עירובין ג ב

מאי הוי עלה רבה בר עולא אמר זה וזה פסול. רבא אמר זה וזה כשר.

חלל סוכה וחלל מבוי תנן. תניא כרבא מבוי שהוא גבוהה מכ' אמה יותר מפתחו של היכל ימעט והא היכל חלליה עשרין הוא. ומותבינן עליה מהא דתניא כיצד ממעטו מניח קורה משפת כ' ולמטה ודחינן אימא מניח הקורה למעלה מכ' ואקשינן והא למטה קתני בהדיא ומשני קמ"ל דלמטה כלמעלה ומה למעלה למעלה מכ' אמות דנשאר חלל יתר מכ' אמה כך למטה למטה מעשרה טפחים שלא נשאר חלל שם י' טפחים פסולה.

אמר אביי משמיה דרב נחמן אמת סוכה ואמת מבוי בת ה' טפחים. אמת כלאים בת ו' אמת מבוי למאי הלכתא לגובהה כ' אמה ולפירצת המבוי שהיא עד עשר אמות דגבהה דמבוי באמה בת ה' טפחים כ' אמה. הן ק' טפחים ואם הן ק' [טפחים] פסולה. ואילו היתה אמה בת ו' אינה פסולה עד ק"כ טפחים הנה לחומרא. וכן בפירצה כדבעינן למימר לקמן אם נשתייר בו פס ארבעה מתיר פרצה עד עשר. פי' אם הפירצה עד נ' טפחים שהן י' אמות (פסולה) מתירה ואם היא יתר מזה אפילו טפח (אמר) [אחד] פסלוה (מתירה) [מחתירה] הנה גם זה לחומרא.

ואקשינן והא [איכא] משכא פי' משכא רוחב כדבעינן למימר לקמן. משך החקיקה במבוי שהוא פחות מי' טפחים גובהו וחקק בו והשלימו לי' טפחים רוחב זה שחקק בכמה. אביי אמר בד' אמות הוה הכשר כל המבוי בחקיקת כ' טפחים ואילו היה באמה בת ו' טפחים אינו כשר עד שיהיו בחקיקתו כ"ד טפחים שהן ד' אמות בת ו' טפחים וכיון שהכשרת במבוי בכ' טפחים נמצא זה קולא ופרכינן רב נחמן דאמר כרב יוסף דסבר משך חקיקתו בד' טפחים ואין שם מדת אמה איבעית אימא לעולם כאביי ומאי אמות רוב אמות של מבוי באמה בת ו' טפחים אמה כלאים למאי הלכתא לקרחת הכרם ולמחול הכרם דתנן בכלאים בתחלת פרק רביעי בכרם שחרב באמצעיתו צריך להיות המקום החרב שאין בו גפנים י"ו אמה באמה בת ו' טפחים שהן צ"ו טפחים אם הוא פחות מזה השיעור אסור לזרוע באותו המקום שחרב.

שאע"ג שאין בו גפנים מכלל הכרם הוא חשוב ולא תזרע כרמך כלאים קרינא ביה.

והא איכא משך מבוי בארבע אמות דלקולא כמאן דאמר בארבעה טפחים:    ואף על גב דאביי גופיה הוא דאמר לקמן (ה, א) משך מבוי בארבע אמות, הא דהכא משמיה דרב נחמן קאמר ליה וליה לא סבירא ליה.

מחול הכרם בין הכרם לגדר אם אין שם שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם:    והא דאמרינן בפרק כל גגות (להלן צג, א) היכא דליכא מחיצות מרחיק ארבע אמות וזורע ולא אמרינן שיבטל לגבי הכרם. י"ל דהתם בשיש בו שמונה אמות לבית שמאי וארבע לבית הלל מלבד הארבע אמות של עבודת הכרם.

כרבנן דאמרי הוי כרם:    וא"ת אפילו לרבנן הא (ליכא) [איכא] שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דלקולא, דלכשתמצא לומר רואין את האמצעיים כאלו אינן [הרי] הוא לנו כגפן יחידית. יש לומר דהיינו דקא משני בלישנא אחרינא רוב אמות קאמר.

