טור מנוקד אבן העזר קעח

המקנא לאשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאה, בזמן שבית המקדש קיים מביאה אל הכהן ומשקה אותה מי המרים ונבדקת על ידן, אם נמצאת טהורה מותרת, אבל אסורה לעולם עד שתיבדק, כי רק ההיתר תלוי בהשקאת המים בזמן הבית, אבל באיסור אחר הסתירה אינו תלוי בזמן הבית, שאפילו אי אפשר להשקותה כמו בזמן הזה, או שאינה ראויה להשקותה, שיש דברים רבים שמונעים השתייה, ויש נשים רבות שאינן ראויות להשקות, כולן אסורות. ובכאן אין רצוני להאריך לא בדברים המונעים לה השתייה, ולא בנשים שאינן ראויות לשתות, כיון שכולן אסורות, ובלבד שיהא הסתירה והקינוי כראוי.

[הקינוי]

כיצד הקינוי? - אומר לה בפני שנים "אל תסתרי עם איש פלוני", אפילו הוא אביה או אחיה או עכו"ם או שחוף, פירוש שאינו מתקשה ואינו מוליד. והוא שיהיה גדול. אבל אם אמר לה "אל תסתרי עם פלוני" והוא קטן, או עם בהמה לא הוי קינוי. ומקנא לה בין אם היא ארוסה, או נשואה, או זקוקה ליבם.

כתב הרמב"ם: קטנה שהשיאה אביה, אם זנתה לרצונה אסורה לבעלה לפיכך מקנאין לה, ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה, אבל קטנה בת מיאון אין מקנאין לה לפי שאין לה רצון לאוסרה על בעלה, ואפילו אם הוא כהן אינה נאסרת עליו. והראב"ד השיג עליו וכתב: והלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא, ועוד התראה לקטנה אינה התראה שאין לה דעת, אלא אם זנתה אסורה ודאי לבעלה כהן, ולא מצאתי הפרש בין קטנה לקטנה לענין פיתוי לומר בת מיאון אין לה רצון ויתן הצער כמו אנוסה, אלא כולן שוין להתפתות בקלות הדעת. עד כאן.

[הסתירה]

וכיצד היא הסתירה? - שנסתרה בפני עדים עם פלוני שקינא לה עליו, ושהתה כדי טומאה שהיא שיעור כדי לצלות ביצה ולגומעה. קינא לה משנים, שאמר לה "אל תסתרי עם פלוני ופלוני", ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה, אפילו הם שני אחים, או אביה או אחיה, אסורה עד שתשתה. אמר לה בפני שנים "אל תדברי עם פלוני" - אין זה קינוי, ואפילו נסתרה עמו ושהתה עמו כדי טומאה, מותרת. או אמר לה "אל תסתרי עם פלוני" ודברה עמו בפני עדים - מותרת, שאין זו סתירה. וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה ולא קינא לה בפני עדים - מותרת, שאין אוסרין על הייחוד אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה, אלא אם כן קינא לה תחילה בפני שנים. ומכל מקום לא תתייחד אשה עם אנשים כדפרישית לעיל באיסור ייחוד.

כתב בספר המצוות: לא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה "אל תסתרי עם פלוני", דשמא הלכה כרבי יהודה דאמר קינא לה בינה לבין עצמו שלא בפני עדים הוי קינוי, ועכשיו אין מי סוטה ותיאסר עליו לעולם.

[עדות הסתירה]

בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עם אותו שקינא לה עליו ושהתה כדי טומאה, אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו, יוציאה ויתן כתובה, ואם לאו, מותרת לו. ואם הוא בעצמו ראה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה - הרי זו אסורה עליו ויו��יא ויתן כתובה, שאינו יכול להשקותה על פי עצמו. לא קינא לה ובא עד אחד ואמר לו 'זנתה' והוא שותק - אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים, יוציאה ויתן כתובה, ואם לאו, מותרת לו.

כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה על אחד שהוציא קול על אשתו שזנתה ואמר שנתברר לו הדבר, ואחר כך אמר אינו אמת אלא שמחמת הכעס שהכעיסתו הוציא עליה קול זה, אם נתן אמתלא לדבריו מותרת לו, ואם לאו אסורה לו. עד כאן.

שמע העם מרננים אחר הקינוי והסתירה, עד שהנשים נושאות ונותנות בה שזנתה מהאיש שקינא לה עליו, אסורה ויוציאנה ויתן כתובה.

[מחילת קינוי. קינוי על ידי בית דין]

בעל שמחל על קינויו קודם סתירה - קינויו מחול, וכאילו לא קינא. אבל לאחר סתירה - אין קינויו מחול. גירשה - הרי זה כאילו מחל לה, ואם החזירה, צריך לקנאות לה פעם אחרת.

ואלו שבית דין מקנאין להם - מי שנתחרש בעלה או נשתטה, או היה במדינה אחרת, או שהיה חבוש בבית האסורין. ולא להשקותה, אלא להפסידה כתובתה. כיצד? - שמעו בית דין שהעם מרננין אחריה, קוראין לה ואומרים לה "אל תסתרי עם פלוני". באו עדים אחר כך שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה, אוסרין אותה על בעלה לעולם, וקורעין לה כתובתה, וכשיבוא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורין, יתן לה גט, ואינו יכול להשקותה שהרי לא קינא.

[עדי טומאה]

בא עד אחד והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה, אינה שותה ותצא בלא כתובה. אפילו עד הטומאה הוא עד אחד מעדי הסתירה, ואפילו עבד או שפחה או אשה או קרוב כשר לעדות זה. ואפילו נשים ששונאות זו את זו מעידות זו לזו לומר שנטמאה, ונאמנת עליה לאוסרה על בעלה ושלא להשקותה, אבל לא להפסיד כתובתה, אבל נוטלת כתובתה ויוצאה.

בא עד אחד ואמר שנטמאה, ואחר כך בא עד אחר ואמר לא נטמאה - אין שומעין לאחרון, שעד אחד בטומאת סוטה כשנים ואין דברי האחרון דוחין דברי הראשון שהוא כשנים.

באו שנים כאחד, זה אומר 'נטמאת' וזה אומר 'לא נטמאת', או שבא אחד ואמר 'נטמאת' ואחר כך באו שנים ואמרו 'לא נטמאת' - הרי זו שותה. פירוש, בשעה שאתה אומר נטמאת ידענו שלא נטמאת, לפיכך שותה שנתבטלו דברי האחד ואוקמה אחזקת ספק.

בא עד אחד כשר ונשים רבות כאחד, העד הכשר אומר 'נטמאת' והנשים אומרות 'לא נטמאת' - הרי זו שותה, שעד אחד כשר ורבים פסולים כמחצה על מחצה דמי.

היו כולם פסולים, הולכין אחר רוב דעות. כתב הרמב"ם: כיצד? - שתים אומרות 'נטמאת' ושלש אומרות 'לא נטמאת' - הרי זו שותה. שלש אומרות 'לא נטמאת' וארבע אומרות 'נטמאת' - אינה שותה. היו מחצה על מחצה - הרי זו שותה. עד כאן.

כל שאינה שותה מפני עדי טומאה, אסורה לעולם ותצא בלא כתובה.

כתב בה"ג[1] שאין מוציאין על ידי עדי טומאה עד שיראה כמכחול בשפופרת. ורבינו חננאל כתב שאין צריך רק שיראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגין כדרך מנאפין, וכן פסק רב אלפס ביבמות פרק כיצד. וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ומת, אינה נוטלת כתובתה.

[האיסור לבועל]

כל שאסורה לבעל משום קינוי, אסורה לבועל. לפיכך האידנא שאסורה לעולם אחר קינוי וסתירה, אסורה גם כן לבועל, ואם ניסת תצא.

ואם אין עדי טומאה אלא עדי כיעור, פירשתי למעלה בסימן י"א.

כתב רבינו תם: ישראלית שהמירה ונשאת לעכו"ם, ושוב חזרה בתשובה ונתגייר העכו"ם עמה, וגירשה בעלה, שמותרת לגר שנתגייר עמה. וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ואף על פי שבודאי אסור[2] לבעל מותרת לעכו"ם.

[איך ראוי לקנאות]

כתב הרמב"ם: מצות חכמים היא על בני ישראל לקנאות לנשותיהן שנאמר "וקינא את אשתו", וכל המקנא לאשתו נכנסה בו רוח טהרה. ולא יקנא לה מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה. ואם עבר וקינא לה מתוך אחד מאלו הדברים, הרי היא קינוי. ואין ראויה[3] לקפוץ ולקנאה בפני עדים תחילה, אלא בינו ובינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסירה ממכשול. וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד עד שידע שהם שלמים מכל חטא, נקרא חוטא שנאמר "ופקדת נוך ולא תחטא".

נשלם ספר אבן העזר. בעזרת האל העוזר.