מלבי"ם על שמות כח

(א) "ואתה הקרב אליך". באשר ראה ה' לבחור באיש אחד אשר יהיה אמצעי בין ה' ובין ישראל, להיות מבני היכלו פנימה ושליח העם כולו בעבודת ה' וההוראה, ומצא את אהרן מוכן מצד סגולת נפשו להמעלה הגדולה הזאת הוא וזרעו אחריו, כי כל הנפשות לו הנה ובידו פלס ומאזני משקל לדעת תוכן כל נפש ומעלתה, ומעתה יהיה אהרן האמצעי בין ה' ובין עמו בהעלאת העבודה וריח ניחוח העולה מעבודת ה' מלמטה למעלה כמו שמשה היה אמצעי להוריד את התורה מלמעלה למטה, ובזה יקרב אל משה ויעמוד עמו בשוה, לכן אמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו ע"י שתעשה אותם להיות כהנים לי שעז"א לכהנו [והוא פעל יוצא], ולבל יחשב כי בני אהרן הם במדרגה שוה עם אהרן, לכן אמר אהרן ר"ל אהרן הוא העקר ונדב ואביהוא אלעזר ואיתמר תקרב מצד שהם בני אהרן לא מצד עצמם:

(ב) "ועשית בגדי קדש". הנה הבגדים שצוה לעשות היה כפי הגלוי בגדים חיצונים, שיספר ענינם איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וצוה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה, היינו ללמדם תקון נפשותיהם ומדותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית, ופי' ועשית בגדי קדש לכבוד, כי התבאר אצלנו בכ"מ שנפש האדם נקראת בשם כבוד בכתבי הקדש [כמ"ש למען יזמרך כבוד וכדומה] תעשה בגדי קדש שבם יתלבש הכבוד שהיא הנפש, וכבר ביארתי בפי' ישעיה (סימן ה') שיש הבדל בין כבוד ובין תפארת, שיכובד האדם גם במעלה טבעית אבל לא יתפאר רק במעלה בחירית, ומצד הרוחנית שיש לנפש בטבעה מצד מקור מחצבתה נקראת כבוד, ומצד האור וההדר שתזכה ע"י עבודתה וקדושתה נקראת תפארת, ושתי מדרגות אלה יתלבשו בבגדי קדש שיעשה להם משה, ר"ל שילמדם ויסייע אותם בזכותו להתלבש בלבושי יקר והדר ובזה יעשה בגדי קדש לנפש הנקראת כבוד ולנפש הנקראת תפארת:

(ג - ד) "ואתה תדבר". אולם הבגדים החיצונים, שהם ירמזו על בגדים הפנימים וזה תעשה על ידי אומנים הבקיאים במלאכה, אולם גם אומנים אלה צריך שיהיו חכמי לב, שכבר בארתי בפירוש ספר משלי בכ"מ כי חכם לב הוא מדרגה גדולה מאד, כי החכם הוא המתנהג ע"פ חוקי החכמה ובכ"ז יש לו עדיין מלחמה פנימית עם היצר, אבל החכם לב הוא שהחכמה שבה להיות קנין בנפשו וממלאה את כל בתי נפשו כל הון יקר ונעים, ועז"א אשר מלאתיו רוח חכמה הוא פירוש לחכמי לב, ומפרש מי שרוח חכמה ממלאים את כל לבו [מלאתיו מוסב על הלב], ולא נמצא בלבו מקום ריק לתאוה וליצר u1493 ולמחשבות מתנגדות אל החכמה, וחכמי לב אלה יעשו את בגדי אהרן לקדשו כי הם יבינו על מה ירמזו הבגדים האלה ויעשום בכונה שתחול עליהם הקדושה המיוחסת אליהם, ותחלה אמר ועשו את בגדי אהרן שהם הקודמים בעשיה, ואח"ז מוסיף ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו, שמן כלים אלה הנחשבים יש בהם ארבעה אחרונים שראוים גם לכהן הדיוט ומכחו של אהרן יהיו גם לבניו:

