יבמות קכא א

אבל אישתהו מיתפח תפח. פי' ואפי' בתוך שלשה אין מעידין אלא בדחזיוה בשעתיה לאלתר קודם תפיחה כלל.

והני מילי דכי אסקוה חזיוה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח:    ואפילו ראוהו תוך שלשה, דכשעולה מן המים ומתוך ששהה ונרטב במים, כשהוא עולה ליבשה מיד נתפח. ואף על פי שמכירין פניו וחוטמו, דלמא נדמה להם כך ואינו, דשמא אחר היה ונשתנה צורתו ונדמה להם זה. ונראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא ישתהא כלל אלא שראו אותו בשעה שהעלוהו מן המים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (שם) ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן המים שעות ונתפח אין מעידין עליו. נראה מדבריו שאין צריך להיות שם ממש כשהעלוהו מן המים אלא לזמן מועט כשעה חדא. ומיהו מ"ש ונתפח דמשמע כשנתפח אבל אם לא נתפח מעידין עליו. אינו נראה כן מלשון הגמרא מדאמרינן אבל אשתהי מתפח תפח, דמשמע דמסתמא אמרינן אין מעידין עליו שאני אומר תפח ואינו ניכר. ובפלוגתא דר' יהודה דמתניתין ורבנן, הלכה כרבנן דרבים נינהו ולעולם אין מעידין עליו ביבשה אלא תוך שלשה ימים ומעידין עליו לעולם תוך שלשה ודוקא על פרצוף פנים עם החוטם.

וראיתי בתוס' (לעיל קב, א ד"ה אין) שכתבו בשם ר"ת והיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף, אבל אם כל גופו שלם אפילו אין פדחת וחוטם, ניכר הוא היטב על ידי סימני הגוף, ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי, אבל על ידי טביעות עין ניכר היטב כיון שיש כל גופו [ואפילו] אחר כמה ימים. והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפילו לאחר כמה ימים, מעידין עליו כי אינו משתנה כל כך. ודבר ידוע הוא שניכר אפילו לאחר כמה ימים. ואינו מחוור בעיני דאם איתא מתניתין דקתני אלא על פרצוף עם החוטם, דוקא בשאין גופו שלם. וליתא דהא מתניתין סתמא קתני דמשמע אפילו בגופו שלם. ועוד דאם איתא מאי שנא פרצוף פנים וחוטם דנקט, הא בשהגוף שלם מעידין אפילו על גופו. ואם לומר שבזמן שמעידין על פרצוף פנים אין סומכין בו אלא אם כן יש עמו החוטם, אבל מכל מקום מעידין אף על הגוף. לא היא דאם כן הו"ל למתני מעידין על פרצוף פנים ואין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, משום דאכתי לא אשמועינן דמעידין על פרצוף פנים כלל. ועוד דממאי דקא מסיק מתניתין ואפילו סימנין בגופו ובכליו משמע דעיקר מה שמעידין על המת קתני, כלומר אין מעידין על המת לעולם אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ומיהו ודאי אם מעידין על סימנין מובהקין שבגוף שפיר דמו, משום דלא פליגי בגמרא אלא בשומא, וכדמשמע נמי בריש פרק האשה שלום (דף קא.) דאמרינן התם הכא כגון דקאמרי אסוקינהו לקמן וחזינהו לאלתר וקא אמרי סימני דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימני הוא דקא סמכי. כלומר אסימנין מובהקין.

ומאי דקאמרי נמי דהיכא דאינו נחבל בפנים נראה דדבר פשוט הוא שיולכו להכירו אפילו אחר כמה ימים ומעידין עליו, גם זה אינו מחוור בעיני. חדא מדקתני במתניתין אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואין מעידין אל עד שלשה ימים, משמע ודאי דאף על פי שלא נחבל בפנים אלא שפרצוף פניו וחוטמו שלמים כתקנן, אפילו הכי אין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים. ועוד דאמרינן בגמרא ואי אמרת ר' יהודה לחומרא פליג אינהו דעבוד כמאן, כלומר דהא אפילו רבנן דמקילין לא אמרו אלא עד שלשה ואינהו עביד לבתר תלתא ולבתר חמשה, ואם איתא מאי קושיא דהא התם לא נחבל בפניו וגופו שלם הוא ודלמא הכירוהו בפרצוף פניו ובגופו שלם. אלא ודאי משמע דלרבנן לעולם אין מעידין אלא עד שלשה בין נחבל בין שלם הא לאחר שלשה לא, שאף על פי שנדמה להם זה חיישינן דלמא מתפח תפח ונשתנית צורתו, ונראה להם שהוא ראובן ואינו אלא שמעון. והיכא דאשכחוהו ותשתמודעהו ולא ידעי אי תוך שלשה ימים או אחר שלשה ימים הוא, איכא למימר דאין מעידין עליו דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ואיכא למימר דכיון שמכירין אותו ואין אנו יודעין אם נתפח אם לא, ואם נשתנית צורתו אם לא, מסתמא כיון שבדקוהו והכירוהו בטביעות העין חזקה זה הוא. אלא שחששו חכמים שמא נתפח ונשתנית צורתו לפי שרוב מתים משתנים לאחר שלשה. ודוקא בשנודע שעברו עליו שלשה, הא מתסמא כוליה האי לא נחמיר דהוה ליה ספיקא בחששא דרבנן ולקולא. ולישנא דמתניתין מכרעא לחומרא דקתני אין מעידין אלא עד שלשה ימים ולא קתני כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו. וצ"ת. אבל בתוס' (ד"ה אין עי"ש ובתוס' הרא"ש) מצאתי כלשון הזה ויכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך שלשה ימים. ואינו נ"ל כמו שכתבתי. וגם הם לא אמרו אלא בדאפשר. ומקצת ספרים מצאתי שכתוב בהם כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו. ונ"ל שזו גירסא נכונה ושמעינן מינה דדוקא לאחר שלשה, הא סתמא מעידין עליו. וצ"ת.

מתניתין. מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא:    מסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא אחד מאבריו, או אפילו כל גופו בלא ראשו, אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר, ורגל זה מאדם אחר היה. והראיה ההוא דאיתלי נורא בגננא ואשתכח גברא חריכא פסתא דידא דשדיא ואפיו הכי חיישינן דלמא איניש אחרינא הוא דאתא לאצוליה וההיא פסתא מיניה הות ומשום כסופא ערק. ועד כאן לא פליג התם רבא אלא משום דאמרה אתתיה חזו גבראי כדאיתא התם, ועוד מעשה דשני תלמידי חכמים דאסיקנא התם דאסקוה וחזיוה, הא לאו הכי אמרינן הני אזל לעלמא ואתו אחריני וכדמוכח התם בעובדא דשומשי. ודברים פשוטין היו נראין לי (בכת"י: ודברים פשוטים הם) אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' גירושין הט"ז) שכתב אם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין אשתו ע"כ. ושמא בשלא נתעלם מן העין עד שעלה רגלו בידם קאמר.

מאי בינייהו פי' לאו דפליגי הני לישני דהא תרוייהו אמרינהו ר' הושעיא בדרך איבעי' אימא אלא דבעי' למידע מאי דנפקא לן בין תרוייהו פירוקי שלשלהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו פי' וכיון שהם שלשלהו ועלה בידם רגלו ודאי רגלו הוא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה ליה והעלה רגל א' מן הארכובה ולמעלה אין מעידים עליו אא"כ יש לו בהם סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא וכדמוכח מעובד' דההוא חרוכא ומההוא דשני ת"ח דאסיקנא התם דאסקוה וחזיוה הא לאו הכי אמרי' אחריני נינהו ומיהו אם ראו סימן מובהק בידו או ברגלו או בא' מאבריו ונחתך ממקום שעושה טרפה אין להם סימן גדול מזה וההיא דאתלי נורא בי גלאי ואשכחו פסת' דידיה דשריא לפי שהכירו שהיתה ידו ובאו להתיר אשתו אלא דחייש ר' חייא דילמא פסת' דידיה בלחוד או איהו כרתה וערק משו' כסופא וז"ב וזהו מה שכ' הרמב"ם ז"ל שאם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלו ממנו אבר שמשיאין את אשתו ומדקאמר מרן ז"ל והעלו ממנו אבר נר' שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו כנ"ל:

איבעי' להו ר' יהודה בן בבא לקולא פליג פי' דיש מקומות ושעות שמעידין עליו לאחר ג' ימים או לחומרא פליג פי' ואפי' תוך ג' ימים יש מקומות ושעות שאין מעידין עליו:

ת"ש דההוא גברא עד ואנסבה רבא לדביתהו לבתר ה' ימים ופרקי' דשאני מיא דצמתי מכה כלומר ואין הפרצוף משתנה בו אעפ"י ששהה יותר מג' ימים במים ונרא' דה' ימים לאו דוקא אלא ה"ה אפי' זמן מרובה כל שהוא במים אינו משתנה מן הסתם ובירושלמי עשו מעשה לאחר י"ז ימים והכא בגמרי' מעשה שהיה כן היה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל אבל יש מחמירין ואומרים דה' יומי דוקא:

וה"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה פי' והלשון מוכיח שלא שהה כלל אחר שהיה ��יבשה אבל אם שהה במים ג' ימים ושהה אפילו שעה אחד אחר שעלה מן היבשה אין מעידים עליו והכי אמרינן דאי אשתהי מתפח תפח ומשתנה וכסבורי' שהוא ראוב' ואינו אלא שמעון ואין מעידין עליו לאחר שעה אחת ומדאמרי' מתפח תפח ולא אמרי' האי אתפחי נתפח שמעי' שאפי' אין אנו מכירין בו שנתפח אין מעידים עליו כי שמא נתפח ואינו ניכר ואע"פ שאינו נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל:

מטעה טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ולפום מאי דאמרי' לק' דמים שאין להם סוף חיישינן למחילה של דגים ה"נ טעה בהא דה"ל למיחש למחילה של דגים ואינו נר' לומר דההיא נמי בכלל טעותיה דקאמר הוא סבר דכיון דקוו וקיימי לא חיישי' להו למחילה של דגים דבהא ודאי לא הי"ל לטעות בזה דבשלמא לחשבה כמים שיש להם סוף לענין שלא לחוש שהשליכוהו המים במקום אחר כיון דקוו וקיימי במקום הזה קרוב הוא לטעות אבל לענין מחילה לא היה לו לתלות משום דמקוו קוו אבל נר' דלא שמיע להו ברייתא דלקמן:

ר' יהודה [ב"ב] אומר לא כל האדם כו איבעי' להו ר' יהודה לקולא פליג או לחומרא פליג פי' להקל ולהוסיף יותר על ג' ימים או החמיר שיש לך אדם ומקום שחי (מדידי') רק עד ג' ימים. ת"ש דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוה בר הדיא בתר תלתא יומי ואנסבי רב דימי מנהרדעא לדביתהו ותו ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגירשא דשביסתנא ואנסבוה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא לבתר ה' יומי אי אמרת בשלמא לקולא פליג אינהו דעבדי כר' יהודה אלא אי אמרת לחומרא פליג אינהו דעבידי כמאן. שאני מיא דצמתי והאמרת מיא מרזי מכה ה"מ היכא דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה מיא צמת צמתי וה"מ דכי אפקוה חזיוה בשעתיה אבל אי אישתהי מתפח תיפח. פי' משתנה צורתו אחר שהעלוהו מן המים אם יאחר מעט:

מתניתין נפל למים בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף אשתו אסורה אר"מ מעשה בא' שנפל לבור הגדול ועלה לאחר ג' ימים אר"י מעשה בסומא א' שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם ושיאו נשותיהן. ושוב מעשה באסיא בא' ששלשוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מן הארכובה. ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעהל תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא. פי' ר"מ סבר אע"פ שיש להן סוף אשתו אסורה ואע"ש ששהו כדי שתצא נפשו מפני שאדם שוהה במים יום או יומיים ויותר וניצול. ומעשה בא' שנפל לבור הגדול וכו' ובור מים שיש להן סוף הוא וחיה ג' ימים ולא מת. ור' יוסי מחלק בין מים שיש להן סוף ומים שאין להן סוף דבסומא ומושכיו שירדו במערה כיון שיש להם סוף התירו חכמים נשיהו כששהו בכדי שתצא נשמתם. ובמים שהוא מים שאין להם סוף אסרו חכמים אס"פ שעלתה רגל בידן אם עלה מן הארכובה ולמטה שי"ל יכול הוא לחיות ועלה מצד אחר שלא נוכל לראותו כשיצא משם:

ת"ר נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף אשתו אסורה דברי ר"מ. וח"א מים שיש להן סוף אשתו מותרת שאם עלה משום הי' רואהו אלא ודאי מת. ומים שאין להן סוף אשתו אסור השמא מצד אחר עלה ולא ראוהו. וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ה"ד מים של"ס אמר אביי כל שעמוד ורואה מד' רוחותיו ההוא גבר' דטבעי באגמי דסמקי אסבה רב שילא לדביתהו א"ל רב לשמואל תא וזמתיה א"ל נשלח לי ברישא שלחו ליה מים שאל"ס אשתו אסורה או מותרת שלח להו אסורה ואגמא דסמקי מים שיש להן סוף הוא או מים שאין להן סוף שלח להו מים שאין להן סוף ומר מ"ט עביד הכי א"ל מיטעא טעאי אנא סברי כיון דקוו יקיימי [משולס"ה ול"ה כיון דא"ג אומר גלי אשפלו]. תושלב"ה