עירובין ד א

וכן במחול הכרם [אם] אין בין גדר לכרם מקום מופנה מן הגפנים י"ב אמה באמה בת ו' טפחים אסור לזרוע באותו מקום הנה זה כולו לחומרא. הא איכא רצופין. פי' עקרי גפנים קרובין זה לזה דהוא לקולא דתנן בכלאים פ"א כרם הנטוע על פחות מד' אמות. פי' אם אין בין גפן לגפן ד' אמות שהן כ"ד טפחים אלא פחות מזה השיעור [אינו] כרם והזורע בו אינו עובר משום לא תזרע כרמך כלאים דברי ר"ש והנה כיון שיש בו כ' טפחים נמצאו בו ד' אמות באמה בת ה' טפחים ואתה מתירו לזרוע בו הנה לקולא. ופריק רב נחמן אלו דברי ר' שמעון הן ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה ואמרי (הנה) [דהוי] זה כרם איבעית אימא אפי' כר' שמעון מאי אמות כלאים דקאמר אביי רוב אמות של כלאים באמה בת ו' טפחים היכא דאיכא לחומרא. אבל הני דרצופין באמה בת ה' טפחים.

רבא אמר רב נחמן אמת סוכה ואמת מבוי נמי בת ו' הן. ומיהו טפחים עציבות. פי' האצבעות דחוקות זו עם זו. ושל כלאים. האצבעות שוחקות פי' מרווחות כדרך השוחק שפוסק שפתיו והעצב (וספיקס) [מדביקן]. ומותבינן (במבוי) כל אמות שאמרו באמה בת ו' טפחים ובלבד שלא יהיו מכוונות. כלומר לא יהיו עציבות שוחקות ולא השוחקות עציבות כרבא אלא לאביי קשיא. ופריק אביי אנא דאמרי כרשב"ג ועמדה לאביי בתנאי. ורבא אמר לך כולי עלמא באמה בת ו' טפחים אית להו ולא פליגי אלא בצמצום. ת"ק סבר יצמצם אלא [הא] דקתני אמת כלאים בת ו' טפחים למעטי אמת יסוד ואמת סובב דכתיב ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח וחיק האמה ואמה רוחב וגו' חיק האמה זה יסוד אמה [רוחב] זה סובב וזה מפורש במנחות באר היטב פרק שתי הלחם נלושות:

אמר (רבה אמר) [ר' חייא] בר אשי אמר רב שיעורין חציצין ומחיצות הל"מ.

שיעורין דאורייתא נינהו ארץ חטה ושעורה וגו' ואמר רבי יוחנן פסוק זה כולו לשיעורין נאמר חטה דתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כו' פירשנוהו במסכת סוכה:

יש ספרים דגרסי הכי: בשלמא לרבא כי היכי דלהויין הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד. ולפי גירסא זו משמע דפריך לאביי מדקתני בברייתא כל, ועוד מדקתני ובלבד. ואינו מחוור אצלי, חדא דהא אפילו לרבא כל לאו דוקא, דהא איכא מדות המזבח אמה יסוד ואמה סובב וקרנות וגב המזבח שהן באמה בת חמשה. ומיהו יש לומר בזו דלרבא ניחא, דהכי קאמר כל אמות כלאים וסוכה ומבוי באמה בת ששה, ולאפוקי מסברא דאביי דאמר אפילו בכלאים גופייהו איכא לאפלוגי, ורוב אמות קאמר, וכן בסוכה וכן במבוי רוב אמותיהן, אלא לאביי מאי כל, דאי ליכלול מינין לא קאמר דהא ליכא בת ששה טפחים אלא כלאים, וכלאים גופייהו לא כל אמות אלא רוב אמות, אם כן מאי כל.

אלא דאכתי קשיא לי דלישנא דגמרא לא משמע הכי, דאם איתא הוה ליה למימר בשלמא לרבא היינו דקתני כל ובלבד כי היכי דלהוויין הללו שוחקות, אלא ודאי משמע דכל עצמו אינו מדקדק אלא מלשון ובלבד שלא יהיו מכוונות. והכי פירושו: בשלמא לרבא דסבירא ליה דאמות כלאים ומבוי וסוכה באמה בת ששה ואין ביניהם אלא שאלו שוחקות ואלו עצבות שייך למימר ובלבד שלא יהיו מכוונות, דמכוונות שייך בדבר שהוא מעריך כבר והיינו שיהיו אלו שוחקות כנגד אלו העצבות, אלא לאביי שאין לו אמה בת ששה אלא בכלאים בלבד, מאי ובלבד שלא יהיו מכוונות, ואם בא לומר דאמות כלאים באמה בת ששה ושוחקת, הוה ליה למימר ובלבד שלא יהיו מצומצמות, ומשני אמר לך אביי הכי קאמר אמת כלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהיו מצומצמות, כן נראה לי. ומיהו מלשון פרש"י ז"ל (ד"ה אלא) נראה שאינו מקשה אלא מדקתני כל, אלא שנראה מתוך דבריו דלא גריס כלשון הכתוב בספרים שלנו, אלא כך בשלמא לרבא אלא לאביי קשיא, ומכל קא דייק. אלא שגם זה אינו מחוור בעיני דא"כ מאי קמשני אביי אימא אמת כלאים והא כל קתני. ואולי יחסר אביי [כל] מן הברייתא.

גפן כדי רביעית יין לנזיר:    פירש רש"י ז"ל: לחייבו מלקות. כלומר: דאם שתה רביעית יין. ואינו מחוור אצלי, דאם כן אין זה מענין האחרים שמשערין בהן לדברים אחרים. והפירוש הנכון כמו שפירש הוא ז"ל בפרק קמא דסוכה (ו, א) כדי רביעית יין בשאר איסורי נזיר, דאיכא למ"ד במסכת נזיר (לח, ב) דלולבין ועלין וחרצנין מצטרפין לשיעור רביעית יין, כלומר: שיעור שיתנם לכוס יין יצא מחמתם מן הכוס רביעית יין. וא"ת א"כ למה שיערו ביין. י"ל לפי שאינו דומה המשער בכוס מלא יין למשער בכוס מלא מים, לפי שהיין אינו ממהר לצאת כמו המים לפי שהוא עב ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים. וכי האי גוונא תניא במסכת נזיר בתוספתא דנזיר פרק ד' (ה"א) כמה שיעורן בכזית, וכולן מצטרפין בכזית ויין וחומץ כיוצא בהן. כיצד הוא עושה, מביא כוס מלא יין ומביא כזית אגורי ונותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בו חייב דברי ר' עקיבא, ר' אלעזר בן עזריה פוטר עד שישתה רביעית יין. ומחלוקתן של ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה משום דכתיב גבי נזיר (במדבר ו, ג) מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל, הנה שצריך אכילה עם שתיה כדי להקישן זה לזה. ר' עקיבא סבר בכל איסורי נזיר מקשינן שתיה לאכילה וסתם אכילה בכזית והלכך שתיה נמי בכזית, ור' אלעזר בן עזרי' סבר דאדרבה מקשינן אכילה דשאר איסורי נזיר לשתיה מה התם שתיה ברביעית אף אכילה ברביעית, ואותו רביעית משערין אותו בכוס מלא יין וכמו שאמרנו. והכי נמי נחלקו בנזיר בפרק שלשה מינין (לד, א) דאמרינן התם: תנן אינו חייב עד שיאכל כזית מן הענבים משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרפו כזית חייב. ואמרינן עלה (לח, ב) במאי קא מיפלגי, תנא קמא סבר, כלומר: משנה ראשונה, כל איסורי נזיר מקשינן אכילה לשתיה, ור' עקיבא סבר כל איסורי נזיר מקשינן שתיה לאכילה, דמשמע להו דמאן דאמר עד שיאכל מן הענבים כזית הוא הדין לשתיה, ומאן דאמר עד שישתה רביעית יין הוא הדין לאכילה, דאי לא, כי קתני עד שיאכל מן הענבים כזית מאי קאמר משנה ראשונה עד שישתה כדי רביעית יין, דמה ענין שתיה אצל אכילה, אלא דמר נקט אכילה ומדמה שתיה לאכילה ומר נקט שתיה ומדמה אכילה לשתיה. והשתא סוגיא דשמעתין דהכא כר' אלעזר בן עזריה.

ה"ג אלא אמר לך אביי לאו מי איכא רשב"ג דקאי כוותי כו'. ומאן דלא גריס אלא הכי נמי פירושה כאילו גריס לה, ויש כיוצא בו בתלמוד כדכתיבנא בכמה דוכתי. לרבא מי לימא תנאי היא. פירוש דכיון דרשב"ג קתני כל אמות כלאים מכלל דדוקא של כלאים הם בת ששה.

ופרקינן אמר לך רבא רשב"ג הא אתא לאשמועינן דאמות כלאים לא יהיו מצומצמות אלא שוחקות. פי' דהא דנקט רשב"ג כלאים לאו למעוטי דשאר אמות אינם בת ששה אלא שבא לפרש דברי ת"ק דקאמר ת"ק שאין האמות שוות ומשונות ולא הוה ידעינן הי נינהו שוחקות והי נינהו עצבות ואשמועינן רשב"ג דאמות כלאים שאינם מצומצמות, ��ן פירש רש"י ז"ל, וק"ל דאי רשב"ג לפרושי אתא היכי נקט בלישניה ובלבד, וי"ל דכיון דאיצטריך להזכיר באמה בת ששה טפחים למעוטי אמה יסוד ואמה סובב הוצרך לומר ובלבד, דאילו הוה תני כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה טפחים לא יהו מצומצמות היה נראה כי יש מקצת אמות כלאים שאינם בת ששה טפחים והם מצומצמות, וזה אינו שאפי' כשתמצא לומר שיש בכלאים מיעוט אמות שהם בת חמשה טפחים כשיטת ר"ז ז"ל מ"מ גם הם שוחקות הם.

והקשו בתוספות ולאביי אמאי הוי תנאי לימא דרשב"ג לפרש דברי ת"ק בא שלא דיבר אלא באמות של כלאים בלבד, ותירצו דכיון דפריש רשב"ג שלא דיבר ת"ק אלא באמות של כלאים ממילא ידעינן דמכוונות דקאמר היינו מצומצמות, ולא נהיר דמשום דלישנא דמכוונות לפי פשטא לא משמע אלא במעריך דבר אל דבר משני מינים הוצרך לפרש רשב"ג דההוא (ד)מכוונות דקאמר היינו מצומצמות, אבל יש לתרץ דכיון דרשב"ג קתני כל אמות אם אתה אומר דרשב"ג לפרושי אתא אף ת"ק כל אמות קתני וזהו מה שבא רשב"ג לפרש, והא ודאי (אף) [אם] לא דבר ת"ק אלא בכלאים בלבד לא היה שונה כל אמות אלא אמות בלחוד מאחר שהוא תופס דבריו בסתם ואינו מזכיר כלאים וכדמתרצי לעיל אמר לך אביי ה"ק אמות כלאים, כנ"ל.

אמה יסוד. פי' דתנינן עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד, פי' שבו היה שופך הדמים ואמה שעלה היה בת חמשה אבל אמה שכנס בת ששה היא כדמפרש בפרק שתי הלחם (מנחות צ"ז ב').

ואמה רחב [זה] סובב. פי' דתנן עלה שלש וכנס אמה זהו סובב, פי' ואמה של כניסה היתה באמה בת חמשה טפחים והיינו דכתיב ואמה רחב, והכין מפרש בפרק שתי הלחם.

וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד אלו הקרנות. פי' כי הקרן הוא אמה על אמה באמה בת חמשה טפחים שהם שני זרתות, וכשאדם מודד מאמצעיתו של קרן לכל רוח ורוח היה זרת אחד לכל סביביו.

וזה גב המזבח. היינו מזבח הזהב שהיה אמה על אמה והוא באמה בת ה' טפחים.

א"ר חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר. פירוש והשתא קס"ד דמדאורייתא ממש קאמר ואף על גב דדרשינן ליה בברכות (מ"ד א') ללמד לברך על המינין הללו לאחריו, קס"ד השתא כי מפני שיש חשיבות במינין אלו שבאו לשיעורין שאין ארץ ישראל חסרה כלום אמרה תורה לברך אחריהם.

והא דאמרינן פת חטים כו'. רש"י ז"ל פירש דלהחמיר הוא שאינו שוהה כל כך, ויש שפירשו להקל וכדכתיבנא בפ"ק דסוכה.

גפן כדי רביעית יין לנזיר. פרש"י ז"ל לחייבו מלקות אם שתה רביעית יין, והקשו בתוספות כי אין זה מענין האחרים הנזכרים למעלה שלא באו ללמדנו שיעור האיסור אלא ללמדנו שנשער באותו דבר ובכאן אין אנו משערין בגפן כלום, ותדע שאלו לא בא אלא ללמדנו שאם שתה רביעית יין לוקה מה אנו למדין מזה מן הגפן הכתוב כאן ומה אנו נהנין בו טפי ממה שכתוב כבר בפרשת נזיר מיין ושכר יזיר, אבל הנכון (שם) כמו שפירש רש"י ז"ל [שם] שאם אכל לולבים וענבים אין משערין אותו בכזית לחייבו, אלא משערין בענבים ולולבים עצמם לתת אותם בכלי מלא יין וכל שאכל מהם כשיעור שיוציאו מאותו כלי רביעית יין לוקה, ואין משערין בכלי מים שממהר לצאת הרבה אלא בכלי יין שהוא נגדש יותר ואינו יוצא, ונמצינו למדין שאנו משערין איסורי נזיר בגפן ולא בכזית ולא במים.

והא אתא כר' אלעזר בן עזריה דאמר במסכת נזיר (ל"ד א') דבכל איסורי נזיר איתקש אכילה לשתיה ודלא כר' עקיבא דאמר איפכא דאיתקש שתיה לאכילה ומשערין לשניהם בכזית, שנוטלין זית אגורי ונותנין לתוך כלי מלא יין ואם שתה כשיעור שיוציא מן הכלי אותו זית חייב, ולדידיה ודאי לא אתיא האי דרשא דהכא ולא אתא גפן להאי שיעורא, ובין לרבי עקיבא ובין לרבי אלעזר בן עזריה שיעורי אכילה ושתיה דנזיר שוים הם אלא דרבי אלעזר בן עזריה מקיש אכילה לשתיה והוי לקולא ורבי עקיבא מקיש שתיה לאכילה בכזית והוי לחומרא וכן מפורשת מחלקותם בתוספתא, וטעמא דידהו משום דאקשינהו קרא כדכתיב מיין ושכר יזיר חומץ יין וכו' עד וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים וכו'.

ומיהו ק"ל הא דתנן במסכת נזיר (ל"ד א') שאם אכל ענבים כזית חייב משנה ראשונה אמרו עד שישתה רביעית יין אמר רבי עקיבא אפילו נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב, אלמא דכולי עלמא ענבים בכזית ויין ברביעית ולא איפלגו אלא דתנא קמא אינו מחייב אלא בענבים ממש ויין ממש ורבי עקיבא מחייב אפילו בששרה פתו ביין ומשום דהיתר מצטרף לאיסור ויין בדרך אכילה שיעורו כאכילה בכזית, ותו קשיא לן דהתם אמרינן עלה בגמ' במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר איסורי נזיר איתקש אכילה לשתיה ורבי עקיבא סבר איתקש שתיה לאכילה ולא ידעינן מהיכא נפקא לן דהא איכא בינייהו דהא מתני' לא מוכחא הכי. והנכון כמו שתירץ ר"ת ז"ל דתנא קמא דהתם רבי עקיבא הוא והכי קאמר נזיר שאכל ענבים כזית חייב ואתא לאשמועינן דשיעורי נזיר אכילה עיקר שהיא בכזית וממילא ידעינן דאתקש ליה שתיה, ומשנה ראשונה, דהיינו ת"ק דאמרינן התם מפני שהיו ראשונים, אמרי איפכא דאדרבה עיקר שיעורי נזיר היינו שתיה שהיא ברביעית ככל איסורי משקין דעלמא וממילא ידעינן דהוא הדין איסורי אכילה, ומפני שמשנה ראשונה היו משערין להקל חזר רבי עקיבא ואמר שאין כאן שיעור רביעית כלל אלא שיעור זית ואפי' ששתה מן היין בדרך אכילה משערין בכזית והיתר מצטרף לאיסור, ותדע דליכא במתני' אלא תרי תנאי בלחוד דהא לא מדכרינן במאי דאיכא בינייהו אלא ת"ק ורבי עקיבא, והרי זה נכון.

מהדורא תנינא:

עשר אמות של מדת גובה המזבח מהם באמה בת חמשה טפחים ומהם בבת ששה כשאר האמות שהרי נאמר בכתוב ואלה מדות המזבח באמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רחב וגבולה על שפתה סביב (זרד) [זרת] האחד וזה גב המזבח ופי' הדברים מדות המזבח באמה שבשאר אמות צריכין בשיעורן אמה וטפח ואמר שחיק האמה ואמה רוחב וגבולה אל שפתה כל אלו היו באמה זו ר"ל אמת חמשה וחיק האמה הוא היסוד שנאמ' בו עלה אמה וכנס אמה זהו (יכווד) [יסוד] ואמ' שאמה זו בבת חמשה וכשעלה חמשה טפחים כנס חמשה טפחים וזהו יסוד. ואמר רחב זה סובב האמור עליו עלה חמש וכנס אמה זהו סובב ועליית החמש וכניסת האמה (סלן) [כולן] באמת בת חמשה וגבולו אל שפתה סביב אלו הקרנות שגבהן (אמן) [אמה] ורחבן אמה ובבת חמשה אבל הג' אמות שמשפת הסובב עד שטח המערכה בבת ששה ולא נאמר סובב לחמשה אלא בכניסתו. ומה שנ' בכתוב על הקרנות זרת האחת אין הענין ששיעור הקרן זרת שהוא חצי אמה אלא שיעור אמה בין בגבהו בין ברחבו ומה שאמ' עליו זרת האחד פירושו כשתחלוק הקרן מרחבו ליחשב אמצעיתו ברוח זה ואמצעיתו ברוח זה הוא זרת לכל רוח שהזרת חצי אמה וכן אמה על אמה שבמזבח הזהב היתה של חמשה ועליו נאמר וזה גב המזבח:

זה שכתוב בתורה לענין ארץ ישראל ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש אעפ"י שנדרש במס' ברכות [מא.] לומר שכל הקודם במקרא קודם לברכה יש בו רמז לענין אחר לשיעורין. חטה לבית המנוגע. שעורה לעצם כשעורה. גפן לכדי רביעית יין לנזיר. תאנה לכגרוגרת להוצאת שבת. רמון לטהרת כלי לבעלי בתים. זית לרוב שיעורין של תורה. דבש לשיעור כותבת הגסה ביום הכפורים. וכבר ביארנו פרטי עניניהם במסכת ברכות פרק כיצד מברכין: