מ"ג בראשית כה א

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויוסף אברהם ויקח אשה וגו' עד סוף הסדר. ראיתי לחקור על הפרשה הזאת דברים זרים שראיתי בה. הא' הוא שכבר יראה בתחלת הדעת דבר זר מאד בהיות אברהם ישיש ושבע ימים לקח אשה והוליד ממנה ששה בנים האם נאמר מפני שראה יצחק מצחק את רבקה אשתו כשלקחה עבר עליו רוח קנאה ולקח גם הוא אשה כבנו והוליד ממנה ויצחק לא הוליד מעשרים שנה אחר שלקחה הנה זה באמת יהיה לאברהם קדוש ה' פועל מגונה ובלתי מסכים אל שלמותו ובדין נאמר עליו ויוסף אברהם כי היה זה תוספת ומותר וחז"ל אמרו שחזר לקחת את הגר ושהיא עצמה קטורה מפני שהיתה מקוטרה במעשיה וכמו שכתב רש"י ואחשוב שהביאם לזה להמעיט בזרות הפועל הזה שלא לקח אשה מחדש אבל חזר לקחת את הגר שכבר הוליד ממנה את ישמעאל. אבל מה נעשה והנה הכתוב אומר בפי' ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וזה מורה שפלגשים רבות היו הגר וקטור' עם היות שחז"ל אמרו פלגשם כתיב שהית' פלגש אחת אין ספק שעזרא הסופר הבין אמתת הדבר בנקוד'. אבל אחשוב אני בדבר הזה שהש"י העיר את רוח אברהם לעשות כן לסבות. ראשונה לקיים דברו אשר אמר ונתתיך לגוים כי אב המון גוים נתתיך וזה יוכיח שהיו עתידין לצאת ממנו גוים שונים ואומו' מתחלפות זו מזו ולכך הוצרך לקחת את קטורה כדי להוליד ממנה את האומות אשר זכר לקיים היעוד האלהי אע"פ שהיה זקן משום שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך. וסבה שנית להודיע שעם היות שאברהם קודם שנימול אמר הלבן מאה שנה יולד כי היה דבר זר בחקו מאד. הנה אחרי מצות המלה החליף כח העלה אבר כנשרים ובזקנתו וישישותו לקח אשה והוליד בנים רבים להודיע שקווי ה' יחליפו כח. ושלישית מפני שישמעאל היה מתנשא לאמר שגם הוא היה בן אברהם והגר אמו היתה אשתו כשרה ולכן יהיה יורש בנכסיו כיצחק ולכך רצה השם שאחרי מות שרה יקח אשה אחרת קטורה ויוליד ממנה ששה בנים כי בזה יסגר פניו של ישמעאל להיותם כלם בני אברהם כמוהו. ואמם היה יותר ראוי שתחשב לאשת אברהם אחרי שלקחה אחרי מות שרה והגר שהיתה בחייה ושפחתה ולכן בראות ישמעאל שנתן אברהם לבני קטורה מתנות ר"ל בתורת מתנה לא בתורת ירושה ויש��חם מעל יצחק בנו יקבל הוא עצמו את הדין להיותו כאחד מהם. וסבה רביעית להודיע כמה מההפרש יש מהזווג הראשון אל הזווג השני כי הנה אברהם בבחרותו לקח אשה ממשפחתו בת אחיו. וכן בזווג יצחק בנו להיותו זווג ראשון לא לקח אשה מבנות הכנעני אבל שלח אל משפחתו ואל בית אביו לקחת אשה לבנו. אמנם בזווג השני שעשה אברהם לעצמו לא חשש לדבר מזה כי הנה לקח אשה ושמה קטורה ואין ספק שהיתה מבנות הכנעני או פלשתים או היתה מצרית ולא היתה ממשפחתו ולא מארצו לפי שלא חשש בזה כי אם בזווג הראשון שלו ושל יצחק בנו שעליו כרת הברית לא בזווג הב' שעשה לעצמו. וסבה חמשית כי הנה רצה אברהם להוליד בנים בזקנתו כדי להראות את