משנה שבת ב ג

[עריכה]

כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן.

וכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים אלא פשתן.

פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה, רבי אליעזר אומר, טמאה, ואין מדליקין בה.

רבי עקיבא אומר, טהורה, ומדליקין בה.

[עריכה]

כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ, אֶלָּא פִּשְׁתָן.

וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים, אֶלָּא פִּשְׁתָן.

פְּתִילַת הַבֶּגֶד שֶׁקִפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ,

רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: טְמֵאָה הִיא וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ.

רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְהוֹרָה הִיא ומַדְלִיקִין בָּהּ.

כל היוצא מן העץ -

אין מדליקין בו - אלא פשתן.

וכל היוצא מן העץ -

אינו מיטמא טומאת אוהלים - אלא פשתן.

פתילת הבגד - שקיפלה,

ולא היבהבה -

רבי אליעזר אומר:

טמאה היא - ואין מדליקין בה.

רבי עקיבה אומר:

טהורה היא - ומדליקין בה.

טומאת אהלים - הוא שיטמא האהל עצמו במת שמת בתוכו, ואמר השם יתברך "והזה על האהל"(במדבר יט, יח), ואמרו חכמים למד על האהל שהוא טמא במת. ואין כל אהל נטמא במת, כי אם יהיה האהל מעצים או מאבנים או בנוי מטיט אינו מטמא, אבל מטמא האהל אם הוא מדבר ארוג או מעורות, כמו שיתבאר בפרק כ"ז ממסכת כלים, כי אין לנו דבר יוצא מן העץ ויטמא כשהוא אהל המת אלא הפשתים בלבד. וידענו זה ממאמרו בטומאת מת "והזה על האהל"(במדבר יט, יח), ואמר במשכן "ויפרש את האהל על המשכן"(שמות מ, יט), וכבר ידעת כי אהל המשכן היה מיריעות פשתים, ויריעות שער ארוגות, ומעורות, וכל זה לשון תורה. וקריאת הפשתים "עץ" הוא לשון התורה, באמרה "ותטמנם בפשתי העץ"(יהושע ב, ו).

ופירוש קפלה - גדלה.

ופירוש הבהבה - חרכה באש.

ועוד יתבאר לך בפרק עשרים ושבעה ממסכת כלים, כי הבגד כשיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות או יותר על זה, שהוא נטמא במת וכמו כן מטמא בנגעים, ואם הוא פחות משלש אצבעות על שלש אצבעות הוא טהור, ואינו מטמא בשום דבר ממיני הטומאות. וזו החתיכה של בגד שקפלה ועשה ממנה פתילה שבה נחלקו בכאן, היא שלש אצבעות על שלש אצבעות מצומצמות.

וכשקפל זה הבגד ועשה ממנו פתילה, רבי אליעזר אומר, כי אותו הקיפול לא חיסר ממנה דבר, והיא מטמאה בנגעים ובמת כמות שהיתה קודם הקיפול. ורבי עקיבא סובר, כי אותו הקיפול הפסידה ובטלה מתורת כלי, ולפיכך אינה מטמאה בנגעים ולא במת. וטעם המחלוקת שביניהם בהדלקת הפתילה הנזכרת בשבת, הוא גזירת יום טוב שחל להיות ערב שבת, וטעם מחלוקתם להדליק בה ביום טוב שחל להיות ערב שבת, כי העיקר אצלנו כי שריפת הכלים ביום טוב מותר, ושריפת שברי כלים אסור לפי שהן מוקצה כאשר יתבאר במסכת ביצה. ויש לנו עיקר אחר כי הדלקת הנר בשבתות וימים טובים, צריך קודם שידליקם להבהב קצתם, רוצה לומר מן הפתילות, ואז ידליק אותם כי בזו ההבהבה יאירו הנרות יותר. ולפיכך יחייב רבי אליעזר האומר שהיא כלי, כי כשישרוף קצתה יהיו שברי כלים ואין מדליקין בשברי כלים. ורבי עקיבא האומר שאינה כלי היא אצלו עץ בעלמא, וכשמדליק אותה עץ בעלמא הוא מדליק כי הקיפול בטלה.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו - לעשות ממנו פתילה:

אלא פשתן - דאקרי עץ כדכתיב (יהושע ב) ותטמנם בפשתי העץ, ואפ"ה מדליקין בפתילה שעושין ממנו. וקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו, אלא מיני זרע הן הילכך מדליקין בהן. ופשתן נמי מין זרע הוא ולא איצטריך לרבוייה אלא משום דאקרי עץ דכתיב ותטמנם בפשתי העץ:

אינו מטמא טומאת אהלים - אם עשה מהן אהל והמת תחתיו, הוי כשאר בית ואינו טעון הזאה וטבילה, דאהל עצמו אינו מקבל טומאה אלא כלים שתחתיו:

אלא פשתן - שהאהל עצמו טמא, כדכתיב (במדבר יט) והזה על האהל, וילפינן אהל אהל ממשכן, דכתיב ביה (שמות מ) ויפרוש את האהל על המשכן, ולא היה באהל משכן דבר יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב (שם כו) עשר יריעות שש משזר:

שקפלה - כדרך שגודלין הפתילות:

הבהבה - על השלהבת כדי שתהיה מחורכת ותדליק יפה. ובבגד שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות מצומצמות עסקינן:

טמאה היא - דקפולה אינו מבטלה מתורת בגד, הואיל ולא הבהבה:

טהורה היא - דקפולה בטלה מתורת בגד והיא כאילו אין בה ג' על ג', וכל פחות מג' על ג' טהור מלטמא לא בנגעים ולא בטומאת מת:

ואין מדליקין בה - ביום טוב שחל להיות בע"ש עסקינן, דשייך ביה איסור מוקצה ואין מסיקין בשברי כלים שנשברו בו ביום דהוו להו נולד, אבל בכלים מסיקין דהא חזו לטלטול, ודכולי עלמא אית להו המדליק צריך להדליק רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר קודם שיסלק ידיו, הילכך טעמא דר"א דאמר אין מדליקין בה קסבר קפולה לא בטלה מתורת כלי, וכי אדליק בה פורתא כיון דג' על ג' מצומצמות היו הוה ליה שבר כלי, דפחות מג' על ג' לאו כלי הוא, וכי מדליק בידים להשלים רוב היוצא נמצא שמדליק בשבר כלי שנשבר בי"ט, דכי אמרינן מסיקין בכלים דוקא שלא יגע בו אחר שנפחת. ורבי עקיבא אומר מדליקין בה, קסבר קפולה בטלה מתורת כלי, מכי קפלה מעי"ט, דאין גודלין פתילה בי"ט, ונמצא שאין כאן שבר כלי שנשבר בי"ט, הילכך מדליקין בה. והלכה כר' עקיבא:

אין פירוש למשנה זו

כל היוצא מן העץ וכו':    ופי' ה"ר יהונתן ז"ל כל היוצא מן העץ וכו'. כגון קונבוס קנמו בלע"ז שעושים ממנו השקים שמוליכים בהם חטה לריחים לפי שאין דרכו שתמשך הפתילה העשויה ממנו את השמן שבנר כי אם הפשתן לבדו ולפי שלא חשבו למעלה גבי כסול פתילות עשה בכאן כלל ובצמר גפן שמנהג העילם להדליק לפי שהפתילה מושכת את השמן אליה ואינה יוצאה מן העץ עצמו אלא כמין הפרי ע"כ: ורש"י ז"ל פי' אין מדליקין בו לעשות פתילה מקונבוס ובגד קונבוס ומצמר גפן ע"כ. ובעלי התוס' ז"ל חלקו עליו דמותר להדליק בקונבוס וצמר גפן דאינם יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרי' במנחות קונבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים לא ופשתן נמי מין זרע הוא אלא דאיצטריך במתני' משום דאיקרי עץ כדכתי' ותטמנם בפשתי העץ ע"כ בקיצור:

כתב בעל סמ"ג ז"ל במצות ל"ת סי' ס"ה וז"ל ועוד אומר הרב ר' אליעזר ממיץ שאינו נקרא יוצא מן העץ אלא הנקלף מן העץ קליפה העליונה כעין פשתן דאי מפרשינן הגדל מן העץ לא הוצרך לשנות לכש ופתילת האידן דתרווייהו גדלין בעץ נינהו עכ"ל ז"ל. ואיתה למילתיה דר' אליעזר ממיץ בספר יראים שחיבר סימן ק"ב:

ובספר כלבו סימן ל"ו כתיב בשם ה"ר דוד בר לוי ז"ל דוקא היוצא מן העץ שכותשין בו את העץ עצמו ומנפץ אותו אין מדליקין בו אבל צמר גפן ודאי מדליקין בו שאינו יוצא מן העץ אלא בתוך קליפה גסה הוא נברא כמו שהוא עם גרעיני ה��רע והקונבוס שהוא ג"כ מן העץ עצמו שכותשין אותו ומנפצין אותו כמו הפשתן אפשר לומר שמדליקין בו כיון דדייק ונפיץ כמו הפשתן אע"פ שאינו כפשתן לענין כלאים. וכן העץ שקורין גינשטא שכותשין אותה ומנפצין אותה כמו הפשתן אפשר לומר ג"כ שמדליקין בה או בפתילת הבגד שלה אך אין ידוע אצלנו אם מושכת השמן ודולקת השמן יפה כמו הפשתן והקונבוס עכ"ל ז"ל וכדעת ר"ת ז"ל ודלא כרש"י ז"ל שאסר להדליק בקונבוס ובצמר גפן. ועיין עוד בפסקי הרא"ש ז"ל. ועיין עוד בספר שבולי הלקט סי' י"ו:

ובירושלמי א"ר שמואל בר' יצחק כתיב להעלות נר תמיד שיערו לומר שאין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד:

פתילת הבגד:    בגמ' דייקינן האי דקתני פתילת הבגד ולא קתנו פתילה בגד וכתבתיו במסכת כלים פכ"ח: ופשוט הוא דר' אליעזר גרסי' ביו"ד: ופי' ה"ר יהונתן ז"ל ור"ע סבר דקפול מועיל לבטלו מתורת בגד ולא חיישינן דילמא מימלך ופשיט לה מקפולה ואע"פ שלא הבהבה וכ"ש אם הבהבה שא"א שלא נשרף אחד מחוטי הבגד ע"כ:

יכין

כל היוצא מן העץ אין מדל��קין בו:    לעשות ממנו פתילה. כגון גמי אילנות. או עץ גופי' שרככו ועשה ממנו פתילה. אסור להדליק בו בשבת. דמסכסך ואינו דולק יפה. ושמא יטה עי"ז: והא דנקט לעיל רק פתילות אידן וכו' רק לרבותא נקט התם הנך אף דדולקים יפה יותר משאר היוצאים מעץ. אפ"ה אסירי מדאינן יפין כפשתן:

אלא פשתן:    דאע"ג דפשתן נמי נקרא עץ. כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ. עכ"פ מדמתרכך יפה מותר לפתילה. ומכ"ש צמר גפן וקנבוס וכדומה. שמתרככין טפי מפשתן. דשרו לפתילה:

וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים:    דאע"ג דכל מה שבאהל עם המת טמא. האהל עצמו אם הוא קבוע טהור:

אלא פשתן:    דבעשה ממנו אהל על המת. אע"ג שקבוע בארץ טמא. וצריך הזאה וטבילה:

פתילת הבגד שקפלה:    שלקח חתיכת בגד וקפלה וגלגלה בחול על ידו לעשותה פתילה:

ולא הבהבה:    (אבגעזענגט). שלא הבהב ראשה בחול. שתהא דולקת יפה:

רבי אליעזר אומר טמאה:    שאם היתה קודם שקפלה גע"ג אצבעות. מקבלת עדיין טומאה. דמדלא הבהבה. קפולה לא בטלה מתורת בגד:

ואין מדליקין בה:    נר שבת. דמדלא הבהבה אינה דולקת יפה. וי"א דביו"ט בע"ש עסקינן. דאין מדליקין בכלי שנשברה ביו"ט משום מוקצה. ומיירי באין בהמטלית הזה רק גע"ג אצבעות מצומצמות וכיון דלא בטל ע"י קפולה בחול מתורת כלי. א"כ מדהוא שיעור מצומצם. כשמתחיל להדליק בו פורתא. מיד הו"ל ככלי שנשבר ביו"ט. ומדאסור לסלק ידו מהנר. עד שידליק רוב הפתילה היוצא. א"כ כשממשמש בו ובהדלקתו אח"כ. הו"ל כמדליק בכלי שנשבר ביו"ט. דאסור (כא"ח תק"א):

רבי עקיבא אומר טהורה ומדליקין בה:    דס"ל קפולה בחול בטלה מתורת כלי. ואינו מקבל טומאה. ומהאי טעמא נמי מותר להדליק בו ביו"ט בע"ש. מדהו"ל כנשבר כבר בחול. וגם ס"ל דא"צ להחריך ולהבהב הפתילה מע"ש. וקיי"ל בכולהו כר"ע. ואפ"ה מצוה להבהב הפתילה קודם הדלקה (א"ח רס"ד):

בועז