משנה שבת א

יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ.

כיצד?

העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים,

פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעל הבית פטור.

פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס, בעל הבית חייב והעני פטור.

פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין.

פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורין.

לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, עד שיתפלל.

לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין.

ואם התחילו, אין מפסיקין.

מפסיקין לקרות קריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה.

לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא. ולא הלבלר בקולמוסו.

ולא יפלה את כליו ולא יקרא, לאור הנר. באמת אמרו: החזן רואה היכן התינוקות קוראים, אבל הוא לא יקרא.

כיוצא בו, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה.

ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום.

בית שמאי אומרים:

אין שורין דיו וסממנים וכרשינים, אלא כדי שישורו מבעוד יום.

ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים:

אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור, אלא כדי שיהבילו מבעוד יום;

ולא את הצמר ליורה, אלא כדי שיקלוט העין.

ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים:

אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום.

ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים:

אין מוכרין לנכרי, ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב.

ובית הלל מתירין.

בית שמאי אומרים:

אין נותנין עורות לעבדן,

ולא כלים לכובס נכרי,

אלא כדי שייעשו מבעוד יום.

ובכולן בית הלל מתירין עם השמש.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת.

ושווין אלו ואלו, שטוענין קורות בית הבד ועיגולי הגת.

אין צולין בשר, בצל, וביצה, אלא כדי שיצולו מבעוד יום.

אין נותנין פת לתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום.

רבי אליעזר אומר, כדי שיקרם התחתון שלה.

משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה.

ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. ובגבולין, כדי שיאחוז האור ברובן.

רבי יהודה אומר: בפחמין כל שהוא.

(א) יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת,

שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים,

וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.

כֵּיצַד?

הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים.

פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,

אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא,

הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.

פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי,

אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס,

בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר.

פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ,

אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא,

שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.

פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ,

אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס,

שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

(ב) לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל.

לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ,

וְלֹא לַבֻּרְסְקִי,

וְלֹא לֶאֱכֹל,

וְלֹא לָדִין.

וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין.

מַפְסִיקִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע,

וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה:

(ג) לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה,

שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא.

וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֻלְמוֹסוֹ.

וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא,

לְאוֹר הַנֵּר.

בֶּאֱמֶת אָמְרוּ:

הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים,

אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ,

לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה,

מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה:

(ד) וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַּעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בֶּן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ.

נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל,

וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בּוֹ בַּיּוֹם:

(ה) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים וְכַרְשִׁינִים,

אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ מִבְּעוֹד יוֹם.

וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

(ו) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אֵין נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר,

אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּהֲבִילוּ מִבְּעוֹד יוֹם.

וְלֹא אֶת הַצֶּמֶר לַיּוֹרָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְלֹט הָעַיִן.

וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים,

אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם.

וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

(ז) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אֵין מוֹכְרִין לְנָכְרִי,

וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ,

וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו,

אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב.

וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

(ח) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לְעַבְּדָן

וְלֹא כֵּלִים לְכוֹבֵס נָכְרִי,

אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם.

וּבְכֻלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשֶּׁמֶשׁ:

(ט) אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:

נוֹהֲגִין הָיוּ בֵית אַבָּא,

שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת.

וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ,

שֶׁטּוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת:

(י) אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה,

אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם.

אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה,

וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים,

אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ:

(יא) מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה.

וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד.

וּבַגְּבוּלִין, כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

בַּפֶּחָמִין כָּל שֶׁהוּא:

(א) יציאות השבת -

שתים, שהן ארבע - בפנים.

ושתים, שהן ארבע - בחוץ.

כיצד? -

העני - עומד בחוץ,

ובעל הבית - בפנים,

פשט העני את ידו - לפנים,

ונתן - לתוך ידו של בעל הבית,

או שנטל מתוכה - והוציא,

העני - חייב.

ובעל הבית - פטור.

פשט בעל הבית את ידו - לחוץ,

ונתן - לתוך ידו של עני,

או שנטל מתוכה - והכניס,

בעל הבית - חייב.

והעני - פטור.

פשט ��עני את ידו - לפנים,

ונטל בעל הבית - מתוכה,

או שנתן לתוכה - והוציא,

שניהם - פטורין.

פשט בעל הבית את ידו - לחוץ,

ונטל העני - מתוכה,

או שנתן לתוכה - והכניס,

שניהם - פטורין.

(ב) לא יישב אדם - לפני הספר,

סמוך למנחה - עד שיתפלל.

ולא ייכנס -

לא למרחץ, ולא לבורסקי,

ולא לאכול, ולא לדון.

ואם התחילו - אין מפסיקין.

מפסיקין - לקרית שמע,

ואין מפסיקין - לתפילה.

(ג) לא יצא החייט - במחטו,

סמוך לחשיכה -

שמא ישכח - ויצא.

ולא הלבלר - בקולמוסו.

ולא יפלה - את כליו.

ולא יקרא - לאור הנר.

באמת -

החזן רואה - מהיכן התינוקות קורין,

אבל הוא - לא יקרא.

כיוצא בו -

לא יאכל הזב - עם הזבה,

מפני הרגל עבירה.

(ד) אלו מהלכות -

שאמרו - בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון,

כשעלו לבקרו, נמנו,

ורבו בית שמאי - על בית הלל,

שמונה עשר דבר - גזרו בו ביום.

(ה) בית שמאי אומרין:

אין שורין -

דיו, סמנין, וכרשינין -

אלא - כדי שיישורו מבעוד יום.

ובית הלל - מתירין.

(ו) [ה] *הערה 1: בית שמאי אומרין:

אין נותנין - אונין של פשתן,

בתוך התנור - אלא כדי שיהבילו.

ולא את הצמר - ליורה,

אלא - כדי שיקלוט את העין.

ובית הלל - מתירין.

[ו] בית שמאי אומרין:

אין פורסין מצודות -

חיה, ועופות, ודגים -

אלא - כדי שיצודו מבעוד יום.

ובית הלל - מתירין.

(ז) בית שמאי אומרין:

אין מוכרין - לנוכרי,

ולא טוענין עימו,

ולא מגביהין עליו -

אלא - כדי שיגיע למקום קרוב.

ובית הלל - מתירין.

(ח) בית שמאי אומרין:

אין נותנין עורות - לעבדן,

ולא כלים - לכובס נוכרי ,

אלא - כדי שייעשו מבעוד יום.

ובכולן -

בית הלל - מתירין עם השמש.

(ט) אמר רבן שמעון בן גמליאל:

נוהגין היו - בית אבא,

שנותנין כלי לבן שלהם - לכובס נוכרי,

שלשת ימים - קודם לשבת.

ושווין אלו ואלו -

שטוענין -

בקורת בית הבד,

ובעיגולי הגת.

(י) אין צולין -

בשר, ובצל, וביצה -

אלא - כדי שיצולו.

אין נותנין את הפת בתנור - עם חשיכה,

ולא חררה - על גבי הגחלים,

אלא - כדי שיקרמו פניה.

רבי אליעזר אומר:

כדי שיקרום - התחתון שלה.

(יא) משלשלין את הפסח לתנור - עם חשיכה,

ומחיזין את האור - במדורת בית המוקד, ובגבולין,

כדי שיצת האור - ברובן.

רבי יהודה אומר:

אף בפחמין - כל שהן.

• הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם

משנה שבת, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב