה הוי צריך לאוקמי בדלית ליה ואהא מקשינן והא מדקתני סיפא ומש"ה הדר רבה מהך סברא דלעולם בדאית ליה איירי אלא דשייך חשש גומא או כתישה ומש"ה אין מכסין את הספק וה"ה למאי דמסקינן דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק ודוק ועיין בסמוך:

בגמ' ספק מ"ט לא דקעביד גומא ודאי נמי קעביד גומא. כבר כתבתי מה שיש לדקדק בזה דמשמע הכא דבאפר כירה נמי שייך גומא ולעיל במימרא דרב יהודה א"ר מוכח להיפך וכ"כ שם הרא"ש ז"ל ובר מן דין תמיה מילתא טובא דכיון שכתבו התוספות לעיל דבעפר תיחוח לא שייך גומא אלא כשיש סביבותיו קרקע קשה א"כ כ"ש באפר כירה לא שייך גומא דכולה תיחוח ועוד דגומא מחייב משום בנין כמו שכתב רש"י לעיל והיינו משום דבבית איירי הכא וא"כ מאי בנין שייך באפר וכן משמע להדיא מל' הב"י סימן תק"ז גבי וקטמא שרי דלא שייך בנין באפר וכן חרישה נראה דלא שייך באפר וא"כ למאי דס"ד הכא דאסור לכסות כוי משום גומא או משום כתישה דאכתי קשה לכסייה כדר' יהודה דהתם ע"כ לא שייך כלל לא גומא ולא כתישה דאי ס"ד דשייכי בדר"י אמאי קאמר ועושה בה כל צרכו משמע אפילו היכא דליכא שמחת י"ט ולא מצות כיסוי אפ"ה שרי והאיכא איסור גומא לעפרה דפטור אבל אסור וחששא דלמא עביד כתישה ול"ל דאיירי בדלית ליה עפר דר' יהודה דלשון הסוגיא לא משמע כן אלא שינויא דרבא אכולהו קאי וכ"כ רש"י בד"ה ואין דעתו. ועוד קשה מ"ש לעיל דסוף סוף אמאי הדר ביה רבא משינויא דגומא דבפשיטות היה יכול לומר דגומא לעפרה כיון דאף לרבי אבא פטור אבל אסור התירו בודאי ולא בספק דהא רבא גופא מה"ט מסיק לחלק בין ספק לודאי מכל אלו הקושיות נראה לענ"ד דודאי ליכא שום איסור גומא באפר כירה כמו בעפר דרבי יהודה אלא הא דקאמר ספק מ"ט לא דקעביד גומא היינו משום דגזרינן אם נתיר לו לכסות באפר כירה זמנין דאתי לכסות במידי דשייך גומא גמורה באיסור דאורייתא כדפרש"י להדיא בסמוך לענין כתישה וע"ז משני הש"ס שפיר כדר' אבא א"כ לא שייך בשום ענין איסור דאורייתא וא"כ באפר כירה מותר לכתחילה והא דלא קאמר דלמא עביד גומא כדאמר בסמוך דלמא עביד כתישה היינו משום דענין כתישה לא שייך כלל באפר כירה ובעפר דר"י מש"ה קאמר דלמא עביד והיינו כפרש"י שמא יהיו שם רגבים משא"כ בגומא דלעולם הוא עושה ודאי גומא אלא שאנו אומרים שאין איסור בגומא זו דלא דמיא לבנין ולא לחרישה כמ"ש וא"כ שייך שפיר לשון והא קעביד גומא וא"כ יש לגזור אטו גומא דאיסורא. נמצא לפ"ז דאין שום איסור באפר כירה מצד עצמו מש"ה הדר ביה רבא ואוקמיה בטעמא דדעתו לודאי ואין דעתו לספק דאית ביה איסור מוקצה מצד עצמו ודו"ק:

שם ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת. וקשיא לי טובא א"כ דקר נעוץ ל"ל אפילו כשאין לו דקר נעוץ נמי יחפור ויכסה להדיא דרחמנא אמר ולכאורה היה נ"ל ליישב דהא דאמרי' אתי עשה ודחי ל"ת לאו דשרי כה"ג לכתחלה משום דעשה דוחה ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם ולכסות בלילה כדפרישית דמדאורייתא ודאי לא חיישינן שמא יבלע בקרקע ועוד דאף למאי דפרישית דאף שיכול לעשות אח"כ אפ"ה אמרינן שפיר מדאורייתא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דהשתא מיהא מטי זימנא וחביבא מצוה בשעתא כדאמרינן בהקטר חלבים אפ"ה אפשר דמדרבנן מיהא אסור כיון דליכא עקירת עשה דאורייתא דאפשר לכסות בלילה אלא הא דאמרינן הכא אתי עשה ודחי ל"ת היינו דוקא בכה"ג דפרישית דלא שייך כתישה דאורייתא באפר כירה או בעפר דר"י אלא דחיישינן דלמא זמנין אתי לידי כתישה כמו שפרש"י להדיא ובהא קאמר שפיר דלא חיישינן להכי דאף אם יזדמן שעבר וכתש וכיסה ליכא איסור דאורייתא דאתי עשה ודחי וכן משמע להדיא בלשון הגמרא וברש"י בשמעתין אלא דאכתי הקושיא במקומה עומדת ל"ל דקר נעוץ דאר"י לעיל הא בלא"ה מוקמינן לעיל במתני' בעפר תיחוח דליכא כתישה דאורייתא אם לא שנאמר דלמאי דס"ד השתא דטעמא דרבה משום דעשה דוחה ל"ת אין ה"נ דרבה לית ליה הא דקאמר ר"י לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ ובכה"ג היה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשיתי בסמוך דמאי ס"ד לומר דטעמא דרבה דבספק לא משום גומא דא"כ קשה הא דאמר ר"י בהכניס מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו ואמאי הא קעביד גומא ודוחק לומר דבאפר כירה שייך יותר גומא מבהכניס מלא קופתו עפר ועוד דאי במלא קופתו עפר לא שייך גומא א"כ אכתי לא תירץ רבה כלום אקושיא דלכסייה כדר"י דשכיח טפי כמ"ש התוספות אבל למאי דפרישית א"ש דאין ה"נ דהשתא ס"ד דרבה לאו לשנוייה דר"י אתא ואין ה"נ דלית ליה הא דרבי יהודה נמי במלא קופתו עפר אלא עיקר שנויא דרבה אהא דמקשינן ולטעמיך לכסייה באפר כירה כל זה היה נ"ל ליישב סוגית הש"ס אלא דלפ"ז לא מקשה התוס' מידי בד"ה ס"ס שכתבו ותימא דהכא משמע דרבה אית ליה די"ט עשה ול"ת הוא ובפרק במה מדליקין משמע דלא ס"ל ולמאי דפרי' אף אי לא ס"ל די"ט עשה ול"ת הוא אפ"ה שפיר הדר ביה רבה משום דניחא ליה לאוקמי הא דקאמר ר"י לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ וא"כ משמע דלא הוי טעמא משום דעשה דוחה ל"ת והיינו כדפרישית כיון דיכול לקיים שניהם בלילה ומש"ה איצטריך לאוקמיה מטעמא דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק וכן במה שהקשו התוס' בד"ה תני ר"ח וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ולמאי דפרי' אין כאן עקירת ד"ת דהא אפשר לכסות בלילה דהתם נמי ע"כ לא איירי מהזמנת עפר דקודם שחיטה אלא כיסוי דלאחר שחיטה כדקתני ונתערבו דמן זה בזה אע"כ דהתוס' לא משמע להו כלל הא מילתא דיכול לכסות בלילה וא"כ הדרן כל הקושיות לדוכתא לשיטת התוספת ויש ליישב בדוחק ואין להאריך יותר ודוק היטב:

שם ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת וקשה הא קי"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת ואפשר לקיים שניהם לא דחי וא"כ ה"נ יכול לקיים העשה לכסותו אחר י"ט ול"ל דחיישינן שמא יבלע בקרקע כמ"ש הרא"ש לענין כוי דאין שוחטין בי"ט ולא אמרינן דישחוט ויכסהו לאחר י"ט דשמא יבלע בקרקע ולשחטו לתוך כלי א"א דקי"ל אין שוחטין לתוך כלי וכו' ע"ש. אלא דלענ"ד דלא דמי דודאי לענין כוי אמרינן שפיר דאין שוחטין לכתחילה משום הנך טעמי אבל הכא למה ידחה ל"ת דאורייתא כיון דמדאורייתא ודאי יכול לשחוט ולכסות בלילה ולא אסור אלא מדרבנן לחומרא בעלמא וה"ה להאי חששא דשמא יבלע בקרקע דאינו אלא חשש בעלמא מנ"ל למידחי ל"ת בכה"ג ואע"ג דבפרק ר"א דמילה משמע גבי ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שחייב לפי שאין קבוע להם זמן ומקשה בגמרא אדרבה כל שעתא ושעתא זימנא הוא א"כ נראה מזה שאין לחלק בין דבר שאפשר לעשותו מעי"ט או לא בכל ענין אית ליה דמכשירי מצוה דחי שבת א"כ מקשה שפיר כל שעתא ושעתא זימנא הוא אבל אליבא דרבנן לענין עשה דוחה ל"ת ודאי שייך לחלק מה"ט דכתיבנא. וראיה לדבר דבמס' יבמות הקשו התוס' אהא דקי"ל אתי עשה ודחי ל"ת וילפינן מגדילים תעשה לך אדיליף מגדילים דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי י"ט דקבע הכתוב בוקר שני לשריפתו ותירצו שם התוס' דשאני שריפת קדשים דיכול לעשותן אחר י"ט וא"כ נוכל לומר דאף למאי דילפינן מגדילים היינו דוקא בדבר שנדחה זמנו משא"כ במידי דיכול לעשותו אח"כ בהיתר ילפינן משריפת קדשים דלא דחי. מיהו לפי המסקנא דקי"ל י"ט עשה ול"ת הוא א"כ תו לא מצינן למילף משריפת קדשים ובכל ענין ילפינן מגדילים דמסברא דנפשין מנ"ל לחלק אבל בסוגיא דהכא דאכתי לא אסיק אדעתיה די"ט עשה ול"ת הוא א"כ ודאי קשה וצ"ע ודו"ק. ובלא"ה יש לדקדק במ"ש הרא"ש דלשחוט לתוך כלי א"א וכו' דלכאורה נראה דדוקא לשחוט להדיא לתוך כלי אסור אבל לשחוט על הקרקע ולאספו אח"כ מן הקרקע ליתנו לתוך כלי מנ"ל דאסור ול"ל דבכוי איירי שלא הזמין העפר למטה ומש"ה אסור דא"כ אפילו ודאי נמי לרבה אסור לעיל דחיישינן דלמא מימלך ולא שחיט ועוד דכולה סוגיא משמע דמכיסוי דלאחר שחיטה איירי ודו"ק:

בפרש"י גלגל עיסה וכו' ואע"ג דתנן וכו' שהרי מותר לגלגלה בי"ט ולאפותה עכ"ל וכתב מהר"מ מלובלין בחידושיו שמקשין העולם א"כ גבי צפור נמי הרי התירו לו לשחוט לכתחלה ולכסות בעפר מוכן וא"כ מה"ט גופא לישתרי אפילו נשחט מעי"ט כמו בעיסה ותירץ בפשיטות דבאמת הא דרבה אמתני' קאי ואיירי כשאין לו עפר מוכן דכה"ג לב"ה אסור לכתחלה אלא בדיעבד שרי ע"י דקר נעוץ והיינו דוקא בשחט בי"ט משא"כ בשחט מעי"ט עכ"ל ע"ש באריכות. וא"כ משמע מדבריו להדיא דבעפר מוכן שרי לרבה אף בשחט מעי"ט אלא דמסתימת לשון כל הפוסקים נראה ברור דבכל ענין אסרו בשחט מעי"ט אפילו ביש לו עפר מוכן וכ"כ להדיא בעל מגן אברהם (סימן תצ"ח ס"ק ל"ט) ובאמת לענין ישוב לשון רש"י אין אנו צריכין לפי' מהר"מ ז"ל שדברי רש"י בלא"ה עולין יפה דבשלמא גלגל עיסה כיון דהגבהות תרומות ומעשרות לאו מכללא אתיין אלא גזירה מיוחדת גזרו רבנן שאין מגביהין תרומות ומעשרות ולא ראו לכלול בגזרה זו ענין החלה לפי שכל עיקר חלה בשעת לישה היא והלישה הותרה בי"ט לכך הוציאו ענין חלה מגזירה זו ולא ראו ג"כ לאסור בנילושה מעי"ט דמלתא דלא שכיחא הוא ללוש מעי"ט וליטול חלה בי"ט וכדאמרינן בעלמא מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן וכיון שלא נכללה בגזירת האיסור ממילא נשארה בהיתירא משא"כ ענין הכיסוי אינה גזירה מיוחדת לאיסור אלא מכלל האיסור שאסרו לטלטל עפר שלא לצורך אתא אלא אדרבא הוציאו מן הכלל והתירו טלטול עפר או אפר לצורך כיסוי משום שמחת י"ט או מצות כיסוי והיינו דוקא היכא דשחט בי"ט אבל אם שחט מעי"ט לא התירו וממילא נשארה באיסורה כמו שאר טלטול עפר שלא לצורך זה ברור ופשוט בכוונת רש"י:

אמנם בלא"ה נ"ל דברי מהר"ם ז"ל עיקר לדינא ולא מטעמיה רק מצד עצם הדין לא ידעתי למצוא טעם לדבר מהיכי תיתי נעקור מצות עשה דכיסוי בידים בשחט מעי"ט ולא נתיר לו ע"י עפר מוכן כיון שאין בו צד איסור לגמרי שהרי אפילו בעפר דר"י אמר בפי' שעושה בו כל צרכיו וכ"ש בעפר מוכן דמתני' ואף דלענין כוי אמרו לעיל דמוכן לודאי ואין מוכן לספק היינו משום דאין דעתו על הספק אבל הכא דשחט מעי"ט ודאי דעתו עליו טפי מרוק או צואה סוף דבר לענ"ד הדבר צריך תלמוד אם לא שנאמר שאם נתיר לו אף בשחט מעי"ט דלמא אתי למטעי דטעם היתר משום דאתי עשה ודחי ל"ת ויכסה בדבר האיסור משא"כ כשאנו אוסרין בשחט מעי"ט איכא היכרא בדבר וליכא למיטעי כנ"ל ועדיין צ"ע:

בתוס' ד"ה גלגל וכו' אבל לא מצי למימר דלהכי מחלק בין כיסוי וכו' אבל הפרשת חלה מעכב האכילה עכ"ל. אף למאי דבעי למימר בזה הטעם היו צריכין לחלק בין תרומה לחלה דתרומה אע"פ שמעכבת האכילה אפ"ה לא הותר לו להפריש כיון דמצי לאפרושי מאתמול משא"כ בחלה שהתירו להפריש בנילוש בי"ט ה"ה לנלושה מעי"ט שלא היתה בכלל האיסור דתרומות ומעשרות כמ"ש למעלה אלא דאכתי קשה להו דבכיסוי נמי לימא הואיל והותר בנשחט היום ה"ה בנשחט מעי"ט ולא נחתו לסברא שכתבו למעלה לכך היו רוצין לפרש בע"א ויש לדקדק דא"כ בקל היו יכולין לחלק בין חלה לכיסוי דחלה גופא חזיא לכהן בי"ט ויש להתיר משום שמחת י"ט אף בנילוש מאתמול כדשרינן לקמן לב"ה הולכתה לכהן אף בהורמה מאתמול וכן משמע לקמן בפ' משילין דמאן דאסר להפריש בנלוש מעי"ט עיקר הרבותא אע"ג דחזיא לכהן בו ביום וא"כ י"ל דלרבא רשרי הכא היינו מה"ט גופא אלא דמשמע דרבא איירי בכל ענין אפילו היכא דליכא כהן טהור דלא חזיא אפילו הכי שרי:

בגמ' לימא רב דאמר כב"ש תנאי היא עיין בפרש"י ותוס' שכתבו דר' חנן אמר לך רב ודאי פליג עליה וסובר ב"ה בר"ה נמי שרי ואנא דאמר' כי האי תנא דמוקי לב"ה כוותי וכו'. וקשיא לי דהא הש"ס דמקשה לימא רב דאמר כב"ש היינו ע"כ דאי ס"ד דרב אליבא דב"ה קאי קשה אדרבי חנן בתרתי חדא דאיהו אמר בהדיא דב"ה לית להו דרב יהודה אמר רב ועוד במאי דקאמר ר' חנן אבל בר"ה ד"ה אסור והיינו ע"כ משום דפשיטא ליה טובא דבר"ה לא שייך להתיר משום שובכו מוכיח עליו ולרב ליתא להאי סברא דאיהו ע"כ ס"ל דמתירין ב"ה אפי' בר"ה משום דשובכו מוכיח עליו א"כ לפ"ז מאי משני הש"ס תנאי היא דנהי דר' חנן ס"ל כתנא דשוחטן דע"כ מוקי נפשיה כב"ה ולית ליה דרב יהודה א"ר במאי דקאמר כל מקום שאסרו מ"מ הקושיא שניה אדרבא קשה יותר לשיטת התרצן דכיון דרב שהוא רבן של כל בני הגולה סובר ע"כ דשובכו מוכיח עליו שייך אפילו להתיר בר"ה וכן רבי אלעזר ור"ש דאית להו נמי כל מקום שאסרו ע"כ סברי בפשיטות דהא דמתירין ב"ה בסולם היינו אפילו ברה"ר מטעמא דשובכו מוכיח עליו והאיך פליג רבי חנן עליה דרב ואהנך תנאי דודאי סברי להיפך ולהא מלתא לית ליה סיוע לרבי חנן מתנא דשוטחן בהא תנא דשוטחן לא שמענו דפליג אלא אסברא דכל מה שאסרו מפני מראית עין אבל מאן יימר דפליג אסברא זו דיש להתיר בשובכו מוכיח עליו בר"ה כיון דלא איירי כלל בהא ולתנא דשוטחן אפשר דפליגי ב"ש וב"ה בר"ה דוקא וברה"י כ"ע מודו דשרי וסוגיא זו פשוטה בכל מקום בש"ס בפלוגתא דתנאי ואמוראי שלא להרבות מחלוקת בין תנאים ואמוראים אלא במאי דפליגי בהדיא אבל במה שיוצא מכלל דבריו דאידך תנא אמרינן דכ"ע מודו וא"כ נהי דר"ח ס"ל מסברא דנפשיה כתנא דשוטחן דלית ליה כל מקום שאסרו ושפיר פליג עליה דרב בהא אכתי כיון דשמעינן מיהא מדרב ור"א ור"ש שחושבין לסברא פשוטה ע"כ דשייך להתיר אף ברה"ר מטעמא דשובכו מוכיח עליו אליבא דב"ה האיך פליג עלייהו בהא מלתא ויותר היה ראוי לו לומר כלישנא קמא דידיה דהיינו לגמרי כתנא דשוטחן:

והנראה בעיני שמחמת קושיא זו לא נראה לו להרמב"ם לפ' כשיטת רש"י ותוס' והוא מפרש הסוגיא בע"א דהא דאמר ר' חנן ללישנא בתרא דב"ה לית להו דר"י א"ר פירושו דהכא לענין י"ט לא ס"ל הא מלתא דאמר ר"י א"ר בעלמא והיינו משום שמחת י"ט מקילין ב"ה ברה"י אבל ברה"ר מודו דאסור וא"כ לא פליג ר' חנן אדרב. ולפ"ז צ"ל דהא דמקשה הש"ס לימא רב דאמר כב"ש ולא ניחא ליה לומר דאפי' כב"ה אתיא אלא דמשום שמחת י"ט מקילין נ"ל דכך פירושו דכיון דלדעת המקשה רב משמיה דנפשיה אמר האי כללא דכל מקום שאסרו חכמים וע"כ היינו לפי שסובר דסברא פשוטה היא שאין שום טעם כלל לחלק בין רה"י לר"ה היכא דאיכא חששא דמראית עין וא"כ מקשה הש"ס שפיר אי ס"ד דב"ה מודו בר"ה דאסור וברה"י הוא דשרי א"כ חזינן לב"ה דמחלק בין ר"ה לרה"י דבר"ה פשיטא ליה לרב חנן אליבא דב"ה דאסור ע"כ היינו משום דחששא גדולה וסברא אלימתא היא לחוש למראית עין אפילו במקום שמחת י"ט ומדשרי ברה"י ולא חייש למראית עין מנ"ל לרב דמשום שמחת י"ט הוא דמיקל דהא במשנה דהשוחט אדרבה ב"ה לחומרא כדדייק הש"ס לקמן אע"כ דסברא אלימתא היא לחלק בין ר"ה לרה"י לענין מראית עין וא"כ רב דכייל האי כללא דכל מקום לא מתוקמי כב"ה אלא כב"ש ומשני הש"ס תנאי היא ואדרב קאי דכיון דרב אית ליה תנאי דמסייעו ליה ר"א ור"ש וע"כ אינהו נמי מוקמי נפשייהו כב"ה והוי קים להו דב"ה לא שרי גבי שובך ברה"י טפי מר"ה אלא משום שמחת י"ט כנ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ומטעם זה ראה לפסוק כלישנא בתרא דרב חנן אע"ג דבשל סופרים אזלינן בתר המיקל אלא משום דללישנא קמא פליג ר' חנן אדרב וללישנא בתרא לא פליג משמע ליה לישנא בתרא עיקר:

מיהו לשיטת רש"י ותוס' דלא נחתו להכי הדרא קושיא דידי לדוכתא קמייתא והנלע"ד ליישב בזה ראוי לנו תחלה לעמוד על סוף דעתו של ר' חנן בר אמי דללישנא קמא קאמר דב"ה מתירין אף בר"ה והיינו משום דשובכו מוכיח עליו נמשך מזה קולא לב"ה לענין סולם של שובך וחומרא לענין סולם של עליה דהתם לא שייך טעמא דשובכו מוכיח עליו כדאמרינן בסמוך משא"כ ללישנא בתרא מחמיר לענין ר"ה ופשיטא ליה דלא מהני טעמא דשובכו מוכיח עליו ומוקי לפלוגתייהו ברה"י ושרו בה משום דלית ליה לדרב ולא שייך שום מראית עין ברה"י א"כ לפ"ז ממילא ע"כ דבשל עליה נמי שרי מה"ט גופא דכיון דעיקר איסור סולם אינו אלא משום חששא דלהטיח ג��ו וזה לא שייך ברה"י וזה ברור. ואף דלדינא דסולם של עליה לא נ"מ מידי בין שתי הלשונות דלעולם בר"ה אסור וברה"י מותר מ"מ לענין אוקימתא דמתני' איכא בינייהו דללישנא קמא לא איירי אלא בשל שובך וללישנא בתרא איירי בכל גוונא אף בשל עליה ושמעינן נמי מדרב חנן ללישנא בתרא דמוקי לסתמא דמתני' ברה"י ע"כ היינו משום דסתם שובכות ברה"י עשויים. ולפ"ז מצינן למימר דמזה הטעם עצמו הדר בי' ר' חנן מאוקימתא קמא ללישנא בתרא כדי להעמיד המשנה בכל סולמות ומסייע ליה נמי לישנא דברייתא לקמן מדקאמר ר' יהודה בד"א בסולם של שובך וכו' מכלל דת"ק סובר בשל עליה נמי פליגי כדסברי בני ר' חייא. ובאמת הכי הוא קושטא דמלתא דהא קי"ל בכל במה שאמר ר' יהודה לחלוק הוא ואף לרבי יהושע בן לוי דפליג אדר' יוחנן בס"פ חלון וס"ל דבמה נמי לפרש היינו במשנתינו דוקא אבל דברי ר' יהודה בברייתא כ"ע מודו דלחלוק הוא וכ"כ התוס' להדיא בפרק חלון דבברייתא אפילו אימתי לחלוק וצ"ע דכאן כתבו להיפך לה"ט דבני רבי חייא אלא שר' חייא אמר להם צאו ואסרו וכו' ומסיק דר' יהודה לפרש מלתא דת"ק אתא והיינו משום דקשיא ליה לישנא דמתניתין כדמסיק להדיא ממאי דקתני משובך לשובך ונראה דהיינו משום דר"ח ס"ל כרב דברה"י נמי שייך פלוגתא דב"ש וב"ה ושרו ב"ה מטעמיה דשובכו מוכיח עליו ולפ"ז שייך שפיר לחלק בין של שובך לעליה וכדדייק לה נמי מלישנא דמתני' משא"כ ללישנא בתרא דר' חנן דברה"י לחוד פליגי בדרבא א"כ תו לא שייך לחלק בין של שובך לשל עליה וממילא דלא קשיא נמי לישנא דמתני' דשפיר איצטריך למיתני משובך לשובך לאשמעינן דדוקא בכה"ג שרי אף בשל עליה כיון שכבר עומדת ברה"י דסתם שובך ברה"י הוא להאי לישנא אבל אי הוי קתני מוליכין הסולם לשובך הוי משמע דאפילו מרה"ר לרה"י שרי:

נמצא לפ"ז בעיקר מלתא דר' חנן דקאמר ללישנא בתרא אבל בר"ה ד"ה אסור בזה אית ליה תנאי דמסייעו דמדקאמר רבי יהודה לא פליגי מכלל דתנא קמא סובר דפליגי אף בשל עליה ובכה"ג איירי מתניתין ואם כן ע"כ א"א לאוקמי ברה"ר דא"כ מ"ט דב"ה דשרו בשל עליה הא ל"ל שובכו מוכיח עליו אע"כ דברה"י איירי מתני' וא"כ לא איכפת לן אי פליג בהא עליה דרב לענין ר"ה. מיהו אי לאו דאוקי תלמודא מלתא דר' חנן כתנא דשוטחן א"כ בע"כ סבר ליה כרב לענין כל מקום שאסרו חכמים אפילו בחדרי וכו' וא"כ בע"כ אף אי סבר ליה כהנך תנאי דמתירין ב"ה אף בשל עליה היה מההכרח לומר דבע"כ ב"ה לית ליה כלל האי גזירה דלהטיח גגו דאי אית ליה אף ברה"י אסור בשל עליה דאין לחלק כלל בין ר"ה לרה"י לכך מוקי לר' חנן נמי כתנא דשוטחן דלית ליה דרב לענין כל מקום שאסרו וממילא יש לחלק בין ר"ה לר"י אבל בין עליה לשל שובך אין לחלק כאידך תנא דקאמר בשל עליה נמי פליגי וכדכתיבנא ודוק כנ"ל נכון בע"ה ועי' מ"ש בסמוך גבי בני ר' חייא:

בגמרא מתני' דלא כי האי תנא. ולכאורה יש לדקדק אמאי מייתי כל האי ברייתא אלא מלתא דרשב"א לחודה הו"ל לאתויי ולפמ"ש יש ליישב דקאי נמי אמילתיה דר' חנן ללישנא בתרא דאתיא מתני' דלא כחד מכל הני תנאי דלרשב"א לא פליגי בהולכה ולרבי יהודה לא פליגי בשל עליה ולר"ח לתנא דמתני' אף בשל עליה פליג ברה"י כיון דלית ליה דרב יהודה א"ר וכר' דוסא נמי לא אתיא בין למאי דמסקינן דבשל שובך קאי ובין למאי דס"ד בשל עליה קאי וס"ל דוקא מחלון לחלון שרי ולתנא דמתני' לב"ה אף בשל עליה משובך לשובך מותר דהיינו ברה"י כמ"ש דסתם שובך ברה"י הוא לר' חנן וק"ל:

בפרש"י בד"ה סולם בא לידינו הולכת סולם וכו' ובד"ה מכלל דת"ק סבר בשל עליה פליגי בחזרתה ומודים בהולכתה עכ"ל. עיין במהרש"א ומוהר"ם ז"ל שכתבו דכוונתו בזה דמסתמא בני ר' חייא לא רצו לפסוק כיחידאי דברייתא אלא כסתם מתני' ע"ש לפ"ז דמ"ש רש"י ומודים בהולכתה אין כוונתו לומר דמלתא דבני ר' חייא אתיא ככ"ע דסוף סוף לתנא דמתניתין לא אתיא אלא כב"ה ועוד דמאי נ"מ ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אלא כך פירושו כיון דת"ק דברייתא סבר דפליגי בשל עליה בחזרתה ומודים בהולכתה א"כ לתנא דמתני' דאמר נחלקו אף בהולכתה היינו נמי אף בשל עליה דהא רשב"א לא פליג אמתני' אלא לענין הולכה או חזרה אבל לענין שובך או עליה לא פליג אבל רבי יהודא דאמר במה פליגי בתרווייהו כנ"ל ושמעתי אומרים בד"א ע"פ השיטה דלקמן דמוחלפת השיטה אלא שרש"י לא נתכוון לזה:

בתוס' בד"ה ולא היא וא"ת והא כ"מ דתני במה לחלוק ויש לומר דהיינו במשנה אבל לא בברייתא עכ"ל. ובסוף פרק חלון כתבו להיפך בברייתא אף אימתי לחלוק ונראה דמשמע להו דבברייתא לא שייך כלל האי כללא ובין אימתי בין במה זימנין לפרש זימנין לחלוק:

בגמרא ואידך מי קתני סולם של שובך וכו' אף למ"ש בסמוך דללישנא בתרא דרב חנן בלא"ה א"ש הא דקתני משובך לשובך לאשמעינן דבר"ה אסור מיהו בני ר"ח לא נחלקו בזה נגד ר' חייא דע"כ ס"ל כרב וא"כ בין בר"ה ובין ברה"י מתיר ב"ה וע"כ היינו משום דבני ר' חייא הוי סברי דאף בשל עליה מותר לב"ה דלית ליה חששא דלהטיח גגו אף בר"ה וא"כ לא מצי לשנויי דמש"ה קתני משובך לשובך מש"ה איצטריך לשנוייא אחרינא ודו"ק:

בתוס' בד"ה מאי דקשרי וכו' ומשמע דקי"ל כר' דוסא עכ"ל. נראה דמשמע להו הכי מדשקלי וטרו ר' חייא ובניו במלתא ומעיקרא היו רוצים להורות כר' דוסא אלמא דקים להו דהלכה כר' דוסא. ולענ"ד אין זה מוכרח דודאי למאי דהוי ס"ל לבני רבי חייא מעיקרא דרבי דוסא להקל בא בסולם של עליה היה נראה להם לפסוק כמותו משום דלא שמענא מאן פליג עליה בהא דכל הני תנאי ותנא דמתני' לא איירי אלא לענין הלכה ובהא קאמר רב יהודה דבשל עליה אסור אבל לענין הטייה מחלון אפשר דמודו ליה אבל למאי דמסיק ר' חייא דר' דוסא לענין סולם של שובך איירי מנ"ל דקי"ל כר' דוסא נגד סתם משנה וכל הני תנאי דפליגי עליה ובאמת פסקו כל הפוסקים דלא כר' דוסא. אח"ז מצאתי בספר יש"ש שכתב כן להדיא. מיהו כל השקלא וטרי' של התוספת אח"ז בלא"ה א"ש דהא כל הני תנאי דהכא לא שרו אלא בשל שובך משום דשובכו מוכיח עליו והתם בעירובין בסתם סולמות איירי דלא שייך לומר כן ואפ"ה קאמר דמותר ודו"ק:

בא"ד והר"ר אברהם מבורגויי"ל פי' וכו' דמ"ט אסרינן וכו' משום דמיחזי דלהטיח גגו עכ"ל. וקשיא לי דמשמע מדבריו דהטוי סולם של עליה לא מיתסר אלא משום חששא דלהטיח גגו. ולכאורה מוכח דמאן דאוסר הטוי סולם היינו משום מוקצה שאין תורת כלי עליו ומוכחינן לה מדרבי דוסא דהא איהו אוסר בסולם של שובך אפי' משובך לשובך וא"כ לא ס"ל ה"ט דשובכו מוכיח עליו ואפ"ה שרי להטות מחלון לחלון וע"כ היינו משום דמחלון לחלון לא שייך חששא דלהטיח גגו וא"כ אמאי אסור בשל עליה אף מחלון לחלון אע"כ דהיינו משום דאין תורת כלי עליו וא"כ אף למ"ש דלא קי"ל כר' דוסא לענין סולם של שובך מ"מ מדרבי דוסא נשמע לדרבנן דטעם היטוי סולם של עליה היינו משום דאין תורת כלי עליו. ולכאורה היה נראה דלשנוייא קמא של תוס' נחתו להאי סברא אמנם אחר העיון בדבריהם פ' חלון בל' הרא"ש ז"ל משמע דפשיטא להו דלא שייך שום איסור בסולם אלא משום חששא דלהטיח גגו וא"כ צ"ע:

אח"ז מצאתי בב"י א"ח סימן תקי"ח שכתב להדיא בשם הרמב"ם שטעם איסור סולם של עליה היינו משום דאין תורת כלי עליו ואולי ראייתו מסוגיא דהכא כמ"ש:

בא"ד ולפ"ז אסור לטלטל הסולם שלנו בי"ט וכו' עיין מ"ש מהרש"ל בזה ובב"י סימן תקי"ח. מיהו נראה מלשון התוספות דלפירוש רבינו אברהם אסור אף בסולמים קטנים ולשינויא קמא שרי בקטנים ואסור בגדולים ולפמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם דהטוי סולם לא מיתסר אלא משום דאין תורת כלי עליו ע"ש א"כ י"ל בסולמין שלנו אפילו גדולים מותרים דתורת כלי עליהם וצ"ע לדינא:

בגמ' א"ר יוחנן מוחלפת השיטה רבו הפירושים והגרסאות בשיטה זו ומלשון הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה דלמסקנא דשמעתין נשנו כל המשניות כתקונן ולא מהפכינן להו כל עיקר והיינו משום דגרסי בסוף הסוגיא כגרסת הספרים שלפנינו דגרסינן דלמא ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא משום דאין בנין בכלים. והתוספות כתבו בשם רש"י שמפרש דהא דקאמר ר"י מוחלפת השיטה בתחלת הסוגיא היינו ההיא דסולם ולבתר דדחי ומחליף ההיא דזה וזה אני נוטל ודחי לה עד לבסוף דמסיק במוחלפת ההיא דתריסין וכן נראה בהכרח מלשון רש"י שלפנינו דלא גרסינן בסוף הסוגיא דלמא ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא משום דאין בנין בכלים שהרי כתב לקמן בד"ה אף להחזיר וחזרה זו ודאי שלא לצורך ואפילו אי אמרינן אין בנין בכלים טרחא דלא צריך מיהו הוא וכו' אלמא משום שמחת י"ט מקילין וקשיא לב"ה דכיסוי עכ"ל. נמצא דלפ"ז ודאי לא דחי הש"ס מידי אע"כ דלפרש"י מחליף ההיא דתריסין ולקמן אפרש טעם חלופי הגרסאות:

מיהו לא ידענא מאי פשיטא להתוס' בכוונת רש"י שמחליף הנך משניות ולא ההיא דהשוחט דלגרסת רש"י שלפנינו אין רמז מזה ויש לפרש כוונתו כשיטת התוס' אם לא מה שפירש"י כאן בד"ה מוחלפת השיטה כאן הוחלפה שיטתן וצריך להפוך דבריהם עכ"ל. אפשר דמלשון כאן הוחלפה פשיטא להו להתוס' דלאו אההיא דהשוחט קאי ולכך הקשו עליו ועיין בספר מג"ש של מ"ז זצ"ל שכתב ליישב שיטת רש"י ואוסיף נופך משלי בסמוך בדברי התוס':

ועתה אבא לבאר מה שהקשה מהרש"א ז"ל על שיטת רש"י שכבר קדמו בעל המאור בקושיא זו דלמאי דמחליף ההיא דתריסין א"כ תקשי ליה מההיא דתריסין אכל הנך משניות דב"ש לחומרא וב"ה לקולא ובתריסין פליגי להיפך וכן יש להקשות בזה הדרך בכל הסוגיא כגון בהא דמשני אההיא דעלי שהיא מוחלפת וא"כ תקשי מההיא דעלי אההיא דזה וזה אני נוטל וכן בכל התירוצים תקשי אהני דקדמאי ע"ש:

ולענ"ד לק"מ שכך היא הצעת השיטה לפירש"י דמעיקרא מקשה תלמודא מההיא דהשוחט אההיא דסולם ומקשה ממ"נ אי איירי בלא דקר נעוץ א"כ יש כאן איסור גמור דחפירה לשיטת רש"י וחשש כתישה ואפ"ה שרי ב"ש וע"כ היינו משום שמחת י"ט וא"כ כ"ש שיש להקל בכל הנך כגון בסולם אף במקום חששא דמראית עין ואי איירי בדקר נעוץ דא"כ ליכא שום צד איסור כדפרש"י ואפ"ה אסרו ב"ה והיינו ע"כ משום דלא משמע ליה כלל להקל שום קולא מחמת שמחת י"ט קשיא ב"ה אדב"ה אמאי שרי גבי סולם דלמאי דלא ס"ד טעמא דשובכו מוכיח עליו ע"כ סבר דמשום שמחת י"ט הוא דשרי אע"ג דאיכא חששא דלהטיח גגו ודחי הש"ס דהא דשרי ב"ה בסולם היינו משום דשובכו מוכיח עליו וא"כ לא תלו פלוגתייהו כלל לענין שמחת י"ט דלב"ה אפי' בשבת שרי מטעמא דשובכו מוכיח עליו וכן האמת ולב"ש דלית ליה סברא דשובכו מוכיח עליו חמירא ליה איסור סולם טפי מדקר נעוץ' ועל דרך זה אפרש כל הסוגיא לאחד אחד ומאי דמקשה בתר הכי מההיא דהשוחט אההיא דגוזלות היינו משום דהוי ס"ד דמקשה דליכא שום צד היתר בזה וזה אני נוטל אי לאו משום שמחת י"ט ונראה דס"ד דכל מידי דמוקצה לא סגי במחשבה בעלמא אלא בעינן מעשה במידי דבר עבידא ביה מעשה רבא דהא איכא תנאי ואמוראי דסברי הכי בפרק במה טומנין (שבת דף נ') ועוד כאן יש להחמיר טפי דיש לחוש דלמא מטלטל ושביק ודייק לה מדב"ה גופא דאי ס"ד דבמחשבה בעלמא סגי ל"ל למימר זה וזה אני נוטל דמכאן אני נוטל סגי דהא אית ליה לב"ה ברירה כדפריך הש"ס לקמן אע"כ דבעינן מעשה ומשום שמחת י"ט שרי לה ע"י זה וזה אני נוטל ואם כן קשיא לי מההיא דהשוחט ממ"נ אי איירי בלא דקר נעוץ קשיא דב"ש אב"ש כמ"ש ואי איירי בדקר נעוץ דליכא שום צד איסורא ואפ"ה אוסר ב"ה ולא מיקל כלל משום שמחת י"ט כ"ש דיש לו להחמיר בההיא דגוזלות ומש"ה בעי למימר מוחלפת השיטה ובהכי הוי אתי ליה שפיר דב"ש הוא דשרי דאע"ג דאפשר דבעלמא בעינן מעשה או שיש לאסור כאן משום דלמא מטלטל ושביק אפ"ה לא חייש לה משום שמחת י"ט ושרו לה במחשבה בעלמא ודי בזה להפקיע מידי מוקצה משום שמחת י"ט דהא דלא שרו ב"ש לומר מכאן אני נוטל למחר היינו משום דלית ליה ברירה משא"כ גבי סולם מחמיר ב"ש דכיון דלית ליה סברא דשובכו מוכיח עליו חמירא ליה חששא דלהטיח גגו אפילו במקום שמחת י"ט ולב"ה הוי איפכא דכיון דאיהו לא מיקל כלל משום שמחת י"ט מדמחמיר אפילו בדקר נעוץ אם כן אוסר ג"כ גבי גוזלות דבעינן שינענע אי משום דבעי מעשה בכל דיני מוקצה או דחייש דלמא מטלטל ושביק ולא תקשי אהא דמיקל גבי סולם דשאני התם דאפילו בשבת שרי משום דשובכו מוכיח עליו וע"ז דחי הש"ס דלעולם לא תיפוך והכא בגוזלות לא פליגי כלל בשמחת י"ט אלא בסברא בעלמא דב"ה שרו משום דלענין מוקצה לא בעינן מעשה ובמחשבה בעלמא סגי והא דלא סגי במכאן אני נוטל למחר היינו משום דלמא מטלטל ושביק ואתי לאימנועי כדמסיק הש"ס לקמן וב"ש אסרי משום דחיישי דלמא מימלך וחס עלוהי דבריכה ראשונה משום חורבן שובך:

ומאי דמקשה בתר הכי מעלי לקצב עליו בשר היינו משום דפשיטא ליה דאין להתיר כלל עלי משום תורת כלי דס"ד כדמוקי לה רבה בפרק כל הכלים דדמי לסיכי זיירי ומזורי דקפיד עלייהו ומייחד להו מקום והו"ל מוקצה מחמת חסרון כיס וס"ד הכי מדקתני סיפא ושווין שאם קצב עליו שאסור לטלטלו וע"כ משום חסרון כיס דהכי מוקי לה רבה בפרק כל הכלים וא"כ ע"כ הא דשרו ב"ה היינו משום שמחת יום טוב ומקשה מההיא דהשוחט דאי בדקר נעוץ איירי ואפ"ה מחמיר אע"ג דליכא שום חשש איסור כ"ש הכא דמוקצה גמור הוא ואי בלא דקר נעוץ איירי קשיא דב"ש אדב"ש כמו שכתבתי ומש"ה בעי למימר מוחלפת השיטה והוי אתי ליה שפיר דב"ש הוא דשרי דמתיר מוקצה משום שמחת י"ט כדמצינו דמיקל גבי דקר נעוץ והא דמחמיר גבי גוזלות היינו משום דלמא מטלטל ושביק דמימלך משום חורבן שובך ומחמיר גבי סולם משום חששא דלהטיח גגו דחמירא ליה טובא כיון דלית ליה שובכו מוכיח עליו ולב"ה כיון דלית ליה כלל טעמא דשמחת י"ט מדמחמיר אפילו בדקר נעוץ כ"ש הכא בעלי דאיכא איסור מוקצה גמור משא"כ בגוזלות וסולם שרי דאיכא טעמא רבה להתיר דאפילו בשבת שרי כמו שכתבתי וע"ז דחי הש"ס ומסיק דלעולם לא תיפוך וב"ה הוא דשרו ולא משום שמחת י"ט אלא דאפילו בשבת שרי דתורת כלי עליו ולא כדמוקי לה רבה בפרק כל הכלים דמדמה ליה לסיכי זיירי וכו' משום קושיא דושווין שאם קצב אלא כדמוקי לה רבא שם דבתראה הוא דתורת כלי עליו והא דאסור אם קצב עליו היינו מחמה לצל דבכה"ג כ"ע מודו דאסור אפילו לר"ש וב"ש אוסר אפילו לקצב משום דס"ל דכלי שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור ואם כן שייך פלוגתייהו אפילו בשבת היכא דשייך ולאו משום שמחת י"ט איירי:

ומאי דמקשה בתר הכי מעור לפני הדורסן היינו משום דהוי ס"ד דעור לפני הדורסן כיון דלא חזי למיזגא אלא על ידי הדחק כיון שעדיין לחין הם כמ"ש התוספות להדיא בפרק במה טומנין (שבת דף נ') ולפרש"י דאיירי בבהמה דקה נמי לא חזיין למזגא אלא ע"י הדחק אין טעם להתיר לב"ה אי לאו משום שמחת י"ט ועוד דאפילו את"ל שאין כאן איסור מוקצה כלל אפ"ה יש לאסור משום דמיחזי ששוטחו לעיבוד כדפרש"י להדיא ואע"ג דעיבוד כלאחר יד הוא כיון שאינו שוטחו ע"ג יתידות אפ"ה יש לאסור לכתחלה משום הערמה דאיסור דרבנן וע"כ דמשום שמחת י"ט הוא דמקילין אם כן קשיא ההיא דהשוחט כיון דבדקר נעוץ ליכא שום חשש איסור ואפ"ה אסרי ב"ה ואי בלא דקר נעוץ קשיא ב"ש אדב"ש. ומש"ה בעי למימר מוחלפת השיטה והוי אתי ליה שפיר דב"ש הוא דשרו כיון דחזי למיזגא ע"י הדחק ואין כאן אלא איסור מראית עין דמיחזי כשוטחו לעיבוד כלאחר יד דהוא איסור דרבנן אפ"ה שרי משום שמחת י"ט משא"כ בכל הנך דלעיל דמחמרי ב"ש דבכל חד מנהון איכא אסורא לדבריו כמ"ש לבר מדקר נעוץ דמיקל דליכא חשש איסור וב"ה דלית להו שמחת י"ט מחמירי בדקר נעוץ משום חשש כתישה ובעור לפני הדורסן משום חשש עיבוד או משום מוקצה דלא חזיא אלא ע"י הדחק משא"כ בהנך דלעיל אפילו בשבת שרי כמו שכתבתי וע"ז דחי הש"ס לעולם לא תיפוך וב"ה הוא דשרי משום דחזיא למיזגא עליו וממילא דמה"ט לא מיחזי כהערמה לענין עיבוד כדמסיק הש"ס לקמן להדיא דכיון דחזי למיזגא לא מוכחא מלתא וב"ש דלית ליה האי סברא אוסר אי משום מוקצה ואי משום דמיחזי כמעבד ומאי דמקשה בתר הכי מתריסין היינו כפרש"י להדיא דס"ד דאף את"ל דב"ה ס"ל אין בנין בכלים כלל אפילו מדרבנן אפ"ה קשיא אמאי שרי להחזיר דודאי טירחא שלא לצורך הוא אע"כ דמשום שמחת י"ט הוא דשרי וא"כ קשה מההיא דהשוחט דאיירי ע"כ בדקר נעוץ כמ"ש ואפ"ה מחמירי ב"ה אע"ג דליכא שום צד איסור ולא שרו משום שמחת י"ט כ"ש הכא דאיכא איסור טירחא שלא לצורך ואמאי שרו בה משום שמחת י"ט. ומש"ה מסיק רבי יוחנן דמוחלפת השיטה ובהכי אתי שפיר דב"ש הוא דשרי משום דס"ל אין בנין בכלים בכה"ג כמו שאפרש בל' התוספת ושרו אף להחזיר משום שמחת י"ט כיון דאין כאן איסור אלא משום טירחא שלא לצורך משא"כ בהנך דלעיל דחמירי אסורייהו לב"ש וב"ה סברי דיש בנין בכלים מיהא מדרבנן דגזרינן אטו יש להם ציר דהוי בנין גמור מדרבנן מש"ה אסרי בההיא וכ"ש דיש להחמיר דאיכא נמי טלטול טירחא שלא לצורך וכן בדקר נעוץ מחמירין כיון דאיכא צד חשש כתישה ולא משמע להו כלל להקל משום שמחת י"ט ואפילו הכי מקילין בכל הנך דלעיל דהיתר גמור הוא לדידהו אפילו בשבת בכה"ג כמ"ש:

הרי לפנינו שנתבררה השמועה כהוגן לפי שיטת רש"י וכן נראה מל' פירושו בשמעתין ובסמוך אפרש בעז"ה ליישב קושי' התוספת על פירושו. ולקמן בסוף הסוגיא אכתוב עוד מאי דקשיא לי על שיטת רש"י ז"ל. ומתוך כך נתברר ג"כ דלא שייך להקשות הא דפליגי ב"ש וב"ה הכא בדיני מוקצה ולמאי דבעי ר' יוחנן למימר מוחלפת השיטה הוי ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ובפרק מי שהחשיך מסיק רבי יוחנן דאנו אין לנו אלא ב"ש כרבי יהודה וב"ה כר"ש ומשמע שם דלא שני ליה לר' יוחנן בין שבת לי"ט וכן למאי דדחי סתמא דתלמודא להיפך תקשי הא סתמא דתלמודא מסיק לעיל ובי"ט מוקי לב"ה כר' יהודה. ובמה שכתבתי נתיישב דלא שייכי פלוגתייהו בדר' יהודה ור"ש דמוקצה דגוזלות כתבו התוספת בריש מכילתין דאף ר"ש מודה דאסור אלא דאפ"ה שרו בזה וזה אני נוטל דתו ליכא איסור מוקצה ופלוגתייהו בגוונא אחרינא כמ"ש בין למאי דס"ד ובין למאי דדחי וכן בעלי למאי דס"ד דדמי למוקצה מחמת חסרון כיס א"כ אפי' ר"ש מודה דאסור אלא דב"ש מיקל משום שמחת י"ט ולבתר הכי דדחי דתורת כלי עליו מותר אף לרבי יהודה כמ"ש התוס' פרק במה מדליקין אלא ב"ש לחוד מחמיר טפי או שנאמר דב"ש סובר דאין תורת כלי עליו ובעור לפני הדורסן אי לא חזי למיזגא אסור אף לר"ש ואי חזי מותר אף לרבי יהודה אלא דהכא מחמת איסור עיבוד פליגי או דלב"ש לא חזו למיזגא ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה א"ר יוחנן מוחלפת השיטה פרש"י וכו' וקשה טובא לההיא פירושא דא"כ לפי המסקנא מתוקמי כל הני שינויי דחיקי וכו' עכ"ל ולענ"ד צ"ע דמאי שינויי דחיקי איכא הכא דלכאורה מוכרח דאף לשיטת התוספת קיימי כל הני שינויי אף למסקנא דהא דמאי דדחי הש"ס דטעמא דב"ה בסולם משום דשובכו מוכיח עליו הכי א"ר חנן לעיל בהדיא וכן לאידך לישנא דברה"י פליגי משום דלית להו לב"ה דר' יהודה א"ר א"כ לאו משום שמחת י"ט שרו ב"ה וה"נ ס"ל לרב דמשום שובכו מוכיח עליו שרו ב"ה ותדע דהא מוקי לעיל דרב כתנאי ולא קאמר דשאני הכא משום שמחת י"ט שרו ב"ה אע"כ דלאו הכי הוא. לבד זה באמת הרמב"ם סובר דמשום שמחת י"ט איירי והתוספת ודאי לא נחתו להאי סברא כמ"ש לעיל באריכות. ועוד דמדברי התוס' לעיל משמע להדיא דאפי' בשבת שרי כל היכא דניכר שאין הסולם כסולם של עליה וה"ט דסולם של שובך שמותר בשבת לכל הפוסקים ולהרב רבי אברהם מבורגויי"ל אפי' בשל עליה שרי בשבת נקטינן מהא שאין הטעם כלל משום שמחת י"ט וכן מאי דדחי הש"ס גבי גוזלות דטעמא דב"ה דבזה וזה אני נוטל סגי להפקיע מאיסור מוקצה כן הוא באמת ואדרבא הש"ס שקיל וטרי לקמן דאפי' במכאן אני נוטל למחר הוי סגי לב"ה דאית להו ברירה אלא דחיישינן דלמא מטלטל ושביק אבל בזה וזה אני נוטל תו ליכא למיחש וא"כ אין ההיתר כלל משום שמחת י"ט ואדרבא לאידך לישנא מחמרינן משום דאתי לאימנועי משמחת י"ט דאל"כ הוי סגי במכאן אני נוטל וא"כ אין זה שינויא דחיקא. וכן מאי דדחי הש"ס בעלי לקצב עליו בשר דהיינו משום דתורת כלי עליו אין זה דחיה אלא מסקנא דגמ' הוא בפרק כל הכלים דאע"ג דמעיקרא סבר רבה למימר דדמי לסיכי וזיירי דהו"ל מוקצה מחמת חסרון כיס ומוכח לה מדקתני ושווין שאם קצב עליו שאסור לטלטלו וא"כ משמע דמשום שמחת י"ט הוא דשרי מיהו שם בהיפוך הדף מסיק רבא דהא דאסור אם קצב עליו היינו מחמה לצל דוקא וא"כ ע"כ דלצורך גופו אף לאחר שקצב עליו מותר משום דהדר ביה ממאי דמוקי רבה דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס אלא הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לצורך גופו ומקומו אף בשבת ומחמה לצל אסור אף בי"ט וכ"כ הרי"ף ז"ל וכן משמע להדיא לקמן דקאמר בסוגיא דעלי מהו דתימא וכו' והא דקתני עלי להודיעך כחן דב"ה דאפי' דבר שמלאכתו לאיסור שרי קמ"ל ולא קאמר דאפילו מוקצה מחמת ח"כ שרי משום שמחת י"ט אע"כ דקושטא דמלתא הוא דהו"ל תורת כלי עליו כדין כלי שמלאכתו לאיסור ומה שהקשו התוספות לקמן דא"כ מ"ט דב"ש דאסרו אני תמה מאד דמי לא מצינן למימר דב"ש כרבי נחמיה דאוסר אפי' בכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו כדאמרינן באותו סוגיא גופא דפרק כל הכלים דרבא הוי בעי לאוקמי מתניתין דעלי כר"נ אלא דהדר ביה לאוקמי דב"ה כר"נ דהוי דלא כהלכתא דקי"ל ב"ה כר"ש אבל ב"ש שפיר מצי סברי כר"נ ולקמן אפרש יותר. וכן מאי דדחי הש"ס בעור לפני הדורסן דטעמא דב"ש משום דחזי למיזגא עליה אין זה דחיה אלא קושטא דמלתא הכי הוא כדאמר הש"ס להדיא לקמן התם לא מוכחא מלתא משום דחזי למיזגא עליה ואם נתכוונו התוספת למאי דקאמר לקמן בעור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אלמא משום שמחת י"ט הוא דשרי א"כ זו הקושיא שניה של תוס' מ"מ קושיא הראשונה מתרצא שפיר לרש"י:

מיהו לענ"ד נראה דקושיא שניה נמי לא קשיא אליבא דרש"י והיינו כמ"ש בל' הגמרא דודאי נראה דעור לפני הדורסן לית בהו משום מוקצה משום דחזי למיזגא עלייהו אלא מה שהוצרכו לטעמא דהתירו סופן משום תחלתן היינו במה שנותנו לפני הדורסן דאיהו מיהו מכווין לשוטחו א"כ מיחזי כמעבד שכן פרש"י להדיא והו"ל הערמה באיסור דרבנן והא מלתא לחוד התירו ב"ה משום שמחת י"ט משום דלא מוכחא מלתא כדמסקינן לקמן וכמה הערמות כה"ג מצינו שהותרו חכמים אף בשבת כדאיתא פרק תולין וה"נ משום שמחת י"ט התירו האי פורתא אבל לעולם אין כאן איסור מוקצה דאיסור מוקצה לא שייך להתיר משום שמחת י"ט דא"כ בטלת איסור מוקצה בי"ט ואנן אמרינן בי"ט החמירו במוקצה יותר משבת כנ"ל. ועל דרך זה כתב מ"ז בספר מג"ש בעור לפני הדורסן אלא שהוספתי נופך משלי והנני מוסיף טעם כעיקר וסיוע שיש ממש לשיטת רש"י דע"כ עור לפני הדורסן לית ביה מוקצה כלל דחזי למיזגא עליה כדתנן להדיא במשנה פרק במה טומנין טומנין בשלחין והיינו משום דחזי למיזגא עליה כדאיתא שם להדיא אלא שהתוס' הרגישו שם להקשות מסוגיא דהכא דמשמע דדוקא משום שמחת י"ט הוא דהתירו עור לפני הדורסן ומחמת כן העלו דהכא איירי בעור לחה דלא חזי למיזגא אי לאו משום שמחת י"ט. ולפמ"ש נתבאר דקושיא זו מעיקרא ליתא דמצינן למימר דסוגיא דעור לפני הדורסן לאו משום מוקצה אתינן עלה אלא משום דמיחזי כמעבד כפרש"י וא"כ מנ"ל לחלק בין לחים ליבישין. והנראה בעיני בזה דתוס' שם בפ' במה טומנין סמכו בעיקר קושייתם אהא דאמרינן בפ' כל כתבי בע"פ שחל בשבת שאסור לטלטל העור ולא שרינן משום דחזי למיזגא עליה אע"כ הוצרכו לחלק בין עור לחה ליבישה וא"כ ממילא משמע להו דהא דהכא בעור לפני הדורסן בלחה איירי שהרי היום נשחטה ועודנו לחה ולא חזי למיזגא כל כך אי לאו משום שמחת י"ט שרינן לה סופן משום תחלתן ולכך כתבו דשינויא דחיקא הוא הא דאמרינן בעור דחזי למיזגא עלייהו וזה ברור בכוונתם:

מיהו אין בזה סתירה לפרש"י דאזיל לשיטתו שמפרש בפרק כל כתבי להדיא שאני פסח שבהמה דקה היא ולא חזי למיזגא משא"כ הכא משמע לרש"י בהא דקתני עור לפני הדורסן דבגסה קאי וכדמסיק הש"ס להדיא לקמן דחזי למיזגא עלה וא"כ הא דאיצטריך למימר התירו סופן משום תחלתן לאו משום מוקצה אלא משום דמיחזי כמעבד וכמ"ש:

נמצא דלפ"ז התוספת לשיטתייהו ורש"י לשיטתיה וכן בההיא דעלי נראה דהתוספת לשיטתייהו כמו שאפרש לקמן לכך כתבו דדוחק לומר דקיימן הני שינויי דחיקי עכ"ז זכינו שדברי רש"י בשיטתו שרירין וקיימין בעז"ה בלי שום גמגום:

בא"ד ועוד קשה דא"כ דההיא דהשוחט וכו' א"כ רבה ור"י פליגי אליבא דב"ש כבר כתבתי לעיל בסוגיא דרבה ור"י ליישב קושיא זו וכן הר"ן ז"ל תירצה בע"א. מיהו יש לדקדק דאדרבה לשיטת התוס' דההיא דהשוחט מוחלפת קשה א"כ הא דקתני במתני' ומודים שאם שחט וכו' וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן ויש ליישב דנקט סיפא לגלויי רישא דמדקתני סיפא ומודים שאם שחט מכלל דרישא איירי לכתחילה ואפ"ה שרי לב"ה כדדייק הש"ס לעיל גם כתבתי לעיל דלשיטת התוס' קשה הא דאמר רב יהודא אמר רב באפר כירה לא שנו אתיא דלא כהלכתא עיין שם:

בא"ד וע"ק כיון דמוחלפת ההיא דתריסין א"כ וכו' ובריש כל הכלים סתם לן תנא עכ"ל. אשגרת לישנא הוא דלאו משנה היא אלא ברייתא שם ועיין מ"ש מ"ז בזה. מיהו מה שלא הקשו התוספות לפרש"י דההיא דתריסין מוחלפת סברי ב"ש דמותר ולקמן ספ"ב במשנה ג' דברים מחמיר ר"ג כדברי ב"ש אין זוקפין את המנורה ואוקמינן משום דס"ל יש בנין בכלים משום דאיכא למימר דסברי ב"ש דבנין כלים מדרבנן הוא ואפ"ה התירו בתריסין משום שמחת י"ט ואע"ג דבהנך דלעיל מחמירי ב"ש באיסורא דרבנן מ"מ שאני הכא כיון דאוקמינן לקמן באין להם ציר מן הצד קיל להו טפי ומקילי ב"ש משא"כ במנורה לא חשיב להו שמחת י"ט מש"ה אסרי ומהא דמשמע דב"ה שרי במנורה לא קשיא להו אהא דאסרי הכא משום דמצינן למימר דההיא דמנורה איירי ברפוי מש"ה מקילי ב"ה ואפ"ה אסרי ב"ש אפי' ברפוי כיון דליכא שמחת י"ט אבל הכא דאיכא למיגזר משום שיש להם ציר אסרו ב"ה וב"ש שרו משום שמחת י"ט ועוד דלא מצינן בפירוש דמתירין ב"ה במנורה לכך ניחא להתוס' להקשות מסתמא דתלמודא דפרק כל הכלים דמשמע מיהו דאפילו בשבת מותר לסלק דלת של שידה תיבה ומגדל משום דאין סתירה בכלים ומ"ש הכא דאסרי ב"ה לסלק אפי' בי"ט ולענין סילוק לא משמע להו לחלק בין יש להם ציר או אין להם ובין חזק לרפוי כנ"ל לשיטת התוס' אבל עדיין קשיא לי אמאי לא קשיא להו מדר' יוחנן גופא דאוסר במנורה של חוליות בפרק כירה והיינו ע"כ משום דס"ל יש בנין בכלים א"כ ע"כ ס"ל דמוחלפת השיטה ומוקי נפשיה כב"ה ואם משמע להו לחלק בין ההיא דמנורה לההיא דשידה תיבה ומגדל וכן בין מנורה דלקמן כמ"ש התוס' פ' כירה א"כ ה"נ מצינן לחלק בין סילוק תריסין ובין דלת שידה תיבה ומגדל וכמ"ש מ"ז דתריסין שקרובים להיות כמחוברין לקרקע שייך בהו יותר בנין והוא חילוק נכון. ועוד כתב דתריסין גדולים יותר ובכלי גדול כתבו התוס' גופייהו דשייך ביה בנין וגם זה נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל. נמצא דעכ"פ אין בזה סתירה לשיטת רש"י ולקמן אכתוב ג"כ מ"ש הרמב"ן בספר המלחמות קרוב לענין זה ומה שלא רצה רש"י לפרש דההיא דהשוחט מוחלפת היינו משום דקתני לה לעיל גבי ג' דברים שמקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה וכן תני לה בעדיות דבחירתא היא ובהדיא אמרינן בפרק האיש מקדש דסתמא דעדיות עדיף טפי מכמה סתמי ע"ש:

בא"ד ואומר ר"ת תמה אני וכו' ומיהו זה אינו וכו' מדקאמר הכא ע"כ לא קאמרי עכ"ל. ולענ"ד הואיל ונפק מפומא דר"ת נראה ליישב דהא דקאמר הכא ע"כ לא קאמרי היינו למאי שרוצה לפ' בההיא שקלא וטריא דבשום דוכתא לא מיקל ב"ש משום שמחת י"ט אלא בההיא לחודא מיקל משום דליכא איסורא כיון דאיכא דקר נעוץ משא"כ למאי דמוקמינן דמוחלפת השיטה וב"ה הוא דשרי א"כ תו לא צריכין לאוקמי מלתא דב"ה בדקר נעוץ אלא בכל ענין שרי כדמצינו דמיקל ב"ה בכל מילי די"ט משום שמחת י"ט ואפילו במוקצה גמור מתירין ב"ה משום שמחת י"ט כדמצינו גבי עלי לשיטת התוס' דמוקצה גמור הוא וכן בעור לפני הדורסן מתירין ב"ה אע"ג דאיכא תרתי לאיסורא לשיטת התוס' איסור מוקצה ואיסור דמיחזי כמעבד ואפ"ה שרי משום שמחת י"ט ה"ה בכיסוי אף בלא דקר נעוץ ומ"ש התוס' לעיל בסוגיא דדקר נעוץ דשני להו בין חדא איסורי לתרי איסורא היינו נמי קודם דמחליף לה ומוקי לה כב"ש דמחמרי בהנך ובהא לחודא מיקל והיינו כדכתיבנא וכן לב"ה כיון דאסור לכתחילה ולא שרי אלא בדיעבד שפיר מפלגינן בין חדא איסורא לתרי איסורי משא"כ למסקנא דמוחלפת ב"ה לטעמיה דמיקל בכל איסורי דרבנן משום שמחת י"ט וכדמצינו נמי בחזרת תריסין דאיכא נמי תרי איסורי טירחא שלא לצורך וחשש שמא יתקע ואפ"ה שרי ה"ה בכיסוי וכ"ש הכא דאיכא נמי צורך מצוה ואפשר שזה בכלל הא דמקשה לעיל לשיטת רש"י שדוחק לומר דלפי המסקנא מתוקמי כל הני שינויי דחיקי וא"כ לר"ת הא דבעינן דקר נעוץ נמי שינויא דחיקא הויא ולא קאי לפי המסקנא כמו כל הנך שינויי כמ"ש. ודע דאף למ"ש ר"ת דלא בעינן דקר נעוץ מ"מ מודה דבעינן מיהא עפר תיחוח כדי להוציא מחשש איסור כתישה דהוא דאורייתא לשיטת התוס' ודלא כמ"ש הט"ז בזה כמ"ש לעיל באריכות. והשתא דאתינן להכי נראה לי לפרש מילתא דרבינו תם ז"ל בענין יותר נכון דרבינו תם ז"ל לא איירי כלל במידי דבעי חפירה אלא בעפר תיחוח ממש בענין דלא שייך ביה איסור גומא כלל כמ"ש התוס' לעיל בד"ה בעפר תיחוח וכ"כ ר"ת גופא בפרק כירה דלא שייך ביה גומא כלל וכתישה כ"ש דלא שייך ביה כדפרישית לעיל דהדר ביה הש"ס ממאי דקאמר מעיקרא דשייך באפר כירה גומא או כתישה. ולפ"ז יפה התיר ר"ת בכה"ג דליכא שום איסור אלא שלא היה מוכן מבעוד יום דהו"ל מוקצה או אפילו באפר כירה שהוסק בי"ט דכיון דליכא אלא חדא איסורא סבר ר"ת דמותר כמו לב"ש מעיקרא וכמ"ש הרא"ש ז"ל והבאתיו לעיל אבל ר"י בעל התוס' שנחלק על ר"ת היינו משום דס"ל דאיסור מוקצה חמיר טפי וכמ"ש לעיל דלא כסברת הרא"ש ז"ל ודוק היטב כי נכון הוא:

בגמ' ודלמא ע"כ לא קאמרי ב"ה הכא אלא משום דאין בנין בכלים וכו' כבר כתבתי דאיכא דלא גרסי להאי ודלמא כדמשמע להדיא מל' התוס' דסליק הסוגיא בהכי דמוחלפת השיטה וכן נראה מל' רש"י בד"ה אף לחזור דמשמע דקושית המקשה היא דאיכא מיהא איסור טרחא שלא לצורך וא"כ מזה לא הוי משני הש"ס מידי ומש"ה מסיק דמוחלפת השיטה ומה שיש לי עוד לדקדק על פרש"י בזה יתבאר לקמן בסוגיא דתריסין:

מיהו הרמב"ן כתב שמצא בנוסחא מדוייקת דגרסינן הכא ודלמא וכתב לחזק שיטת הרי"ף דלמסקנא לא מהפכא שום משנה מהמשניות ופירושא דמלתא דמעיקרא פריך המקשה בפשיטות דהוי ס"ד דאף למ"ד אין בנין בכלים מ"מ מדרבנן מיהא אסור אף ברפוי כדעת הנהו אמוראי דסברי הכי בס"פ כירה וחד מינייהו ר' יוחנן ומש"ה אסיק הכא דמוחלפת אבל סתמא דתלמודא דחי דלעולם לא תיפוך וטעמא דב"ה משום דאין בנין בכלים כלל ברפוי ושרו לכתחילה וה"נ דכוותיה ומאי דמוקמינן לקמן באין להם ציר מן הצד אליבא דב"ש גזור אטו ציר מן הצד דהנך אסורים שמא יתקע וב"ה לא גזור. והא דלא קשיא לשיטת הרי"ף דאכתי ליתסר משום טירחא שלא לצורך יש לומר דכיון דבית הלל הוא דשרו אם כן לא איכפת ליה לבית הלל משום טירחא שלא לצורך דכיון שהתירו לסלק משום שמחת יום טוב מותר להחזיר משום פסידא דחנות ובמקום פסידא שמעינן לבית הלל דמותר ולא הוי טירחא שלא לצורך כדמשמע בסוגיא דפרק משילין פירות דמוקמינן לה כבית הלל ולרש"י י"ל דכהאי גוונא לא מיקרי פסידא דאפשר דמסר לשומר ומה שהכריחו לרש"י לפרש כן יתבאר לקמן אי"ה בסוגיא דתריסין. ועוד דמטירחא לחוד ודאי התירו סופן משום תחלתן וכ"כ הרי"ף להדיא. אמנם אי קשיא לי הא קשיא בין לשיטת רש"י ובין לשיטת הרי"ף כיון דסוגיא דשמעתין שקיל וטרי למירמי ההיא דהשוחט אכל הני משניות דפירקין דב"ש לחומרא וב"ה לקולא ומש"ה א"ר יוחנן דמוחלפת וא"כ כי מטי להאי דתריסין ומסיק אליבא דרש"י דרבי יוחנן אמת דמוחלפת ההיא דתריסין ואכתי הוי מצי למירמי ההיא דהשוחט וההיא דתריסין מאינך משניות דסוף פירקין כגון אין מוציאין קטן וס"ת וכן אין מוליכין חלה ומתנות לכהן וההיא דתבלין נידוכין כדרכן וההיא דאין משלחין מנות דבכולהו ב"ש לחומרא וב"ה לקולא וקשיא מההיא דהשוחט וההיא דתריסין דהוי איפכא וכ"ש דלשיטת הרי"ף קשה יותר דדחי מימרא דרבי יוחנן לגמרי ואמאי לא מייתי מכל הנך ונהי דמההיא דאין מוציאין קטן וס"ת י"ל דהתם לאו בשמחת י"ט פליגי אלא מדאורייתא פליגי אי אמרינן מתוך שהותרה לצורך כדאמרינן לקמן אבל מההיא דחלה ומתנות ואינך ודאי נראה דמשום שמחת י"ט פליגי ואף שאפשר ליישב מ"מ הו"ל לתלמודא לאתויי כמו כל הנך דלעיל משא"כ לפירוש תוס' דמוחלפת ההיא דהשוחט א"ש דסלקא המסקנא בהכי ותו לא מידי ודוק היטב:

שם א"ר חייא בר אמי וכו' אבל בבריכה שניה ד"ה בעומד וכו' וצ"ל דאע"ג דבריכה שניה לא שייך לומר דחייס עלייהו אפ"ה לא דמי לשאר בעלי חיים דלא בעו הזמנה אבל הכא בעו הזמנה משום איסור מוקצה ולא מיבעיא למאן דמוקי לב"ה בי"ט כר' יהודה וא"כ אפילו תרנגולת העומדת לגדל אסורה כ"ש ביוני שובך דלגדל עומדת אלא אפילו למאן דסובר דאפילו בי"ט קי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אפ"ה האי מוקצה דיוני שובך חמיר טפי ואפי' ר"ש מודה ואע"ג דהכא ע"כ איירי ביונים קטנים דבגדולים אסורים משום צידה כמ"ש התוספות ז"ל אפ"ה י"ל דאין דעתו עליהם וחשיבי כגרוגרות וצמוקים כדאמרינן בסוף מכילתין לענין בהמות מדבריות מיהו למאי דמסקינן טעמא דזימנין דמשתכחן כולם כחושים מצינן למימר דלמאן דשרי מוקצה בי"ט אוסר ביוני שובך משום ה"ט לחוד דזימנין משתכחי כולהו כחושים ואתו לאימנועי משמחת י"ט. ובזה נתיישב אטו ר' חייא בר אמי טעמא דבית שמאי אתי לאשמעינן דהיא גופא קמ"ל דאף בבריכה שניה צריך שיאמר זה וזה אני נוטל:

שם וב"ה לית להו ברירה נראה דדוקא אדרב חנן פריך דכיון דאפי' בבריכה שניה צריך לב"ה לומר זה וזה אני נוטל אע"ג דלא שייך למימר חייס עלייהו אע"כ דאיירי משום איסור הכנה שכל הגוזלים מוקצים כמ"ש וא"כ מקשה שפיר דמכאן אני נוטל סגי להפקיע איסור מוקצה דאע"ג שלא הזמין כולם כמ"ש הפוסקים שאינו רשאי להזמין אלא מה שצריך לו מ"מ כיון דאית להו לב"ה בריר' איזה שיטול למחר נאמר דאותן הזמין במה שאמר מכאן אני נוטל משא"כ בלא רב חנן לק"מ דאיכא למימר דהא דאצטריך ב"ה לומר זה וזה אני נוטל היינו משום בריכה ראשונה שצריך שיאמר מעי"ט בפירוש אותן הבריכה ראשונה דאל"כ הו"ל מוקצה גמור משום דחייס עלייהו מסח דעתיה אם כן אין זה ענין לדין ברירה ול"ל דבכה"ג נמי שייך דין ברירה לומר דמאן דאית ליה ברירה א"צ הזמנה כלל אלא לאחר שיטול למחר אמרינן הוברר הדבר שהיה דעתו עלה מאתמול הא ליתא דאם כן בטלת כל דיני מוקצה ובשמעתין נמי אמאי מצריך מיהו לומר מכאן אני נוטל אע"כ כדכתיבנא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כולם טמאים וכו' שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך הפתח עכ"ל. ויש לתמוה דהא לקמן בפרק משילין מייתי הש"ס האי סוגיא גופא ומסיק תלמודא דהא דלית להו לב"ה ברירה הכא לענין טומאה למפרע היינו משום דהוא דאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ופרש"י שם דהא דמטמא דרך יציאתה הלכה למשה מסיני היא כדאמרינן בסוכה דכל הלכו' טומאה הכי גמירי להו עכ"ל. וא"כ למה כתב כאן דגזירת חכמים הוא. ולענ"ד ליישב עפמ"ש לעיל דקושיא זו דוקא אדר' חנן וא"כ קשיא לרש"י מאי ס"ד להקשו' דטעמא דב"ה גבי טומאה משום ברירה הוא דא"כ בלא דרב חנן תקשי ליה בפשיטות אכל הני תנאי טובא דפליגי לענין ברירה אטו מוקמי נפשייהו כב"ש ולא כב"ה כדמקשה הש"ס בדוכתי טובא לכך פרש"י דהמקשה סבר דטומאה זו אינה אלא גזירת חכמים וא"כ ס"ד דוקא בדרבנן אית להו ברירה לב"ה והני תנאי דלית להו ברירה היינו בדאורייתא דבאמת לא משכח הש"ס בפרק בכל מערבין שום תנא דס"ל אפילו בדרבנן אין ברירה אלא תנאי דפליגי בערובי תחומין ובאמת אין הוכחה מזה דכמה תנאי סברי דתחומין דאורייתא ואע"ג דמצינו דפליגי תנאי לעניין ברירה גבי דמאי דהוא מדרבנן י"ל דשאני התם כיון דשייכי הני דיני דברירה לענין ודאי טבל לא חלקו לענין דמאי דכל דתקון רבנן וכו' משא"כ הכא דלא שייך דין ברירה כלל לענין טומאה אלא לענין הפתח שסופה לצאת שהוא מדרבנן כן היה נראה להמקשה אבל מדרב חנן מקשה שפיר דהכא פשיטא דמוקצה נמי מדרבנן ולית ליה עיקר כלל מן התורה כדאמרינן להדיא בפרק משילין באותו סוגיא גופא אבל שם בפרק משילין דאיירי הש"ס איכא דרבי אושעיא דמסיק דלב"ה בטומאה לית להו ברירה משום דהוא דאורייתא הוצרך רש"י לפרש דטומאה שסופה לצאת גופא מדאורייתא היא ולא ניחא ליה לפרש כיון דעיקר טומאת אהל מדאורייתא והיינו כמ"ש דכיון דלא שייך דין ברירה כלל בדיני טומאה לענין אהל דאורייתא לא הוי קרי ליה הש"ס דאורייתא אע"כ דטומאה זו גופא מדאורייתא כדפרש"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה ב"ש וכו' תימא אדפליגי בחשב ליפלגו בנפתח וכו' וי"ל דנקט חשב לרבותא דב"ה עכ"ל. וקשה לפ"ז תקשי להיפך אמאי קתני ברישא נפתח א' מהם כולם טהורים והיינו כלים דלהבא ליתני בחשב דלהבא לד"ה טהורים ולפלגו בלמפרע וידעינן דכ"ש בנפתח טהורים להבא. ונראה לי דבאמת בנפתח איכא רבותא טפי מדחשב דהתם חשב בפירוש להוציא המת דרך שם מש"ה שאר הפתחים טהורים להבא משא"כ בנפתח דממילא אף שלא נפתח לשם הוצאת המת אפ"ה כולם טהורים להבא כיון שזה פתוח והאחרים סתומים מסתמא יוציאנו דרך הפתוח משא"כ בסיפא מקשה התוס' שפיר דליתני נפתח דהיינו אף שפתחו בפירוש לשם הוצאת המת אפילו הכי כולם טמאים למפרע דהא קושטא דמילתא לענין ברירה אין חילוק בזה ואף שזה לא נזכר בתוס' מ"מ נ"ל נכון וק"ל:

בא"ד אבל תימא לב"ה היכי משכחת לה וכו' וקשיא לי דהא משכחת לה שפיר לענין שאין הכהן רשאי ליכנס דרך שום אחד מהפתחים עד שיפתח אחד מהם או עד שיחשוב להוציא דרך אחד מהם לדעת ב"ה וכן אין להשתמש בכלים שנמצאו שם עד לאחר שיפתח או שיחשוב וצ"ע:

בגמרא לימא מסייע ליה לר' חנינא וקשה מאי סייעתא איכא מהכא לר"ח דלמא לעולם אימא לך רוב וקרוב כי הדדי נינהו והיכא שמכחישים זו את זו הו"ל ספיקא ומש"ה אסורים במתני' דהא קי"ל ספק מוכן להחמיר ול"ל דהא דקאמר לימא מסייע ליה היינו להקשות אמאן דאית ליה קורבה עדיף מרובא הא ליתא דאף למ"ש התוס' דר"ח אפילו בקורבה דמוכח איירי אפ"ה לא אשכחן מאן דפליג עליה רק שהתוי"ט בספר פלפולא חריפתא פ' לא יחפור ר"ל דהא דאמרינן התם לימא רבינא לית ליה דר"ח היינו משום דפליג אדר"ח בקורבה דמוכח וה"נ קורבה דמוכח הוא כמ"ש התוס' שם מ"מ לא מצינו דאמר רבינא דקורבה עדיף אלא אפשר דכי הדדי נינהו והדרא קושיא לדוכתא ובלא"ה כל הפוסקים הסכימו דליכא מאן דפליג אדר"ח והא דקאמר אביי גופא פרק לא יחפור אף אנן נמי תנינא ומייתי מהא דאמרינן חזקתו מן המקור התם לא שייך לומר דמשום ספיקא אוסר גבי נדה מדקתני חזקתן מן המקור וכ"כ רש"י ותוס' שם ול"ל דהכא נמי לא שייך לומר דמשום ספיקא אוסר במתני' דא"כ יש להתיר מכח ספק ספיקא ספק שהם מהשובך הקרוב שהזמין ונתחלפו דהו"ל קורבה דמוכח ואת"ל דמרובא דעלמא אתו דלמא מהשובך של עובד כוכבים אתו ומותרין דקי"ל של עובד כוכבים א"צ הכנה כמבואר. אלא דא"כ השתא נמי דרובא עדיף אכתי לישתרו משום ספק ספיקא ועוד דרובא דעלמא עכו"ם נינהו אע"כ דאיירי הכא שאין כאן ספק לתלות בשובכים רחוקים דהא במדדין מוקמינן לקמן כולה מתני' אלא הספק שהם מהרוב השובכין שלו שלא הכין וא"כ שפיר י"ל דאסורות משום ספק. והנראה בזה דלא שייך כלל לומר דרובא וקורבה כי הדדי נינהו דהא מסברא רובא עדיף דבכל התורה אזלינן בתר רובא ולענין קורבה לא מצינן אלא בעגלה ערופה אע"כ דעיקר מימרא דר"ח דלא תימא ע"כ קורבה עדיף מדאורייתא מדכתיב בעגלה ערופה והיה העיר הקרובה אע"ג דאיכא אחרינא דנפישא מיניה כדמקשה הש"ס פרק לא יחפור ואיצטריך ר"ח לאשמעינן דלא וקרא איירי בדליכא וא"כ מקשה הכא שפיר דאכתי מאי קמ"ל ר"ח מתני' היא ודו"ק:

שם כדאמר אביי בדף ה"נ בדף וכתב מהרש"א ז"ל בשם תוס' ישנים דמקשו אביי גופא אמאי לא אמר למילתיה ארישא דמתני'. ולענ"ד לק"מ כיון דעיקר הקושיא מאי קמ"ל ר' חנינא וא"כ מבבא דהכא לא שייך להקשות כן דאיכא למימר דמאן דאית ליה קורבה עדיף מוקי למתני' להיפך כגון דרובא דהתירא כגון שהזמין כמה שובכים שחורים ולבנים רק אותן השובכות הקרובות לאותן שהוחלפו לא הזמין וקמ"ל דאזלינן בתר קורבה ואסורות א"נ דרובא דעובדי כוכבים נינהו ואינן צריכין הכנה וא"כ מצינן למימר דר"ח דיוקא דמתני' קמ"ל וא"כ הא דקאמר הכא לימא מסייעא ליה אמילתא דרבה קאי לימא משום דס"ל כר"ח אוקמא הכי כדמקשה פרק לא יחפור אמילתא דרבינא משא"כ לקמן דמשנה מפורשת היא בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורה מקשה שפיר והתם ע"כ ליכא לאוקמי להיפך מדקתני סיפא ואם אין שם אלא הן מותרות משמע דאיסורא משום הנך דאסירי אם כן מקשה שפיר ודו"ק:

בתוס' בד"ה חולין ומעשר פ"ה וכו' ותימא דאמרי' פרק הזהב עכ"ל. יש לתמוה דהתוס' כתבו בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ה) דההיא דאין מחללין כסף על כסף אתיא כר"מ אבל חכמים מתירין ומייתו משנה מפורשת כן לפי גרסתם ועיין מ"ש שם בחידושי באריכות וגם בדף נ"ז מייתי הש"ס ברייתא דבמעשר שני של דמאי כ"ע מודו דמותר וגם שם הארכתי בחידושי ע"ש ועיין בספר מג"ש בפסחים. ונראה דמשמע לרש"י דהכא בדמאי איירי דאי בודאי לא היו חכמים מקילין לומר הכל חולין דמידי ספיקא לא נפקא אבל במעשר שני של דמאי א"ש דהו"ל ספק ספיקא ועוד דבדרבנן אמרי' שאני אומר כמ"ש התוס' ודוק:

בד"ה הכל חולין וכו' ותימא וכו' וס"ל דכיון שאין אדם מניח עכ"ל. וכה"ג צ"ל נמי בסיפ' בהניח ר' ומצא ק' דסברי חכמי' הכל חולין משום דאיכא הוכחה גדולה מדלא העלן לירושלים כמו שפרש"י וא"כ לפ"ז מאי מקשה לענין יוני שובך דהכא ליכא שום הוכחה כלל וכיון דליכא שום ריעותא באותן שנים שנשארו למה נחזיק ריעותא ומהיכי תיתי לא נוכל לומר דחד אזיל והנך אחרינהו נינהו מיהו למאי דמסקינן דבגוזלות מקושרין עסקינן א"ש דלמאי דלא ס"ד דעשויין לדדות היה סובר דה"נ איכא הוכחה לומר דכל המקושרים יחד אזלו לעלמא או אדם בא ונטלן והני אחריני נינהו וק"ל:

שם אמר רב אשי הכא בגוזלות מקושרין וכו' וכתב הר"ן ז"ל דאע"ג שהניחן מקושרים ומצא שנים מותרים מקשירתן ואפ"ה שרי משום דמנתחי אהדדי ונ"ל שזה מוכרח דבהכי עסקינן דאי במקושרין ומצאן מקושרים פשיטא דמותרין דלא שייך כלל לומר דמעלמא אתו וכ"כ הט"ז דלא כהב"ח ז"ל ויש לי לדקדק הרבה בדבריהם ובדברי ב"י יוסף במ"ש בענין מקושרים ואין כאן מקומו אולי יזכיני השם לבאר הלכות י"ט ושם יתבאר באריכות אי"ה:

שם ור' אמר לך כיסין נמי וכו' ויש לדקדק מאי קשיא ליה במלתא דר' עכשיו טפי ממאי דהוי ס"ד מעיקרא דאפילו בכיס אחד פליג ר' וא"כ תקשי ליה מ"ט דר' ונראה דמעיקרא הוי ס"ד דטעמא דר' דבשום ענין לא תלינן אף דאיכא הוכחה ואפ"ה חיישינן להחמיר ותלינן שמא שכח ונטל קצת מהם כדמשמע מפרש"י אבל למאי דקאמר עכשיו בשני כיסין כעין כיס אחד וע"כ הא דמוקי ליה הכי היינו משום דמשמע ליה דבכיס אחד אפילו ר' מודי דהכל חולין דהוכחה גדולה היא ולשמא שכה לא חיישינן אלא עיקר החששא בשני כיסין כמין כיס אחד היינו שמא אדם אחד בא ונטל אחד מהם וא"כ מקשה שפיר מ"ט דר' דכיון דמקושרין היו פשיטא שאם אדם אחד בא ונטלן לגוזלות דלא הוי טרח להתיר קשירתן אלא היה לוקח הכל וע"ז משני זימנין דמתעכל קטרייהו וכפרש"י וק"ל וגם בזה לשון הט"ז מגומגם וצ"ע:

בפרש"י בד"ה הלך אחר הרוב וכו' אלא אמרינן מעלמא אתו עכ"ל. האי מעלמא לאו מעלמא ממש דהא ��סמוך מוקמינן להאי בבא במדדין מדקתני עלה ואם אין שם אלא הן וכו' והיינו משום דכל המדדה אינה מדדה יותר מנ' אמה אע"כ דהאי מעלמא היינו משובכים אחרים שיש לו בתוך נ' אמה ולא הזמינם והם מוקצים ובזה נתיישב ג"כ הא דקאמר לימא מסייעא לר' חנינא ומאי סייעתא דלמא שאני הכא דאיכא תרי רובא לאיסורא רוב היונים שבשובכים שלו שלא הזמינם ורובא דאתו מעלמא אבל בחד רובא לעולם דקורבא דמוכח עדיף ולמאי דפרישית דה"נ ליכא אלא חד רובא א"ש ודוק. ועפ"ז יש ליישב הא דלא קאמר אביי מלתיה ארישא כמ"ש לעיל אלא דהתם בלא"ה איכא למידחי משום דאיכא תרי רובא משא"כ הכא ע"כ בחד רובא איירי:

בגמ' היכי דמי אילימא במפורחין ופרש"י מפורחין גדולים והולכים למרחוק אין להקשות דבלא"ה א"א לאוקמי במפורחים גדולים דא"כ הא אסורים משום צידה כדאיתא בברייתא בפרק אין צדין הצד יוני שובך חייב אלא דרש"י לשיטתו שמפרש שם יוני שובך דהתם ביוני הבר דוקא משא"כ בהנך דהכא דיוני שובך שלו הם דהוי כנצודין ועומדין מיהו רוב הפוסקים הסכימו דבכל ענין בגדולים שייך בהו צידה וא"כ ע"כ מפריחין דהכא היינו בקטנים שפורחין מעט מעט וכ"כ הר"ן ז"ל:

בגמ' אמר אביי מחלוקת בעלי אבל תברא גרמי ד"ה מותר פשיטא עלי תנן. ויש להקשות דהא ע"כ הא דקאמר אבל תברא גרמי ד"ה מותר אפילו לאחר שקצב עליו בשר דאלת"ה תקשי אטו אביי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן דהא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כדמקשה הש"ס בכמה דוכתי טובא אע"כ דנ"מ לב"ה דשרי אף לאחר שקצב והכי הוא קושטא דמלתא דהא תברא גרמי מלאכתו להיתר הוא וא"כ מאי מקשה הש"ס פשיטא עלי תנן דלמא היא גופא קמ"ל דאף לאחר שקצב ד"ה מותר והא מילתא לא שמעינן ממתני' כלל. והנראה בזה דזה לא משמע ליה לתלמודא חידוש דמלתא דפשיטא היא דדבר שמלאכתו להיתר מותר אע"כ דעיקר מלתא דאביי לאשמעינן דמותר לטלטל לקצב בשר אף אליבא דב"ש ולא חיישינן דלמא מימלך והוי טרחא שלא לצורך כפרש"י אלא דמ"מ לא שייך להקשות וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן כיון דאגב אורחא מיהו קמ"ל אביי דאף לאחר שקצב מותר לד"ה אלא דקשה לי האיך אפשר לומר כן דאביי סובר דאף לאחר שקצב מותר לד"ה שהרי כיון שכבר קצב א"כ ע"כ שמטלטלו לצורך מקומו או מחמה לצל ושמעינן ליה לאביי בפרק כל הכלים (שבת דף קכ"ג) גבי התירו וחזרו והתירו דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור וכל שכן מחמה לצל ונהי דתברא גרמי ביום טוב מלאכתו להיתר הוא מ"מ כיון דבשבת מלאכתו לאיסור הוא שמעינן מיהא לאביי אליבא דב"ש גופא דגזרינן י"ט אטו שבת ואסור לטלטל כמו בשבת כדאמרינן שם לעיל בעמוד הקודם דמוקמינן לברייתא דאין סומכין הקדירה בבקעת בי"ט כ��"ש והיינו מה"ט גופא כיון דבשבת מלאכתו לאיסור גזרינן י"ט אטו שבת וא"כ אמאי קאמר הכא דבתברא גרמי אף לאחר שקצב ד"ה מותר דהא לב"ש ודאי אסור לטלטלו לצורך מקומו או מחמה לצל דדיינינן ליה ככלי שמלאכתו לאיסור כיון דבשבת מלאכתו לאיסור ואם נאמר דלא איירי אביי אלא קודם שקצב הדרא קושיא לדוכתא אטו טעמא דבית שמאי אתי לאשמעינן. ויש ליישב דודאי עיקר מימרא דאביי במאי דקאמר ד"ה מותר היינו קודם שקצב אלא דממילא שמעינן כיון שאין דינו כעלי משום דמלאכתו להיתר א"כ לב"ה ודאי שרי אף לאחר שקצב דהא בית הלל לא גזר יום טוב אטו שבת כדאיתא שם להדיא בפרק כל הכלים דמוקמינן מתני' דמשילין פירות כוותיה ודו"ק ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס':

בתוס' בד"ה ב"ש אומרין אין נוטלין העלי ותימא הא צריך לגופא וכל כלי וכו' וי"ל דבפרק כל הכלים מוקמינן לה במוקצה שיש בו חסרון כיס עכ"ל. דברי התוספות כאן צ"ע דמאי פשיטא להו דב"ש סברי דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו שרי דלמא סברי כר' נחמיה דאוסר טלטול בכל הכלים אם לא לתשמיש המיוחד להם ועלי לקצב לאו תשמיש המיוחד לו הוא והיינו דשרו בתברא גרמי משום דתשמיש המיוחד לו הוא וא"ל משום דבכל דוכתי אמרינן ב"ש כר' יהודה ולא אמרינן כר"נ מזה אין ראיה משום דר"נ לא איירי במוקצה לאכילה כלל ור"י איירי בכל דיני מוקצה מש"ה אמרינן ב"ש כר"י דהתם במידי דאכילה איירי ולאפוקי דלא סבר כר"ש אבל לענין טלטול כלים לעולם דסבר כר"נ ועוד דאפילו אליבא דהלכתא פליגי אמוראי טובא דר"י דהוא אמורא אמר להדיא בר"פ כל הכלים דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אסור ואביי ורבה בר נחמני סברי לצורך גופו מותר לצורך מקומו אסור ורבא בריה דרב יוסף דהוא רבא סתם סובר דאפילו לצורך מקומו מותר ונהי דקי"ל כרבא דהוא בתרא אליבא דהלכתא מ"מ מאי פשיטא להו להקשות מ"ט דב"ש ול"ל דפשיטא להו משום דבפרק כל הכלים מוקמינן ברייתא דאין סומכין הקדרה בבקעת כב"ש ומדאשמעינן בבקעת שאין תורת כלי עליו ולא אשמעינן בכלי שמלאכתו לאיסור אלמא דמותר לצורך גופו הא נמי ליתא דעיקר הרבותא בבקעת אע"ג דבי"ט מלאכתו להיתר הוא אפ"ה גזרינן אטו שבת כדאמרי' להדיא בפרק כל הכלים ול"ל נמי דקושייתם אהא דקתני ושוין שאם קצב דאיירי אליבא דב"ה דמאי פסיקא להו דלצורך גופו איירי דהא מצינן למימר דלאחר שקצב איירי מחמה לצל כדאוקמ' רבא בריה דרב יוסף להדיא בפרק כל הכלים ולאביי אפילו בצורך מקומו א"ש דאית ליה שם דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אסור כרבה בר נחמני רבו וכמ"ש מוכח להדיא בסוגיא דפרק כל הכלים ע"ש לענין אוקימתא דמתני' וכן מה שתירצו דהכא משום ח"כ אסרי וב"ה שרו משום שמחת י"ט וכתבו כדאיתא בפרק כל הכלים וקשה טובא דשם פ' כל הכלים רבה בר"נ תירץ כן לאביי אבל אח"ז בהיפוך הדף אברייתא דחזרו והתירו חזר אביי להקשות מברייתא דושווין שאם קצב לרבא בריה דר"י ואוקמה במחמה לצל וא"כ ע"כ דלא ס"ל לתרווייהו האי שינויא דרבה בר"נ ואנן קי"ל כרבא לגבי דרבה בכל דוכתי ואם כן משמע להדיא דטעמא דעלי לאו משום חסרון כיס הוא למסקנא וכן כתב הרי"ף להדיא דאפי' לצורך מקומו מותר ומשמע דאפילו בשבת ולאו משום שמחת י"ט. וע"כ נראה שקושית התוספות הכריחם לכל זה ואם כן כיון שכבר כתבתי דקושייתם מעיקרא ליתא מנ"ל לאוקמי הסוגיא דהכא דלא כמסקנא דהתם:

והנלע"ד בזה ליישב שיטת התוס' דמשמע להו בע"כ טעמא דעלי משום ח"כ דאי ס"ד טעמא דב"ש משום דמלאכתו לאיסור לצורך גופו אסור אמאי אוסר ב"ה לאחר שקצב כדקתני ושווין הא לב"ה אפילו מלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו לאביי ולרבא בריה דר"י אפילו לצורך מקומו ולא משמע להו לפרש דהאי אסורא דלאחר שקצב היינו לצורך מקומו לאביי ולרבא מחמה לצל כדאוקמה בפרק כל הכלים דא"כ תקשי אמאי קאמר אביי בתברא גרמי ד"ה מותר וכמ"ש לעיל באריכות בלשון הגמרא דע"כ א"א לומר דקודם שקצב לחוד איירי וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן אע"כ דלאחר שקצב נמי איירי וא"כ אי ס"ד דטעמא דעלי בלאחר שקצב היינו לצורך מקומו לאביי ומחמה לצל לרבא דא"כ האיך קאמר אביי דבהאי גוונא גופא מותר בתברא גרמי דהא לב"ש ודאי אסור כיון דבשבת מלאכתו לאיסור הוא גזרינן י"ט אטו שבת ואפילו לצורך גופו ליתסר נהי דתברא גרמי לקצב עליו בשר ודאי שרי דהוא תשמיש המיוחד לו ובכה"ג לא שייך לגזור אטו שבת דבשבת נמי שרי אי לאו שהמלאכה בעצמה אסורה ובזה ודאי לא שייך גזירה דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש והאי לקצב אוכל נפש הוא אבל מ"מ לאחר שקצב ליתסר לב"ש אפילו לשאר צרכי גופו וכ"ש לצורך מקומו ומחמה לצל מש"ה משמע להתוספות מסוגיא דהכא דטעמא דעלי משום ח"כ הוא ומש"ה אסור לב"ש לקצב עליו וב"ה שרו משום שמחת י"ט ולאחר שקצב אסור לד"ה אפילו לצורך גופו כל שאינו לשמחת י"ט וע"ז קאמר אביי שפיר דבתברא גרמי לד"ה מותר והיינו אפילו לאחר שקצב שרי מיהא לב"ש לצורך גופו ולא שייך לגזור אטו שבת דבשבת גופא כלי שמלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו לסברתם עכשיו אליבא דב"ש ובעלי גופא לא אסרי אלא משום ח"כ ובתברא גרמי דלא הוי ח"כ שרי וממילא דלב"ה בתברא גרמי שרו אף לצורך מקומו למאי דס"ל דלא גזרינן ולרבא אפילו מחמה לצל. ולפ"ז משמע להו לתוספות בע"כ דהאי שקלי וטריא דאביי ורבא בריה דר"י במתני' דושווין היינו קודם ששמעו מרבה בר"נ דמדמה העלי למוקצה מחמת ח"כ דרבה בר"נ גופא לא אמרה אלא לבתר דשמע מר' חנינא דכל מידי דקפיד עליה אסור אבל לבתר דשמע רבה ואוקמיה בהכי אפשר דאביי ורבא בריה דר"י נמי קבלו מיניה לענין זה דהוי מוקצה מחמת ח"כ כנ"ל אלא דמלשון התוספות בפרק כל הכלים משמע להדיא דשקלא וטריא דאביי ורבא הוי לבתר דשמע אביי מרבה וא"כ צ"ע ויש ליישב ודו"ק:

וכל זה לשיטת התוספות אמנם אין בזה סתירה לשיטת רש"י והרי"ף שכתבו להדיא דטעמא דעלי משום מלאכתו לאיסור הוא ויש ליישב לשיטתם הסוגיא דתברא גרמי במ"ש בלשון הגמרא דעיקר מימרא דאביי היינו לענין קודם שקצב אלא דאגב אורחא שמעינן דלב"ה מותר אף לאחר שקצב ודוק היטב. אחר כל האריכות שהארכתי בזה עדיין לא נתיישבה דעתי דמסתימת לשון התוס' נראה דלא נתכוונו לזה כלל דכל כה"ג לא הו"ל לסתום לכן נראה דעיקר קושייתם אהא דנקט במתני' לקצב בשר דלצורך גופו הוא וטפי הו"ל למיתני רבותא דאפי' לצורך מקומו מותר לב"ה ואע"ג דבפרק כל הכלים כתבו התוספות להדיא דנקט לקצב בשר לרבותא דב"ש היינו משום דהתם לא מצי לשנויי כשינויא דהכא משא"כ הכא משמע להו טפי כהאי שינוייא דקשיא להו ליתני טפי רבותא לב"ה דהא קי"ל כח דהתירא עדיף מ"מ ראיה לדבריהם ודאי איכא כמ"ש באריכות. אלא דאכתי קשה מה שתירצו דהו"ל מוקצה מחמת ח"כ והוא דלא כמסקנא דאביי ורבא שם דא"כ לא צריך לאוקמי הא דושווין במחמה לצל וצ"ע:

בגמ' ומ"ש מעור לפני הדורסן משמע דקס"ד דבעור לפני הדורסן נמי שייך איסור עיבוד וקשה דבפרק המוציא יין גבי המוציא עור כדי לעבדו דמקשה הש"ס מהא דשלשה עורות הן וכו' ומשני התם בבישולא ופרש"י בישולא היינו עור לחה כמו שהופשטה דלא חזי לעיבוד וא"כ ה"נ איירי בלחה שהרי היום נשחטה ואמאי קאמר דשייך בה עיבוד ונראה דהתם לא קאמר בפרק המוציא אלא דמסתמא לא קיימא לעיבוד דבהכי איירי התם אבל אם עיבדה אה"נ דשייך עיבוד אפילו בלחה ועוד יש לומר דנהי דלא חזיא לעיבוד אפי' הכי מקשה דליתסר מדרבנן דהו"ל כמעבד לאחר יד וק"ל:

בפירש"י חנויות כמו תיבות וכו' ואינן מחוברין לקרקע עכ"ל. הוצרך לפרש כן משום דבמחוברת לקרקע כ"ע מודו דאסור משום דיש בנין וסתירה בקרקע כדאמרינן בר"פ כל הכלים וכן משמע להדיא מדאמרינן לקמן בשמעתין סד"א משום דאין בנין בכלים ע"כ דבחנות שהן כלים איירי ואע"ג דלקמן מסקינן דאיירי הכא באין להם ציר באמצע אלא מן הצד וא"כ י"ל דאפילו במחוברת לקרקע כה"ג לא מיתסר למאן דלא גזר אטו מן הצד דהא לב"ש לא שני ליה בין קרקע לכלים דאית ליה יש בנין בכלים כמו בקרקע ואפ"ה אמרינן דבאין להם ציר כלל מותר אפילו לב"ש וביש להם ציר באמצע נמי לא אסור לדידיה אלא משום דגזר וא"כ היה באפשר לומר דמאן דלא גזר מותר א��ילו בקרקע וכ"ש למאן דמיקל משום שמחת י"ט מיהו לקמן אפרש דהא דלא גזרו ב"ה היינו משום הא גופא דס"ל אין בנין בכלים אלא מדרבנן וא"כ הו"ל גזירה לגזירה משא"כ במחוברים לקרקע דודאי אסור מדאורייתא בציר מן הצד כ"ע מודו דגזרינן אפילו ביש להם ציר באמצע מיהו באין להם ציר כלל במחוברים לקרקע צ"ע. אח"ז ראיתי עוד בפירוש המשניות להרמב"ם שכתב להדיא דאף בקרקע מותר כשאין להם ציר. אח"ז ראיתי שגם הב"ח סי' תקי"ט נסתפק בזה:

בגמ' מהו דתימא טעמייהו דב"ה משום דאין בנין בכלים וכו' קמ"ל דחנויות אין דבתים לא ופרש"י דטעמא דמלתא דאע"ג דאין בנין בכלים קאסרי ליה ב"ה מדרבנן עכ"ל. ולכאורה נראה דהאי מדרבנן היינו כמ"ש התוספות גזירה שמא יתקע וכן הוא להדיא בפרק כל הכלים דמה"ט אסור להחזיר דלת של שידה תיבה ומגדל משום שמא יתקע ופרש"י שם שמא יתקע ביתידות וחייב משום מכה בפטיש וקשה א"כ מאי קאמר הכא דחניות דוקא אבל לא דבתים והיינו ע"כ דומיא דחניות דהא בסמוך מסקינן דפלוגתא דחניות היינו שיש להם ציר באמצע וקשרי ב"ה משום דלא גזרינן וא"כ ע"כ נפרש דבבתים גזרינן אפילו בציר באמצע ואמאי הא הו"ל גזירה לגזירה דבציר מן הצד גופא שרי מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסור שמא יתקע ואנן ניקום וניגזור דאפילו מן האמצע גזרינן אטו מן הצד דהא בכולי סוגיין מוכח דבציר באמצע לא שייך שמא יתקע. ובשלמא לשיטת רש"י לעיל א"ש שפי' לעיל בסוף המסקנא דמוחלפת השיטה והיינו משום דאף למ"ד אין בנין בכלים שייך איסור בחזרה משום טרחא שלא לצורך ומאן דמתיר היינו משום שמחת יום טוב ואם כן על כרחך דבשידה תיבה ומגדל לא שייך טרחא ומש"ה אמרינן בפרק כל הכלים דאפילו בשבת הוי שרי אי לאו משום שמא יתקע משא"כ בחניות איכא נמי איסורא דטרחא דמה"ט אסרינן כה"ג בתריסין דבתים אף בציר באמצע משום טרחא אם הם גדולים דומיא דתריסי חניות והיינו דקאמר הכא דחניות אין משום שמחת י"ט דבתים לא משום טרחא אם הציר באמצע ובציר מן הצד אסור נמי משום שמא יתקע. ולפ"ז הא דאסרינן פרק כל הכלים בשידה תיבה ומגדל היינו דוקא בציר מן הצד אבל באמצע דליכא טרחא שרי דלא גזרינן אטו ציר מן הצד משום דהו"ל גזירה לגזירה וכמדומה לי שכן משמע מל' השלטי גבורים בשמעתין בשם ר"י אור זרוע ע"ש וכמו שנפרש עוד בסמוך אבל לשיטת התוס' ושאר פוסקים דלא נחתו לסברא דטרחא שלא לצורך הדרא קושיא לדוכתיה ונראה דאפ"ה אסור כיון שבמחובר לקרקע לא חלקו בין ציר מן הצד לציר באמצע לא חלקו נמי בשל כלים כי היכי דלא ליטעי ודוקא בחניות התירו כה"ג משום שמחת יו"ט ודו"ק:

בתוס' בד"ה מהו דתימא וכו' ותימא הא קי"ל אין בנין וכו' וי"ל מ"מ מדרבנן אסור שמא יתקע עכ"ל אע"פ שזה מפורש בלשון רש"י רק שלא פי' הטעם למה אסור מדרבנן וכבר כתבתי דאפשר שסובר הטעם משום טרחא שלא לצורך וכן מצאתי שכתב הב"ח אבל התוספות לעיל בסוגי' דמוחלפת השיטה נראה דלא ס"ל ה"ט לכך הוצרכו לפרש שמא יתקע מיהו שני הטעמים לא שייכי אלא להחזיר אבל לענין לסלק לא שייך שמא יתקע כדמוכח בפרק כל הכלים גבי שידה תיבה ומגדל וטרחא נמי לא שייך בסילוק אם כן ע"כ דטעמא דב"ש דאסרי אף לסלק לתנא דמתניתין והיינו משום דסובר יש בנין וסתירה בכלים מדאורייתא ולפ"ז הא דקאמר בסמוך באין להם ציר ד"ה מותר היינו משום דבכה"ג לא שייך ביה שום בנין לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכמ"ש דאפשר במחובר לקרקע נמי שרי כה"ג או אפשר דבמחובר לקרקע לא שייך כלל לחלק בין יש לו ציר או אין לו וכן משמע קצת בסוף מסכת עירובין:

בגמ' אמר אביי דכ"ע ביש להם ציר וכו' כי פליגי בשיש להם ציר באמצע מ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן כבר כתבתי דאע"ג דנראה דפליגי אי יש בנין בכלים או לא נראה דדא ודא אחת היא דמאן דאית ליה בנין בכלים מדאורייתא ביש להם ציר מן הצד ממילא דגזרינן באמצע אטו מן הצד ומאן דלית ליה בנין בכלים אלא מדרבנן גזירה שמא יתקע א"כ ממילא סובר דלא גזרינן באמצע אטו מן הצד דהו"ל גזירה לגזירה ובזה נתיישב ג"כ דלשיטת התוס' בסוגיא דמוחלפת השיטה דטעם האיסור מאן דאסר להחזיר היינו משום טרחא ומאן דשרי היינו משום שמחת י"ט ולפ"ז צ"ל דבלית להם ציר כלל לא שייך טרחא ומש"ה קאמר ד"ה מותר אבל ביש להם ציר באמצע ע"כ דאיכא טירחא שהרי ע"ז הם דברי רש"י לעיל ואם כן קשה ל"ל לתלמודא לומר פלוגתא חדשה דמ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן הול"ל דפליגי בטרחא שלא לצורך דמאן דאסר היינו מטעם טרחא ומאן דשרי היינו משום שמחת י"ט ולמאי דפרישית א"ש דלקושטא דמלתא פליגי בתרווייהו דכיון דמאן דאסר אוסר לתנא דמתניתין אפילו לסלק והתם לא שייך שום טעם אם לא שסובר יש בנין וסתירה בכלים מדאורייתא ואם כן ממילא סבר דגזרינן כמו בכל איסורי דאורייתא שעשו חכמים הרחקה כדאמרינן בשבת בפשיטות נהי דבנין כלאחר יד מדאורייתא שרי מדרבנן מיהו אסור ומאן דאית ליה דאף בציר מן הצד מדרבנן הוא דאסור א"כ באמצע אפילו מדרבנן מותר אלא דאכתי הו"ל לאסור משום טרחא אלא דאפ"ה מתיר משום שמחת י"ט. מיהו טעמא דר"ש ב"א לא ידעינן אי סובר דלסלק כ"ע מודו דשרי היינו משום דסובר דכ"ע סברי אין בנין בכלים מדאורייתא אלא להחזיר פליגי אי שייך שמא יתקע ללישנא דפרישית דלא חשיבא גזירה לגזירה משא"כ לסלק לא שייך כלל לומר שמא יתקע או שסובר נמי דב"ש סובר יש בנין בכלים מדאורייתא מן הצד ואפ"ה שרי לסלק ביש לו ציר באמצע משום שמחת י"ט ודו"ק. וראיתי ביש"ש דלמסקנא אף לסלק נמי אסור ביש להם ציר. ולענ"ד נראה ברור דליתא כדמוכח מסוגיא דפרק כל הכלים דלא שייך שמא יתקע אלא לענין חזרה ודבריו צ"ע. ודע שזו הסוגיא למאן דמפרש לעיל דמוחלפת השיטה היינו האי דתריסין א"כ צריך להפוך בכל הסוגיא דב"ש לב"ה ודב"ה לב"ש ואפ"ה לא תקשי מההיא דאין זוקפין המנורה דמשמע דב"ש ס"ל יש בנין וב"ה ס"ל אין בנין דאיכא למימר דהכא מחמרי ב"ה משום דאיכא למגזר אטו ציר מן הצד דשייך שמא יתקע משא"כ במנורה לא שייך שום גזירה ומש"ה שרו ב"ה וב"ש סובר להיפך דהכא אע"ג דאיכא למיגזר אפ"ה שרי משום שמחת י"ט משא"כ במנורה דלא שייך שמחת י"ט אסור:

בפרש"י בד"ה עולת נדבה דאי לחובת היום רחמנא שריא עכ"ל. אף דלמאי דמוקמינן לברייתא כב"ש ודאי דעולת היום שהיא עולת ראיה נמי אסור להקריבה בי"ט כיון דאית לה תשלומין לאחר י"ט כדאיתא להדיא לקמן פ"ב אלא דעולת היום שכתב רש"י כאן היינו עולת המוספין שהתירה התורה בפירוש וק"ל:

בתוס' בד"ה השוחט עולת וכו' וה"ה דהו"מ למימר ר"ע היא וכו' דסבירא להו הכי בהדיא טפי עכ"ל. לכאורה שכיוונו להא דאמרינן בריש פסחים אהא דקאמר ר"ע תשביתו מעי"ט או אינו אלא בי"ט וכו' מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ודייקינן התם ש"מ מדר"ע תלת וחדא מינייהו דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה וכו' וע"ז כתבו כאן דמ"מ ניחא ליה למימר דב"ש הוא דאית להו בהדיא טפי אבל ק"ל דאדרבא לר"ע מוכח בהדיא ממקרא מלא דלא אמרי' מתוך דהא שמעינן ליה בפרק אלו קשרים דאמר עולת שבת בשבתו לימד על עולת שבת שקריבין בי"ט ואי ס"ד דאמרינן מתוך אמאי איצטריך קרא לחלבי שבת אטו מי גרע משלא לצורך. מיהו מצינן למימר דמהא ליכא למשמע מיניה דלעולם ר"ע כב"ה ס"ל דאמרינן מתוך וקרא דעולת שבת לאו אגופיה איצטריך דחלבי שבת קריבין בי"ט אלא למידק מיניה דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט כדמסקינן פרק אלו קשרים וכן משמע בפ' במה מדליקין והיינו מגזירת הכתוב דהא לב"ה גופא מסקינן לקמן דאע"ג דאמרינן מתוך אפ"ה נדרים ונדבות אין קריבין וכתבו התוספות לקמן דיליף לה מגזירת הכתוב דלכם ולא לגבוה ולר"ע יליף לה מעולת שבת ולכם דריש ר"ע לקמן בפ"ב ולא לעובדי כוכבים אלא שיש לדקדק להיפך מאי פסיקא להו לתוס' דכ"ע ס"ל דלא אמרינן מתוך מההיא דפסחים דלמה שכתבו התוספת לקמן בסמוך דאף למאן דאית ליה מתוך היינו דוקא להתיר דבר שאינו לצורך אוכל נפש אבל מ"מ הוא לצורך היום כמו עולת ראיה או שאר דברים כיוצא בו אבל דבר שאינו לצורך היום כלל לכ"ע אסור כמו שהביא הרא"ש ראיה לדבריהם משריפת קדשים דאסור וא"כ מצינן למימר דהא דדייקינן בפסחים דלר"ע לא אמרינן מתוך היינו בדבר שאינו לצורך כלל כמו חמץ שיכול לעשותו מעי"ט ואם כן אינו צורך היום כלל אלא לצורך המצוה והו"ל כמו שריפת קדשים ומילה שלא בזמנו דאע"ג דאית ביה כרת אפ"ה לא דחי י"ט מה"ט גופא ואם כן חמץ בפסח נמי דכוותיה ואף שראיתי שהתוספות בריש כתובות דף ח' כתבו להדיא גבי מוצא חמץ בפסח דחשיבא צורך היום היינו דוקא כשמצאו בי"ט שלא היה יכול לעשותו מעי"ט אבל עיקר מצות ביעור חמץ כיון שיכול לעשותו מעי"ט נראה דלא עדיף ממילה שלא בזמנו ושריפת קדשים דאסור אף לב"ה ומש"ה הוצרך לאוקמי ההיא דעולת נדבה כב"ש דאף דמיקרי לצורך היום למסקנת התוספות לקמן אפילו הכי אסור ול"ל דכיון דעיקר מלתא דר"ע להוכיח דתשביתו מעי"ט דאי בי"ט מי שרי ואם כן אי ס"ד דאית ליה מתוך בדבר שהוא לצורך היום אם כן חמץ בפסח נמי הוי צורך היום אי אמרי' דתשביתו היינו בי"ט ומאי דחי ר"ע הא ליתא דא"כ השתא נמי מאי דחי ר"ע לעולם אימא לך דתשביתו היינו בי"ט ואע"ג דהבערה היא אב מלאכה אפילו הכי מותר דגזירת הכתוב היא. אלא ע"כ דה"ק ר"ע כיון דלשון תשביתו אינו מפורש דאיירי בי"ט גופא מהיכי תיתי לומר דאיירי בי"ט כיון שהיא אב מלאכה ויותר י"ל דמצוותה בעי"ט ולא לדחות י"ט בחנם אם כן הדרא קושיא לדוכתא דלמא כב"ה ס"ל ואפילו הכי אסור דגרע משלא לצורך דהכא כיון שאינו לצורך היום כלל ויש ליישב וצ"ע:

בא"ד ותימא אם כן לימא השוחט עולת חובה בי"ט לוקה וכו' י"ל משום דיוקא וכו' אבל שלמי נדבה פטור עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי פשיטא להו דלב"ש בעולת ראיה חייב מלקות ובשלמי נדבה פטור דהא לקמן פרק שני משמע בפשיטות בכולה סוגיא דאדרבא עולת ראיה עדיף טפי משלמי נדבה דהא בעולת ראיה סברי ב"ה דקריבין בי"ט ובשלמי נדבה מסקינן דסברי ב"ה נדרים ונדבות אין קריבין והיינו ל"ש עולה ול"ש שלמים כדמוכח שם להדיא ואם כן מנ"ל דב"ש פליג בסברות הפוכות להחמיר בעולת ראיה טפי מבשלמי נדבה ועוד דכן משמע להדיא לקמן דקאמרי ב"ש לב"ה ק"ו ומה במקום שמותר להדיוט אסור לגבוה וכו' א"ל ב"ה נדרים ונדבות יוכיחו וכו' א"ל ב"ש א"כ מה ת"ל לכם וכו'. נמצא לפ"ז דעולת ראיה גופא יליף ב"ש מנדרים ונדבות ותרווייהו יליף מלכם ואם כן האיך שייך להחמיר בעולת ראיה מנדרים ונדבות והנראה מכוונתם שכוונו למ"ש בסוף הדיבור דודאי בשלמי נדבה כיון דאוכל נפש התירה התורה בפירוש ושלמים נמי דמיא לאוכל נפש אי לאו דכתיב לכם א"כ השתא נמי דכתיב לכם ניתקו מלאו ואוקמה אעשה משא"כ בעולת ראיה לא הותרה בפירוש אלא דהו"א דמותר מק"ו או מדכתיב לה' לכך כתיב לכם וא"כ אמרינן שפיר הואיל ואהדרה הדרה:

ולפ"ז יהיה המשך ל' התוס' מ"ש בסמוך וא"ת אפילו ב"ה מודו וכו' פירוש ואם כן כ"ש דקשה ��ב"ש ובמה שכתבו וי"ל דמהיכי אית ליה א"ש נמי אליבא דב"ש אלא דאכתי קשה כיון דעולת ראיה איכא למישרי מק"ו כדא"ל ב"ה לב"ש ושתיק ליה ומהדר ליה מלתא אחריתי דכתיב לכם אם כן י"ל שפיר דאף לב"ש אהני ק"ו לפטרו ממלקות ואהני קרא דלכם לענין איסור כמו בשלמי נדבה ולכאורה היה נראה דלב"ש כיון דלית ליה מתוך בכל ענין שייך חיוב מלקות היכא שאינו לצורך אוכל נפש אלא הא דפשיטא לתוס' דבשלמי נדבה פטור ממלקות היינו משום דקי"ל דאמרינן הואיל אפילו אליבא דב"ש כדאמרינן פרק אלו עוברין ואם כן בשלמי נדבה דאיכא למימר הואיל וראויין לשלמי שמחה שיוצאין בנדרים ונדבות ואע"ג דלית ליה אוכלין מרובין אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזיין לשלמי שמחה ואפילו לר' יוחנן דאמר בחגיגה כיון שגמר אינו חוזר ומקריב היינו בשלמי חגיגה אבל שלמי שמחה יכול להקריב כמו שירצה אלא דקשה בי"ט של ר"ה דליכא שלמי שמחה אמאי פטור בשלמי נדבה לב"ש לכך נראה כדפרישית וצ"ע ודו"ק:

אלא דלפ"ז לא א"ש הא דכתבו התוספות לעיל דמצי לאוקמי כר"ע דודאי לא אתיא כר"ע דנהי דלית ליה מתוך מ"מ ודאי סבר כב"ה בהא דעולת ראיה קריבה בי"ט ודריש לה' כל דלה' ואם כן צרכי גבוה מותרים כמו אוכל נפש ועדיפא מיניה דאיכא ק"ו ואפילו חלבי שבת קריבים בי"ט אלא הא דנדרים ונדבות אין קריבין היינו מגזירת הכתוב מדיוקא דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בי"ט ואם כן הו"ל לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו ל"ש עולת נדבה ל"ש שלמי נדבה ודוקא לב"ש הוא דלוקה דצרכי גבוה לא אשתרי כלל וקאי עלייהו בלאו דלא תעשה כל מלאכה ודוק היטב:

בגמ' דאי ב"ה הא אמרינן מתוך וכו' לפי שזה הענין הוא כלל גדול בדיני י"ט ראוי להאריך בו ותחלה ראוי לבאר הא דאמרו רבנן מתוך שהותרה מנ"ל והיכא רמיזא באורייתא כבר כתב מ"ז בספר מג"ש דנפקא להו מדכתיב אך אשר יעשה לכל נפש ואם כן פשטא דקרא הכי הוא דאותן המלאכות דשייכי באוכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והותרו לגמרי. ולכאורה יש להקשות אהא דמשמע בשמעתין בפשיטות דכל המלאכות שהותרו לצורך אמרי' מתוך וכן משמע בפ"ק דכתובות דף ח' ואם כן תקשי למאי דקי"ל הלכה כרבי יהודא דמכשירי אוכל נפש נמי מותרין דהכי מסקינן לקמן פרק אין צדין וא"כ אין לך מלאכה שאסורה מן התורה דכולהו שייכי במכשירי אוכל נפש כדאמרינן שפוד שנרצף וגריפת תנור דהוי בונה וסותר וכן כל המלאכות לבר מזריעה דוק ותמצא ואם כן אי בהני נמי אמרינן מתוך לא תעשה כל מלאכה מאי עבדית ליה אע"כ דלא אמרינן מתוך אלא שיש ליישב דשאני מכשירין כיון דלר"י גופא מצינו שחילק הכתוב שלא התיר אלא כשא"א לעשותן מעי"ט כדדרש מקראי דכתיב הוא לבדו וכתיב לכם וכו' אם כן פשיטא דקל וחומר שאין לומר בהם מתוך אבל במלאכות השייכים באוכל נפש ממש דמדאורייתא שריא אף באפשר מעי"ט אמרינן שפיר מתוך ובזה נתיישב לי היטב ל' הרמב"ם שכתב פ"א מהל' י"ט שכל המלאכות שעשה אותן שלא לצורך אכילה חייב חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרה לצורך וכו' כ"כ הטא"ח סימן תצ"ה. והקשה שם הב"ח דמסוגיא דשמעתין משמע דבכל המלאכות שייך מתוך וכן בפ"ק דכתובות באמת לק"מ שכבר כתב ה"ה לפרש דבריו דמ"ש שכל המלאכות שעשה שלא לצורך אכילה חייב כוונתו על אותן המלאכות דלא שייכי לצורך אכילה ממש ובהני חייב חוץ מהוצאה והבערה דאף ע"ג דלאו אוכל נפש הוא ממש אלא דברים הצריכים לאוכל נפש אפילו הכי שרי ואמרינן מתוך וכמ"ש ה"ה הטעם בזה ע"ש. אלא דהוי קשיא לי דל' הרמב"ם לא משמע כן דממ"ש אם עשה אותן שלא לצורך אכילה חייב משמע דשלא לצורך אעשייה קאי דזה העושה עשאה שלא לצורך אכילה מכלל דשייך מיהא באותה מלאכה גופא לצורך אכילה ואפ"ה מחייב שלא לצורך דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש כמו שפי' בסוף הדין עצמו כגון בנין ואורג וכותב וכו' אמנם למאי דפרישית א"ש דודאי בכל המלאכות דזימנין דלא מחייב כגון שעושה לצורך מכשירי אוכל נפש אבל אם עשה אותן המלאכות שלא לצורך חייב מלקות כמ"ש דבמכשירין לא אמרינן מתוך וע"ז כתב שפיר חוץ מהוצאה והבערה פי' דאע"ג דכמכשירי אוכל נפש דמי אפילו הכי אמרינן מתוך כמ"ש ה"ה ז"ל אבל באוכל נפש ממש לעולם הרמב"ם גופא מודה דבכל המלאכות השייכים בגוף האוכל הותרו לגמרי אף שלא לצורך כנ"ל נכון מאד בישוב לשון הרמב"ם ודוק. ואין להקשות אם כן לפ"ז דהוצאה והבערה גריעי מאוכל נפש גמור אם כן מאי מייתי בשמעתין מדב"ש דלמא ב"ש גופא לא סברי דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה אבל בשחיטה שהיא באוכל נפש ממש אפילו ב"ש מודה הא ליתא דב"ש ודאי לא שני ליה דאל"כ מתני' דהשוחט עולת נדבה לוקה אמאן תרמיי' דכב"ה ודאי לא אתיא כיון דאפילו בהוצאה אית ליה מתוך כ"ש בשוחט דהוי בכלל אוכל נפש ממש אע"כ דכב"ש אתיא ובע"כ לא שני ליה דבכל המלאכות לא אמרינן מתוך אלא דאכתי יש להקשות כיון דמוכח ממה שכתבנו דבמלאכות השייכים באוכל נפש הרמב"ם סובר דאמרינן מתוך אם כן למה כתב דבונה בי"ט חייב מלקות ואמאי הא שייך בנין באוכל נפש במגבן וכמ"ש הרמב"ם להדיא בהלכות שבת דמגבן חייב משום בונה וא"כ לימא מתוך שהותר בנין לצורך וגם קושיא זו הקשה הב"ח והניחה בצ"ע ואע"ג דקי"ל דאסור לגבן בי"ט וכ"כ הרמב"ם היינו מדרבנן כיון דאפשר מאתמול כמו שאסרו כל המלאכות אפילו באוכל נפש גמור היכא דאפשר מאתמול אבל מדאורייתא שרי ואם כן לימא מתוך. ובתחלת העיון היה נ"ל דדעת הרמב"ם דבכה"ג לא שייך לומר מתוך אלא דוקא אותה מלאכה גופא דשייך באוכל נפש מותר לו לעשות אותה מלאכה גופא אף שלא לצורך כגון שחיטה ואפ"ה וכדומה שמותר לשחוט ולאפות אף שלא לצורך משא"כ בבונה בנין שאינו מין אוכל נפש לא שייך מתוך וסוגיא דכתובות יש ליישב דביאה כאוכל נפש דמי:

אבל קשיא לי מסוגיא דשמעתין לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שבת דחובל שייך משום מפרק וא"כ לפ"ז שייך בשחיטה שני מיני איסורין א' משום נטילת נשמה ואחד משום מפרק והא דלא מחייבינן שוחט משום מפרק כדמוכח בחולין דאמרינן השוחט חטאת בחוץ בשבת לעכו"ם חייב שלש חטאות ולא קתני ד' היינו משום דחובל גופא לא מחייב משום מפרק אלא כשצריך לדם ליתן לכלבו דאל"כ הוה מקלקל וא"כ בשוחט נהי דלענין נטילת נשמה מקרי מתקן שמוציאו מידי אבר מן החי אבל לענין איסור מפרק דהיינו הוצאת הדם ודאי לא שייך בשוחט דהו"ל מקלקל ומלאכה שא"צ לגופא שא"צ לדם משא"כ בשחיטת קדשים ודאי צריך הוא דם זריקה וא"כ דלמא ב"ה מודו דלוקה (ואע"ג דהרמב"ם פוסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב מ"מ מצינו לאוקמי הך ברייתא דעולת נדבה כב"ה אליבא דר"ש) דלענין איסור מפרק לא שייך מתוך שלא הותרה כלל לצורך דהא מפרק תולדה דדש היא והדישה גופא לא הותרה לצורך כדאיתא בירושלמי. מיהו בהא מצינו למימר דהא דממעטינן בירושלמי מלאכות אוכל נפש קודם לישה היינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא כשיטת רוב הפוסקים ולהפוסקים נמי דהוי מדאורייתא יש לומר דאינהו סברי דהא דחולב חייב משום מפרק היינו משום תולדה דדש ואם כן מצינו דישה שהותרה בי"ט דהא לכ"ע מותר לחלוב בי"ט דלא שייך כה"ג מיעוטא דקודם טחינה אבל מ"מ קשיא דלפי הסברא שכתבנו דלא שייך מתוך אלא במין אוכל נפש עצמו באותו דבר שהותר לצורך וא"כ לעולם אימא לך דשחיטת קדשים אסורה בי"ט משום מפרק כיון שאין זו המלאכה במין אוכל נפש דהא לא מצינו שהותר בשום ענין דישת הדם וגם בזה יש לדחוק דכה"ג כיון דדם מיקרי מין אוכל נפש דמשקה הוא אלא איסורא הוא דרביע עליה א"כ שייך שפיר לומר כה"ג מתוך כיון דמצינו שהותרה הדישה באוכל נפש כדכתיבנא אלא דכ"ז דוחק. לכך נראה דלעולם אמרינן מתוך אפילו היכא שלא הותרה באותו ענין עצמו ואפ"ה לא תקשי ממ"ש הרמב"ם דבונה בי"ט חייב ולא אמרינן דפטור משום מתוך שהותר במגבן. דנלע"ד דהא דאמרינן מגבן חייב משום בונה היינו דוקא במגבן לאוצר לייבש להצניע לימים רבים דבכה"ג מכוון לעשותן כמו בנין למען יעמדו ימים רבים משא"כ עשיית גבינות שהותר בי"ט ע"כ היינו לאכול לאלתר וא"כ בכה"ג לא שייך ביה בנין כלל ולא גרע מבונה ע"מ לסתור דפטור וא"כ לפ"ז לא מצינו שהותר בנין לצורך ולדעתי ברור הוא לחלק בכך אלא שלא מצאתי לשום פוסק או איזה מפרש שמחלק בכך ועדיין צריך לי עיון ודוק היטב ועיין בק"א:

בגמרא מתקיף לה רבה וכו' דלמא בעירוב והוצאה וכו' כדכתיב ולא תוציאו וכו' בלא קרא דירמיה נמי הוי מצי לאקשויי דלמא דוקא לענין הוצאה פליגי דבשבת נמי לאו בכלל לא תעשה כל מלאכה הוא דהא מקרא דויעבירו קול במחנה ילפינן וע"כ משום דלאו מלאכה הוא ומש"ה בי"ט שרי דלאו בכלל לא תעשה כל מלאכה אלא לאלומי הקושיא מייתי מקרא דירמיה ועוד דמהתם משמע דאפי' איסור דרבנן לית ביה דירמיה היה מזהיר כן לאנשי ירושלים ואמר להם אל תשאו משא מבתיכם ומשמע דאפילו מבתיהם לחוץ אסור להם אע"ג דירושלים אין חייבין עליה משום ר"ה אע"כ דמשום איסור דרבנן דחצר שאינו מעורבת הזהירם דבימי שלמה נתקן ערובי חצירות ובהכי א"ש נמי הא דמסיק לענין טלטול משום דטלטול נמי בימי הנביאים נתקנה כדאמרינן פרק כל הכלים דבימי נחמיה בן חכליה גזרו איסור טלטול אף בכלים שמלאכתן להיתר ע"ש. אלמא דאיסור טלטול תקנה קדמונית היתה וכמדומה לי שראיתי ששלמה תיקנה. ובזה נתיישב הל' עירוב והוצאה וק"ל. מיהו למאי דמסיק דהוצאה בי"ט נמי בכלל מלאכה היא היינו כמ"ש התוס' פרק הזורק מדכתיב אל יביאו עוד מלאכה והיינו מלאכת הוצאה ע"ש:

בתוספת בד"ה דלמא בעירוב וכו' וקשה מאי צריך עירוב וכו' נראה דלשיטת רש"י קשיא להו דכיון דמשמע מפירושו דלקושטא דמלתא אין איסור הוצאה כלל מדאורייתא אפילו לר"ה א"כ אמאי תקנו ערובי חצירות ובאמת כתבו כל הפוסקים שאין צריך עירוב כלל בי"ט וכ"כ הרי"ף ואפשר שזה היתה ג"כ סברת התוספות ומש"ה קשיא להו:

בפירש"י בד"ה ליפלגו באבנים כו' ומה שלא גזרו כו' אף על אוכלין וכלים כו' עכ"ל. פירוש דלכאורה הוי קשיא ליה מאי קס"ד דלא גזרו על טלטול אלא משום הוצאה א"כ למה לא גזרו כמו כן על אוכלין וכלים דנהי דבי"ט איכא למימר כיון שהן צורך היום אמרינן ביה מתוך ואפי' מדרבנן לא גזרו אלא דאכתי בשבת דלא שייך מתוך למה לא אסרו טלטול דאוכלין וכלים משום הוצאה ע"ז כתב דאין גוזרין על הציבור כן נ"ל:

בתוספת בד"ה ה"ג רש"י אלא מעתה וכו' ולא רצה לגרוס וכו' דא"כ הוי מסיק דחייב ורש"י קים ליה עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי אמאי מחק כל הגירסא דלא הו"ל למחוק אלא תיבות דלא מחייב והו"ל למיגרס אלא מעתה הוציא אבנים ה"נ דשרי ונראה דזה פשיטא ליה לרש"י דאף שאין איסור הוצאה כלל מדאורייתא אפ"ה יש לאסור להוציא אבנים לר"ה דמיחזי כעובדא דחול לכך הוצרך לפרש לענין טלטול וק"ל:

בא"ד וקשה חדא דאמרינן בפסחים עכ"ל. עיין ברא"ש שהוסיף להקשות על שיטת רש"י ומורי זקני בס' מג"ש האריך ליישב שיטת רש"י. ובאמת שאף הרמב"ם כתב כשיטת רש"י. אמנם לענ"ד א"א לפ' דבריהם ככתבן דהא דאמרינן מתוך היינו דשרי לגמרי בכל ענין שלא לצורך והאיך אפשר לומר כן דהא בכתובות אמרינן להדיא דהא דאסור מוגמר בי"ט היינו משום דכתיב אוכל נפש דבר השוה לכל נפש. נמצא דאף לרש"י אפי' בהוצאה והבערה מיהא משכחת דאסור מדאורייתא בדבר שאינו שוה לכל נפש וכיון דרש"י מודה בזה תו לא קשיא ממה שהקשה הרא"ש משריפת קדשים דנראה דהיינו נמי דבר שאינו שוה לכל נפש וכן מילה שלא בזמנה ונדרים ונדבות. וכן מה שהקשה מו"ז מלכם ולא לכלבים נראה שזה נמי דבר שאינו שוה לכל נפש אלא דנראה מזה דכיון דאף דבר שהוא לצורך אסור במה שאינו שוה לכל נפש כ"ש שיש לאסור בשלא לצורך לגמרי דכל שעושה שלא לצורך פשיטא שאין דבר זה שוה לכל נפש לעשות שלא לצורך ותדע דהכי הוא דאל"כ תקשה למאי דקי"ל כרבי יהודא דמכשירי אוכל נפש דוחה י"ט כדאמרינן לקמן הלכה ואין מורין כן א"כ האיך אפשר לומר מתוך שהותרה להתיר לגמרי א"כ בכל המלאכות י"ל מתוך שהותרו לצורך מכשירין הותרו שלא לצורך וא"כ עקרת מה שכתוב בתורה לא תעשה כל מלאכה שכל המלאכות שייכי במכשירין אף לכרות עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל וכן כל המלאכות דוק ותמצא לבר מזורע ואף שיש ליישב בדוחק מ"מ תקשי בפשיטות מאי מקשה הש"ס לעיל בסוגיא דאפר כירה ודקר נעוץ הא קעביד כתישה ונהי דאיכא עשה דכיסוי י"ט עשה ול"ת הוא וכו' ומאי קושיא הא כתישה דהוי במשכן הוי כתישת סמנין והיא גופא הותרה בי"ט דאוכל נפש הוא וכתישת תבלין שרי וא"כ לימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי לצורך כיסוי דלא גרע משלא לצורך אע"כ דשלא לצורך כלל ליכא מאן דשרי כדפרישית דמק"ו אתיא מדבר שאינו שוה לכל נפש וה"ט דאיסור כתישה לענין כיסוי אלא מ"ש רש"י ז"ל דהותרה לגמרי היינו דומיא דהוצאת אבנים דנהי שאינו צורך אוכל נפש ולא לצורך הנאת הנפש מ"מ מיהו הוא צריך לאותה הוצאה כגון לצורך מקומו או לישב עליהן ובכה"ג שרי לרש"י מן התורה דשוה לכל נפש הוא אבל בשלא לצורך כלל רש"י גופא מודה דאסור כנ"ל ושיטת הרמב"ם עדיין צ"ע:

בגמרא דאי ב"ה דאמרי מתוך מה שיש לדקדק בזה עיין בתוספת פרק אלו עוברין ובחדושינו בזה:

בפירש"י בד"ה מתנות הזרוע וכו' וכולן משום גזירה דאין מגביהין תרומה עכ"ל. לכאורה משמע דאסרו הולכת מתנות לכהן גזירה משום הפרשה וא"כ יש לתמוה דכיון שגוף ההפרשה מותר בחלה ומתנות מאי שייך לגזור בהולכתן ול"ל דהולכת חלה ומתנות אסורה משום דגזרינן אטו הולכת תרומה הא ליתא דהא הולכת תרומה גופא לא אסורה אלא משום גזרה דהפרשה והפרשה גופה שבות היא א"כ הו"ל כמה גזירות לגזירות והנלע"ד דבכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות נכללו שני מיני איסורים הא' הוא גזירת הפרשתן משום דמיחזי כמתקן והשני היא נתינתה לכהן והיינו משום דמיחזי כמקח וממכר כמו שאמרו אין מחרימין והיינו אפי' חרמי כהנים משום שמוציא מרשות לרשות הכהן ומיחזי כמקח וממכר וה"ה בכל מתנות כהונה וא"כ א"ש דנהי דלא ראו לאסור הפרשת חלה ומתנות דלא סגי בלא"ה אפ"ה סברי ב"ש דלענין הולכתן לכהן נשארו באיסורן בכלל התקנה דאין מגביהין לענין נתינתן לכהן ודו"ק:

בד"ה כשם שאין מוליכין דבהא מודיתו לן שהרי מאתמול הוגבהה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי נתינת טעם הוא זה שהרי בחלה ומתנות פליגי ב"ה אף בהורמו מאתמול ולמאי דפרישית א"ש בחלה ומתנות כיון שלענין הפרשות לא היו בכלל התקנה דאין מגביהין ממילא סברי ב"ש אליבא דב"ה דמה"ט שרי אף לענין נתינתן לכהן כיון שלא נכללו בכלל התקנה שאין מגביהין תו אין לחלק כלל בין הורמה מהיום להורמה מאתמול וכמו שפרש"י ז"ל לעיל דף ט' גבי גלגל עיסה משא"כ בתרומה כיון דלעולם מאתמול הוגבהה משום עיקר התקנה דאין מגביהין תרומות א"כ פשיטא דאף ב"ה מודו דהולכתן לכהן נמי אסור מטעמא דאין מגביהין כדפרישית וע"ז מקשו ב"ש דבחלה ומתנות נמי י"ל דלענין הולכתן לא יצאו מן הכלל מאידך תקנה דאין מגביהין וכמ"ש בסמוך ודו"ק:

בתוס' בד"ה אין מוליכין עיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל שהאריכו ולמאי דפרישית א"ש טפי דודאי סוגית הירושלמי איירי אליבא דב"ה למאי דמסקינן כר' יוסי דב"ה שרי אף בתרומה וע"ז מפרש בירושלמי הטעם דדוקא כשלמודין לאכול אצלו דאל"כ אתו למימר שהיום תרם וממילא דלב"ש נמי לענין חלה ומתנות איירי כה"ג גופא וממילא דאסור אף ליתנה בביתו כשאין למודין אצלו והטעם היינו כדפרישית שאיסור הנתינה לכהן הוא איסור בפ"ע דמיחזי כמקח וממכר וק"ל:

בגמ' א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ויש לדקדק דתקשי ליה בפשיטות מדשרינן למלול מלילות אע"ג דמ"מ שבות מיהא איכא דהו"ל דישה כלאחר יד ואפ"ה שרינן אע"ג דאפשר מעי"ט ומ"ש משבות דהפרשת תרומה דאסור משום דאפשר מעי"ט אע"כ דשבות דהפרשת תרומה חמיר טפי וא"כ השתא נמי מאי מקשה א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתן דמאן יימר דזכאי דלמא שבות דמלילה התירו והיינו היכא שהופרש ממנו תרומה מעי"ט אבל להפריש ממנו תרומה אסור דהאי שבות חמור טפי ויש ליישב דודאי הא דשרינן שבות דמלילה אע"ג דאפשר מעי"ט היינו משום דאוכל נפש גמור הוא ולכמה דיעות אפי' דישה גמורה שרי מדאורייתא כמו שיבואר לקמן פרק אין צדין ואפילו למאן דס"ל דאסור מדאורייתא אפי' באוכל נפש אלא מלישה ואילך וכשיטת התוספות לעיל גבי פירות הנושרין היינו דוקא במלאכות גמורות שדרך לעשותן לימים רבים כמ"ש הראב"ד וכ"כ ביש"ש ר"פ אין צדין אבל במלילה לצורך קדירתו לא שייך כלל איסור דאורייתא וכ"ש דהו"ל כלאחר יד ומש"ה אף מדרבנן שרי באוכל נפש גמור אף בדאפשר לעשות מעי"ט משא"כ בהפרשת תרומה דלא הוי אוכל נפש גמור אלא מכשירי אוכל נפש ובמכשירין ודאי אסור מדאורייתא היכא דאפשר מעי"ט מש"ה גזרו נמי בשבות לענין מכשירין היכא דאפשר מעי"ט דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר דהשתא דאמרת דשרי למלול א"כ הו"ל מכשירין שא"א לעשות מעי"ט ואמאי החמירו חכמים בשבות כה"ג וק"ל ועיין בסמוך. ולכאורה היה נ"ל לפרש דהא דמקשה א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתן ארבה בר חנן פריך כיון שהתיר לאושפזיכנא למלול בי"ט מסתמא היה צריך לתרום ג"כ בי"ט שאין דרך לתרום קודם כמ"ש רש"י ומש"ה מקשה שפיר אלא שנמנעתי לאומרה לפי לשון סוגית הש"ס. אמנם עיינתי בלשון תוספות פ"ק דחולין דף ו' ע"ב בד"ה והתיר רבי ונראה מלשונם שמוכרח לפרש סוגית הש"ס בענין זה:

בתוס' בד"ה הא ר' יוסי וכו' משמע לפירושו דלר"י אפי' אכילת קבע וכו' ותימא וכו' עד סוף הדיבור ועיין מ"ש מ"ז בספר מג"ש לתמוה על תוספות דמהיכי תיתי משמע להו דלרש"י מותר אפי' אכילת קבע דהא אפילו בשדה אסור לאכול קבע אע"כ דבמלילות לא שייך קבע דכולהו עראי מיקרי ע"ש באריכות. ואני הקטן בדעת לא זכיתי להבין דבריו ואף לא דברי התוס' דהא לקמן דף הסמוך מייתי להדיא מתניתין דמעשרות דקתני המולל מלילות של חיטים מנפח על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב במעשר אלמא חזינן להדיא דשייך קבע במלילות כשנתן לתוך חיקו דלא כדברי מ"ז וממילא דקשה למאי דס"ד לתוספות בשיטת רש"י דלר"י מותר אפילו קבע ולרבי אסור אפילו עראי וא"כ האי מתניתין דלקמן דמתיר להדיא לאכול על יד על יד דהיינו אכילת עראי ומחייב בקבע אמאן תרמייה לא ר' ולא ר' יוסי. אמנם כן לענ"ד לק"מ לשיטת רש"י מי שמעיין בלשונו שכתב למוללן במלילות הכניסן לאכלן מעט מעט ע"י מלילות נראה מזה שאין דרך לעשות כרי לצורך מלילות אלא מכניס מעט מעט ומש"ה פוטר ר"י דכיון שלא נעשו כרי לא נגמרה מלאכתן ושרי לאכול עראי דהיינו על יד על יד אבל אם מלל ונתן לתוך חיקו הרי עשאן כרי וחייב כדקתני לקמן והכי משמע להדיא בפרק הפועלים דכה"ג מקרי כרי כדכתיב כי קבצם כעמיר גורנה. מיהו לא תקשי א"כ אכתי מצינו בי"ט שזכאי בהרמתן וכגון שמלל ונתן לתוך חיקו דחל עליו החיוב ביום טוב הא ליתא דמעיקר הדין אין אנו מתירין לו למלול ביום טוב אלא על יד על יד ומשום דהוה ליה דישה כלאחר יד משא"כ במלל ונתן לתוך חיקו דאמרינן לקמן וכן לשבת דחייב חטאת ופרש"י לקמן דכה"ג לא מיקרי כלאחר יד אלא דישה גמורה וממילא דלפ"ז אסור לכתחלה בי"ט אף שהוא אוכל נפש כיון דאפשר מאתמול כנראה להדיא מל' רש"י לעיל בשמעתין גבי מאי לאפרוכי ובד"ה מוללין מלילות וכו' ואף דלכאורה יראה לי שדבר זה נוגע במחלוקת הרשב"א וה"ה ז"ל לענין בורר אי שרי בי"ט לברור ולהניח לבו ביום ע"ש ובטור או"ח סי' תק"י מ"מ שיטת רש"י כשיטת הרשב"א ז"ל דאסור ובאמת דבריו נראין עיקר כמ"ש הט"ז שם ובסי' תק"ד וכמו שאבאר לקמן גבי הבורר קטניות ע"ש. נמצא דלפ"ז נתיישבה שיטת רש"י על נכון וקושיא השניה שמקשין התוספת לשיטת רש"י לר' נמי היכן מצינו וכו' שהרי נתחייבו אתמול מעי"ט וכו' קושיא זו איני מבין כל עיקר דמאן יימר דבהכניסן מעי"ט איירי דהא אשכחן שפיר חיוב תרומה כשהכניסן בי"ט דודאי שרי להכניס בי"ט חיטים לצורך מלילה לקדירה ודבריהם צ"ע וממילא דלפ"ז קשה נמי למסקנת התוס' שכתבו להיפך דלר' לא משכחת דזכאי בהרמתן דמעי"ט חל החיוב ואכתי קשה דמשכחת שזכאי בהרמתן כשהכניסן בי"ט. והנראה דאפשר שכוונת תוספות דלענין הכנסה לבית לא מהני לענין תרומה מה שהכניסן בי"ט דמ"מ הו"ל להכניסו מאתמול כיון שנגמרה מלאכתו ומתוך מ"ש מ"ז נראה שסברא זו מוכרח' דאלת"ה תקשי בפשיטות דמצינו תרומה שזכאי בהרמתן כגון פירות שנגמרה מלאכתן מעי"ט ולא ראו פני הבית נמצא שחל עליהם החיוב בי"ט אע"כ דאפ"ה אסור לתרום דהו"ל להכניסן מערב יו"ט והכי נמי לענין מלילות דכוותן אבל לענ"ד נראה דוחק גדול לפרש כן ולענין הקושיא של מ"ז יבואר בסמוך דלק"מ וא"כ דברי תוספות צ"ע ודוק:

בגמ' ולר' יוסי נמי משכחת לה וכו' ונמלך עליהם למוללן וכו' ופרש"י דכה"ג מודה רבי יוסי דטבלן ביומיה דכיון שהכניסן לשם גורן גמור ירדה להם תורת תרומה ומעשרות ובשנמלך למוללן נעשה הכנסתו גורן וכו'. ולכאורה דבריו תמוהין מאד דמה מועיל מה שהכניסן בתחלה לשם גורן סוף סוף לא נגמרה מלאכתן ולא ירדה להם תורת מעשר ומה שנמלך למוללן נמי לא מהני דהא פירש"י דמלילה לא מיקרי גורן. וע"ק דאף אם עשה מהן עיסה גמורה תוך הבית ע"י דישה ומירוח נמי שרי לאכול עראי כיון שלא נגמרה מלאכתן קודם שראו פני הבית כדמוכח בדוכתי טובא והיינו דאמר ר' אושעיא מערים אדם על התבואה ומכניסה במוץ שלה וכ"כ רש"י לקמן בפרק המביא בסוגיא דעומד אדם על מוקצה ע"ש. וא"כ כ"ש דמה שנמלך למוללן לא מהני כיון דבשעת הכנסתן לבית עדיין לא נגמרה מלאכתן ומ"ש מ"ז בספר מג"ש דכשנמלך למוללן הוציאן וחזר והכניסן דרך שער הבית נראה דוחק:

אמנם כן לפמ"ש בסמוך א"ש דמ"ש רש"י לעיל דרבי יוסי סובר דאין דגן אלא קיבוץ בכרי כוונתו משום דאין דרך לעשות כרי לצורך מלילות אלא דרך להכניס מעט מעט וכ"ש בי"ט עצמו לא שייך כלל ��רי לענין מלילות שאין דרך להכניס אלא לצורך אכילתו מיד כשהכניסו מעי"ט חל החיוב מאתמול. ועוד דלא שרינן ליה למלול וליתן תוך חיקו דאסור משום דישה ומש"ה לא מצא הש"ס מקום להקשות דמשכחת שזכאי בהרמתן אלא בכה"ג שהכניס הרבה מעי"ט לעשות עיסה ונמלך למוללן דבכה"ג הו"ל כרי גמור כיון שאין סופו לבוא לידי גורן אחר דנגמרה מלאכתן לענין מלילה. וזה שדקדק רש"י לפרש דנמלך להצניע כולן למלילות הו"ל כרי גמור. ונראה לענ"ד ברור דבכה"ג מהני להו ראית פני הבית אף שנעשה קודם גמר מלאכה דכיון שנמלך למוללן איגלי מלתא למפרע דנגמרה מלאכתן קודם שראו פני הבית שהרי הכנסתן בחבילות מיקרי גמר מלאכתן לענין מלילה והא דשרינן לקמן לאכול על יד על יד היינו שאין בדעתו להצניע כולן למלילות דכה"ג לא מיקרי כרי אלא במה שנותן לתוך חיקו. ועוד דבירושלמי דמעשרות איתא להדיא דהא דשרינן לאכול עראי בקציעות תאנים ואשכול ענבים משום דלא נגמרה מלאכתן היינו דוקא לבני ביתו אבל הוא עצמו אינו רשאי לאכול דכיון שנמלך לאוכלן לא מנכרא מלתא שלא נגמרה מלאכתן אלמא דמהני מה שנמלך לאכילה אע"ג שנמלך לאחר שראו פני הבית והיינו ע"כ דמיחזי כמאן דנגמרה מלאכתן קודם ראיית פני הבית והכי נמי כיון שנמלך למוללן והשבלים הם בבית לא מינכרא מלתא שהיה בדעתו לעשות עיסה וא"כ איגלאי מלתא למפרע שנגמרה מלאכתו לענין זה קודם שראו פני הבית וזה נ"ל ברור ואין אנו צריכין למ"ש מ"ז דאיירי דאפקיה והדר עייליה כן נלע"ד ומ"ש רש"י לקמן פרק המביא דבעינן ראית פני הבית קודם גמר מלאכתן היינו משום דהתם בעומד על המוקצה איירי דהיינו במקום הקצאתן דשם מנכרא מלתא טובא דלא נגמרה מלאכתן וליכא למגזר מידי. ובמ"ש נתיישב לי ג"כ מאי דקשיא לי בפשיטות הול"ל דמצינו תרומה שזכאי בהרמתן אליבא דכ"ע כגון בפירות שאין גמר מלאכתן תלויה במלאכה גמורה כגון בבצלים דאמרינן לקמן משיעמיד ערימה אע"ג דלא הוי מלאכה גמורה וא"כ מצינו שנגמרה מלאכתן בי"ט ולפמ"ש א"ש דלעולם לא מיקרי כרי אלא מה שהוא הדרך להכניס לקיום למחר וליומא אוחרא וא"כ לא משכחת כה"ג בי"ט דנהי דהעמדת ערימה לא מיקרי מלאכה גמורה אפ"ה ודאי אסור בי"ט לצורך מחר משום עובדא דחול. אבל מ"מ קשה דמשכחת בקשואין ודלועין שפקסו בי"ט דחל החיוב בי"ט ולמסקנא דרוב תרומה קאמר א"ש:

ומה שהקשה עוד מ"ז דמשכחת שזכאי בהרמתן בפירות שנגמרה מלאכתן מערב י"ט ולא ראו פני הבית עד י"ט נמצא שחל החיוב בי"ט ולענ"ד הקלושה לק"מ חדא דהא מסקינן בפרק הפועלים לשינויא בתרא דלא קאמר ר' ינאי אלא בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו דסתמן לסחיטה קיימי אבל בחיטין ושעורים מודה והן הן דברי הראב"ד בפרק ד' מהלכות מעשרות והתמיה על הכ"מ שלא הרגיש שזה מוצא מקום הדין של הראב"ד והרבה יש להאריך בזה בשיטת הרמב"ם והראב"ד ואין כאן מקומו. ואף דרש"י כתב בפרק הפועלים דר' אושעיא דאמר מערים אדם להכניס במוץ לית ליה שינויא בתרא ואנן אמרי' בברכות ר"פ אין עומדין דההיא דר' אושעיא הלכה פסוקה היא ועומדין מתוכה להתפלל אלמא דלא קי"ל כהאי שינויא בתרא כבר כתבתי ליישב בפרק הפועלים בעז"ה. אמנם כן לא באנו למדה זו דבלא"ה אפילו לרבי ינאי דאמר אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית היינו דאין חייבים עליו אבל מודה מיהא דעיקר הפרשת תרומה ומעשרות היינו קודם ראית פני הבית אלא משעה שנגמרה מלאכתן תדע דהא אמרינן להדיא בירושלמי הובא בדוכתי טובא דחזקה שאין הגורן נעקר ממקומו אא"כ הפריש עליו תרומה גדולה וכיון שהופרש תרומה גדולה ממילא דנקבע נמי לענין כל המעשרות דהא תרומה קובעת למעשרות לכו"ע בדבר שנגמרה מלאכתן וא"צ ראית פני הבית כדאיתא לקמן פ' המביא וא"כ א"ש דלא משכחת שזכאי בהרמתן בפירות שנגמרה מלאכתן דעיקר החיוב חל בשעת גמר מלאכה אלא שאין חייבים משום טבל אלא לאחר ראית פני הבית וא"כ הו"ל לאפרושי מאתמול ומה שהקשה מורי זקני עוד דמשכחת שזכאי בהרמתן שאוכל קבע בי"ט והיינו אף בשבולים לעיסה לא זכיתי להבין דבריו כיון דלעולם לא משכחינן שיבולים שיהיו ראוין לאכילה אלא ע"י מלילה או ע"י דישה ומירוח לעיסה וכיון שהדישה ומירוח אסורין בי"ט לא משכחת אלא ע"י מלילה והיינו דמקשה ונמלך למוללן ודוק. ועיין בתוספות פרק הפועלים ד' פ"ח בד"ה לא משיפקסו שכתבו דהא דבעינן גמר מלאכה קודם ראית פני הבית דוקא היינו דוקא במידי דשייך מירוח ודישה ולא במידי דאתיא ממילא ואם כן יש ליישב בפשיטות דבהא דנמלך למוללן לא בעינן דאפקיה והדר עייליה אבל מ"ש הוא ג"כ נכון אליבא דהלכתא ובפרק הפועלים יבואר באריכות אי"ה:

בפירש"י בד"ה תלתן מין קטניות הוא ומעט נותנין בקדירה ליתן טעם עכ"ל. נראה שכוונתו בזה לפמ"ש לעיל דלרש"י נמי שייך קבע במלילות אלא שאין דרכו בכך להכניס חבילה למלילות אם לא דמלל ונתן לתוך חיקו הוי נמי קבע וא"כ תקשי מאי סייעתא מייתי ללישנא קמא ותיובתא ללישנא בתרא דמשמע מברייתא דתלתן טבלא דלמא התם איירי באכילת קבע לכך פרש"י שאין נותנין ממנו אלא מעט בקדירה ליתן טעם וא"כ לא שייך בהו קבע כלל וק"ל:

בתוס' בד"ה א"ד וכו' והקשה הר"ש מקוצי וכו' ולכל הפחות הו"ל למימר דבקטניות פליגי אבל בשבלים כ"ע מודו עכ"ל. ותמיהא לי טובא האיך מצי למימר דבשבלים כ"ע מודו הא עיקר פלוגתייהו איירי להדיא בשבלים למוללן אם לא שנדחק ולומר דסיפא דמוללין במלילות לא קאי אשבלים דרישא אלא אקטניות וזה דוחק. ועוד דלכאורה ל' מלילה לא שייך אלא בשבלים ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בא"ד ותירץ דה"ק לישנא קמא וכו' והשתא ניחא דלא הוי להיפך לגמרי עכ"ל ואע"ג דהשתא נמי הוי איפכא לגמרי דללישנא קמא שבלים גריעי מקטניות וללישנא בתרא קטניות גריעי משבלים אלא דבזה י"ל דודאי לעולם סברא פשוטה היא דלענין דמפרש שרוצה למלול ודאי קטניות עדיפי שדרך המולל בקטניות לעשות מהם חבילות דהיינו כרי כדמצינו האי לישנא בחבילות של תלתן וכ"ש בשאר קטניות אבל בשבלים דאף כשפירש שמכניס למוללן מ"מ אין דרך לעשות כרי משבלים למלילה וכמ"ש לעיל משא"כ לענין סתמא הוי איפכא דסתם שבלים שכיחי טפי למלילה מקטניות דסתם קטניות סתמן למירוח כדפרש"י וא"כ ללישנא קמא נמי מודה בהא אלא דסובר דנהי דסתם קטניות גריעי מסתם שבלים אפ"ה פליגי בתרווייהו אבל במפרש לא פליגי אלא בשבלים וזה מוכח מדקאמר בלישנא קמא אבל קטניות ד"ה טבלא ולא קאמר נמי להיפך דזימנין ד"ה לא טבלא אע"כ דלענין סתמא פליגי בתרווייהו וללישנא בתרא הוא להיפך דאע"ג דהדעת נותנת דלענין מפרש למלילה קטניות עדיפי משבלים למלילה אפ"ה במפרש פליגי בתרווייהו ודוקא לענין סתמא יש לחלק ביניהם והיינו דקאמר ד"ה לא טבלא ולא קאמר נמי איפכא וזה נ"ל ברור אף שהוא לגמרי דלא כשיטת מהרש"א ודו"ק:

בגמרא כיצד מולל ופרש"י ותוספות דבי"ט איירי דבשבת אסור למלול כדאמרינן לעיל מע"ש אין בשבת לא אבל הרי"ף והרא"ש בפרק מפנין גבי חבילי פיאה איזוב וקורנית כתבו אהא דקתני התם המולל בראשי אצבעותיו דמשמע מזה דהא דאמרינן הכא כיצד מולל בשבת איירי אבל בי"ט מותר בלא שינוי וכ"כ הרמב"ם והטוא"ח ולפירושם צ"ל דהא דקתני לעיל המולל מע"ש ולא קתני בשבת היינו משום דא"כ הו"א דאפילו כדרכן מותר למלול בלא שינוי וכיון דהתנא לא נחית לפרש דין המלילה אלא דין הניפוח בשבת מש"ה נקט מלתא דפסיקא המולל בע"ש. ועוד יש לי לומר דהא דקתני המולל בע"ש דמשמע בשבת לא לאו משום איסור המלילה דהא משכחת ע"י שינוי אלא משום דלא מצי למיתני מנפח על יד ואוכל דהא מסתמא כיון שלא נמללו מאתמול ודאי לא תרם עלייהו והשתא נקבעו לתרומות ומעשרות ואסור לאכול אפי' עראי דשבת קובעת למעשר ולתרום ולעשר בשבת ודאי א"א מש"ה קתני המולל מע"ש וא"כ תרם מאתמול ואפ"ה מדייק הש"ס שפיר לעיל מעי"ט אין בי"ט לא והוצרך למימר איידי דנקט מע"ש וכו' משום דלענין י"ט לא מצינו לפרש כן דכיון דרשאי למלול בי"ט רשאי נמי לתרום ולעשר כדאמרינן לעיל אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ודו"ק:

במשנה ב"ש אומרים תבלין וכו' וב"ה אומרים תבלין נדוכין כדרכן וקשה למה התירו תבלין לדוך כדרכן והא שחיקה תולדה דטוחן הוא והטחינה אסורה בי"ט לקצת פוסקים מדאורייתא דאסורי' כל המלאכות אוכל נפש שקודם לישה כמ"ש התוספות בריש מכילתין ובר"פ אין צדין ואף הסוברים דמותר מדאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא הוא מודה דאסור מדרבנן ומ"ש בגמרא דתבלין מפיגין טעמן אינו מספיק לפ"ז ונהי דלשיטת רש"י בפרק אין צדין משמע דכל המלאכות שא"א מעי"ט שרי וא"כ אי מפיגין טעמן שרי מ"מ קשה לאידך לישנא בשמעתין דאף במוריקא דאינו מפיג טעם נמי מותר משום דלא ידע מאתמול מאי קדירה בעי בשולא ומ"ש מכל המלאכות כגון קצירה וטחינה וצידת דגים דלא שרינן להו מה"ט אע"ג דלא ידע מאתמול אם נצטרך להם למחר ואפ"ה בכל ענין אסור. ובתחלה עלה בלבי לחלק ולומר דשחיקת תבלין לאו מלאכה גמורה היא אפילו בשבת דלא דמי לטחינה ולשחיקת סממנין במקדש דמעיקרא לא חזיא כלל למלתייהו מה שעומדים אחר הטחינה דא"א לעשות עיסה משבלים כ"א ע"י טחינה וכן שחיקת סמנין לצבע צריכין גבול ולא חזיין כ"א ע"י שחיקה. משא"כ תבלין דעבידי לטעמא ומעיקרא נמי חזיא להכי וכמה בני אדם נותנין לקדירה מחוסרין שחיקה וא"כ אין זה אלא כמי שמחתך האוכל דק דק דלא מיקרי טחינה מזה הטעם. וכן נראה ממה שהביא הרא"ש והב"י בשם ר' חננאל גבי הא דפרים סילקא ובהכי הוי מיושב ג"כ הא דמקשינן לעיל בסוגיא דדקר נעוץ והא קעביד כתישה ולא אמרינן מתוך דהותרה לצורך בשחיקת תבלין הותרה שלא לצורך אע"כ דשחיקת תבלין לאו מלאכה גמורה היא וכן מצאתי בירושלמי לא הותרה שחיקה כדרכה אלא שרוב הפוסקים לא ס"ל הא דר"ח כמ"ש הרמב"ם להדיא דאפילו מחתך הירק דק דק חייב משום טוחן וכ"כ הב"י בשם כמה פוסקים בסי' שכ"א. ועוד מצאתי בירושלמי פ' כלל גדול הדין דחסף פלפלין חייב משום טוחן לכך לא מלאני לבי לפרש כן. ואין לנו בזה אלא כמ"ש הר"ן בפרק א"צ דכל המלאכות שנאסרו באוכל נפש בין למ"ד מדאורייתא בין למ"ד מדרבנן היינו במלאכות שרגילין לעשות לימים הרבה וכ"כ הראב"ד ז"ל דתליא במלאכות שדרך העבדים לעשות לאדוניהם כגון קצירה וטחינה שנעשית לימים הרבה משא"כ שחיקת תבלין אין דרכו לעשות לימים הרבה אלא מה שצריך לקדירה וג"כ אין דרך עבדות בכך מש"ה לא הח��ירו ע"ש ומכ"ש דא"ש טפי לפי הטעם שאמרו בשמעתין דתבלין מפיגין טעמן ואם כן מה"ט גופא אין דרך העבדים לעשות מלאכה זו לימים הרבה ועיין בלשון הר"ן ז"ל באריכות ועיין בק"א:

סליק פרק ראשון