יצחק בנו שאהבת עולם אהבו ושהאמין בה' שבו יקרא לו זרע לא בבן אחר כי הנה עם היות שבני הזקונים יאהבם אדם יותר משאר הבנים הראשונים כל שכן בהיות אמם מתה הנה לאברהם לא היה בן מבני הזקונים שנתן לו כל אשר לו אלא ליצחק להיותו עקר ביתו ועקר זרעו ויורש הבטחותיו ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בגו בעודנו חי באופן שלשעת מותו לא נשאר לנגד עיניו וליורש ביתו כי אם יצחק. והסבה הששית והיא שצריך לאדם שישתדל מאד שלא תהיה קטטה בין בניו אבל ישתוו בעניניהם באופן שלא תפול ביניהם לא קנאה ולא תחרות ואין ספק שישמעאל היתה לו שנאה רבה עם יצחק מפני שבעבורו גורש מביתו גם להיותו בן שרה אשר גרשה אותו מהסתפח בנחלת אביו ומפני זה רצה אברהם להוליד בנים אחרים כדי שיגרשם מביתו מארצו כאשר ישמעאל כי בזה תסתלק חמת ישמעאל ויחשוב שגרושו לא היה מלבד מפאת שרה אלא שמאת ה' היתה זאת שישאר יצחק עקר הבית וירש אותה הוא ולא אחר ולזה נאמר ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם ואין ספק אצלי שגם לישמעאל נתן מתנות כי הוא מכלל בני הפלגשים ולכן נשארו יצחק וישמעאל אחים ורעים ונתכבד ישמעאל יותר מבני קטורה בשהוא עם יצחק קברו את אברהם מה שלא זכו בני קטורה לעשותו וגם בזה היתה מיתת אברהם בשיבה טובה שראה את ישמעאל ויצחק שלמים ומוסכמים באהבה רבה. והנה ספר בזה מיתת אברהם לא מפני שמת בזה הפרק קודם שהוליד יצחק את בניו כי הנה אחר זה מת אבל נזכר כאן כדי להשלים ספורו ויזכיר אחר כך ספור יצחק לעצמו. והדרוש השני שנחקור בו במקום הזה הוא שהכתוב זכר במיתת אברהם שלש לשונות ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. וכן במיתת יצחק ויגוע ויאסף וכן ביעקב אמר ויגוע ויאסף אל עמיו והוא עצמו אמר הנה אנכי מת בקברי. וכן באהרן קדוש ה' נאמר יאסף אהרן אל עמיו וימת אהרן ויראו כל העדה כי גוע אהרן. ואמנם במשה אדונינו כתב הכתוב לשון אסיפה ולשון מיתה שנאמר ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך אבל גויעה לא נאמר בו כלל וראוי שנדע על מה יורו שלשת הלשונות האלו גויעה ומיתה ואסיפה אל עמיו כי רחוק הוא שיהיו שלשת הלשונות שמות נרדפים כי למה לא נסתפק הכתוב באחת או שתים מהם וזכר שלשתם. ואם באו כל שלשת הלשונות למעלת וקדושת המת למה נאמרו שלשתם בישמעאל כמו שנאמרו באברהם ואולי בעבור זה אחז"ל שעשה תשובה אבל על כל זה ישאר הספק איך השוה ענינו לענין אברהם ויצחק ויעקב הקדושים. ולמה במשה אדונינו שהיה גדול מכלם לא נאמרו אלא שנים מהם מיתה ואסיפה ולא נאמר בו לשון גויעה. ואשר אחשבהו בזה הוא שלהיות האדם מורכב משני חלקים חלק חמרי וחלק נפשיי שכלי באו בענינו שלשת הלשונות האלו ר"ל הגויעה כנגד הגוף והאסיפה כנגד הנפש והמיתה כנגד המורכב משניהם. וביאור זה שהנה במיתת האדם והפסד הרכבתו יקדם בהכרח הסבו' המחייבו' המות כאלו תאמר התכת לחותו השרשיי וכבוי חומו הטבעי והשתנות מזג גופו הכללי באופן שהצורה והנפש תפרד משם בהכרת והענין הזה שהוא בערך הגוף נקראת גויעה. אמנם המיתה היא הפרדת חלקי המורכב וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ומפני זה יבא תמיד כשיזכור בכתוב מיתה וגויעה הגויעה ראשונה והמות אחריה ויגוע וימת היא גויעה היא הכנת הגוף אל ההפסד והסבות המחייבות אותו בהכרח והמיתה היא ההפסד עצמו וההפרדה שבאה בסוף ולכן נאמרה גויעה בזקני' וארז"ל אין גויעה אלא בצדיקים וכן אמרו כל מי שנ' בו גויעה מת מחולי מעים לפי שהיא תאמר בעצם וראשונה על המיתה הטבעית הבאה באחרית החלד שהצדיקים זכו אליה כמ"ש (איוב ה' ך"ב) תבא בכלח אלי קבר כי לא תבואם מיתה מקרית ולא כרתיית ועל החולי החזק כחולי מעים המביא אל המות. ואמנם האסיפה הוא בערך אל הנפש שאחרי הגויעה תבא המיתה ואחר המיתה הנפש תאסף אל עמיה וענין אל עמיה הוא שתדבק בעולם הרוחני בנפשו' אשר כגילה ולכן נאמרו שלשת הלשונות האלה באברהם יצחק ויעקב ואהרן לפי שבכלם מפני זקנתם קדמה הגויעה היא ההכנה אל המות והסבות המביאות אליה בגופותיהם והמיתה שהיא הפרדת הרכבתם והאסיפה אל עמם לענין נפשם שנאספה ונתדבקה בעולם הרוחני לשאר הנפשות צדיקי ישראל וחסידיהם. ואמנם ישמעאל לפי שמת מיתה טבעית. זקן ושבע נאמר בו ג"כ ויגוע וימת. ואמנם בענין נפשו נאמר ויאסף אל עמיו כלומר עם נפשות המצרים והאנשים אשר כגילו באמונותיו ומעשיו. ואמנם במרע"ה נזכרה בו לשון מיתה לפי שנפרדו חלקי הרכבתו ונאמר בו לשון אסיפה לפי שנאספה נפשו בנפשות האבות הקדושים הגבורים אשר מעולם אנשי השם שהם היו עמיו באמת אבל לא נאמר בו לשון גויעה לפי שלא נפסד מזגו ולא ניתר גופו וכמו שהתורה העידה עליו לא כהתה עינו ולא נס ליחו כי לא נתחדשו בו סבות מחייבות המות אבל מיתתו היתה ברצון בוראו. ומזה תדע שבקדושים האלה מפני מעלתם זכרה התורה בהם שלשת הלשונות ההמה ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. ואמנם בשאר הדורות הראשונים זכר בכל א' מהם וימת כי לא רצה הכתו' לספר בהם כל החלוקות האלה מהגויעה והאסיפה והמיתה וכלל הכל באמרו וימת. וספר הכתוב שאחרי מות אברהם ברך אלהים את יצחק בנו להגיד כי הוא ירש את ברכותיו עם היות שאברהם לא רצה לברך את יצחק לפני מותו כמנהג שאר האבות ואמנם הסבה בזה תתבאר בסדר תולדות יצחק אצל הברכות כי הנה עם היות שלא ברכו אביו הנה הש"י ברכו והשפיע בו כל ברכות אביו אברהם ואמר ויברך אלהים ולא זכר השם המיוחד לפי שבדין שיצחק יתברך במקום אביו לשלמותו וזכר שישב עם באר לחי רואי. ובעבור שרצה הכתוב לספר עניני יצחק ותולדותיו הקדים תולדות ישמעאל ושהיו שנים עשר נשיאים ולא מלכים. וזכר ג"כ בפרשה הזאת תולדות בני קטורה וכן תולדות ישמעאל בקוצר גדול כי לא היתה הכוונה האלהית להרחיב בהם והתחיל בתולדות יצחק והסתעפות זרעו כמו שיתבאר ובזה נשלם מה שראיתי לבארו מהסדר הזה: