טור חושן משפט שכח

המקבל שדה מחבירו ורוצה להסתלק ממנה מפני שהיא רעה אם יש להוציא ממנה שתי סאין אחר כל ההוצאה אינו יכול להסתלק ואם לאו יכול להסתלק בד"א בקבלנות אבל בחכירות אפי' אינו עושה כלום צריך ליתן לו חכירותו: לא עבדה אלא הובירה שמין כמה ראויה לעשות אם עבדה ונותן לו כפי תנאו שכן כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם לך במיטבא: ואם כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם לך אלפא זוזי הוי אסמכתא ולא קנה וכמו דלא כתב לו דמי וישלם לו לפי מה שראוייה לעשות:

המקבל שדה מחבירו ורוצה להסתלק ממנה מפני שהיא רעה אם יש להוציא ממנה שתי סאין אחר כל ההוצאה אינו יכול להסתלק וכו' בפרק המקבל (קה.) תנן המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה ובגמ' וכמה כדי להעמיד בה כרי אמר ר"י בר חנינא כדי שתעמוד בו הרחת איתמר לוי אמר ג' סאין דבי רבי ינאי אמרי סאתים אמר ר"ל סאתים שאמרו חוץ מן ההוצאה ופסק הרא"ש הלכה כר' ינאי וכדפריש ר"ל וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהל' שכירות:ומ"ש בד"א בקבלנות אבל בחכירות אפילו אינה עושה כלום צריך ליתן לו חכירותו כ"כ רש"י שם ופשוט הוא:

ומה שאמר לא עבדה אלא הובירה שמין כמה ראויה לעשות אם עבדה ונותן לו כפי תנאו שכן כותב לו וכו' משנה שם (קד.) וכתב ה"ה בפ"א מהלכות שכירות פי' אף ע"פ שלא כתב לו ממש לשון זה הוי דינו כמו שכתב דכתנאי ב"ד דמי וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן כתב ר"י אלברגלוני תשובה לרבינו האי ז"ל עכ"ל וכ"כ התוס' והרא"ש ז"ל וכתבו תלמידי הרשב"א אהא דתנן שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא פירוש טעמא דכך כתב לו אבל מדינא פטור דהו"ל מבטל כיסו של חבירו וכתבו עוד ומיהו לא אצטריך תנאה אלא לביטול קרקע אבל מה שהקרקע נפסדת בעמידתה בורה מדינא חייב ולא מדין מזיק דלא עדיף מכופת שורו של חביר�� ומת ברעב דפטור אלא טעמא משום דקבל עליה למפלחה שכך כותב לו אנא אניר ואזרע וכו' ואע"פ שהוא יכול לחזור בו דפועל הוא ואי נמי קבלן ובעל השדה שוכר עליו אריס מ"מ כל זמן שלא חזר בו הוא חייב בכל היזק שיגיע לשדה בסבת ביטול המלאכה שנתחייב בה עד כאן לשונו:

ומ"ש רבינו ואם א"ל אם אוביר ולא אעביד אשלם לו אלפא זוזי הוי אסמכתא ולא קנה מעשה שם ומפרש בגמרא דלא דמי למתני' דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא כיון דאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא דקא גזים:ומ"ש וכמו דלא כתב לו דמי וישלם לו לפי מה שראוי לעשות כ"כ שם הרי"ף דלא אמר רבא דהוי אסמכתא אלא מאי דגזים אבל שיעור מאי דאוביר לא הוי אסמכתא ומאי דאוסיף על שיעורא דראויה לעשות הוא דהוי אסמכתא ולא שעבד נפשיה אבל שיעורא דראויה לעשות איתא בכלל אלפא זוזי שעבודי משעבד נפשיה ומיתייב ביה והביא ראיות לדבר וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מה"ש ואע"פ שהרא"ש חלק על ראיות הרי"ף כתב דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה משום דכיון דקי"ל דכיון שנהגו לכתוב כן אף אם לא כתב מחוייב לשלם מאי דאפסיד הילכך ה"נ כשתסלק דבריו העמידהו על דינו וישלם מאי דאפסיד עיין בנ"י:

המקבל שדה מחבירו ורוצה להסתלק וכו'. משנה וברייתא פרק המקבל (דף ק"ה) ופסק כר' ינאי וכר"ל ובפתות מכן אינו חייב ליטפל בה ונראה דמיירי בסתם שדה שאינה פחותה מט' קבין אבל שדה גדולה בעיא ב' סאין לכל ט' קבין:

לא עבדה אלא הובירה וכו'. משנה שם (דף ק"ד) וכתב ב"י ע"ש תלמידי רשב"א לא איצטריך תנאה אלא לביטול קרקע אבל מה שהקרקע נפסדת בעמידתה בורה מדינא חייב וכו' עכ"ל ונראה דתופסים פרש"י שכתב (ריש דף ק"ז) דכשתעמוד בורה תתקלקל הקרקע אבל התוס' והרא"ש חלקו על פירושו והוכיחו דנהפוך הוא דכשזורעין שנה תחזור לכחה ע"ש בד"ה האי מאן (ובדף ק"ד) בד"ה סבר רב כהנא למימר מנכה ליה כחשא דארעא כתבו התו' ומתני' גבי מקבל שדה והובירה דקתני אומדין כמה היתה ראויה ליעשות היינו בר מכחשא דארעא שמעינן דלרב כהנא מנכה לו מה שלא נכחש ארעא ע"י שהובירה אלמא דס"ל לתוס' דלא כתלמידי רשב"א וא"כ למסקנא דקיי"ל דלא כרב כהנא ואינו מנכה לו כתשא דארעא ה"ה במקבל שדה אעביד אשלם במיטבא דהתם לא גזים הכא כיון דאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא דקא גזים: ומ"ש וכמו דלא כתב לו דמי וישלם לו לפי מה שראוי לעשות כ"כ שם הרי"ף דלא אמר רבא דהוי אסמכתא אלא מאי דגזים אבל שיעור מאי דאוביר לא הוי אסמכתא ומאי דאוסיף על שיעורא דראויה לעשות הוא דהוי אסמכתא ולא שעבד נפשיה אבל שיעורא דראויה לעשות איתא בכלל אלפא זוזי שעבודי משעבד נפשיה ומיתייב ביה והביא ראיות לדבר וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מה"ש ואע"פ שהרא"ש חלק על ראיות הרי"ף כתב דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה משום דכיון דקי"ל דכיון שנהגו לכתוב כן אף אם לא כתב מחוייב לשלם מאי דאפסיד הילכך ה"נ כשתסלק דבריו העמידהו על דיגו וישלם מאי דאפסיד עיין בנ"י: