יוסיפון/פרק ה

לפי דפוס ונציה ה'ש"ד (~1544) ואמסטרדם ה'תפ"ג (~1723)

ויהי כשבת דָּרְיָוֶשׁ המלך על כסא המלוכה, וישאל על דניאל איש חמודות עבד יי לראות חכמתו ולדעת עצתו. ויביאו את דניאל לפניו, ויחקרהו וינסהו, ויָּבֵן בו שבעתים כשמע אשר שמע עליו וישמח, ויאהבהו מאד וישימהו לו ליועץ ולמשנה כאשר היה לפנים.

ויהי היום, ויחוֹג דריוש חג בֵּל אלהי בָּבֶל. ויכן המלך את המנחה להקריב אל בֵּל, וזה משפט מנחתו: פר אחד, ועשרת אֵלים, ומאה בני יונה, ומאה כבשים, ושבעים ככר מעוג מאפה, עוגה לחם שלחנו ועשרה כדי יין למערכת שלחנו. כה היה משפטו ליום. ויהי היום, ויערכו השלחן לפני בֵּל. ויאמר המלך לדניאל: "מי יתן והאמנת בהדר בֵּל, האלוה הגדול אשר לנו, אשר יאכל כמערכת השלחן הזה!" ויען דניאל אל המלך לאמר: "אל נא יסיתך ואל נא יפתה לב המלך בדבר הזה בְּבֵל, כי הֶבֶל תוהו הוא ורוח אין בו, כי מעשה ידי אומן הוא, איככה יאכל ואיככה ישתה? רק כהניו הם האוכלים את מערכת שולחנו ועולותיו. ועתה, אם תשמע לי להסגיר את כהניו בידי, ואני אגיד את עָרְמתם ואת עשייתם אשר מפתים אותך ועַמְּך להשתחוות להבל ותוהו." ויאמר לו המלך: "לו יהי כדברך."

ויצו דניאל, ויסגרו את דלתות ההיכל אשר לבֵל ואת שעריו בלתי השער אשר בא המלך. אז אמר דניאל: "הגישו אלי האפר!" ויפרשו את האפר על פני רצפה אשר להיכל בֵּל, והכהנים לא ידעו מה דניאל עושה. ויהי ככלותם לעשות כן, ויצא המלך ודניאל מן השער אשר באו בו המה ונעריהם, ויצו ויסגרו את השער. ויחתום המלך את השער בטבעתו ובטבעת דניאל וילכו אל בית המלך וילינו.

ויהי בבקר, וישלח המלך לקרֹא לדניאל לראות ולדעת מה פעל בֵּל. וילכו עד שערי ההיכל וימצאו את החותמות אשר חתמו, ויאמר המלך לדניאל: "היש עָוֶל בחותמות האלה?" ויען: "לא". ויצו להסיר ויסירו, ויפתחו את השער, ויראו את השלחן והנה נֶאֱכל כל אשר ערכו עליו – מלחם ועד בשר, ועד יין כי נשתה. ויהי כראות המלך, ויפול ארצה נֹכח בֵּל ויאמר: "גדול שמך בֵּל, ומי כמוך בכל אלהי הגוים בגבורה!" ויענהו דניאל לאמר: "אל נא תאמר כן, הבט נא אל האפר אשר פרשנו על רצפת הבית סביבות השלחן וראה את מדרכות העקבות האלה – למי המה? כי הם אוכלי שולחן בֵּל." ויבט המלך, והנה עקבות אנשים ונשים ונערים וטף.

וישלח ויתפוש את שבעת הכהנים משרתי בֵל, וישבע להם המלך: "אם לא תגידו לי האמת – דעו כי מות תמותו!" ויגידו לו האמת, ויראוהו את המבואות האפלות אשר בָּהֵמה באים אל בֵּל לילה ואוכלים את מערכת שולחנו. וידע המלך את ערמתם ויצו ויהרסו את היכל בֵּל עד בלי נשאר מאומה.

וגם בימים ההמה, היה לכשדים אלוה תעתועים והוא תנין גדול, יושב במערה אחת. והיו מערכים לו מנחה ובאים לילה להשליכה אל התנין, והוא היה יוצא לקראת המנחה, ויפתח את פיו כמשפטו, וישליכוה אל פיו ויבלענה. ויגבה לרום – כמעט רוצה לצאת מן המערה. ויאמרו השרים אל המלך: "הגם על האלהים הזה, אשר הוא אלהים חיים, יוכל דניאל לתעתע כאשר עשה לבֵל ולכהניו ומזבחו ושולחנו וישבות את עבודתו? ומדוע לא יתגרה באלהים הזה אשר הוא אלהים חי? כי אם יתגרה בו – עתה ינקום לנו את נקמת בֵּל והיכלו וכהניו."

אז אמר המלך לדניאל: "שמע נא דניאל והאזינה לי, ואדברה לך. הגם על התנין האלוה הזה תערים מחשבותיך להכחידו, כאשר עשית לבֵל אשר אין רוח חיים בו? הלא זה אל חי גבור וחזק, ומי יתיצב לפניו להרע לו?" ויען דניאל אל המלך לאמר: "אל נא יִתעה המלך גם בזה, כי חיה היא – נכבשת תחת ידי אדם ואין בה רוח אלהים. ועתה אם תרשני אדני המלך, גם התנין הזה אני אכנו ואמיתנו – בלי חרב ולא חנית ולא מלחמה. כי שרץ חיה הוא השורץ על הארץ, ויתן יי אלהינו מורא האדם על כל נפש חיה הרומשת והשורצת על פני כל הארץ, ליראה אותו ולפחד מפניו, כי בצלם אלהים נברא הא��ם לתת מוראו על הכל (לפי בראשית א כז–כח ושם ט ב–ו). ועתה, אם ייטב בעיניך, הרף ממני ואכנו ואאבדנו כאחד מן הפסילים אשר אבדתי, רק אל תמשיל בי שריך להרע לי." ויאמר לו המלך: "לך ועשה כן אם תוכל, ואל תירא."

וישמחו כל השרים מאֹד באמור המלך לדניאל להתגרה בתנין, כי אמרו: 'עתה יאבד דניאל, כי לא יוכל להתיצב נכח התנין.'

וילך דניאל מאת פני המלך, ויעש כלי ברזל כמסרקי הפשתים, וידבק גביהם גב על גב פנימה, וקוציהם פונים חוצה מסביב, לשוטים צ"ל לטושים מושחזים וחָדודים מחודדים. ויגולל עליהם כל מיני המאכלים – חלב ודשן וכל מיני שומן, וגם ארוחת גפרית ושרפה נתן בו עד נעלמו קרני הברזל והחרוצים, ויהי כמראה תבנית המנחה. וישליכה דניאל אל פי התנין, והתנין אץ לבַלְּעָהּ ולקבלה בתַאֲוַת נפשו. ויהי בבואה אל פיו – ותרד אל חדרי בטנו, וימס החלב והדשן מעל לקוצי הברזל, ויבאו ראשי החרוצים המחודדים במעי התנין וינקבום. ויחֶל התנין ויכשל וימת לעת מחרת.

ויהי לשלשת הימים, ויבֹאו הכשדים והבבליים לדרוש את התנין כמנחת יום ביום ואיננו כי מת, רק עלה הבאוש מן המערה. ויֶּחֶזְקוּ לָבֹא אל המערה והנה אלהיהם מת נפוח נבאש. ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד על דניאל, ויאמרו: "מה זאת עשה דניאל היהודי לשני אלהינו אשר הכחיד, ויך את בֵּל וגם את התנין! ועתה, אם יסגירהו המלך בידנו יומת, ואם לא – ידוע יהיה למלך כי לא יחיה." וישמע המלך כי קשרו עליו עַם הארץ, וישלח ויך את גדוליהם ואת שריהם עִם הקמים על דניאל לפי חרב.