ורבא אמר רב נחמן אחד זה ואחד זה באמה בת ששה טפחים אלא שהללו שוחקות והללו עצבות:    מסתברא לי דלרב נחמן כל אמות ממש קאמר, דלאביי שמחלק ביניהן כל כך שזו בת חמשה [וזו בת ששה] זו לחומרא וזו לחומרא, אי אפשר להשוות כל המדות דהויא לה חומרא דאתיא במקצת דיניהן לקולא, ולפיכך הוצרך לומר רוב אמות קאמר. אבל לרבא שכל האמות שוות וכולן בנות ששה ואין ביניהן אלא בין שוחק לעצב, לא חלקו בכל מין ומין בין מקצתו לרובו אלא השוו מדותיהן לגמרי והלכו בהן אחר הרוב. והיינו דלא הקשו על דברי רבא כל אותן קושיות שהקשו על דברי אביי, כנ"ל. אבל הר"ז נראה שהוא סובר דלרבא נמי משנינן כדלעיל.

חלל סוכה תנן (או) חלל מבוי תנן. ואפילו היתה כל הקורה וכל הסכך משפת עשרים ולמעלה כשר ואינו נפסל אלא כשיש תחתיו חלל יותר מעשרים, ובודאי דסוגיין כולה רהטא כמ"ד קורה משום היכירא או משום מחיצה דאלו כפתחו של היכל כסברא דרב פשיטא דלא מפסיל דהא היכל בחללו היו עשרים אמה, והא דאמרינן תניא דמסייע לך וכו' הכי פירושו דאע"ג דסבירא לן דהיכל סימנא בעלמא מ"מ לגבי הא שוים הם וסימן יש בו ג"כ שיהא מנין זה שתופס בחלל לבדו כי התם ואפילו נאמר שאין האמות שוות כדכתיבנא לעיל.

הא קמ"ל דלמטה כלמעלה. פי' ומתניתא ה"ק מניח את הקורה משפת עשרים אם ירצה ובלבד שיזהר שלא יגביהנה יותר, וכן למטה יניחנה עכ"פ משפת עשר ולמעלה וכדפרש"י ז"ל.

כמאן דאמר בארבעה טפחים. וא"ת והא סבירא ליה לאביי (ה' א') דמשך מבוי בד' אמות, י"ל דהכא משמא דרב נחמן רביה קאמר ליה ולדידיה מתרצינן, וד' טפחים דאמרינן פי' טפחים שוחקות דאי מצומצמות הו"ל רחבו של מבוי כארכו דהא אין פתח בפחות מד' טפחים וקי"ל דאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהא ארכו יותר על רחבו.

אמות סוכה באמה בת חמשה טפחים למאי הלכתא לגובהה ולדופן עקומה. פירוש דכיון שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה בת חמשה טפחים פסולה, וכשיש מן הגג לכותל סכך פסול בד' אמות באמה בת ה' פסולה ולא אמרינן דופן עקומה.

והא איכא משך סוכה בד' אמות אליבא דרבי דהוי לקולא. פירוש דקס"ד דרב נחמן לכו"ע קאמר.

דתניא רבי אומר וכו'. ולרבי כיון שיש בה ארבע אמות על ��רבע אמות באמה בת ה' טפחים מכשירין לה.

ופרקינן דרב נחמן אליבא דרבנן קאמר לה. דלא משערי לה לסוכה בהכי ומכשרי לה בשמחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו דהיינו ז' טפחים על ז' טפחים.

לקרחת הכרם. [פי' שחרב הכרם] באמצעיתו ונעשה קרח ויש גפנים סביב הקרחה ודכו"ע אסור לזרוע בנתים עד שיהא הקרחה כשיעור שיוכל לתת לכל צד סמוך לגפנים כדי עבודת הכרם דהיינו ד' אמות ושיהא בו עוד בנתים כשיעור שתי שדות דניתן שיעור שדה להאי גיסא ושיעור שדה להאי גיסא דאי לא בטיל הכא והכא, ושיעור שדה לב"ה ד' אמות ולהכי סגי להו בי"ו אמה על י"ו אמה קרחה ד' אמות מכאן וד' אמות מכאן לעבודת הכרם וח' אמות באמצע לשיעור שתי שדות, אבל ב"ש סברי דשיעור שדה ח' אמות ולהכי בעו כ"ד אמות י"ו לשתי שדות וד' אמות מכאן וד' אמות מכאן לעבודת הכרם.

ומחול הכרם היינו כרם שחרב סביביו מכל צד בין הכרם לגדר ולהכי קרי ליה מחול שהוא סביב סביב ודכו"ע בעינן שיניח סמוך לגדר ד' אמות וד' אמות סמוך לגפנים להרחיק כדי עבודת הכרם, ושיהא שיעור שדה עוד בין ד' אמות לד' אמות לב"ש ח' אמות ולב"ה ד' אמות, וזה שמניחין ד' אמות סמוך לגדר משום דאין דרך לזרוע בד' אמות סמוך לגדר דדרסי התם ולא חשיב שדה התם.

ומיהו כל האי שיעורא בקרחת הכרם ומחול הכרם לפי שהוא בא לזרוע עכשיו במקום שהיה כרם וגפנים ולפיכך חמור יותר וצריך הרחקה יתירה, דאילו בעושה כרם לכתחלה הא קיימא לן בנוטע כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה דלכו"ע בהפוך שער משום מראית העין מותר לזרוע כל מה שבתוכו בלא הרחקה כלל דלא חשיב כרם, ולר' שמעון אפילו בח' אמות כדאיתא בבבא בתרא (פ"ג א') שלא חל עליו תורת כרם כלל, ואפילו במחול הכרם לא אמרו זה השיעור אלא בשיש שם גדר, אבל אין שם גדר (בין) [דיו] שירחיק מן הגפנים ארבע אמות לעבודת הכרם וזורע את השאר ואפילו לא נשאר (כן) [בו] שיעור שדה וכדאיתא פרק כל גגות (צ"ג א'), אלא א"כ הגפנים מתפשטים יותר מד' אמות שהוא צריך להתרחק בענין שלא יהא [שם] (שלם) (ב)ערבוביא דגפנים על הזרעים, וכל היכא שעשה גדר סמוך לגפנים ואפילו של קנים יכול לסמוך לגדר מבחוץ וזורע ואין צריך להרחיק אלא כדי עבודת גפן יחידית דהיינו שיעור ששה טפחים לרבנן ושלשה טפחים לר' עקיבא והלכתא כר' עקיבא, והא דאמרינן התם שנותן לגפן יחידית ששה טפחים כדי עבודת הגפן לרבנן, היה אומר מורי הרב נ"ר דלאו גפן יחידית דוקא דהא ודאי אפי' היו גפנים הרבה בשורה אחת כל שאין כאן צורת כרם שנים מכאן ושנים מכאן ואחת יוצאה זנב אין לו שום עבודה כלל ולא צריך הרחקה כל היכא דליכא למיחש משום הרכבה, והאי דאמרינן עבודת הגפן לפי שכל גפן וגפן צריכה שיעור זה לעבודת עצמה וצריך להרחיק מכל אחת ואחת כשיעור זה ואפי' יש גדר בנתים דליכא ערבוביא ולאפוקי ממאי שנותן עבודת הכרם לכל הכרם כשאין שם גדר, ואמות אלו קרחות הכרם ומחול הכרם אומר רב נחמן שמשערין אותה באמת בת ששה טפחים להחמיר.

והא איכא רצופין בד' אמות דלקולא. פי' לר' שמעון אם אנו משערין באמה בת ששה טפחים יהיה לקולא דכל שאין בין גפן לגפן ד' אמות גדולות אלו יהא חשוב גפנים רצופים ולא הוי כרם ומותר לזרוע שם בנתים כדתנן כרם הנטוע וכו'.

ופרקינן כרבנן דאמרי כרם הוי. וק"ל דמ"מ אפי' רבנן מודו שאם הגפנים מועטים בענין שאילו רואין את האמצעיים כאלו אינם דלא הוי כרם כל שאין בין זו לזו ד' אמות, ואם אנו משערין באמות גדולות בת ששה טפחים אכתי הוי לקולא אפילו לרבנן, תירצו בתוס' דרב נחמן לא מיירי אלא באמות שנשנו בפירוש במשנה או בברייתא ובכאן לא שנינו בזה היתר בפירוש אליבא (דרב נחמן) [דרבנן] ומדיוקא [הוא] דאתי לן, ולא בהיר, ויותר י"ל דמשום האי קושיא (ד)הדר אמרינן איבעית אימא רוב אמות קאמר, ותדע דאי לא אכתי קשיא הא דתנן במסכת כלאים גדר שנפרץ עד עשר אמות הוי פתח ומותר לזרוע אפילו כנגדו יתר [מכאן] כנגד הפרצה אסור, ואם אתה משער אותן עשר אמות באמות (גבוהות) [גדולות] הוי לקולא, אלא ודאי דלהאי ולכיוצא בה פרקינן דרוב אמות קאמר כלומר שלא דיבר רב נחמן אלא ברוב אבל יש מהם שמודדין אותם באמה בת חמשה להחמיר.

רבא משמיה דרב נחמן אמר אחד זה ואחד זה באמה בת ששה טפחים אלא דהללו שוחקות והללו עצבות. פירוש אמות כלאים מודדין באמות שוחקות להחמיר ושל סוכה ומבוי מודדין אותן עצבות להחמיר, וא"ת ולרבא נמי נפרוך כל קושיין דפרכינן לעיל לאביי דהא איכא שיהו השוחקות בכלאים להקל והעצבות בסוכה ומבוי להחמיר, תירץ ר"ז ז"ל דלרבא נמי משנינן כלעיל דרוב אמות קאמר, אבל יש שתירצו דלרבא ודאי לא אמרינן רוב אמות קאמר ושיהא בכל אחד מהם מקצת שוחקות ומקצת עצבות אלא כולן שוות כל שבכלאים שוחקות לעולם ואפי' להקל, וכל שבסוכה ומבוי עצבות ואפי' להקל, דאזלינן בתר רובא ורובא הוי לחומרא, דלרבא כיון שבכולן בת ששה טפחים ואין החילוק ביניהן אלא בין שוחקות לעצבות לא חששו לקולא דאתי במיעוטא.

גירסת מקצת הספרים מיתיבי כל אמות שאמרו באמות בת ששה טפחים ובלבד שלא יהו מכוונות בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא. וכן נראה שגורס רש"י ז"ל, והכי פירושא בשלמא לרבא ניחא דהא קתני שכל האמות יש לנו למדוד באמה בת ששה אלא שאינם כולם מכוונות לגמרי כי יש מהן עצבות ויש מהן שוחקות, אבל לאביי קשיא דהא איכא אמות שהם בת חמשה טפחים. ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמות בת ששה. פירש רש"י ז"ל וה"ק כל אמות שאמרו בכלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות ועצבות אלא גדולים בטפחים שוחקים, ולשון רש"י ז"ל קשה קצת כי הוא גורס בתירוצו של אביי אימא אמות כלאים באמה בת ששה טפחים ואח"כ הוא מפרש דה"ק כל אמות שאמרו בכלאים וא"כ אמאי לא גריס אימא כל אמות כלאים, וי"ל דאלו הוה גריס אביי בברייתא כל הא ודאי כל אמות במשמע ולאו דכלאים בלחוד אבל כיון דלא גריס בברייתא כל יכול לפרשה אביי דבכלאים בלחוד מיירי, ומיהו כל אמות דכלאים קאמר ואף על גב דברייתא קתני כל אמות אביי מתרץ דלא גרסינן כל.

ויש ספרים שגורסין בשלמא לרבא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד, וגרסא זו קשה קצת דהא מדקאמר בשלמא לרבא כי היכי דליהוו כו' נראה דבעי לומר דבשלמא לרבא אתי שפיר מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות ולאביי קשיא וא"כ מאי האי דקאמר ועוד מאי ובלבד היינו קושיא קמייתא, אבל יש לפרש לפי גרסא זו דלישנא קלילא הוא וה"פ בשלמא לרבא אתיא מתניתא שפיר דקתני כל אמות באמה בת ששה ומשמע כל אמות שבעולם ואתי שפיר נמי מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות כלומר שלא יהו שוות ומכוונות אלו כנגד אלו לגמרי אלא דלהוו הללו שוחקות והללו עצבות, אלא לאביי קשיא לישנא דפשטא דמתני' דקתני בהדיא כל אמות, ועוד קשיא ליה מאי ובלבד דאפילו איירי תנא באמות כלאים בלבד לא שייך לומר ובלבד שלא יהו מכוונות שהרי אינו מדבר אלא בכלאים בלבד, כי אף על פי שאמרנו למעלה דרוב אמות קאמר ויש מהם שהם בת חמשה להחמיר לא שייך האי לישנא דמכוונות אלא כשבא לכלול שני מינין ואמר ששיעוריהן שוין אלא שאינם מכוונים לגמרי זה כנגד זה להיות כולם שוחקים, אבל במין אחד לא שייך למימר הכי, ואם רצה לומר שלא יהו מצומצמות ושיהיו כולם שוחקות לא היה לו ג"כ לומר לשון מכוונות ולתני מצומצמות, ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות, ויש גורסין בשלמא לרבא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא בלבד ולא גריס ועוד, ופריק אימא כל אמות כלאים כו' ואין גירסא זו בשום ספר.

מהדורא תנינא:

ר"ש אומר אינו כרם. פי' עבודת הכרם היא ד"א. ואם אינו חשוב כרם הו"ל גפנים יחידים ועבודת הגפן היא ששה טפחים כדתנן בכלאים וכמה היא עבודת הכרם ששה טפחים לכל רוח ר"ע. אומר שלשה:

אמה האמורה לענין מבוי ולענין סכה נחלקו בה בסוגי' זו שלדעת אביי בשם רב נחמן שיעורן בחמש' טפחים ושל כלאים בששה הכא לחומרא והכא לחומרא וכשהקשו עליו שאין כאן חומרא אלא לגובה המבוי שלא יהא חללו גבוה מעשרים באמה בת חמשה וכן בפרצת מבוי ר"ל מבוי שנפרץ בראשו מצדו האחד שעד עשר אמות נחשב פתח וביתר מעשר פסול ונמצאת מדידת שיעור זה בחמשה טפחים חומרא הא לענין משך מבוי ר"ל שלא להקרא מבוי להכשירו בלחי וקורה אלא במשך ארבע אמות אם תשערם בחמשה הרי זה קולא תירצו בה רוב אמות קאמ' כלומר שלענין משך מבוי מודה הוא שבששה הם נמדדות ומכל מקום לענין סוכה אין בה קולא שהרי לענין גובה ולענין דופן עקומה נמצאת מדידתם בחמשה חומרא ורחבה אינה משוערת באמות שאין הלכה כר' שאמ' כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה אלא כרבנן שאפי' אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושלחנו כשרה.

ומכל מקום רבא בשם רב נחמן אמ' שכלן משוערות בששה אלא של סוכה ומבוי מצומצמות ושל כלאים שוחקות וכמו שאמרו אמת כלאים בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות. והיתרון שבין עצבות לשוחקות יראה לגדולי הדור שהוא חצי אצבע לאמה ממה שאמרו בפסח שני פרק כיצד צולין שתי אמות היו בשושן הבירה אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מערבית דרומית. ושושן זה הוא מקום שהיה על חומת שער המזרחי של הר הבית ושושן הבירה היה (מצוייה) [מצוירת] שם ואמר עליהן אחת היתה יתרה על של משה חצי אצבע ואחת יתרה עליה חצי אצבע ונמצאת יתרה על של משה אצבע ואותה של משה ודאי היא היתה המכוונת והבינונית ועשו בשושן זה האחת שוחקת בערך לראשונה ומתוך שהיו אלו יתרות היו אותן של ששה נקראות בינוניות. ולגדולי המחברים ראיתי בקצת חבוריהם שפירשו במצומצמות שיהיו אצבעות מהדקים זה עם זה בשעת המדידה ובשוחקות שיהו נוגעות זו בזו ולא בהדוק אלא בדרך שיכנס האויר ביניהם. ומכל מקום אתה צריך לחקור במשך מבוי מיהא אם נשערם עצבות או שוחקות שהרי השוחק בהם חומרא. ותדע שגדולי המחברים מזקיקים בה לשוחקות ולגובה ופירצת מבוי עצבות הכא לחומרא והכא לחומרא וכן כתבוה גדולי הראשונים שבקאטאלונייא. ומכל מקום יראה לגדולי הדור שכל לענין מבוי בששה מצומצמות ואף במשך מבוי שצמצומן קולא והניחום על שיעורן שאם לא כן הרי אף לרבא יכול להקשות הכא עצבות מאי טעמא משום חומרא הא איכא משך מבוי דקולא והיה לו לתרץ רוב אמות קאמ' ולהודות במשך מבוי ששיעורן בשוחקות אלא כל שבמבוי שיעורן בצומצמות הואיל (ורבן) [ורובן] צמצומן חומרא אין לחלק במין אחד בין מצומצם לשוחק והדברים נראין. ומכל מקום בכלאים נראה לי שאין משערין אותן בשוחק אלא במקום שהשוחק בו חומרא שאם אמרוה לענין סוכה ומבוי ולענין העמדתן על מתכונתן יאמרו להרבות במדתן להקל הא ודאי לא. ושיעור הטפח לא נתבאר כאן ובמנחות פרק התכלת התבאר שטפח של תורה ארבע בגודל חמש באצבע שש בקטנה:

יתבאר במקומו לענין כלאי הכרם שהבא לזרוע בצד הכרם מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפני' וזורע. הא בתוך הכרם מיהא אסור אף בהרחקת ארבע אמות כל שהוא בכלל שם הכרם וגפן יחידית אינה נקראת כרם ומרחיק ממנה ששה טפחים ודיו (ממטה) [מעתה] קרחת הכרם והוא כרם שחרב באמצעו ונשאר שלם בגפניו בסביבות הקרחה משני צדדיו ר"ל למזרח ולמערב נחלקו בה בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי אין קרוי שדה אלא בשמנה אמות וכל שאינו קרוי שדה בטל הוא אצל הכרם ונקרא תחום הכרם ואסור לכתחלה אף בהרחקת ארבע אמות אבל כשקרחתה בעשרי' וארבע אמות [שכשתטול ארבע אמות לכל רוח] משני צדדיו ר"ל למזרחה ולמערבה לעבודת הכרם שהיו רגילים לחרוש בשוורים נשתיירו שש עשרה שמנה למזרח ושמנה למערב והרי הוא שדה ואינו בטל לגבי כרם. ועל הדרך הזה אתה מפרשה אם נשתייר שלם בגפניו בכל סביבותיו ולבית הלל ארבע אמות חשוב שדה ודיינו בקרחת שש עשרה שכשתטול ארבע לכל רוח לעבודת הכרם נשתיירו שמנה ארבע לכאן וארבע לכאן וזורע בהן אחר שהניח לכרם כדי עבודתו הא פחות מיכן אסור לכתחלה הא בדיעבד הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח לא קדש אעפ"י שהוא בתחום הכרם והלכה כבית הלל:

היתה קרחה זו שלא באמצע הכרם אלא בין הכרם לגדר והוא הנקרא מחול הכרם ואף הוא צריך ד' אמות לצד הכרם לעבודת הכרם וארבע לצד הגדר שאין דרך לזרוע ולנטוע בה אלא שאדם מניחן לילך סביבותיה ולהעמיד שם בקר וכליו וכל שיש שדה באמצע שהוא שמנה לבית שמאי וארבע לבית הלל זורע. וזהו שאמרו בית שמאי אומ' שש עשרה ובית הלל אומרי' שנים עשר והלכה כבית הלל. ואם היתה הקרחה בין הכרם לגדר אלא שיש בסביבותיה גפנים לשלש רוחות ר"ל לצד מזרחה ומערבה וצפונה והגדר לצד הדרום אתה (משמר) [משער] שישתיירו ד' אמות לכל רוח וד' אמות שדה ונמצאת משער בהן שש עשרה על שש עשרה שכשתטול ארבע לכל צד ישתיירו שמנה ארבע לכאן וארבע לכאן שאין אתה צריך ליתן ארבע לכל צד אלא מצד הגדר ובצד שכנגדו וכן הדין בקרחת אמצע הכרם שיש גפנים לכל ארבע רוחותיו אי אתה צריך ליתן ארבע לכל צד יתר על כדי עבודתו אלא לשני צדי אורך הכרם ויש חולקים בזו:

דרך הכרם להיות שורותיו נטועות ברחוק ארבע אמות ביניהן כדי להלך עגלה ביניהן וכל שנטע בפחות מכן אינו כרם אם מצד שאין לו צרכו להלוך עגלה אם מפני שיונקים הם זה מזה וכמתים הם חשובים ואם כן אינו נקרא כרם ודינו כגפן יחידית ומרחיק ששה טפחים וזורע ואין הלכה כדברי האומר רואים את האמצעיים כאלו אינם:

ולענין ביאור מיהא אתה צריך לשאול לדעת האומר כן תינח בכרם גדול אבל בכרם קטן והוא שנים על שנים ואחת יוצאה זנב שאם אתה אומר רואין אין כאן כרם כלל הרי מכל מקום שיעורן בשוחק קולא. אפשר שלא דברו אלא על הרוב. ומכל מקום אחר שפסקנו שאינו כרם ולקולא צריך אתה לשערן בצמצום ולהעמידן על (מתקונתן) [מתכונתן] כמו שכתבנו למעלה: