טור חושן משפט שמח

אסור לגנוב אפילו כל שהוא אפי' דרך שחוק ואפי' ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך וכל הגונב אפי' ש"פ עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם: אחד הגונב מישראל בין קטן בין גדול ואחד הגונב מעיבד כר"ם שגניבתו אסור: אבל מעותו של כותי היה מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם:

ואיזו גנב כגון הלוקח בסתר ואפי' רואין אותו כיון שמטמין עציו להסתיר דבריו נקרא גנב. וגזלן זה הלוקח בגלוי ובחזקה: ומשעה שמשך הגניבה נעשה עליה גנב בד"א שמשכה חוץ מרשות הבעלים אבל כל זמן שהיא ברשות הבעלים אינו חייב עד שיגביהנה:

ואם הכניסה לרשולתו אפי' לגגו חצירו וקרפיפו אם היא משתמרת חייב אע"פ שלא משכה ולא הגביהה ומה משלם הגנב כפל דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' שנים ישלם וכל דבר נתרבה לענין כפל ומוסף עליהם שור ושה שאם טבחם או מכרם משלם ד' תחת השה וה' תח השור:

בד"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם הודה מעצמו אינו משלם אלא הקרן דכתיב אשר ירשיעון אלהים ודרשינן פרט למרשיע את עצמו ואפילו מודה מקנס ואח"כ באו עדים פטור ובלבד שמחייב עצמו בקרן כגון שהודה שגנב וטבח או מכר שנמצא שחייב עצמו בקרן ואח"כ באו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב והודה שטבח ומכר ואח"כ באו עדים שטבח ומכר חייב ד' וה' ומיהו אין מודה בקנס פטור אלא דוקא בפני ב"ד ובמקום ב"ד אבל הודה בפני ב' או אפילו בפני ג' חוץ מבית דין אינו מועיל להפטר מקנס: לפיכך האידנא שאין לנו בית דין הראויין לדון דיני קנסות אין מועיל שום הודאה ליפטר מקנס:

ואלו התשלומין בין קרן בין כפל אם יש לו מטלטלין גובין מהם ואם אין לו מטלטלין אלא מקרקעי יורדין להן וגובין מהעדית שלו כשאר נזקים ואם אין לו מקרקעי ולא מטלטלין בזמן שהיובל נוהג דבר תורה מוכר את עצמו ומשלם לזה את הקרן אבל בזמן הזה אינו נמכר שאין תורת עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

שאלה לגאון מי שנחשד בגניבה ואין עליו עדים ויש עליו עדים על גניבה אחרת קודם לכן מה דין יש עליו. תשובה כך ראינו שאין עליו לא דין ולא מלקות שלא צותה תורה מלקות אלא בשני עדים אלא גוזרן עליו בגזירה בס"ת ובשופרות וכן הלכתא:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שאמר לשמעון הברחת ממוני השיבו שמעון ראית זה א"ל ראובן לא אלא כך אני סבור שוב בירר ראובן דבריו שאשתו לקחה חפצים מביתו השליכתם דרך חלון לחצר אחרת ושמעון סייע לאשתו להוליכן משום שהיא אחותו וכתבת שחייבת לשמעון שבועה שלא גנב מאומה ושאין בידו כלום מראובן. תשובה מן הדין לא היה לך לחייב לשמעון שבועה דכיון שא"ל ראובן לא ראיתי אבל אני סבור שגנבת הו"ל טענת שמא ואין נשבעין על טענת שמא אא"כ אמר ברי לי שמנה לי בידך או עבדי גנבת ואף על מה שסייע לאשת ראובן להוליך הבגדים אין לחייבו כי מיד שהגביהה החפצים ע"ד לגנבם קנאתם אפילו ברשות הבעלים וכיון שנתחייבה בהגבהתם תו לא מיחייב שמעון במה שסייע להוליכם והא דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה היינו דוקא כשהשני גזלם מהראשון דכיון שלא נתייאשו הבעלים הוה כאילו גזלן מהבעלים אבל הכא שלא בא לגנוב אלא לסייע לאחותו והיא כבר קנאתם בהגבהה לא מיחייב דגנב אין כאן שלא נתכוין לקנות בהגבהתו ועוד כיון שאין לראובן עדים שלקחה אשתו החפצים אם היתה אומרת ודאי לקחתי אבל היו שלי שהופקדו אצלי היתה נאמנת והיאך יתחייב במה שסייע לה להוליכם ואין לומר נהי שאין ראובן יכול להוציא מיד אשתו כיון שאין לו עדי גניבה מכל מקום שמעון שראה וידע שאחותם גנבתם מבעלה יש לו להחזיקה בתורת גזלנות שהרי החוטף חפץ מחבירו בפני עדים לאו כל כמיניה לומר אין חטפי ודידי חטפי הא ליתא שהרי טוען שמעון שבדין לקחה החפצים:

