מלבי"ם על שמואל ב יג

(א) השאלות (א) מז"ש יהי אחרי כן? ובענין תמר אם היתה אחות אמנון או לא, שיש בזה מבוכה כמ"ש בפנים:

"ויהי אחרי כן". ספר איך נתקיימו יעודי העונשים שהגיד נתן לדוד אחד אחד, שאחרי מת הילד היה מעשה של תמר שסבב הריגת אמנון ואחריו מעשה דאבשלום, וז"ש ויהי אחרי כן "ולאבשלום בן דוד אחות יפה", מלשון זה משמע שתמר לא היתה אחות אבשלום, וכן בפסוק ד', וכן נראה ממ"ש (פסוק יג) דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך, מבואר שלא היתה אחותו. אמנם בכל הפרשה קראה אחותי, ובזה אנו מוכרחים אל קבלת חז"ל (סנהדרין כא א) שמעכה אם תמר היתה יפת תואר ובא עליה דוד ביאה ראשונה במלחמה ונתעברה מתמר בנכריותה, ומד"ת היא מותרת לאמנון כי בנך הבא מן העכו"ם אינו קרוי בנך (יבמות יז א), וז"ש "ולאבשלום בן דוד אחות יפה", שבאמת בדין תורה רק אבשלום שנולד אחר שנתגיירה קרוי בן דוד, וכן דייק "ויאהבה אמנון בן דוד":

(ב) "ויצר לאמנון להתחלות". ומפרש שלא היה לו תקוה לישא אותה לאשה: "בעבור תמר אחתו". כי היתה גדלה כבת בין הבנים, שמה שנתעברה במלחמה לא השפיל כבודה בעיני בית דוד לשלא תהיה נחשבת כבתו, הגם שעפ"י ד"ת היא כן, וידע שלא תתרצה היא ואחיה להשיאה לאמנון ולהכריז עי"ז שהיא כאסופי מן השוק ושלא תחשב מזרע המלך, וגם לא לבא עליה באונס או ע"י פתוי "כי בתולה היא", והבתולות היו צנועות בהיכל וא"א שתזדמן לפניו, ולכן "ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה:"

(ג) השאלות (ג) ברוב המקומות שנזכר שם חכם סתם הוא לטוב ויונדב יעץ לרע:

"ויונדב איש חכם מאד". באמת תואר חכם הנמצא בכתבי הקדש סתם, יבא על המשתמש בדרך החכמה לטוב לא לרע, וכן בא פה על צד זה. וספר חכמת יונדב משני פנים:

(ד) א] "ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בבקר בבקר". שמחכמתו הכיר בו כי חולה אהבה הוא, וזה ממה שראה שהוא דל ורזה בכל בקר בקומו ממטתו, שכן יהיה לחולי חלי החשק, והוכרח לגלות לו מצפוניו. ב] מצד עצתו שהיתה בשכל ואך לטוב:

(ה) השאלות (ה - ז) למה האריך ולא אמר בקיצור ועשתה לעיני את הבריה ואכלתי מידה כמ"ש אמנון? ומ"ש ותברני לחם ועשתה לעיני את הבריה הוא הפך הסדר, ודוד אמר עשי לו הבריה ולא אמר שתברהו בידה, ואיך לא השכיל דוד כי רעה זה מבקש? ואיך לא ירא יונדב שדוד יבין זאת, כי למה רוצה שתברהו בידה?:

"ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי". באמת לא עלה ע"ד יונדב שיעשה הנבלה הזאת, רק שם בפיו דבריו שמתוכם יכיר המלך שהוא חושק בתמר אחותו וחולה עבורה עד מות, ובזה ידע שיתננה לו לאשה אחר שמותרת לו מן הדין, וגם שע"י שישלחנה אליו בהכרח, יוכל לגלות לה את כל לבו, ותתרצה גם היא בהרגישה אהבתו אליה וחליה בעבורה. וא"ל שיאמר למלך שרפואתו היא בשתים, א] שתמר אחותו תברהו לחם, ר"ל שיאכל מידה. ב] שהיא תעשה לעיניו את המאכל. ומפרש מ"ש "ועשתה לעיני את הבריה", הוא "למען אשר אראה". ומ"ש "ותברני לחם", הוא למען "ואכלתי מידה". והקדים בסדר דבריו בתנאי שתאכילהו בידה קודם התנאי שתעש הבריה לעיניו, הפך הסדר שתחלה תעשה המאכל ואח"כ תאכילהו, כדי שירגיש בו המלך, כי למה תאכילהו בידה דוקא, אין זאת כי אוהב אותה:

(ו) "ויאמר אמנון". אמנון שלא הבין עצת יונדב, והיה בדעתו לעשות רעה, קצר הדברים, ואמר על הסדר "שתלבב לעיניו שתי לביבות" ואחר כך "יברה מידה", ובזה השקיף דוד רק על תחלת דבריו שתלבב לעיניו שתי לביבות, וחשב שיען שכל אוכל תתעב נפשו יתאוה למין מאכל של לביבות שתמר לבדה יודעת לעשותו היטב, ורוצה שתעשהו לעיניו למען יבטח שהמה הלביבות אשר יאהב, וע"כ:

(ז) "וישלח דוד" וכו' "ועשי לו הבריה". ולא הזהיר שיברה מידה, כי לא חשב שאמנון מקפיד דוקא לאכול מידה, שאז היה שם על לבו ולא היה משלחה אליו:

(ח) "ותקח את הבצק". והנה היא עשתה כדבר אביה לעשות הלביבות לעיניו, ואחר שלשו הבצק עד שיעור ידוע לקחה היא ולשה שנית לצורך הלביבות "ותלבב לעיניו":

(ט) "ותצוק לפניו". ולא נתנה לו בידיה, וע"כ "וימאן לאכל ויאמר הוציאו" וכו', שאיני רוצה לאכול ע"י משרתי רק על ידה:

(י) ועז"א "הביאו הבריה החדר". המיוחד לאכול שמה: "ואברה מידך". דוקא:

(יב) "אל אחי אל תענני". ובארה דבריה משלשה טעמים. אם מצד המעשה עצמה, אמרה "כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת" (ורמזה ג"כ אל מעשה שכם בן חמור שאמר שם (בראשית לד, ז) כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה). ואם מצד כבודה, אמרה:

(יג) "ואני אנה אוליך את חרפתי". ואם מצד כבודו, אמרה "ואתה תהיה כאחד הנבלים" (ובראשית דבריו כללה כל זאת במ"ש "אל אחי", ר"ל הלא אחי אתה וצריך שנחוס כ"א על כבוד אחיו, ועל גוף המעשה אמרה "אל תענני". והוסיפה לאמר, "ועתה דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך", ותוכל לישא אותי בדרך היתר כנ"ל:

(יד) "ויענה". תחלה עינה אותה שלא כדרכה, לבל תאבד בתוליה. וכשלא שקט רוחו "שכב אותה", כדרכה:

(טו) "וישנאה". אחר שהיה תאוה כלביית, מיד שנכבה ר��ף התאוה חלפה האהבה שלא היתה אהבה עצמיית, ואז בהכירו תועבת הנבלה הזאת שב לשנוא את הנושא שעל ידו נסבב לו זאת, וז"ש "גדולה השנאה מהאהבה", שהאהבה בעצמה סבבה את השנאה, שכשזכר תועבת האהבה הזאת אשר היתה עתה לזרה בעיניו, נהפך לבו בקרבו לשנאה גדולה:

(טז) השאלות (טז) כתוב זה מוקשה ולא מצאו המפרשים פירושו:

"אל אודות". כי היא נשארה בביתו להכריחו שישאנה, כדין מאנס את הבתולה (דברים כב, כט) שלו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו, השיבה לו כי "אל אודת הרעה הגדולה הזאת", פי' שהרעה הגדולה הזאת "לשלחני" אל אודותיו, ר"ל שא"א שתהיה נסבבת "מאחרת אשר עשית עמי", כי אודות הרעה הקודמת היה ראוי שלא תוכל לשלחני לעולם, ולא בהפך שע"י שאנסת אותי תשלחני. וכוונה ג"כ שע"י הרעה האחרת שעשית עמי שאנסתני, הרעה הזאת שעשית לשלחני גדולה יותר שהוא הפך הנמוס ומצות התורה: "ולא אבה לשמוע לה". תחלה (פי"ד) אמר ולא אבה לשמוע בקולה, בעוד אהבה שמע לה, רק לא שמע בקולה ר"ל לא קבל דבריה, ועתה ע"י ששנאה לא רצה לשמוע דבריה כלל:

(יח) השאלות (יח) הלא ידוע שיש הבדל בין כתונת למעיל, ואיך פתח בכתונת וסיים במעיל, וחזר לומר ואת כתונת הפסים?:

"ועליה כתנת פסים". יש הבדל בין כתונת ובין מעיל, שהכתונת הוא התחתון והמעיל יעטפו בו מלמעלה על כל הבגדים, ודרך בנות המלך הבתולות לעטוף מעיל על כתונת הפסים שלמטה, ובשעת מעשה הסיר מעליה המעיל העליון ולא לבשה רק כתונת הפסים, וכשהוציאה לא עטפה המעיל, רק ועליה כתונת פסים שהוציאה בבגד התחתון, הגם "שכן תלבשנה בנות המלך הבתולת מעילים", ואין דרכם לצאת בכתונת, בכ"ז "ויוצא אותה משרתו החוץ", מופשטת ממעיל ובזויה מכבודה, ודחופה כאחת הקדשות:

(כ) "האמינון". א"ל שתשתוק מצד ג' טעמים (הנזכר בפסוק יב יג), שאם מצד כבודה, לא תהיה לבוז ע"י שהתיחדה עם איש, כי לא היה עם זר רק "אחיך היה עמך". ואם מצד כבודו החרישי, אחיך הוא. ואם מצד הנבלה בעצמה "אל תשיתי את לבך לדבר הזה", טוב שתשכחי זאת מלבך כי מה שהיה היה: "ותשב". הנה תמר שהיה דרכה לטייל תמיד, ולשמוח ולגיל כבנות המלך הבתולות, עתה "ותשב". ולא יצאה החוצה: "ושממה". ולא ישבה בסוד משחקים:

(כא) "והמלך דוד". חרה לו מאד, אולם לא הוכיחו ע"ז, וכ"ז עורר שנאת אבשלום:

(כב) "ולא דבר". שיעור הכתוב, יען "ששנא אבשלום את אמנון לא דבר עמו למרע ועד טוב על דבר אשר ענה"

"את תמר אחותו", מרוב שנאתו לא הוכיחו ע"ז בדברים רעים על העינוי, שאז אם היה מוכיחו והיה מפייסו בדברים היה סופו טוב, וז"ש למרע ועד טוב (ואצל לבן אמר (בראשית לא, כט) השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, כי שם היה פותח בהטוב שעשה עמו ומסבב אל הרע ששלם לו בברחו), אבל משנאתו לא רצה כלל לדבר מזה רק שמר משטמה בלבו להנקם ממנו לעת מצוא, וזה היה ג"כ סבה שלא נזהר אמנון ממנו אחר שאין דובר אליו דבר, לא דוד ולא אבשלום, שכח את אשר עשה:

(כה) "ויפרץ בו ולא אבה ללכת". שתחלה השיב שנמנע מלכת מצד שיכביד עליו, כי אז בהכרח ילכו עמו כל עבדי המלך, ובאשר הפציר בו השיב שאינו רוצה ללכת מצד עצמו:

(כו) "ויאמר אבשלום". ובזה מצא מקום לומר "ולא ילך נא אתנו אמנון אחי", אחר שהוא הבכור ועומד במקום המלך:

(כח) "הלא כי אנכי צויתי אתכם". ר"ל ולא תענשו אתם כי עשיתם ע"פ פקודתי:

(לב) השאלות (לב - לג) יש פה דברים כפולים, ותחלה אמר את כל הנערים בני המלך המיתו ואח"כ אמר כל בני המלך מתו:

"אל יאמר אדוני". כי השמועה נסבבה מצד שמי שראה שהרגו את אמנון, חשב שאבשלום הרגו כדי שלא יהיה לו שטן בירושת המלוכה, ודמה שה"ה שלכן יכרית כל זרע המלוכה. והשיב יונדב, "אל יאמר אדוני את כל הנערים בני המלך המיתו", ר"ל שלא יאמר ש"המיתו" כל הנערים מצד שהם בני המלך ושהיה כוונת אבשלום להכרית זרע המלך, לא כן, "כי רק אמנון לבדו מת". ולא מטעם ירושת המלוכה: "כי דבר זה היתה שומה בפי אבשלום". מכבר: "מיום ענותו את תמר אחותו". להנקם בו:

(לג) "ועתה". הוסיף "לאמר" כי עדין יש לחשוב שהגם שאבשלום לא רצה להרוג את אמנון י"ל שבני המלך עמדו בנפשם להציל את אחיהם ועי"כ בא לידי מלחמה ומתו כולם, וז"ש "ועתה" אל ישים אדוני המלך אל לבו דבר שעל ידו ��אמר "לאמר כל בני המלך מתו", מעצמם ע"י מלחמה, לא כן, "כי אמנון לבדו מת":

(לד) "ויברח אבשלום". ר"ל ע"י השמועה הזאת שהיה המלך טרוד ומצפה לדעת את שלום בני המלך לא שם על לבו לשלוח לרדוף ולהשיג את אבשלום, ועי"כ ברח:

(לז - לח)

השאלות למה כפל ואבשלום ברח ב"פ:

(לז - לח)

"ואבשלום ברח" וכו' "ואבשלום ברח". פי' מהרי"א תחלה ברח אל תלמי זקנו, והיה הולך עמו בכל אשר התהלך תלמי, אבל ע"י שדוד התאבל על בנו כל הימים האלה שהם השלש שנים, ירא אבשלום פן ישלח אחריו וישיגהו בדרכו, ולכן ברח וילך גשור, נסגר בעיר חומה דלתים ובריח:

(לט) השאלות (לט) מ"ש ותכל דוד, הוא זר בלשון כמבואר:

"ותכל דוד". פי' האפודי, ששלש שנים הראשונים שהתאבל דוד על בנו רצה דוד תמיד לצאת אל אבשלום, ר"ל לצאת למלחמה ולקחתו מגשור ולהנקם ממנו, ועתה מעכה אשתו או תמר, כלתה את דוד (מלשון כלא, ותכל פועל יוצא, היא כלאה ומנעה את דוד) מלצאת אל אבשלום להשיבו ולהמיתו, יען ראתה כי נחם על אמנון, מצאה חיל למנוע את דוד מלרדפו עוד: