משנה ביצה ב ח

[עריכה]

שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר, וחכמים אוסרין.

פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה, ומקרדין את הבהמה ביום טוב^כה, ושוחקין את הפלפלין בריחיים שלהם.

רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שעושה חבורה, אבל מקרצפין^כו.

וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין.

[עריכה]

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

• פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ.
• וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב.
• וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה – בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה. אֲבָל מְקַרְצְפִין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִ��ם, אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין:

שלשה דברים -

רבי אלעזר בן עזריה - מתיר.

וחכמים - אוסרין.

פרתו יוצאה - ברצועה שבין קרניה.

ומקרדין את הבהמה - ביום טוב.

ושוחקין פלפלים - בריחים שלה.

רבי יהודה אומר:

אין מקרדין את הבהמה - ביום טוב,

מפני - שהוא עושה חבורה,

אבל מקרצפין.

וחכמים אומרין:

אין מקרדין - אף לא מקרצפין.

פרתו - של רבי אלעזר בן עזריה, כבר קדם הדיבור בו בפרק חמישי בשבת.

מקרדין - הוא הסרת הזבובים הקטנים הנתלין ביריכות הבהמה, ועושין שם חבורה כשמסירין אותן.

ומקרצפין - הסרת הזבובים הגדולים, שאינן עושים חבורה כשמסירין אותם.

וחכמים [אוסרין], כי הם סוברין דבר שאין מתכוין אסור, כמו רבי יהודה.

והלכה כרבי אלעזר בן עזריה באומרו מקרדין את הבהמה בלבד, כי העיקר אצלנו כמו שהודעתיך פעמים "דבר שאין מתכוין מותר":

פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה - לנוי ^כב. ואמרו חכמים משאוי הוא ואינו תכשיט לה. ולא פרתו של ר"א בן עזריה היתה אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו:

ומקרדין ביו"ט - כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין ^כג בה הבהמה, ואע"ג דעביד חבורה ^כד:

ברחים שלהן - קטנות העשויות לכך:

מקרצפין - במגרה של עץ ששיניה גסות. ואין עושין חבורה:

אף לא מקרצפין - דגזרינן קרצוף אטו קירוד. ואין הלכה כראב"ע בשלשה דברים הללו, אלא במקרדין את הבהמה בלבד, משום דבהא קם ליה בשטתיה דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וקיי"ל כוותיה. וחכמים דפליגי עליה סברי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, ואינה הלכה:

פרתי יוצאה כו'. עיין ספ"ה דשבת. ומ"ש הר"ב לנוי וכ"כ ג"כ בספ"ג דעדיות. אבל בסוף פ"ה דשבת כתב בין לנוי בין לשמור דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא. ופלוגתא דאמוראי [הוא] שם בגמרא וכל הפוסקים פסקו כמ"ש לעיל במס שבת:

ומקרדין. פי' הר"ב מחככין ומגרדין מלשון ויקח חרם להתגרד בו דאיוב [ב' ח'] והגימל מתחלף בקו"ף שהם ממוצא א' גיכ"ק. וכתב הר"ב ואע"ג דעביד חבורה וכן לשון רש"י בפי' המשנה. אבל בגמרא פי' מיהו הך חששא [דחבורה] בקירוד איתא. ונימוקו עמו דפסיק רישא מודה ר"ש כמ"ש לעיל. ומיהו הקשה הרא"ש מהא דתנן במשנה ג' פ"ו דנזיר הנזיר חופף כו' אבל לא סורק. פי' במסרק דהוי פסיק רישא דתולש שער [והוי כגוזז כדתנן סוף פ"י דשבת] וכתב שצ"ל שלא היה עשוי כעין שלנו ולא היה תולש את השער. אבל שלנו ודאי אסור ע"כ. ובשם ר' ירוחם כתב הב"י סי' תקכ"ג דאפילו בשלנו מותר. אע"פ שמשיר שער מאחר שאינו נהנה לא הוי פסיק רישא. ולא דמי לסורק שער שהוא נהנה ע"כ:

ביו"ט. מדאיצטריך למתני ביו"ט. ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו כו' לאו ביו"ט. אלא בשבת. וכן פירשה רש"י והר"ן בשבת. ומכאן נ"ל ראיה גמורה למאן דסבירא ליה דאין מצווין על שביתת בהמתו בי"ט שהביאם הב"י בסי' תצ"ה והוא ז"ל תמה עליהן מנא להו והרי דקדוק גמור ממשנתנו. ואל תשיבני ממתניתין דלעיל דתני נמי במציעתא ביו"ט דהתם משום דבסיפא אצטריך לפרש בלילי פסחים הלכך קדים ותנא במציעתא [ביו"ט] דעד השתא בכל יו"ט עסקינן. אבל הכא למאי אצטריך למתני כלל. הא כולה מכילתין ביו"ט עסקינן. ותיובתא למאן דאמר שביתת בהמה אסור גם ביו"ט כמ"ש בב"י שם והטור בסי' תקכ"ב מכללן. שפירש לרישא דמתניתין ביו"ט. ובטעם שאין שביתת בהמה ביו"ט כתב בב"י סי' תצ"ה. משום דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי יו"ט. אלא הארבעים מלאכות ותולדותיהן. ושביתת בהמה אינו מהם. אלא לאו בפני עצמה למען ינוח שורך וגו':

ושוחקין את הפלפלין. עיין במשנה ט' דפ"ק:

אבל מקרצפין. עיין במשנה ב' פרק ה' דבכורות דמלה ארמית היא. תרגום להתגרד בו לאתקרצפה ביה. ערוך. [*ובגמרא דפסחים פ"ק דף י"א מ"ש גבי חמץ דגזור התם במשנה ג' ומ"ש גבי קרצוף דלא גזור. לחם בלחם מיחלף קירוד בקרצוף לא מיחלף]:

(כב) (על הברטנורא) ובסוף פ"ה דשבת כתב בין לנוי בין לשמור דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא ופלוגתא הוא בגמרא והלכה כמו שכתב שם:

(כג) (על הברטנורא) מלשון ויקח חרס להתגרד בו והגימ"ל מתחלף בקו"ף שהם ממוצא גיכ"ק:

(כד) (על הברטנורא) ולשון רש"י בגמרא מיהו הך חששא (דחבורה) בקירוד איתא ונמוקו עמו דפסיק רישא מודה ר"ש. ועתוי"ט:

(כה) (על המשנה) ביו"ט" מדאיצטריך למתני ביר'ט ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו כו' לאו ביר'ט אלא בשבת. דאין מצווין על שביתת בהמתו ביו"ט. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) מקרצפין. מלה ארמית הוא להתגרד בו לאתקרצפה ביה. ערוך. ובגמרא דפסחים דף י"א מ"ש גבי חמץ דגזור ומאי שנא גבי קרצוף דלא גזור. לחם בלחם מיחלף, קירוד בקרצוף לא מיחלף:

פרתו יוצאה וכו':    ירוש' אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה א"ר יוסי ב"ר בון שהיה מתריס כנגדן א"ר חנניה פעם אחת יצאת והושחרו שיניו מן הצומות ע"כ: ועוד יותר מזה כתבתי בשבת ס"פ במה בהמה יוצאה: וביד שם פ"ד סי' ט"ז ובטור א"ח סי' תקכ"ג. ובהאי בבא דמקרדין לחוד הלכה כר' אלעזר בן עזריה משום דקאי בשיטתיה דר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר וכתבו תוס' ז"ל ודוקא במגררת של עץ דאין עושה חבורה אבל במגררת שלנו שהן של ברזל כ"ע מודו דאסור דפסיק רישיה ולא ימות היא שתולש שערות. אבל הריא"ף ז"ל כתב דאפי' קירוד מותר ובערוך בלשון שני קירוד כמין תולעים והוא רמש שנושך בבשר הבהמה והם קטנים ואין נפרדין מבהמה אלא בעשיית חבורה שאין שולפין אותה מן השיער אלא בקושי והפרדת הגדולים נקראת קרצוף ובלשון ערבי קורין לתולעת קרד ע"כ:

ושוחקין פלפלין:    תוס' פ' ר"א דתולין דף קמ"א ובירוש' תני של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין בריחים שלהן ומפרש התם בפ"ק בסי' י' דהיינו משום שלא היתה טחינה כדרכה ע"כ:

רבי יהודה אומר וכו':    פ"ק דפסחים דף י"א ובקצת דפוס היא חסר שם:

מפני שהוא עושה חבורה:    דכיון ששיניה דקות נכנסין בעור הבהמה ועושה חבורה:

וחכמים אומרים אין מקרדין וכו':    ירוש' אין מקרדין שלא יבואו לידי חבורה ואין מקרצפין שלא יבואו לידי תלישה:

יכין

פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה:    לר"ה, ואפילו בשבת. וקיי"ל דבין לשמירה או לנוי אסור (שו"ע או"ח, שה). וי"א דביו"ט נמי מצווה על שביתת בהמתו, וי"ח [שם]:

ומקרדין:    כמו מגרדין, [שטריגלין] בל"א:

את הבהמה ביום טוב:    במגרדה ששניה דקות, אע"ג שעושין חבורה, לא ניחא ליה ושרי:

ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהם:    וקיי"ל דאסור, דמחזי כעובדין דחול ודוקא ברחיים, אבל במדוכה וע"י שנוי שרי כשאר תבלין (שו"ע או"ח, תקד):

אבל מקרצפין:    במסרק של עץ ששניו גסות ואינו חובל:

אף לא מקרצפין:    הא דנקטו רבנן אין מקרדין, ולא הול"ל רק אף אין מקרצפין. נ"ל דאתו לאשמעינן טעם האיסור, דגזרינן קרצוף אטו קירוד. אמנם סרוק שבזמנינו דמשיר השער המסובך והמטונף, הו"ל פ"ר דניחא ליה ואסור (שו"ע או"ח, תקכג):

בועז