משנה שבת כד א

[עריכה]

מי שהחשיך בדרך, נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי, מניחו על החמור.

הגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאינן ניטלין בשבת, מתיר את החבלים, והשקין נופלין מאליהם.

[עריכה]

מי שהחשיך בדרך,

נותן כיסו - לנוכרי.

אם אין עימו - נוכרי,

מניחו - על החמור.

הגיע לחצר החיצונה,

נוטל את הכלים - הניטלין בשבת.

ושאינן ניטלין -

מתיר את החבלים - והשקין נופלין.

התרנו לו שיתן כיסו לנכרי, מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שיזרוק כיסו, ולולי זאת ההתרה היה מביא אותו הוא בעצמו.

ומה שאמרו מניחו על החמור - בתנאי שיניחנו על החמור בשעת הילוכו, וכשיעמוד שיטלנו מעליו כדי שלא יעשה הנחה, וכשיחזור לילך מחזירו עליו עד שיגיע לפתח ביתו ויטלנו מעליו כשהוא מתהלך, ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהיה מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.

ומה שהטרחנו אותו להניחו על הבהמה כשהיא מתהלכת, כדי שלא יהיה מחמר. ומחמר הוא הנותן דבר על הבהמה ומנהיג אותה, או ינהיג אותה במשאה, וימהר אותה ללכת אף על פי שלא נתן עליה דבר, ואפילו יהיה המשא דבר מועט.

ופסק ההלכה המחמר בשבת פטור, וכבר הודעתיך כי פטורי שבת, פטור אבל אסור.

ואם אין עמו לא בהמה ולא גוי, הוא עצמו מביא אותו וילך בו פחות מארבע אמות.

ומה שאמרו הגיע לחצר החיצונה - אינו נקשר בדין הכיס:

מי שהחשיך - נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום ^א. ואע"ג דשלוחו של ישראל הוא לישא את כיסו בשבת, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים ^ב:

ואם אין עמו נכרי כו' - הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה, מ"ט חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. וכשמניח כיסו על החמור משתחשך מניחו עליה כשהיא מהלכת, כלומר לאחר שעקרה רגליה לילך דלא עבדה עקירה, וכשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה ^ג, ולאחר שתחזור ותעקור רגליה לילך יניחנה עליה, כי היכי דלא תעביד הבהמה עקירה והנחה, דאי שביק לה למעבד עקירה והנחה והוא מחמר אחריה ומנהיגה נמצא מחמר אחר בהמתו בשבת ואסור, אע"פ שאינה טעונה אלא כל דהו דכתיב (שמות כ) לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובהמתך, איזו היא מלאכה שנעשית בין האדם והבהמה, הוי אומר זה מחמר:

הגיע לחצר החיצונה - מילתא באנפי נפשה היא ולא בדין כיסו קא מיירי:

לחצר החיצונה - של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון, כשיבא לפרק החמור נוטל בידו מעליו כלים הניטלין בשבת:

ושאינם ניטלים מתיר את החבלים - של אוכף שהן קשורים והשקין נופלים:

נותן כיסו לנכרי. [* פירש הר"ב מבעוד יום וכן פירש"י ויש להקשות דלקמן מפרש הר"ב וכשמניח כיסו על החמור משתחשך והלא אינו יכול לעשות כן ועל רש"י קשיא נמי קושיא זו שכן איתא בסוגיא הא דהר"ב דלקמן וכן הקשה הרא"ש על פירש"י ועוד הקשה דמה צריך לטעם דנכרי אי אתה מצווה כו' הא ב"ה מתירין מבעוד יום על ידי קציצת שכר. ומסיק דאה"נ דהכא משתחשך מיירי וכתב ב"י סימן רס"ו דאע"פ שהמעות מוקצין הם במקום פסידא לא גזרו]. ומ"ש הר"ב דאי לא שריית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ולהכי אי לית ליה לא נכרי ולא חמור עשו חז"ל עוד תקנה אחרת שמוליכו בעצמו [פחות] פחות מד' אמות אלא שחכמי המשנה לא רצו לגלותה לאותה תקנה מפני כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כה) דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ועיין במשנה ב' פרק בתרא דעירובין:

מניחו על החמור. מ"ש הר"ב כשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה פי' קודם שתעמוד דלא תעשה הנחה כמ"ש הרמב"ם בפירושו. וכתב עוד דכשיגיע לפתח ביתו יטלנו מעליו כשהוא מהלך ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהא מכניס מרשות הרבים לרה"י כדאיתא בגמרא. וכתבו התוספות דה"ה באינך תקנות שצריך שיעשה כן כשיגיע לביתו:

(א) (על הברטנורא) וכ"פ רש"י. וי"ל דלקמן גבי מניח כיסו על החמור מפרש הר"ב משתחשך והכא בעינן מבע"י. והרא"ש הקשה דמה צריך לטעם דא"י אי אתה מצוה כו' הא ב"ה מתירין מבע"י ע"י קציצת שכר. ומסיק דאה"נ דהכא משתחשך מיירי וכתב ב"י סי' רס"ו דאע"פ שהמעות מוקצין הם במקום פסידא לא גזרו:

(ב) (על הברטנורא) ולהכי אי לית ליה לא א"י ולא חמור עשו חז"ל עוד תקנה אחרת שמוליכו בעצמו בפחות פחות מר'א אלא שחכמי המשנה לא רצו לגלות תקנה זו מפני שנאמר כבוד אלהים הסתר דבר דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר:

(ג) (על הברטנורא) פירוש קודם שתעמיד דלא תעשה הנחה כמ"ש הר"מ. וכתב עוד דכשיגיע לפתח ביתו יטלנו מעליו כשהוא מהלך ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהא מכניס מרה"ר לרה"י:

מי שהחשיך בדרך וכו':    זו היא אחת מי"ח דבר בפ"ק דמכלתין דף י"ז. וכתוב בנמו"י בפ' השוכר את הפועלים דף קי"ו ע"ב בשם הר"ן ז"ל דמדאצטריך הכא התירא למי שהחשיך לו בדרך ליתן לו כיסו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו שמעי' שאסור לומר לגוי ע"ש שיעשה לו מלאכתו בשבת והרשב"א ז"ל הביא ראיה אחרת לזה ולא נהירא להרנב"ר ז"ל מן הטעם שכתוב שם ע"ש:

נותן כיסו לנכרי:    גמ' אמר רבא דוקא כיסו דכיון דטרח ביה פי' שעל ידי טורח הוא משתכר חייס עלה ואי לא שרית ליה אתי לאתויי אבל מציאה לא והא קמ"ל דלא תימא הא דנקט כיסו אורחא דמילתא נקט וה"ה מציאה קמ"ל וללישנא קמא דאיתא בגמ' דוקא דלא אתי לידיה קודם שתחשך אבל אי אתי לידיה ככיסיה דמי וללישנא בתרא בעיא ולא אפשיטא:

אם אין עמו נכרי מניחו על החמור:    ובגמ' דייקי' הא יש עמו נכרים לנכרי יהיב ליה חמור וחש"ו לחמור מנח ליה לחש"ו לא יהיב מ"ט הני אדם האי לאו אדם. חרש ושוטה לשוטה חרש וקטן בעיא בגמרא איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה [הגה"ה ז"ל לבוש החור שם סי' רס"ו חרש וקטן שקולים הם דכל א' יש לו צד הקדמה זה בדעתא קלישתא ועוד דאתי לאיחלופי בגדול פקח וזה יבוא לכלל דעת לפיכך יתננו למי שירצה ע"כ:]. אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חש"ו מוליכה פחות פחות מד' אמות ולא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלהי' הסתר דבר פי' מותר להסתיר דבר תורה לכבוד שמים והכא כבוד אלהי' הוא דחיישי' דילמא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה. וכתב רבינו ירוחם בח"ו מוליכו פחות פחות מד' אמות שאמרו חז"ל בכל מקום צריך לישב בכל פחות מד' אמות שאם לא ישב אע"פ שעמד ולא הלך בכל פחות מד' אמות חייב שאע"פ שעומד הליכה א' היא ואפילו בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן כך כתב מר שר שלום בתשובה עכ"ל וכן כתב בכל בו ע"כ מבית יוסף אכן בשלחן ערוך לא הביא דברים הללו. וכתבו תוס' ז"ל דקטן דהכא לא מיירי כגון דעביד הקטן עקירה והנחה אלא כדאמרינן גבי חמור כשהיא מהלכת וכו' ע"כ. וכן כתב הר"ן ז"ל אבל ע"ג חברו אפי' הכא גבי כיס דאיכא פסידא אינו יכול להניחו עליו כשהוא מהלך וליטול אותו מעליו כשהוא עומד דקיימא לן כל שבגופו חייב חטאת כי עביד ליה איהו כוליה בחברו פטור אבל אסור כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה:

והשקין נופלין מאליהן:    י"ס דל"ג בהו מלת מאליהן:

יכין

מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי:    אבל לא יתנו על חמור של עצמו. דמוטב לעבור על שבות אמירה לעובד כוכבים שהוא דרבנן. מלעבור אשביתת בהמתו בשבת שהיא דאורייתא. אמנם אם הבהמה של עובד כוכבים. מותר להניח עליו כיסו רק שיזהר ישראל מלחמרה. ובשכר ישראל הבהמה מהעובד כוכבים י"א דשכירות קניא לחומרא (מג"א רמ"ו). מיהו בשכר גם העובד כוכבים להנהיגה כל שלא קבל הישראל ע"ע מזונות ואחריות הבהמה. ולא שכר דוקא בהמה זו. לכ"ע אין מצווה על שביתתה (רמג"א רס"ו א'). והא דאמרינן דנותן כיסו לעובד כוכבים. היינו אפי' משחשיכה. דאי לא שרית ניה אתא לאתויי ד"א ברה"ר. ואפילו בזה"ז דליכא רה"ר. שבות כרמלית חמיר משבות דאמירה (מג"א של"ד ג'). אמנם בנתן הכיס לעובד כוכבים מע"ש וקצב לו שכר מותר לכ"ע. ובמצא מציאה בשבת. אסור לומר לעובד כוכבים שיביאנה (רס"ו א'). ואילה"ק הרי שבות דשבות במקום פסידא גדול שרו (כסי' ש"ז מ��"א סק"ט). י"ל דלא מבעי בכרמלית דשבות שלה חמור אלא אפי' בחצר המעורבת דליכא רק איסור טלטול. מציאה אינה הפסד (כסי' תקל"ט). מיהו נ"ל דמותר לומר לעובד כוכבים. כיסי נפל כאן. ואיני יודע מה אעשה (כרמג"א ש"ז כ'). אולם בזכה בה ישראל מע"ש. הו"ל כמעותיו. ושרי להביאם ע"י עובד כוכבים בשבת (רס"ו א'):

ואם אין עמו נכרי:    וה"ה באינו מאמינו לעובד כוכבים. או שהמשא כבדה:

מניחו על החמור:    ואם הבהמה שלו דמצווה על שביתתה. יתננה להבהמה במתנה גמורה לעובד כוכבים. או ימכרנה לו. ויקננה עובד כוכבים במשיכה. ואם אפשר יתן ג"כ פרוטה דארויפגעלד (כחק יעקב תמ"ח י"ד). ואם העובד כוכבים מושכר לו לכל מלאכות הבית. צריך למכור לו הבהמה והמשא שעליה. או יפקירנה אפי' בינו לבין עצמו. דמהני בשעת הדחק (רמ"ו ג' וח"מ רע"ג). וכשאין עמו עובד כוכבים שיצטרך להניחו על הבהמה. כדי שלא יתחייב מכת מרדות משום מחמר כשמנהיגה ישראל. להכי לא תעשה הבהמה עקירה והנחה עם המשא. רק כשעקרה הבהמה יד ורגל להתחיל לילך. מניח עליה המשא או קודם שתעמוד יטלנה הימנה (דבמקום פסידא ושלא יעבור אדאוריי' לא חששו לאיסור מוקצה (רט"ז של"ד סק"ב ועי' ש"א ל"ג). וי"א דלדידן דלית לן רה"ר אם יש חשש גניבה מותר להוציא מעותיו גם חוץ לחוט העירוב [א"ר שם נ"ט]). וי"א שאעפ"כ יזהר מלהנהיגה בקול כל זמן שקשורה למשא. די"א דגם בחצר שייך מחמר (כמג"א רמ"ו י"ב). וי"א כיון דאדם בלא עשה עקירה וגם הנחה אסור רק מדרבנן. בבהמה שרי אז לכתחילה להנהיגה בקול כשאין עמו עובד כוכבים. דלא גזרו אשבותין בבהמה (כשבת קנ"ג ב'. וש"ה כ"ב). ומה"ט אין לחוש אם הרועה מוציא בהמות ישראל לחוץ לתחום (ש"ה כ"ג). דאף דבהמה וכלים כרגלי בעלים (כסי' שצ"ז) היינו שאסור ישראל להוליכה חוץ לתחום. אבל ביצאה מעצמה או בהוליכה עובד כוכבים. אינו זקוק לה. ובהחשיך לו בדרך בע"ש והוא רוכב. ורגליו למעלה מי"ט. י"א דלא ירד. דהרי כשירד יעבור ודאי על תחומין. וכשלא ירד שמא קיי"ל אין תחומין למעלה מיו"ד וא"כ לא עבר אתחומין וליכא רק שבות דרכיבה דקיל מתחומין דאית בה סרך דאורייתא. וקיי"ל דירד. דתוך י"ב מיל בין כך וכך הוא מדרבנן והרי עבר נמי אשבות דרכיבה. ואפי' חוץ לי"ב מיל ורגליו למעלה מיו"ד. אפ"ה עדיף טפי שירד דאפילו רגליו למעלה מיו"ד יש איסור תחומין. דרכוב ניחא תשמישתיה וכמהלך דמי (ומ"ש אבן העוזר רמ"ו דזה דוקא לענין קימה דחלמיד לפני רבו (קידושין דל"ג ב'). במח"כ אשתמיטתיה תוס' (ב"מ ד"ט ב') שהקשו מזה אספינה מהלכת (ועי' רט"ז סי' צ"ד ד' ורמג"א צ"ט ה') ועי' מ"ש בפירושינו פ"א דר"ה אות מ"ג דנ"ל ראי' מבוררת דהילוך עדיף אפי' ברחוק מי"ב מיל). ומה"מ אם יושב בעגלה. אפי' עובד כוכבים מוליכה. ירד (ש"ה י"ח). ואם חלל העגלה מלבד גובה הגלגלים גבוה י"ט (דהגלגלים לא הוה מחיצה. דגדיים בוקעין בה). וגם רחבה ד"ט למעלה אפי' מתקצרת למטה. הו"ל כרה"י גמור. וצריך ליזהר המהלך מליטול או מלהניח לשם שום דבר משתחשך. כמוציא מרשות לרשות. אבל אז אין בו חשש שביתת בהמתו. שתמשוך העגלה. דהרי הזורק רשות או מעבירו ד"א ברה"ר פטור ואסור. ובבהמה ל"ג אשבותין (ש"ה כ"ג). ולי"א בשבות גם משום מחמר ליכא (רס"ו מג"א סק"ז) ובפרט כשהעגלה למעלה מיו"ד. וגם לא עמדה. רק מתגלגלת. שלא עשתה הבהמה עקירה והנחה (כמ"ש רמג"א [רס"ו סק"ז] דגלגול לאו עוקר הוא. ונ"ל ראי' משבת [ד"ח ב']. בזרזא דקני רמא וזקפי' רמי וזקפי' לאו עקירה היא. ועכ"פ לא זכיתי להבין דברי הרמב"ם (פי"ג הי"א) שאחר שהביא מימרא זאת סיים שהמגלגל עוקר הוא. וע"כ צריך לחלק בין רמא וזקפי' למגלגל. וא"כ קשה לרמג"א. דהרי הרמב"ם שפתיו ברור מללו דגלגול עוקר הוא. וכפי הנראה רמא וזקפי' הוה טפי עקירה והנחה מגלגול וצ"ע). אולם מי שהחשיך בדרך בע"ש ואין עמו עובד כוכבים ובהמה. עדיף שיתן כיסו או משאו שעליו לשוטה מלחרש. ולחרש מלקטן. ובאין עמו גם א' מאלו. מטלטלו פחות פחות מד' אמות. ויעמוד כל פעם בינתיים (רס"ו ז'):

הגיע לחצר החיצונה:    של עיר. שהוא מקום המשתמר:

נוטל את הכלים הניטלין בשבת:    משום צער ב"ח. אבל אסור לפנות המשא מהעגלה חוץ לחוט העירוב. מדהובא מחוץ לתחום:

ושאינן ניטלין בשבת מתיר את החבלים והשקין נופלין מאיליהם:    ואם ירא שישתברו. מניח כרים מתחת. ואם הכלים כבדים שא"א שישמוט הכרים אח"כ מתחת הכלים המוקצים. אז מוטב שיטלטל המוקצים לפי שעה. ולא יבטל הכרים מהיכנו כל השבת כולו (שם ס"ט):

בועז