(ה) "והם יקחו את הזהב". ר"ל לא אתה, כי מה שאמרתי לך ועשית בגדי קדש, לא כונתי על בגדים החיצונים הנעשים מזהב ותכלת, רק הם שעושים בגדים החיצונים יקחו את הזהב, וגם כוון כפי הדין שצריך שהנודבים ימסרום לצבור כי אין לעשותם מנדבת יחיד:

(ו) "ועשו את האפוד". האפוד הוא מלבוש שהוא כעין סינר של נשים רוכבות סוסים רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, וארכו מכנגד אצילי ידים מאחוריו עד הרגלים, וחשב שהוא כעין חגור אריג על פני רחבו, ושתי ידות יוצאים ממנו לכאן ולכאן לחגור בו ונקרא חשב האפד, וצוה בעשיתו: א) שיהיה ארוג מד' מינים כאחד חוטן כפול ששה הרי כ"ד חוטין, וחוט של זהב שזור עם כל מין ומין, הרי חוטן כפול כ"ח, ופי' בעשיה [לקמן לט] וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות בתוך התכלת וכו', ב) שיהיה מעשה חושב והתבאר פירושו למעלה (כ"ו א'):

(ז) "שתי כתפות". ג) שיתפור עליו "שתי כתפות", והם לדעת רש"י והרמב"ם ב' רצועות א' לימין וא' לשמאל, והם עולות מאחורי הכהן על שתי כתפיו ונקפלות לפניו למטה מכתפיו לתלות בהם אבני השוהם, ולא באר שיהיו הרצועות ממין האפוד כמו שבאר בחשב האפוד, ומשמע שיכול לעשותה מכל מה שירצה כמו שא"צ לארגו עם האפוד, וכ"מ מדברי הרמב"ם, ומ"ש רש"י (בפסוק ו') שהיה ממין האפוד לא אדע מאין לקח זה, ולדעת הרשב"ם האפוד עשוי כמו חצי מלבוש ממתניו של אדם ולמטה ומכסהו בין מלפניו בין מלאחריו והכתפות מכסות כל גבו ממתניו ולמעלה, וטעמו שאם לא חברו הכתפות יחד אלא באלו שתי רצועות שעולות על כתפיו ומתחברות לשרשרות החשן מלפניו א"כ כשהכהן עוסק בעבודה וכופף את צוארו למטה יהיו הכתפות נופלות ומתפרדות, ולדעתי במ"ש שהאפוד היה מכסהו מכל הצדדים נכונים דברי רש"י שא"כ מכסה את כל המעיל, ומבואר שבהמעיל עוטה על כל הבגדים ונראה מלמעלה כמו שית' (בפסוק לא) ממה שבא במעיל לשון עטיה, והרד"ק במכלול הביא בשם אביו משם אפוד ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא) דהיינו המחנה הסובבת אחוריו, אמנם במ"ש שהכתפות מכסות כל גבו מאחוריו וסמוך לצוארו הם הרצועות העולות על הכתף ויורדות מלפניו, דבריו נראים בטעמם, ונראה שתחלה היו חלוקים לשתי חתיכות, u1499 כ"א רחבו כחצי גב האדם עד חוט השדרה, ולמעלה אצל הצואר מתקצר להיות רצועה כמדת הכתף ולכן נקרא שתי כתפות, והיה בם שני חבורים: א) מה שתפר שתי הכתפים באמצע נגד אמצע גבו זה לזה לעשותם אחד, ב) מה שתפרם אל חשב האפוד, וע"ז כפל שתי כתפות חוברות וחבר להורות על שני החבורים שנעשה בהם:

(ח) "וחשב אפדתו". פרש"י חגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנו, וכן ת"א והמיין תקוניה, ר"ל שעל ידו נמצא מאופד באפוד שלא יפול מעליו, ולכן אמר (צו ח') ויחגור אותו בחשב האפד ויאפד לו בו, ומזה מבואר שלא כהרד"ק בשרש אפד שנקרא אפד ע"ש שחוגר, שא"כ מ"ש ויחגר ויאפד הוא כפל לשון, וי"ל שקראו חשב על שעשוי ג"כ מעשה אורג וחושב, והיה צריך אומנות יתירה לארגו יחד עם האפוד: כמעשהו, התנה בו שני דברים, שיהיה כמעשהו כמו שמפרש זהב תכלת וכו', ולא הזכיר מעשה חושב, כי זה נודע משם חשב כנ"ל, ושיהיה ממנו לא מחובר ע"י תפירה כמו הכתפות:

(י) "כתולדותם". כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי על האחת, ועל השנית גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, כ"ה אותיות בכל אחת ואחת, רש"י. ודבריו תמוהים שאינו כשום דעה לא בבבלי (סוטה דף ל"ו) ולא בירושלמי שם, ונראה דשם אומר בברייתא, שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם, וחמשים אותיות היה כ"ה על אבן זה וכ"ה על אבן זה, ורש"י תפס שגם ראשונה היה כתולדותם שכן פשטות הכתוב שמ"ש כתולדותם מוסב על שניהם, כי אין הבדל בין סדר הברייתא לפרש"י, רק שלרש"י ראובן קדים ויהודה אחר לוי כתולדותם, ולברייתא הקדימו את יהודה מפני חשיבותו, וכיון שלשאר התנאים לכולם יהודה מאוחר, ולא חשו להקדימו, תפס בזה שיהודה אחר לוי שיהיה כתולדותם גם באבן ראשונה, ולהרמב"�� שטה אחרת בזה, וכבר האריכו בזה בס' גט פשוט ובשו"ת כנ"י ואכ"מ להאריך בזה:

(יא) "מעשה חרש אבן". מעשה אומן של אבנים, פתוחי חותם חרוצות האותיות בתוכם כמו שחורצים חותמי טבעות, רש"י, וי"ל שעז"א תפתח על שמות והיל"ל תפתח את שמות, כי ר"ל שלא יהיה כתב בולט שיפתח סביב השמות, רק יפתח את מקום השמות כתב שוקע, באופן שיהיה הפתוח על השמות לא סביבם:

(יב) "ושמת את שתי האבנים". ר"ל השימה מה שישימו אותם האומנים על כתפות האפוד שזה בא מצד ישראל, בזה יהיה אבני זכרון לבני ישראל, ר"ל שזה יורה על אחדות ישראל, שהגם שהם חלוקים לכמה שבטים ויש שבטים הפונים לימין שהם במעלה יותר ויש הפונים לשמאל, בכ"ז הם מתאחדים על כתפות אפוד אחד המחברם, ובמה שישא אהרן את שמותם זה יהיה לפני ה' לזכרון, להזכיר למעלה שמות השבטים שכולם מתאחדים ליחד ה' ביחוד שלם, וה' אחד מצד אחד וישראל גוי אחד בארץ, זה אבני זכרון לבני ישראל, וה' שמו אחד שהוא היחוד שבין ה' ובין ישראל עמו שזה על ידי שמו כמ"ש ומה תעשה לשמך הגדול המשותף בשמנו כמ"ש חז"ל, זה יתעורר ע"י נשיאת אהרן את שמותם לפני ה' להראות ששמותם משותף עם שמו של הקב"ה:

(יג - יד) "ועשית משבצות זהב". פרש"י שלא פירש עתה רק מקצת צרכן ובפרשת החשן גומר פרושן, ושתי שרשרות הם אותם שיזכיר בפסוק כ"ב, ודעת הרמב ם שהיה ארבע שרשרות שתים דפה ושתים שבראש החשן הנזכר בפסוק כ"ב, אבל באשר בעשיה לא נזכרו שרשרות דפה מבואר כדעת רש"י שלא היה רק שתי שרשרות והנזכרים פה הם עצמם הנזכרים לקמן שהיו בצד אחד בטבעות שבחשן ובצד השני בכתפות האפוד דבוקים ע"י המשבצות כמו שיתבאר (בפסוק כ"ב), ופה ר"ל שתעשה המשבצות כדי שינתן עליהם השרשרות שית' לקמן (בפסוק כ"ב):

(טו) "ועשית חשן משפט". פרש"י שמברר דבריו והבטחתו אמת, המשפט הוא הבירור בין שני צדדי הספק, שני אנשים נגשים לריב, והמשפט מברר מי הצודק כמו שמבואר אצל הבדל לשונות ריב, דין, משפט, ולפני האורים יגישו שני צדדי הספק, כמו האלך למלחמה אם אחדל, והם מבררים מי הצודק, ועז"א ושאל לו במשפט האורים, ועיין ברמזי הבגדים מ"ש בזה, כמעשה אפד, מעשה חושב ומחמשת המינים:

(טז) "רבוע יהיה כפול". ר"ל שיהיה רבוע אחר שנכפל, וקודם שנכפל היה ארכו אמה ואחר הכפל זרת ארכו, ולבל נטעה שהיה זרת ארכו קודם שנכפל, אמר בעשיה (ל"ט ט'), כפול זרת ארכו וכו' כפול:

(יז) "ומלאת בו מלואת אבן". על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להם קורא אותם בלשון מלואים, והרמב"ן פרשת תרומה כתב שהאבנים לא היו משוקעות בבתים של זהב הקרוים משבצות, כי המשבצות הם כמזלג שלש השנים שיאחזו את האבן והאבן נראה מכל צד ודייק לה מן ת"א מרמצן, ופי' מלואת אבן שיהיו אבנים שלמות שנבראו כך ולא גזוזות ממחצב גדול וכמ"ש בסוטה (דף מ"ח) אבנים הללו אין חופרים עליהם באיזמל דכתיב במלואותם וכבר האריכו המפרשים בזה, טור אדם פטדה וברקת לדעת רש"י למעלה היה הסדר ��סדר שנולדו, ובא יששכר וזבולן אחר אשר ונפתלי, ולדעת הרמב"ם היה הסדר ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן דן ונפתלי גד ואשר יוסף בנימין, ותראה שבתרגום יונתן סדרם כסדרו של רש"י ובתרגום ירושלמי סדרם כסדרו של הרמב"ם, וכן סדרם רבינו בחיי, ולסדר הזה היה לשם אבנו של דן, ולא לסדרו של רש"י, ולפ"ז סותר א"ע למ"ש (שופטים י"ט כ"ט) שהיה שם דן על לשם:

(כ) "והאבנים תהיין". באר שהיה בהאבנים עצמם ב' ענינים: א) מצד איכותם, וסגולתם היה לכל אבן סגולה מתיחסת לשבט מיוחד, כמו שבאר ה"ר בחיי שסגולת כל אבן היה מיוחד לשבט מיוחד, ועז"א שהאבנים תהיין מצד סגולתם מתיחסת על שמות בני ישראל, ב) מצד מספרם שהיו שתים עשרה במספר שמות השבטים, זאת שנית מצד מה שפתחו עליהם פתוחי חותם, היה כ"א מיוחד לשבט מיוחד, שעז"א פתוחי חותם איש על שמו, ומצד מספרם היה לשני עשר שבט, וכתב רבינו בחיי שאבנים אלה הם השורש לכל האבנים הטובות הנמצאות בעולם שכולם הם ענפים מהם, כמו שאבני בני ישראל הם השורש לכל בני עולם:

(כב) "ועשית על החשן". ר"ל בעבור החשן לחברו עם האפוד תעשה שרשות הם עצמם השרשות שהזכיר (בפסוק י"ד) כנ"ל שם, גבלות הוא מגבלות האמור למעלה, ובפירושו נראה עקר כפי' הרשב"ם שהיו כפתורים בראשיהם שהם מגבילים אותם כשיתחבם במשבצות שבאפוד, בל יצאו משם, ושבץ כולל כל האוחז ומלכד דבר בתוכו בל יצא ממנו וכמ"ש הרמב"ן, ונקראו כן משבצות האבנים שמלכדים האבנים שהם קבועים בהם אף לפרש"י שהאבן ממלא את הגומא, ומשבצות האפוד היו חתיכות זהב מנוקבות באופן שכשמכניס לתוכם כפתורי השרשות לא יוכלו לצאת משם ואוחזים את השרשת בתוכם, שעז"א ונתתה את שרשרות העבותות על המשבצות, ולא הזכיר פה שיעשו משבצות, שכבר הזכיר זה (בפסוק י"ג) לכן בעשיה שלא הזכיר המשבצות למעלה, אמר ויעשו שני משבצות זהב ושני טבעות זהב:

(כג) "ועשית על החשן". בשביל החשן כדי לתת הטבעות על החשן ולהכניס בם את העבותות, וב' ראשיהם של כל אחת מהעבותות יכניס במשבצות, ויהיו שני ראשי שרשות הימנית תקועים במשבץ של ימין, וכן בשל שמאל יתן שני ראשי שרשות השמאלית ואח"כ ידביק המשבצות אל כתפות האפוד ועל ידי הגבלות שהם הכפתורים שבראשי העבותות הם מעוכבים בל יצאו מן המשבצות, ומ"ש אל מול פניו פי' שיתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי חוץ לא אל עבר שאינו נראה שזה אינו קרוי פנים:

(כו) "ועשית". מפני שעל ידי הטבעות והשרשות שלמעלה מתחבר החשן אל האפוד מלמעלה שלא יפול ועדיין שפת החשן התחתונה הולכת ובאה ונוקשת על כרסו ואינה דבוקה בו יפה, צוה לעשות עוד שתי טבעות על שני קצות החשן שהם שני פאותיו התחתונות לימין ולשמאל, על שפתו אשר אל עבר האפד ביתה, הרי לך שני סימנים, האחד שיתנם בשני קצוות של תחתיתו שהוא כנגד האפוד שעליונו אינו כנגד האפוד שהרי האפוד על מתניו, ועוד נתן סימן שיתנם בעבר החשן שכלפי פנים שנאמר ביתה כן פרש"י, ומבואר מזה שהיה משונה מקום נתינת טבעות העליונות ממקום נתינת הטבעות התחתונות של החשן. שהטבעות העליונות היו על החשן לצד חוץ, כמ"ש (בפסוק כ"ג) ונתת את שתי הטבעות על שני קצות החשן, וטבעות התחתונות היו נתונות בצד שכלפי פנים. ונראה הטעם כי בכפלי החשן נתן את האורים ואת התומים שיתבאר (בפסוק ל'), וא"כ בודאי היה מקופל באופן ששני קצות הכפל הפתוחים יהיה לצד מעלה, שאם יהיו למטה או אל אחד משני הצדדים יפלו מתוכו האורים והתומים הנתונים בין הכפלים, וע"כ ששני הכפלים הפתוחים היו כלפי מעלה, ובזה הלא יפול צד העליון הנכפל ויפתח לצד מטה, וע"כ היו הטבעות העליונות בצד מעלה, וכשחברם אל משבצות האפוד משני הצדדים סגרו את כפל החשן שלא יפתח והאוה"ת היו שמורים בתוכו, משא"כ למטה ששם היה מקום הכפל הסתום נתנו הטבעות בצד מטה שבזה נתחבר יותר אל האפוד מלמטה ע"י פתיל התכלת:

(כז) "ועשית". עוד יעשה שתי טבעות ויתנם על שתי כתפות למטה בצד שהוא מחובר לחשב האפוד. שעז"א לעומת מחברתו ולא על מקום החבור עצמו רק ממעל לחשב האפוד והטבעות יהיו ממול פניו לא בצד שלפנים (כנ"ל בפסוק כ"ה):

(כח) "וירכסו". ובזה יחבר בפתיל תכלת טבעות החשן וטבעות האפוד, והחשן מונח על חשב האפוד ועי"כ לא יזח החשן מעל האפוד לשום צד:

(ל) "ונתת וגו' את האורים". פרש"י כתב שם המפורש שהיה נותן בתוך כפלי החשן שע"י מאיר דבריו ומתמם את דבריו, ולכן הזכירם בה"א הידיעה שהיו נודעים למשה ע"פ הדבור ולא הזכיר שיעשו אורים ותומים כי לא היה מעשה אומנים רק סוד מסור למשה מפי הגבורה והוא כתבן בקדושה והיה מעשה שמים, ופי' הרמב"ן שבשמות האורים כוון הכהן שיאירו האותיות בהחשן אל עיני הכהן. ועדיין לא ידע צרופן וכוון בשמות התומים שיבא בלבו ברוה"ק אופן צרופם, וזה תלוי ג"כ בלב הכהן ומחשבתו לכוון ברוה"ק ועז"א ונשא על לבו, ועי' בתיב"ע עוד דברים בגו:

(לא) "ועשית את מעיל האפוד". פרש"י שהאפוד נתון עליו לחגורה, אבל לפי דברי הרמב"ם והרמב"ן שהמעיל לא היה כחלוק, רק נחלק לשני כנפים מסוף הגרון עד למטה ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון לבד, וכן משמע ממה שבא תמיד אצל מעיל לשון עטיה, והוא עוטה מעיל על שמתעטף בו, [ועיין ש"ב י"ג י"א ומ"ש בפירושי שם], ואומר ויחזק בכנף מעילו מבואר שהיו לו כנפים מבואר שהאפוד הוא לבוש בו מאחוריו והמעיל מכסה מלפניו ומשלים את האפוד, וע"ז נקרא מעיל האפוד, כליל תכלת, שלא יהא מין אחר מעורב בו, וחוטין כפולים שנים עשר כמ"ש ביומא (דף ע"א):

(לב) "והיה פי ראשו בתוכו". פי ראשו שהוא בית הצואר יהיה באמצעותו למעלה, וכן בתיב"ע ויהא פום רישיה במצעא, שלא יהיה פתיחת בית הצואר מן הצד, ומ"ש שפה יהיה לפיו הוא ענין אחר שיעשה לפיו שפה אריג סביב, ולרש"י מ"ש פי ראשו בתוכו היינו כפול לגויה כתרגומו, ומפרש שפה יהיה כפי תחרא כשריון שפיהם כפול, ולהרמב"ם יל"פ כשריון שאין לו בית יד רק מכסה את הגוף לבד, לא יקרע כדי שלא יקרע והקורעו עובר בלאו ממה שלא אמר שלא יקרע (יומא עב א'):

(לג) "רמוני". בזבחים (דף פ"ח) כמין רימונים שלא פתחו פיהם, והיו מג' מינים וכל מין כפול שמונה דכתיב (לקמן ל"ט כ"ד) משזר, נמצא שהיה שזור מכ"ד חוטין, בתוכם, ביניהם, פעמון בין שני רמונים, כ"כ כולם, והרמב"ן דעתו שהיה הפעמון תוך u1492 הרמון, וקצת משמע כן ממה שבעשיה (לקמן כ"ד) כפל ויתנו את הפעמונים בתוך הרמונים על שולי המעיל סביב בתוך הרמונים, שמדייק לומר שהיו בתוכם ממש, ולפ"ז צ"ל שהרמונים היו חלולים כמו שפרש"י לפי שטתו והיו ל"ו פעמונים בשולי כל כנף ס"ה ע"ב:

(לה) "ונשמע קולו". כנוטל רשות ליכנס וכדי שיתרחק כל אדם משם [רשב"ם ורמב"ן]:

(לו) "ועשית ציץ". טס של זהב רחב ב' אצבעות ומקיף על המצח מאזן לאזן [רש"י] והתוס' (סוכה ד' ה' יומא דף כ"ה) ובכ"מ בשם ריב"א דקורא לשל כה"ג מצנפת ולשל הדיוט מגבעת שלא היו שוים משום דהציץ היה נתון במקום התפילין והתפלין עליו היו דוחים את המצנפת, אולם התוס' כתבו בסוכה שם שי"ל שהציץ נתון על המצח ואעפ"כ היה המצנפת של כ"ג קצר משל הדיוט משום דפתילי הציץ ורצועות התפילין היו דוחין את המצנפת מאחורי ערפו, וכן בתוספות ערכין [דף ג' ע"ב ד"ה ציץ] כתבו שהציץ היה נתון על המצח. פתוחי חתם והאותיות בולטים בפניו כיצד חופר את האותיות מאחריו והוא מודבק על השעוה עד שבולט, ועיין בראב"ד שמכה בדפוס

(לז) "ושמת אותו על פתיל תכלת". לרש"י היו שלשה פתילים, ועל פתיל האמצעי אומר והיה על המצנפת, ופתיל התחתון היה תחת המצנפת ונתקיים פתיל על הציץ וציץ על הפתי�� ופתיל על המצנפת למעלה, וכן כתב הראב"ד (פ"ט מה' כה"מ), והרמב"ן אמר שהיה רק חוט אחד וקשור על המצנפת ומקום הציץ במצח עיי"ש בארך, וכן דעת הרמב"ם. וכבר כתבתי שדעת התוס' שמצנפת של כ"ג קצר משום דפתילי הציץ ורצועות תפלין דוחים אותו, וזה כדעת רש"י והראב"ד, והפתיל האחרון היה דוחה המצנפת, והריב"א הנ"ל יסבור כהרמב"ם והרמב"ן, ולזה ס"ל שהיה הציץ במקום תפלין ודוחה את המצנפת, אולם רש"י פי' מצנפת כמין כפת כובע שהרי במק"א קורא אותם מגבעות ס"ל שמצנפת ומגבעת היו דומים, והרמב"ן שחולק עליו בזה ס"ל להפך שהמצנפת היה ארוך יותר מן המגבעת, ובתיב"ע כתב ותשוי יתיה על שזיר חוטא דתכלתא ויהיה על מצנפתא מעלוי תפלת רישא כל קבל אפא מצנפתא יהי, ודבריו סותרים למ"ש בש"ס דשערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ומוכרח שכוונתו על הפתילים שעליהם אמר ויהיה על מצנפתא ולמטה ממנו היו רצועות התפלין, ומזה מבואר כשטת הרמב"ם, דלרש"י וראב"ד היו שני פתילים תחת המצנפת, ובחולין (דף קל"ח) עמ"ש דשיעור ראשית הגז כדי לעשות בגד, מקשה ואימא כפה של צמר דתניא כפה של צמר היה נתון בראש כ"ג ועליה ציץ נתון לקיים מ"ש ושמת אותו על פתיל תכלת, ופרש"י כפה כובע קטן, וקשה הא הוי יתור בגדים דבמקום בגדים הוי יתור בגדים אפילו בפחות מג' על ג', ואת"ל שהיה דבוק להציץ מאזן לאזן מצד העורף הא פסקינן שצלצול קטן שחשוב הוה יתור אפילו שלא במקום בגדים, וא"ל שהיתה מחוברת אל הציץ והיתה עמו כלי אחד, א"כ יקשה עלינו סוגיא דשבת (דף ס"ג ע"ב) שמקשה וציץ אריג הוא, והלא היה ארוג ע"י הכיפה, וע"כ כשטת רש"י והראב"ד שהיו ששה u1508 פתילים ארוגים וזה כפה. כמו שנראה מלשון רש"י כאן שכתב בלשונו על חוטי הציץ ונמצא עשוי כמין כובע, וכן משמע מדברי הרי"ף [פ' במה אשה] על לא תצא אשה בכפה של צמר עיי"ש, אבל לדעת הרמב"ם והרמב"ן א"א לפרש כן, ונראה שלכן לא הביא הרמב"ם הא דכפה של צמר היתה מונחת בראש כ"ג שתמה עליו הכ"מ, כי ס"ל דאדחיא מהלכה ע"פ הסוגיא דשבת שמקשה וציץ אריג הוא, ואכ"מ להאריך יותר:

(לח) "ונשא אהרן את עון הקדשים". פי' חז"ל במנחות (דף כה) שמרצה על הדם והחלב שקרבו בטומאה, וכבר הבאתי הכרח דרשה זו ע"פ כללי הלשון (ויקרא סי' לב) שזה מוכח ממ"ש לרצון להם עיי"ש. ושם (סי' הנזכר) דרשו חז"ל בספרא כל הפסוק דפה עיי"ש, והיה על מצחו תמיד לרצון א"א שיהיה תמיד על מצחו, ופליגי בזה ביומא (דף ז' ע"ב) שר' יהודה ס"ל שבשעה שאינו על מצחו אינו מרצה ומפרש שיהא על מצחו תמיד שלא יסיח רגע דעתו ממנו וישים על לבו שהוא על מצחו ויחשוב בקדושת השם הכתוב עליו, ור"ש ס"ל דאף שאינו ע"מ מרצה, נראה דק"ל למה אמר שני פעמים והיה על מצח אהרן והיה על מצחו, ומפ' ששעור הכתוב והיה על מצח אהרן ובזה ונשא אהרן את עון הקדשים תמיד, ומ"ש אשר יקדישו הוא תנאי מה שיקדישו בני ישראל והיה על מצחו, שאם בעת שהקדישו היה אז על מצחו [אף שאינו על מצחו עתה] ישא עון הקדשים תמיד, אף שעתה אינו על מצחו, ובא לאפוקי נשבר הציץ כמש"ש דאז אינו ראוי ע"מ:

(לט) "ושבצת". עשה אותה באריגתה משבצות וכולם של שש:

(מ) "ולבני אהרן". יעשה ד' בגדים כתונת ואבנט ומגבעות הוא מצנפת וכבר בארתי בזה למעלה, ומכנסים כתובים למטה וכולם של בוץ לבד מאבנט של כ"ג בשאר ימות השנה ושל כהן הדיוט שהיה רקום בצמר, כן פסקינן להלכה. ועיין במ"ל (פ"ה מה' כה"מ ה"ו):

(מא) "והלבשת". לכ"א את הראוי לו, ומשחת עיין מ"ש התו"ה צו (סימן קע"ג) ומלאת את ידם הוא החינוך עיין ברמב"ן שהאריך בזה:

(מג) "ולא ישאו עון ומתו". לרש"י קאי על כל הבגדים, והרמב"ן השיג עליו שלא דבר רק מן המכנסים, שהם באו בפרטות, ולא הוזכרו בסדר לבישת הבגדים כי זה מובן שלא ילכו בגלוי ערוה, ושאר בגדים למדו חז"ל שאם אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם והו"ל זרים, וכ"כ התוס' זבחים (דף י"ז ע"ב) סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) בשם הר"י מאורלייניש, ומה שהזכיר מיתה במעיל הוא באור למצות הפעמונים שישמע קולו שבזה נכנס ברשות שהנכנס לחצר המלך הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית עיי"ש, בארך: