קטגוריה:משלי יט ד

הפסוק מתאר את הקשר בין עושר לבין חברים. המפרשים נחלקו לגבי המסקנה המעשית - האם העושר טוב או רע:

1. העושר מושך אל האדם 'חברים' רבים שעלולים לנצל אותו וגם לפגוע בו מבחינה רוחנית: "לפי הרוב, החברים הרעים הם המחטיאים... החברים מתרבים אצל העשיר... ונהנים ממנו, אבל הוא ניזוק מהם בין בממונו בין בנפשו... מצד זה טוב יותר עניינו של הדל מעניינו של העשיר, כי הדל אין לו ריבוי החברים המחטיאים... והוא יבטח בשם ה'" (רמ"ד ואלי פירוש ראשון).

2. העושר נותן לאדם אשליה שיש לו חברים רבים, שאינם חברי אמת: "אם תראה העשיר יש לו ריעים רבים, אינם ריעים של העשיר רק של ההון, שהוא יוסיף ריעים רבים, כמו שמוסיף כסף כן יוסיף ריע, ודל, כמו שיפרד מעשרו, כן יפרד מרעהו, שרוב הריעות והאהבה הוא אהבת עצמו, ותלוי בההון שמקוים תועלת ממנו" (מלבי"ם). דל = התדלדל וירד מנכסיו, נעשה עני; ודל מרעהו יפרד = כשהוא יתדלדל, הוא ייפרד מאותם ידידים שהתחברו אליו כשהיה עשיר. והמסקנה המעשית: להיזהר מאשליות. כשאדם מחליט עם מי להתחבר, הוא צריך לנסות לדמיין את עצמו כשהוא עני, ולנסות לחשוב מי מידידיו יישאר ידיד שלו גם כשיהיה עני.

3. כדאי להיות עשיר כדי לזכות בחברים רבים: "העושר יוסיף לבעליו רעים רבים, כי הוא אהוב לכל בין לעניים בין לעשירים; אבל הדל, נפרד הוא אפילו מרעהו הדל כמוהו" (מצודות),

4. כדאי לתת צדקה כדי להרבות את האהבה והרעות בעולם: "על-ידי צדקה הוא לוקח נפשות, כי לוקח לעצמו רעים ואוהבים... כל מה שנותן צדקה ליותר אנשים, על-ידי-זה הוא קונה לו רעים יותר. ועל-ידי זאת האהבה שקונה על-ידי הצדקה, על-ידי-זה נזדכך האויר; וכל מה שנותנים ליותר אנשים צדקה, וקונה אהבה עם יותר אנשים, על-ידי-זה נתרבה יותר האויר הנוח והזך. כי אהבה הוא אתדבקות רוחא ברוחא, דהינו רוח האוהב ברוח הנאהב, שזה בחינת אויר הנח, שרוחם נחים זה מזה... שעל-ידי-זה נשמע הדבור למרחוק. וזה נעשה על-ידי צדקה, בחינת הון יסיף רעים רבים... ו... העיקר לתן צדקה לצדיקים אמתיים ולעניים הגונים, שכלולים מכמה נפשות ישראל, כי בזה הוא מגדיל מאד השטח של האויר הנח והזך כנ"ל; כי בצדקה שנותן להם לבד הוא קונה לו רעים רבים מאד, כי הם כלולים מהרבה נפשות, שעל-ידי-זה מתרבה ביותר בחינת האויר הנח והזך כנ"ל" (לקוטי מוהר"ן א יז ה).

5. כדאי להיות עשיר מבחינה רוחנית: "ויש לפותרו במי שלמד תורה" (רש"י): הון רוחני מוסיף לאדם חברים רבים הרוצים ללמוד ממנו (הגר"א), או: "מכל דיבור של תורה, שמקיים בו מצוות עשה של לימוד תורה, נברא לו פרקליט אחד, והם הם רעים הנאמנים של האדם" (החפץ חיים, שמירת הלשון ב ל).

6. ולפי החפץ חיים, הפסוק מדגיש את ההבדל בין קשר עם בני-אדם לבין קשר עם ה': "העני, אין לו רעים ואהובים בעולם הזה, וכמו שאמר הכתוב: ודל מרעהו ייפרד, אבל באמת רק מרעהו ייפרד, ואצל ה' יתברך הוא קרוב יותר מאחרים, וכמו שכתוב", (תהלים לד יט): "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ" (אהבת חסד ג ה).

1. פסוק דומה נמצא בהמשך הפרק, (משלי יט ז): "כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ, אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ, מְרַדֵּף אֲמָרִים לא[לוֹ] הֵמָּה"*.

2. פסוק דומה נמצא גם ב(משלי יד כ): "גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ, וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים"*. בפסוק שלנו בפרק יט, העושר קודם לעוני; בפרק יד, העוני קודם לעושר.

ייתכן שהמסר בפסוקנו מכוון לעשיר: "אל תתלהב יותר מדי מהחברים הרבים שלך, כי אם תתדלדל מנכסיך, כולם יעזבו אותך"; והמסר בפרק יד מכוון למכריו של העני: "אל תזלזלו במכר העני שלכם, כי ייתכן שיהפוך לעשיר ואז כולכם תרצו להיות חברים שלו".

3. המן הרשע למד על בשרו את נכונות הפסוק:

• אחרי קבלת הזמנתה של אסתר למשתה, כשמעמדו של המן היה גבוה ביותר, הוא פנה אל אוהביו, (אסתר ה י): ""וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֵת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֶת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים ��ְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ". הוא סיפר להם על כבודו ועושרו, ולכן הם נשארו אוהביו, (אסתר ה יד): "וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו: יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ".
• גם לאחר בזיונו הגדול של המן, שנאלץ להוביל את מרדכי על הסוס, הוא פנה אל אוהביו במטרה לקבל מהם תמיכה, אבל הפעם הוא סיפר להם על כך שהושפל ונתדלדל מכבודו, ולכן הפעם הם לא ענו לו כ'אוהבים' אלא כ'חכמים': (אסתר ו יג): "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ 'אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו'".

ה'אוהבים' של המן לא היו אוהבים אמיתיים - כשראו שמעמדו יורד הם נעשו 'חכמים' ונטשו אותו... (ע"פ רות וולפיש, "תפקידן של דמויות המשנה במגילת אסתר", בתוך הספר "הדסה היא אסתר").