סמ"ע על חושן משפט פט

כל הנשבעין שבתור' כו'. ג' שבועות מצינו שחייב' התור' לג' עניינים. הא' למוד' מקצת. הב' כנגד ע"א שמעיד נגדו. הג' שבועת שומרין ובשלשתן הנתבע נשבע להתובע ונפטר כדכתיב בפרש' שומרין ולקח בעליו ולא ישלם ופרשינן לי' דהתובע יקח ויקבל השבוע' מהנתבע ותו לא יצטרך הנתבע לשלם כיון שנשבע וזהו שאמר נשבעים ולא משלמין וזולת ג' מיני שבועות הנ"ל לא מצינו שבוע' שחייב התור' אלא שחכמי המשנ' תקנו בקצת ענייני שבוע' ותקנתן הית' שישבע התובע ויטול והן השכיר והנגזל כו' ומטעם שיתבאר בכל א' מהן בסי' זה ובסימני' שאחריו כל אחד במקומו:

אפי' הי' שכרו פרוט'. דע שהרמב"ם כ' והטור הסכים עמו דגם בשכיר אינו נשבע ונוטל כ"א כשהכפיר' היא ב' מעין כסף וכדין שאר שבועות שכ' הטור והמחבר בר"ס פ"ח והמחבר פסק כהראב"ד וכרבותיו של הרמב"ם דס"ל דשכיר נשבע אפי' על כפירת פרוט' ונוטל מטעם שהשכיר אליו הוא נושא את נפשו א"כ מה יעש' השכיר שהשכיר עצמו בפרוט' וכי ילך לו בפחי נפש:

נשבע השכיר בנק"ח כו'. הטעם מבואר בגמ' משום דעל הרוב הבע"ה טרוד בפועליו ואמרי' דמכח טרדא סבור שפרע לזה ולא פרע לו אלא לחבירו ומ"ה האמינוהו לשכיר לישבע וליטול ותו לא חילקו ואפי' אין טרוד בפועליו נמי האמינוהו לשכיר לישבע וליטול ועמ"ש בדריש' עוד מזה:

תובע את הקטן. דאע"ג דבעלמא אין מוציאין מיד קטן וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס צ"א ובר"ס צ"ו שאני הכא דלטוב' הקטן מוציאין מידו דאל"כ לא ימצא פועלי' שיעשו מלאכתו:

הי' השכיר קטן כו'. דקטן אינו בר עונשין לכך לא האמינו וע' בטור ובפריש' מ"ש מזה:

השכיר נשבע ונוטל כו'. "עד אבל אין יורשי השכיר ל' זה דמור"ם מוכח דיורשי השכיר אפי' מב"ה גופיה אין נשבעין ונוטלין חדא מדסתם וכ' דאין יורשי השכיר נשבעין ונוטלין ועוד דא"כ הל"ל ברישא ג"כ דיורשי השכיר נשבעין ונוטלין מבעה"ב וכן מוכח מרברי הד"מ שהביא תשוב' רשב"א מקור דין זה (אכתוב לשונו בסמוך) ואע"ג דהב"י בסי' זה מחס"ד הביא ל' הרשב"א קצת בל' אחר ז"ל שם שאלת ראובן הרשה את שמעון בשטר כו' עד בירושלמי אמרו פשיטא מת בעה"ב השכיר נשבע ליורשיו ואפי' מת שכיר יורשיו נשבעין לבע"ה פי' הא פשיטא לי שנשבע ונוטל מהיורשים אבל יורשיו מיורשי בע"ה מבעיא והשיבו כלום תקנו אלא ב��ביל שכיר שמא בשביל יורשיו כו' ע"ש פי' לפירושו דמ"ש בירושלמי ואפי' מת שכיר יורשיו נשבעין לבעה"ב לאו אפשיטות' דלפניו קאי אלא ל' איבעיא הוא וה"ק במת הבע"ה פשיטא לי דהשכיר גובה מיורשיו בשבוע' אבל זהו קמבעיא לי אם אפי' מת שכיר אם יורשיו נשבעין וגובין מבע"ה והנ' אל תטעה לומר מדמסיים הרשב"א בפירושו וכ' האיבעיא אם יורשי השכיר נשבעין ונוטלין מיורשי בעה"ב דפשיטא ליה דיורשי שכיר נשבעין ונוטלין מבעה"ב עצמו דז"א חדא דזיל בתר טעמא דסיים בירושלמי וכ' דלא תקנו שישבע ויטול אלא לשכיר ולא ליורשיו ועוד דהא בירושלמי שמביא שכ' עלה פירושו נקט ל' איבעיותו אם יורשי השכיר נוטלי' מהבעה"ב אלא ע"כ צ"ל דכוונת הרשב"א בפירושו להאיבעיא ביורשיו מיורשים הוא דגם זה איבעיא לי' וה"ק זהו פשיטא לי שהשכיר גובה מיורשי בעה"ב ותו הכל איבעיא לי הן אם יורשי השכיר גובין מבעה"ב עצמו אע"ג דסברא הוא דיגבה הואיל דבעה"ב עצמו קיים אפ"ה מבעיא לי כיון דהשכיר מת וכן מבעיא לי' ג"כ (דאת"ל יורשי השכיר גובין מהבע"ה עצמו) אם גובין יורשיו מיורשין והשיבו דלא תקנו אלא לשכיר ולא ליורשיו ר"ל דאינן גובין אפי' מבעה"ב עצמו גם י"ל מ"ש בפי' הרשב"א הנ"ל אבל יורשיו מיורשי בעה"ב מבעיא ובלשון הירושלמי שהביא לא נזכר יורשיו מיורשים דתרתי קא' הרשב"א מ"ש אבל יורשיו ר"ל אם יורשיו גובין מבעה"ב עצמו ועוד מבעיא ביורשי ב"ה ר"ל את"ל יורשין גובין מהבעה"ב אכתי איבעיא אי גובין יורשיו מיורשי ב"ה וכמ"ש. וראיי' למ"ש שבד"מ הביא ל' הרשב"א כן בקיצור ז"ל כ' הרשב"א שאלת ראובן כו' "עד איתא בירושלמי דאם מת הבע"ה השכיר נשבע ונוטל מיורשיו אבל יורשי השכיר אין נשבעין ונוטלין כו' ע"ש שוב ראיתי בירושלמי עצמו בר"פ כל הנשבעים דכ' בהאיבעי' ז"ל ואפי' מת שכיר יורשיו נשבעין ליורשי ב"ה כלום תקנו כו' וזה הל' הכריח להרשב"א דכתב בפירושו הנ"ל דאיבעי' לי' ביורשים מהיורשין וס"ל מדלא כ' הירושלמי בפשיטותו תחל' אלא דהשכיר גובה מיורשי ב"ה מוכח דאיפכא אם יורשי השכיר נוטלין מבעה"ב גופו ג"כ מבעי' לי' וכמ"ש ודו"ק כי זה נ"ל ברור בעיני:

ושעש' עמו מלאכ' דאם לא יעידו עדים גם ע"ז לא מהני עדותן על ששכרו דהא נאמן במגו דאי בעי אמר לא בא לעשות מלאכתו:

מתוך שיכול לומר לא שכרתיך כו'. ואף על גב דמטעם שמתוך שהוא טרוד בפועליו אמרי' דשכח וסבר שפרעו ומ"ה אמרו דישבע השכיר ולא משום דחשדינן לי' במשקר במזיד וא"כ לא שייך מגו בכה"ג דאטו משום מיגו יזכור טפי מ"מ כיון שהב"ה טוען ברי לי שלא שכחתי ויודע אני שפרעתיו אין לנו להחזיקו במשקר לומר שאינו ברי לו והוא משום כיון דיש לו מגו דאי בעי לשקר בהאי. דאמר ברי לי הי' משקר לו' לא שכרתיהו כלל משא"כ כשאין לו מיגו דאמרי' דמסופק הוא ומשקר לטענת ברי כ"כ התו' ועפ"ר:

ואם מוד' מקצת ישבע שבועת התור'. כ"כ הרמב"ם והטור הסכים עמו ולא כר"י והטור הביאו דכתב דבמוד' הב"ה במקצתו אינו נאמן במיגו דלא שכרתיך דה"ל מיגו דהעזה ועפ"ר:

וכן אם תבעו אחר זמנו כו'. הטעם דחזק' הוא דאין הפועל משהה שכירתו לאחר זמנו אם לא שתבעו בזמנו ולא נתנו לו וכמ"ש ואזיל ולא כע"ש שכ' ז"ל שבתוך זמנו הב"ה טרוד בתשלומי פועליו ולקיים מצות ביומו תתן שכרו אבל לאחר זמנו אינו טרוד בפועליו ולפי דבריו אם הבע"ה אמר אחר זמנו שפרעו תוך זמנו לא הי' נאמן הבע"ה כיון שאז הי' טרוד וז"א כדאי' בגמ' ועד"ר:

שכיר יום כל הליל' זה יתבאר לקמן בטור ובדברי המחבר סי' של"ט בס"ד:

שתבעו כל זמנו. כן הוא לשון הגמ' והרמב"ם ול"ד קאמר שתבעו הרב' פעמים אלא כוונתו שכל זמנו הי' בתביע' ובחזק' שלא פרע והיינו שתבעו בעדים בסוף זמנו והשיב לו שיבא אח"כ והרי שמעו שלא פרע לו תוך זמנו בזה השכיר נאמן לישבע וליטול עונה אחת אחר סוף זמנו כן מוכח פירושו מדברי הרא"ש והטור שהם כתבו על מ"ש בגמ' שתובעו כל זמנו שתובעו בסוף זמנו ולא כמ"ש בע"ש שכ' ז"ל ואם יש לו עדים שהי' תובעו כל ליל שלישי כלומר שהי' יוצא ונכנס לתובעו תמיד כל הליל' של יום שלישי כו' וכן כפל ושלש ל' זה וז"א אלא כמ"ש:

הרי זה נשבע ונוטל כל אותו יום כו'. עד הרי זה נשבע ונוטל כל יום חמישי עפ"ר ודריש' שם כתבתי והוכחתי מל' הרמב"ם והטור דכוונת הרמב"ם הוא דלעולם נותנין לו זמן לישבע וליטול בזמן התביע' ומ"ה אם תבעו בליל התחלת יום ג' לחוד אין נותנין לו אלא יומו דיום ג' דהיינו י"ב שעות נגד י"ב שעות דזמן התביע' ואם תבעו ליל ג' וגם יום ג' ולא פרעו אזי נותנין לו זמן כל יום ד' לילו ויומו כאורך זמן התביע' והרמב"ם כ' תחל' דאף אחר התביע' הראשונ' אם לא הית' אלא ליל א' אין נותנין לו יותר מזמן ליל' ואח"כ אשמועינן רבותא דאפי' אחר זמן ראשון אם יש עדים שחזר ותובעו בליל ד' ויומו דנותנין לו כנגדו כל יום ה' ליל' ויומו להיות נאמן לישבע וליטול ואע"ג דעבר הבע"ה זמן פרעון גם כל יום ג' וה"ל ליתן לו נגדם ב' ימים ולילות די"ל כיון דלעת הערב ביום ג' לא תבעו נמצא כשכלה היום ג' הי' בחזקת פרוע ואע"ג דכשחזר בתחלת ליל ד' נותנין זמן אלא נגדו עמ"ש בפריש' עוד מילתא בטעמא ואיך הוכחתי זה ודו"ק:

שתים קצצתי לך כו'. דעל הרוב מדכר דכירי אינשי כמה קצץ לכך לא האמינו להשכיר לישבע וליטול:

אע"פ שכבר נתן לו השתים. פי' והשכיר הודה לו אלא שאמר שקצץ עמו בג' והג' עדיין ח"ל אבל אם לא היה שכיר מודה לו שנתן לו הב' כבר נתבאר דכשהן מחולקין בפרעון שהשכיר נאמן לישבע וליטול:

או שא"ל הילך. ר"ל דגם זה ה"ל ככופר הכל וכמ"ש בר"ס פ"ז:

נשבע בנק"ח. ואע"ג דהוא כופר הכל לא האמינוהו בשבועת היסת כיון דהשכיר נושא נפשו על שכירותו החמירו על בע"ה והצריכו לישבע ש"ח ואם בע"ה מודה לו במקצת צריך לישבע לו ש"ד כשאר נתבע ולא כתבו המחבר מפני שהוא פשוט ולא כ' אלא החדוש שגם בכופר הכל צריך לישבע ש"ח וק"ל:

אבל אם שכרו שלא בעדים כו'. דמהני שיש לו מגו או חזק' וכנ"ל לא עדיף שכיר משאר תובע והנתבע כופר הכל:

והלה אומר לא קצצתי אלא אחד. פי' ועל אותו אחד אומר הילך דאל"כ הל"ל דאף דאין הטלית ביד האומן חייב ש"ד דמוד' מקצת הוא ועפ"ר:

שיוכל לטעון לקוח הוא לקמן בסי' קל"ד יתבאר זה בדברי הטור ובדברי המחבר והיינו שבשעת תביע' לא ראו עדים טלית זה בידו דיש לו מגו דהחזרתי לך אבל אם ראו אותו בידו אע"פ שלא מסרוהו לי��ו בעדים אין האומן נאמן לו' בתורת לקיח' מסרוהו לידו דסתם אומן לתקנו לבע"ה מקבל:

נשבע בנק"ח. ואע"ג דאלו טען לקוח היא בידי לא הי' נשבע אלא היסת מ"מ כיון שמוד' שהוא של בע"ה אלא שרוצה לתופסו עד שיתן לו כל טענתו דינו כשאר נשבעים ונוטלין דנשבעין בנק"ח וכמ"ש בסי' ע"ב:

עד כדי דמיה. במגו דאי בעי טעין לקוח הוא בידי דהי' גם כן מחזיק בכולו:

נשבע בעה"ב בנק"ח טעמו כמ"ש לעיל בשכיר כיון דאליו הוא נושא נפשו דדין אומן ושכיר שווין הן בזה לדעת קצת גאונים והמחבר אלא שבסתם שכיר אין בידו מה ממלאכתו שיתפוס להיות נאמן במיגו דלקוח לכך כתב דין זה שחילק בו בין יש לו בידו או לא באומן אבל הטור והרמב"ם פי"א משכירות כתבו דאם לא הביא אומן ראיי' והב"ה כופר הכל נשבע בע"ה היסת ונפטר ומשמע לכאורה דחלקו בין שכיר לאומן דשכיר הוא שכיר יום ואין לו אלא שכירות יומו ויותר עני מאומן ועד"ר שם הוכחתי לשון המ"מ דמוקי להרמב"ם דמיירי דוקא בתבעו לאחר זמנו דאז גם בשכיר אינו נשבע אלא היסת:

אין מגלגלין עליו כו'. עד"ר:

חוץ מהשכיר שמקילין עליו ופותחין לו כו'. עפ"ר שם הוכחתי דהרמב"ם והמחבר למדונו בזה ג' ענינים חדא דאף דבעלמא הב"ד מגלגלין מעצמן אף בלי תביעת התובע בשכיר אין מגלגלין הב"ד מעצמן עליו ואח"כ למדונו דאף אם התובע מבקש שיגלגלו על השכיר והשכיר שותק אפ"ה בשכיר מקילין ופותחים לו הב"ד ואומרים לו שישבע בלי גלגול דאין מגלגלין על השכיר ואח"כ למדונו כמו שמקילין ופותחים לו בזה לאמר עבורו דאין מגלגלין כן נמי מקילין וא"ל אל תצער עצמך השבע וטול אף שאסורי' לעשות כן לב"ח אחר ועד"ר שכתבתי מילתא בטעמא ודלא

}