ועוד אני אומר אם ראה ראובן ששמעון נכנס לבית לוי וגנב חפץ א' ובא אותו חפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין לוי יכול להוציאו ממנו בדין ולא דמי לשומר אבדה שצריך להשיבה ליד בעלים כיון ששמעון אומר שמן הדין נטלה מבית לוי מחמת תביעה שיש לו עליו ואם היה ראובן מחזירו ללוי יהיה שמעון ין עליו כל ימיו ואם יתפוש שמעון משל ראובן לא היה מחזירו לו אין ראובן חייב להציל ממון לוי בממונו:

ששאלת ראובן תבע לשמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציאן מרשותו והשיב שמעון אמת היה שהוצאתים אבל כך היה המעשה שבקשני קרובתי כלתך להוציאם כי לא יכלה שאתם ולא ידעתי של מי היו שלה או שלך וגם לא לקחתים ולא הגבהתים ממקומך אך היא הגביהתם ונתנתם לי וטרחתי בשבילה ונתתים לאביה. תשובה שמעון חייב להחזיר הספרים כי מה היה לו ליכנס לחדרו ולהוציא ספרים שלא מדעתו כי כל המונח בביתו של אדם הוא בחזקת שלו וגם ניכר הדבר שכיון לסייע לקרובתו לגזול חמיה ומה שטוען שהיא הגביהתם ונתנתם לו מ"מ הרי טוען שהיו כבדים ולא יכלה שאתם וכיון שלא יכלה להוציאם משם אם לא שסייעה הוה ליה כאילו הוציאם הוא ויגבה ראובן ממי שירצה מכלתו שהודתה לו שהם ברשותה ואם ירצה יגבה משמעון:

אסור לגנוב אפי' כל שהוא כ"כ הרמב"ם ז"ל בריש הלכות גניבה וכתב ה"ה מפורש פרק ד' מיתות (כז.) ודין פחות משוה פרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין: ומה שאמר ואפילו על מנת לשלם הכל אסור בריש פרק איזהו נשך (סא:) בברייתא יליף מקרא לא תגנובו על מנת לשלם תשלומי כפל ופרש"י ע"מ לשלם כפל שרוצה לההנותו ויודע בו שלא יקבל וקאמר תו בברייתא לא תגנוב על מנת למיקט ופרש"י למיקט. לצער ואיפשר שמ"ש רבינו על מנת להחזיר היינו ע"מ למיקט ומ"ש על מנת לשלם היינו לשלם תשלומי כפל:ומ"ש הכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך כ"כ הרמב"ם שם:ומ"ש וכל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו וחיי לשלם כ"כ הרמב"ם בתחלת הלכות גניבה וכתב ה"ה דין שוה פרוטה נתבאר בהרבה מקומות מהם פרק ד' מיתות (נז.):

ומה שאמר אחד הגונב מישראל בין קטן בין גדול כ"כ הרמב"ם ז"ל שם: ומה שאמר ואחד הגונב מעובד כו"ם שגניבתו אסור כ"כ הרמב"ם ז"ל וכתב הה"מ בפ' הגוזל ומאכיל (קיג.) דגזל העכו"ם אסור וה"ה לגניבה ואיתא בשאר דוכתי עכ"ל:

ומה שאמר אבל טעותו של כותי היה מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם בפ' הגוזל ומאכיל (שם.):

ואיזהו גנב כגון הלוקח בסתר ואפילו רואין אותו כיון שמטמין עצמו להסתיר דבריו נקרא גנב וגזלן זה הלוקח בגלוי ובחזקה בפרק מרובה (עט:) אמר רבי אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' וכיון דראוהו גזלן הוא כיון דקא מטמר מינייהו גנב הוא ואלא גזלן ה"ד א"ר אבהו כגון בניהו בן יהוידע שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו ורבי יוחנן אמר כגון בעלי שכם. וז"ל הרמב"ם בתחלת הלכות גניבה איזהו גנב זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין וכן כל כיוצא בזה אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן לפיכך לסטים מזויין שגנב אינו גזלן אלא גנב אף ע"פ שהבעלים יודעים בשעה שגנב והראב"ד השיגו וה"ה הליץ בעדו:

ומשעה שמשך הגניבה נעשה עליה גנב בד"א שמשכה חוץ מרשות הבעלים אבל כל זמן שהיא ברשות הבעלים אינו חייב עד שיגביהנה משנה בפרק מרובה (שם) היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת חייב ופרש"י הגביהו אפי' ברשות בעלים שהרי הגבהה קונה בכל מקום:

ומ"ש ואם הכניסו לרשותו אפי' לגגו חצרו וקרפיפו אם היא משתמרת חייב וכולי דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' שנים ישלם בפ"ק דמציעא (י.) תניא בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו קרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מכל מקום:ומ"ש אם היא משתמרת נתבאר לעיל סי' רס"ח סעי�� ו': כתב המרדכי פ"ק דמציעא אם אמר לחבירו קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי ונמצא שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריות השור במשיכת השליח: ומה שאמר וכל דבר נתרבה לענין כפל בריש פרק מרובה מייתי לה מקראי ומיהו עבדים ושטרות וקרקעות והקדשות אין להם תשלומי כפל כדתנן בפרק הזהב (נז:) ובפרק שבועת הדיינים (מג:): מה שאמר ומוסף עליהם שור ושה שאם טבחם או מכרם משלם ד' תחת השה וה' תחת השור מפורש בתורה (שמות כ"א) כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו':

ומה שאמר בד"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר אבל אם הודה מעצמו אינו משלם אלא הקרן וכו' בפרק מרובה (עה.) ואיתיה נמי במשנה פרק בתרא דשבועות (מט.): ומה שאמר ואפי' מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ובלבד שמחייב עצמו בקרן וכו' בפ' מרובה שם איתמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים רב אמר פטור ושמואל אמר חייב אמר רב המנונא מסתבר מילתיה דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום וכתבו הרי"ף והרא"ש וכן הלכתא וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות גניבה ופרש"י באומר גנבתי. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאה הילכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל ומד' וה' שהרי פטר עצמו מכלום ובהודאה דטביחה לא היה מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור הילכך לאו הודאה היא ומשלם אם באו עדים ולא אמרינן מודה ובאו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ליה ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון עכ"ל:ומ"ש ומיהו אין מודה בקנס פטור אלא דוקא בפני ב"ד ובמקום ב"ד אבל הודה בפני ב' או אפי' בפני ג' חוץ מב"ד אינו מועיל להפטר מקנס בפרק מרובה (עד:)מתיב למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ממתני' מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מצאו לר' יהושע א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות שסימיתי את עינו אמר ליה אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים כלומר ועל פי עצמך לא תשלם קנס הא יש לו עדים חייב וש"מ מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי והא רבי יהושע אב ב"ד הוה שלא בב"ד הוה קאי ופרש"י שלא בב"ד הוה. לא היו ב"ד יושבים ולא מקום ישיבת ב"ד הוה אלא בשוק הודה לו וכתב ה"ה בפ"ג מהל' גניבה על מה שכתב הרמב"ם ז"ל או שהודה בפני שנים ונראה שכוונתו ז"ל אפי' בפני שני דיינים ואפילו במקום ב"ד לפי שדיני קנסות צריכים ג' מומחים כמבואר פ"ה מה' סנהדרין וא"כ ק"ל למה אמר שם רבי יהושע חוץ לב"ד הוה קאי ת"ל אפי' הוה קאי התם יחיד הוה ויראה לי דאי הוה קאי בב"ד היו יושבים עמו ומש"ה איצטריך למימר חוץ לב"ד וקצת נראה כן מפירש"י עכ"ל:

ומה שאמר לפיכך האידנא שאין לנו ב"ד הראויין לדון דיני קנסות אין מועיל שום הודאה ליפטר מקנס פשוט הוא וכבר נתבאר בסי' א':

ואלו התשלומין בין קרובין כפל אם יש לו מטלטלין גובים מהם כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גניבה: ומה שאמר ואם אין לו מטלטלין אלא מקרקעי יורדים להם וגובין מהעדית שלו כשאר נזקין בריש ב"ק (ד:) תני רב חייא כ"ד אבות נזיקין תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וגנב וגזלן וכו' ואסיקנא אמר רבי אבהו כולהו כאבות לשלם ממיטב: ומה שאמר ואם אין לו מקרקעי ולא מטלטלין בזמן שהיובל נוהג ד"ת מוכר את עצמו ומשלם לזה את הקרן מבואר בתורה אם אין לו ונמכר בגניבתו ודרשו חז"ל בפ"ק דקידושין (יח.) בגניבתו ולא בכפילו ושאר כל משפטיו מבוארים בפרק הנזכר: ומה שאמר אבל בזמן הזה אינו נמכר שאין תורת עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

שאלה לגאון מי שנחשד בגניבה ויש עליו עדים על גניבה אחרת קודם לכן מה דין יש עליו וכו':

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שאמר לשמעון הברחת ממוני וכו' כלל ס"ד סי' א':

ששאלת ראובן תבע לשמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו וכו' כלל ק"א סימן ז'. אשה שגנבה מעות מבעלה והפקידתן אצל אשה אחרת שידעה שגנבתם ואחר כך החזירתם לה והבעל תובע לנפקדת עיין במרדכי פרק הספינה: אשה שגנבה משל בעלה ויצאה מהעיר ושלחה משם את שמעון ולקח הגניבה ובעל תובע את שמעון עיין במרדכי פרק הנזכר:

אסור לגנוב אפי' כל שהוא. הכי משמע בפ' ד' מיתות (דף נ"ז) דקאמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות מש"פ דכותי בישראל אסור דאע"ג דישראל מחיל ליה בתר הכי מ"מ צערא בשעתיה אית ליה הילכך גזל הוא ופי' רש"י דישראל בישראל נמי אסור אלא דמיעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה מידי דהשבון קרי גזל ואידך לא אבל בעכו"ם וכו' לא נפיק פחות מש"פ מכלל פרוטה ואפילו מישראל דמחיל ליה בתר הכי ותו אמרינן התם אהא דקאמר ליכא מידעם דלישראל שרי ולכותי אסור והרי פחות מש"פ ומשני התם משום דלאו בני מחילה נינהו ופי' רש"י שאף ישראל נצטוו על הגזל אלא דפחות מש"פ אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתם שרחמנים הן ומוחלין על דבר קל אבל כותים אכזריים הם עכ"ל אלמא דאסור מדין תורה לגזול ולגנוב אפילו כל שהוא וכן פסק הרמב"ם פ"א מהלכו' גנבה והסמ"ג לאוין סי' קנ"ה: ומ"ש וכל ה��ונב וכו' עובר על לאו דלא תגנובו. פי' דההוא קרא בגנבת ממון כתיב אבל לא תגנוב די' דברות בגונב נפשות הכתוב מדבר דבר הלמד מעניינו כדאיתא במכילתא ובת"כ פ' בהר:

אחד הגונב מישראל וכו'. ה"א בפ' הגוזל ומאכיל (דף קי"ג) דגזל הכותי או גנבתו אסור אבל טעותו של כותי היה שרי ובלבד שלא יוודע לו מפני חילול השם: כתבו התוס' בשם ר"י וכן פי' בערוך אע"ג דטעות כותי מותר אסור להטעותו במקום שהכותי יודע שגוזל ועושה עצמו כלא יודע:

ואיזהו גנב וכו'. פי' איזה גנב דחייב כפל ואיזה גזלן דאינו חייב כפל כגון הלוקח בסתר וכו' בפ' מרובה:

ומ"ש (ואפי') הכניסו לרשות אפי' לגגו וכו' אם היא משתמרת. היינו משום דחצר משום יד אתרבאי ואין לו חצר אלא א"כ משתמרת א"נ אינו משתמר ועומד בצידו אבל אם אינו משתמר ואינו עומד בצדו אין לו תורת חצר שיהא קונה לו כדלעיל בסי' רס"ח:

בד"א שבאו עדים שגנב וטבח ומכר וכו' ובלבד שמחייב עצמו בקרן כגון שהודה שגנב וטבח ומכר וכו'. איכא למידק לאיזה צורך קאמר שהודה ג"כ שטבח ומכר הא ודאי אפי' בהודה שגנב בלחוד ואח"כ באו עדים שגנב וטבח ומכר נמי פטור מד' וה' דכיון שהודה דגנב ואינו חייב בכפל תו לא מיחייב ד' וה' דכד מדלת כפל מינייהו הו"ל תשלומי ג' וד' והני לא כתיבי וכן פירש רש"י להדיא בפ' מרובה (דף ע"ה) אברייתא דתני בה ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי אינו משלם אלא קרן דרבותא אשמועינן דאע"ג דאטביחה לא הודה ונמצא דטבח או מכר דבאו עדים פטור ונראה ליישב דמל' רבי' משמע מדלא כתב כגון שהודה שגנב וגם טבח ומכר אלמא דה"ק שהודה שגנב ואע"פ שטבח ומכר ג"כ לא הודה אלא בגנבה בלחוד ואפילו הכי פטור והיינו כברייתא שהבאתי: ומ"ש אבל אם אמר לא גנבתי וכו'. מימרא דר' יוחנן שם גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום וא"ת למה ליה למימר לא גנבתי אפי' לא אמר כלום נמי אם באו עדים שגנב אע"פ שאחר כך הודה שטבח לא הוי מודה בקנס אלא חייב וי"ל דודאי לא צריך שיאמר לא גנבתי ולא נקט הכי אלא לאורויי דברישא דאמר גנבתי הוי מודה בקנס ופטור אע"ג דאמר לא טבחתי ולהכי נקט בסיפא דאמר לא גנבתי כלומר דדוקא בדאמר לא גנבתי הוא דלא הוי מודה בקנס אע"ג דאמר טבחתי ומכרתי אבל בדאמר גנבתי הוי מודה בקנס ופטור אע"ג דאמר לא טבחתי ואח"כ באו עדים דטבח ומכר וכדפי' בסמוך: ומ"ש ומיהו אין מודה בקנס פטור אלא דוקא בפני ב"ד. שם בעובדא דר"ג שסימא את עין טבי עבדו וכו':

ואלו התשלומין וכו'. פירוש במטלטלין כל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבני בהאי מתא מזדבני במתא אחריתא אבל במקרקעי כתיב מיטב שדהו ודין גנב וגזלן (דינו) ג"כ לשלם ממיטב כדאיתא פ"ק דב"ק:

שאלה לא"א הרא"ש וכולי ואף על מה שסייע לאשת ראובן להוליך הבגדים אין לחייבו וכולי. ובתשובה האחרת כתב וגם ניכר הדבר שכיון לסייע לקרובתו לגזול חמיה וכולי ולכאורה התשובות סותרות זא"ז ולא קשיא ולא מידי דבתשובה הראשונה האשה כבר הגביהה החפצים והשליכה דרך החלון לחצר אחרת א"כ כבר קנאתם וזה אינו גנב אלא מסייע לה להוליכם מחצר אחרת ועוד מטעם אחר שהרי טען שמעון שבדין לקחה החפצים ועוד אני אומר וכו' אבל בתשובה האחרת שבא שמעון לחדרו ואילו לא לקח הספרים לא היתה יכולה האשה להוציאם מפני הכובד א"כ שמעון הוא שגנב מרשות ראובן וק"ל:

(א) מיהו במרדכי פרק הגוזל בתרא דף כ"ג ע"ב ודף כ"ד ע"ב דאסור להטעותן דהא אפילו גניבת דעתו אסור כ"ש להטעותן מיהו אם טעה מעצמו היה שרי

(ב) ובמרדכי פ' המוכר את הספינה ע"א נשאל למוהר"ם על אשה אחת שגנבה מבעלה מעות ומסרה הגניבה ליד אשה אחרת ואותה האשה היתה מלוה אותן למחצית שכר ברשות המפקדת וידעה שהיא גנבה והחזירה המעות ליד המפקדת ועתה תובע הבעל לנפקדת והשיב דכיון דידעה בהן שהיו גנובים לא היה לה לקבלן ואם קבלן לא היה לה להחזירה ליד הגונבת ולכן צריכה לשלם דמאחר שידעה שהמעות היו של בעל כשבאו לידה המעות הויא עלייהו כשומר האבידה דמצוה להחזירו לבעליו ומאחר שהחזירה ליד הגונבת הוי פשיעה וחייבת לשלם לבעל וע"ש שהאריך בזה. וכתב מהרי"ו סי' א' בפסקיו שבסוף תשובותיו דבעלים אין נשבעין שלא החזיר להם הגנב אם הגנב מודה להם עכ"ל:

(ג) ובמרדכי פ' המוכר הספינה ע"ב על לאה שגנבה משל בעלה והטמינה ושמה בכלים ויהי כי יצאת מן העיר ושלחה שמעון להביא הגניבה ממקום שהטמינה שם וכן עשה והנה הבעל תובע את שמעון מאחר שידע שהיא גנבה שיחזיר לו את שלו ופסק דהדין עם הבעל דשמעון עשה עיקר הגניבה וחייב לשלם וכו', כתוב במישרים נכ"ג ח"ו אשה שלותה על משכנות שהיו של בעלה שלא מדעת בעלה שלא קנאם המלוה ומחזיר אותן לבעל בלא דמים ולא שייך הכא תקנת השוק ודוקא שלא ידע הבעל שמשכנה אותן אבל משכנה בידיעת הבעל אימר נתרצה ודוקא בידוע שהן של בעל כגון שהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית משום בעל עכ"ל, וכב"י סי' ע"ב על דברי ר"י אלו נראה שיש טעות סופר בסוף לשונו עכ"ל. ולא ידעתי מה קשה לו בהן כי נראה שהם נכונים בטעמם. כתב הריב"ש בתשובה סי' ק"א אותן שהיו קונין ממנה הסחורה בזול פחות משליש בערכה והיתה אומרת להם להעלים מבעלה עשו איסור ואע"פ שהיתה נושאת ונותנת תוך הבית שלא בחנם היתה מוכרת בזול ואמרה להטמין מבעלה עכ"ל וע"ל סי' שמ"ו וכתב המרדכי פ"ק דמציעא דף קל"ה ע"ב בשם מוהר"ם דהיכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו ואם אמר לחבירו קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריות של שור במשיכת השליח דהא השליח לא ידע שהוא גונב כו' ובנ"י פרק מרובה דף כ"ה ע"א כתב דשליח חייב דאין שליח לדבר עבירה אפי' במקום דאין השליח יודע אם עושה איסור וע"ש ובת"ה סי' שט"ו ראובן הראה לגנב מפורסם מחתרת של לוי לגנוב מתוכה ראובן פטור דהוי גרמא בניזקין. וצ"ע דבלא"ה פטור משום דאין שליח לדבר עבירה: