טור חושן משפט/הלכות אונאה ומקח טעות

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רכז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות אונאה ומקח טעות

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

אסור לאדם להונות לחבירו בין במקחו בין בממכרו ואיזה מהן שאינה בין מוכר בין לוקח עובר בלאו אם הוא במזיד ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו ואין לוקין עליו לפי שבכלל לאו דלא תגזול הוא דניתן לחשבון שהמאנה את חבירו חייב להחזירו ובלבד שאינהו במעה אבל לא אינהו במעה אינו חייב להחזיר וכן פסק רב אלפס שאין אונאה בפרוטות וכיון דאפיקתיה מפרוטה אינה בפחות ממעה שהיא מטבע הקטנה הנמצא מכסף: אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפילו פרוטה נמי חייב להחזיר והכי מסתברא לא"א הרא"ש ז"ל:

כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות בין שתות במקח כגון שמכר שוה ששה בשבעה ונתאנה לוקח או שמכר שוה ששה בחמשה ונתאנה מוכר בין שתות במעות כגון שמכר שוה חמשה בששה ונתאנה לוקח או שמכר שבעה בששה ונתאנה מוכר באחד מאלו המקח קיים ומחזיר האונאה:

היתה האונאה פחותה מכן כל שהוא כגון שמכר שוה ס' דינר בחמשים דינר ופרוטה או בשבעים פחות פרוטה אינו חייב להחזיר שפחות משתות אדם מוחל:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל ויראה דאפילו פחות משתות אסור לו להונות אם יש בו ש"פ כיון שיודע שאין מקחו שוה כך דרחמנא אמר אל תונו בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יונה את חבירו אלא שחכמים אמרו עד שתות הוי מחילה לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום ודרך העולם למחול טעות עד שתות אבל אם המוכר בקי בערך ממכרו ואין הלוקח בקי כל כך או אם הלוקח תגר ובקי בערך המקח יותר מהמוכר אל יונו זה את זה אם לא שפירש חוץ ממטבע שכל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחילה להוציאה ביפה שגם אחר יקבלנו מידו ואין בו הפסד כלל או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך ופעמים הלוקח חפץ במקח ומוסיף עליו דמים יותר מדמי שוויו ופעמים שהמוכר מזלזל בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות הילכך עד שתות הוי בכלל המקח ואין כאן אונאה כלל וצריך עיון וירא שמים יוצא ידי שניהם ע"כ:

היתה האונאה יותר על שתות כל שהוא כגון שמכר שוה ששים בשבעים ופרוטה או בחמשים פחות פרוטה אין כאן חזרה אלא יתבטל המקח ויעמוד כל אחד בשלו: אבל אם המתאנה חפץ במקחו ואינו שואל אונאתו אין המאנה יכול לבטלו כ"כ רב אלפס והרמב"ם אבל ה"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו יכול המאנה לבטלו שכל זמן שהמתאנה יכול לחזור המאנה יכול ג"כ לחזור דכיון שהאונאה יותר על שתות אין המקח ראוי להתקיים והוי כמו נושא ונותן בדברים בלא משיכה אבל אם המתאנה נתרצה במקח אין יכול לחזור בו אח"כ וכן אם נתאנה לוקח ביותר על שתות ושהה בכדי שיראה לתגר או לקרוביו אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אינו יכול לחזור כיון שנתקיים המקח גבי לוקח שנתאנה והכי מסתברא לא"א הרא"ש ז"ל:

עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות עד כדי שיראה המקח לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אפילו אם לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לחזור ולא לשאול אונאתו:

לשון א"א הרא"ש ז"ל ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה בלא עיכוב אונס מוחל על אונאתו ע"כ ויש לדקדק בלשונו שאם מברר שאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין: בד"א בלוקח שהרי מקחו בידו ויכול להראותו אבל מוכר שנתאנה חוזר לעולם שאינו יודע ערך ממכרו עד שיזדמן לו מקח כאותו שמכר ונודע לו שטעה וכתב הרמב"ם ז"ל לפיכך אם היה המקח דבר שאין בו שינוי והוא כולו שוה כגון פלפלין וכיוצא בו הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל בשער שבשוק בלבד עד כאן:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל שאלת הא דאמרינן מוכר לעולם חזור עד מתי יהיה זה ועוד שאפשר שאדם דחוק לפי שעה ומוכר שוה סלע בדינא מחמת דחקו וכשיזדמנו לו מעות יחזור וכן פעמים שהשער משתנה. תשובה דע שמפני שינוי השער אינו יכול לחזור וגם אם זלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור כי ידע ומחל:

מכר לו שוה ארבעה בחמשה ונתאנה לוקח כדי ביטול מקח ולא הספיק להראותו לתגר ולקרוביו עד שהוקר ועמד על ז' נמצא חזר הדבר להיות ביטול המקח לגבי המוכר קודם שנתקיים המקח אפ"ה אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין לו עתה אונאה וכן אם מכר שוה חמשה בארבעה ונתאנה המוכר כדי ביטול מקח והוזל ועמד בשלשה המוכר יכול לחזור ולא הלוקח והיכא שמכר לו שוה חמשה בששה ולא הספיק להראותו עד שעמד בשמנה אע"פ שחזר לדין ביטול מקח אצל מוכר אפילו הכי אינו יכול לחזור בו ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח האחד שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוקר וכן אם מכר שוה ששה בחמשה והוזל ועמד בשלשה חייב לוקח ליתן סלע של האונאה שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוזל:

כשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר אע"פ שהוא בקי:

ובכל דבר שייך אונאה בין בפירות בין בבהמה בין בספרים ואבנים טובות ומרגליות:

וכתב הרמב"ם ז"ל יש ללוקח לחזור בו עד שיראו אותו התגרים הבקיאין בהן שאין הכל בקיאין בדברים אלו לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למדינה אחרת או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה הרי זה חוזר: ואף במטבע יש בה אונאה ופסק רב אלפס עד שתות וכ"כ הרמב"ם ז"ל הרי שהיה דינר זהב שוה כ"ד דינרי כסף וצרפה בעשרים או בכ"ח הרי זה מחזיר האונאה יותר מכן בטל מקח פחות מכן מחילה וכן אם נפחת וחיסר עד שתות הוי מחילה והוא שיהיה במקום שאין דרך לשקול אותו אלא מוציאין במנין וא"א הרא"ש ז"ל כתב דעד חלק אחד משנים עשר הוי מחילה בי"ב חזרה ביתר מכאן ביטול מקח:

וכל זמן שהוא בתורת מחילה מותר לכתחילה להוציאה ביפה כדפרישית לעיל: ושיעור חזרה למטבע בכרכים עד שיראנה לשולחני בכפרים שאין שולחני מצוי עד ע"ש שבא להוציאה ולאחר זמן אין המאנה חייב להחליפה ומיהו מדת חסידות להחליפה אפילו לאחר זמן זה אם הוא מכירה ובלבד שתצא ע"י הדחק:

נפחתה וחסרה כדי אונאה אסור לקיימה מפני שבקל מתרמאין בה ולא ימכרנה לא לאנס ולא לתגר מפני שמרמין בה אחרים ולא יעשנה משקל ולא יזרקנה לתוך גרוטאותיו אלא יתיכנה או יקב��ה באמצעה ויתלנה בצואר בתו ודוקא באמצע אבל לא יקבנה מן הצד ויתלנה בצואר בתו:

חסר עד שעמד על חציו כגון סלע שעמד על שקל ושקל על דינר וכן דינר על חציו מותר לקיימו שאז א"א לרמות בו מני שניכר לכל הפחת שלו:

מכור לי באלו כתב הרמב"ם ז"ל שיש בו אונאה פירוש שהיה תופש מעות בלא מנין ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו וא"א הרא"ש ז"ל כתב דספיקא הוא אם מחזיר האונאה אם לאו הלכך מספיקא לא מפקינן ממונא מיד המאנה:

כתב הרמב"ם ז"ל החליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשריון או טלה בסוס אין בו דין אונאה שזה רוצה במחט יותר מבשריון: אבל החליף פירות בפירות בין שמו אותם קודם המכירה בין שמו אותם אחר מכירה יש להם אונאה:

אמר המוכר חפץ זה אני מוכר לך ע"מ שאין בו אונאה אין זה תנאי ופרשב"ם משום דמשמע ע"מ שלא יהיה לו דין אונאה וא"א לו להתנות לבטל דין תורה וחזר הדבר לדין תורה פחות משתות הוי מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה ורש"י פירש שאין זה לשון מחילת אונאה אלא לשון תביעת אונאה שהתנה ע"מ שאין בו אונאה והרי יש בו והוי מקח טעות וחוזר בו לגמרי אם ירצה: ואפילו אם התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אינו מועיל ויש בו אונאה:

בד"א בסתם אבל אם פירש ואמר חפץ זה אני מוכר לך במאתים ויודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה אני לוקח ממך במנה ויודע אני ששוה מאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה אז אין בו דין אונאה ומיהו כתב הרמב"ם ז"ל היה מוכר חפץ במנה ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז על מנת שאין לך עלי אונאה יש בו אונאה שזה אומר ראיתי ששוה יותר מזוז ואמרתי אינו מכוין אלא להשביח דעתי עד שיפרש כדי האונאה שיש במקח ודאי או בקרוב לה בכדי שהדעת טועה שהרי זה ידע בודאי הדבר שמחל בו ע"כ:

בעה"ב המוכר את כליו ואינה את הלוקח אין בו דין אונאה שאילו לא הרבה לו בדמים לא היה מוכר את כלי תשמישתו ואפילו שמכרם מחמת דוחק ולא שייך האי טעמא אפי' הכי לא פלוג רבנן אלא כל בעל הבית אין לו דין אונאה ומיהו פירש ר"י דוקא בשתות אבל ביתר על שתות דינו כאינש דעלמא: ופי' א"א הרא"ש ז"ל דוקא שהלוקח יודע שזה המוכר בעה"ב אבל לא ידע או שקונה על ידי סרסור דינו כלוקח מהתגר:

וכתב הרמ"ה ז"ל לא שנא מכר בעל הבית ואינה או נתאנה או לקח ואינה או נתאנה בכל ענין אין בו דין אונאה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא דוקא במכר ואינה אבל מכר ונתאנה או קנה יש בו דין אונאה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן מכר חפץ לשמעון ולא נתרצו בסכום ובא לוי ונתרצו שניהם לגמור המקח ע"פ שימתו ושם אותו בשבעים זהובים למחרת הראה שמעון החפץ לתגר ושם אותו בחמשים ורוצה שמעון לחזור בו ואומר שלא נתרצה בקנין אלא בדיבור בעלמא ואם לא יוכל לחזור בו אם לוי חייב לשלם מידי דהוה אמראה דינר לשולחני דהדיוט חייב היכא דמוכחא דסמך עליו אמנם אין נפקותא בדין זה כי ראובן היה בעל הבית אבל מסופק אני בזה אם הוא בעל הבית המוכר מחמת דחקו אם יש בו דין אונאה ומה הדין במראה לתגר וידוע לכל שטעה התגר. תשובה יראה דשמעון יכול לחזור בו כיון שיש בו ביטול מקח דמה שנתרצה שמעון לקחתו בשומת לוי לא עדיף ממה שפירש ע"מ שאין לך עלי אונאה דקיי"ל כרב דאמר שיש עליו אונאה וכ"ש בנדון זה שלא כיון ראובן למכרו לו ביותר מדמיו ולא כיון שמעון לקנותו ביותר מדמיו אלא שהיו רחוקין זה מזה בשומא דמקח וכיונו שלוי ימצע המקח ויעמידנו בשומת דמיו ולא שיאנה שום אחד מהן: ומה שתלה חזרתו בשביל שלא היה בו קנין זו אינה טענה כיון שמסר החפץ ע"פ שומת לוי אין לך קנין גדול מזה:

ומה ששאלת אם לא יוכל לחזור בו אם לוי חייב דע שאם ראובן הלך לדרכו ואין שמעון יכול ליפרע מראובן אם לוי הוא תגר ובקי בשומא ולא קבל שכר על השומא פטור כמו טבח אומן שקלקל בחנם פטור: ולא דמי למראה דינר לשולחני וכל אדם חייב עליו אפילו בחנם דשאני הכרת מטבע שצריך בקיאות גדולה ואין לאדם להשתדל בו לראותו אם לא שיהיה בקי גדול אבל בשומת המקח אין בו כל כך אומנות וכל התגרין בקיאין בשומתו לפיכך בשכר חייב בחנם פטור:

ומה שכתבת שאין בו נפקותא דראובן הוא בעל הבית דע כיון שיש אונאה יותר על שתות אין חילוק בין בעל הבית לאחר ואין חילוק בבעל הבית המוכר כליו בין אם מוכרן מחמת דוחק גדול שאין לו מה לאכול אם לאו דבכל ענין אין בו דין אונאה:

ששאלת על סרסור שהביא חפץ של שמעון לראובן לקנותו ולא היו תגרין בעיר שהיו בקיאין בשומת החפץ כמו שמעון ולא ידע ראובן שהוא של שמעון ובקש ממנו ליעצו כמה הוא שוה ואמר לו שמעון קח אותו בק"ג זהובים כי הוא בזול וכל זמן שיאמרו קרוביך שהוא ביוקר אחזיר לך המעות ולקח ראובן החפץ ושלחו לעירו מן היריד והראה לקרוביו והם אומרים שנתאנה בו יותר משליש ותבע משמעון שיחזיר מעותיו כמו שהתנה עמו וגם החפץ שלו היה וגם טוען אתה נתערבת לי בשעת מתן מעות שאמרת לי אחזיר לך מעותיך כל זמן שלא תרצה בו ושמעון אומר לא היה החפץ שלי כי לא הייתי אלא סרסור שנשלח על ידי ל��ריד ואיני חייב לך מטעם אונאה וגם לא מטעם תנאי כי איני רוצה לעמוד בתנאי. תשובה יראה כיון ששמעון מסר החפץ מידו לסרסור נקרא בעל החפץ ואפילו בלא תנאי יש במקח זה דין אונאה וצריך להחזיר האונאה בכדי שיראה לתגר או לקרוביו ואם האונאה יתר על שתות המקח בטל ובחפץ זה הואיל ולא היו התגרין מכירין בו הילכך היתה החזרה תלויה בקרוביו ואחרי ראיית הקרובים החזירו והדין דינא אם שמעון תגר אבל אם הוא בעל הבית אין לו אונאה בכלי תשמישיו עד שתות כל זמן שלא היה שם תנאי אבל בנדון זה שהיה שם תנאי בשעת מכר ושמעון מודה אלא שאינו רוצה לעמוד בו לאו כל כמיניה וצריך לקיים תנאו דכל תנאי שבממון קיים ואדעתא דהכי קנאו שיחזיר לו מעותיו:

הכנעני עובד כוכבים אין לו אונאה וכנעני שאינה לישראל מחזיר האונאה דלא יהא כח הכנעני חמור משל ישראל:

הנושא ונותן באמונה אין לו דין אונאה ופירש הרשב"ם ז"ל שאומר לו חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו ויש מפרשים דאפילו לא אמר לו בכך וכך לקחתיו אלא אמר לו תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפילו אם נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעתא דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו:

והנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשוויו כגון אם קנה עשר יריעות בעשרה דינרין ויש בהן שאינן שוות עשירית ויש בהן ששוות יותר לא יאמר קניתי עשרה בי' דינרין דהיינו כל אחת בדינר וכן אחשוב הרעות ואחשוב היפות כפי שוויין אלא הכל באמונה כמו שקנאם ביחד: ומעלה לו על דמי המקח שכר הכתף והפונדק וכוללם בדמי המקח כי כולם בכלל דמי המקח הם אבל שכר טרחו לא יעלה על המקח אלא יקח ממנו כפי שנתפשר עמו שיתן לו ריוח:

ואלו דברים שאין בהם אונאה עבדים ושטרות וקרקעות:

וכתב הרמב"ם ז"ל אפילו מכר לו שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף וכ"כ רב אלפס ור"ת פסק דדוקא עד פלגא ולא פלגא בכלל כגון שמכר שוה מנה במעט פחות ממאתים אבל אם הטענו בכפל המקח בטל ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

ובחטין שזרען בקרקע ולא השרישו עדיין מיבעיא אם יש בהן דין אונאה כגון שמכר לחבירו קרקע ואמר זרעתיו כראוי ועדים מעידים שזרעה פחות מהראוי לה ולא איפשיטא לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע:

וכשם שאין אונאה לקרקע כך אין אונאה לשכירות קרקע שאפילו שכר טרקלין גדול בדינא או רפת בקר במאה דינרין אין בו דין אונאה ולר"ת דוקא עד פלגא: אבל בשכירות מטלטלין יש בו דין אונאה דשכירות ליומיה ממכר הוא בין נתאנה שוכר או משכיר וכתב הרמב"ם ז"ל ומחזיר האונאה אפילו לזמן מרובה:

וכתב עוד השוכר את הפועל לעשות עמו בין במקרקעי בין במטלטלין אין בו דין אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן:

ואין לעבדים אונאה:

וקבלן יראה שיש בו אונאה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד בחמשה דינרין יש בו דין אונאה וכל אחד משניהם בין בעל הבגד בין המקבלו חוזר לעולם כמוכר ע"כ:

שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה בין במקרקעי בין במטלטלין ואפוטרופא דינו כשליח:

ואם אונה את הלוקח כתב רב האי שמכרו בטל וה"ר יונה כתב שאם אינה הוא דינו כשאר כל אדם שמוכר את שלו וזוכה המשלח ביתרון ואם פיחת אומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ודין ב"ד שטעו כתבתי למעל בסימן ק"ט:

האחין שחלקו דינן כלקוחות שאם הטעו זה את זה [במטלטלין] בפחות משתות הוי מחילה בשתות החלוקה קיימת ומחזיר האונאה ביותר משתות (במטלטלין) בטלה החלוקה במקרקעי אם טעו בשומא ששמו הרע כנגד היפה אין אונאה לקרקעות עד פלגא ואם הטעו זה את זה במדה אפילו בכל שהוא חוזרין במה דברים אמורים שחלקו הן בעצמן אבל אם עשו שליח שחלק בשבילם וטעה אפילו בכל שהוא בטלה החלוקה ואם אמרו נפלוג בשומא דבי דינא דינן כב"ד שטעו ואם טעו בשתות החלוקה בטלה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון אחים והיתה החלוקה על תנאי שמי שיפול לו בית פלוני שיפתח לו פתח במבוי ולא שמו אל לבם שהמבוי סתום ויכולין בני המבוי לעכב עליו מלפתוח ונפל אותו הבית לראובן ורוצה לבטל החלוקה שאומר שכיון שבני מבוי יכולין לעכב עליו אפילו אם יתן לי שמעון דרך בתוך חצרו א"א ליכנס עמו דרך פתח א'. תשובה הדין עם ראובן כיון שבני המבוי יכולין לעכב עליו ואין הבית שוה כלום אם אין לו יציאה מהיכן לצאת ודמי להא דאמרינן לא אמרן אלא דפליג בעילוי אבל פליג במשחתא לא דכל דבר שבמדה במשקל ובמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ומה שטוען שמעון שהוא יסלק ממנו תרעומת של בני המבוי לאו טענה היא אלא כמו שטוען ראובן אי איפשי לי לקנות לי תגר בפתיחת הפתח ועוד כיון שבשעת החלוקה טעו הדיינין בזה שהיו סבורים שהיה יכול לפתוח הפתח והוא אינו יכול החלוקה מעיקרא בטעות היתה ובטלה לה:

אסור לאדם להונות לחבירו בין במקחו בין בממכרו ואיזה מהם שאינה בין מוכר בין לוקח עובר בלאו וכו' זה מבואר בכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' לא תונו: ומ"ש ואין לוקין לפי שבכלל דלא תגזול הוא דניתן להשבון פירוש שדומה ללאו דלא תגזול דמשום דניתן להשבון אין לוקין עליו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מה"מ דאין לוקין על לאו דאונאה משום דניתן להשבון וכתב ה"ה זה נתבאר בפ' אלו הן הלוקין (ד' יו.) דכל המשלם אינו לוקה וה"ז כגזל ואבידה וגניבה: ומ"ש שהמאנה את חבירו חייב להחזירו ובלבד שאינהו במעה וכו' בפרק הזהב (נה.) תנן חמש פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה וכו' ובגמרא (שם) וליתני נמי האונאה שוה פרוטה אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות ולוי אמר יש אונאה לפרוטות וכתב רב אלפס ז"ל ולית הלכתא כוותיה דלוי וכ"פ הרמב"ם בפי"ו וז"ל אין המאנה חייב להחזיר עד שתהיה ההונייה יתר על פרוטה היתה פרוטה בשוה אינו מחזיר שאין הונייה לפרוטות וכתב ה"ה פסק כרב כהנא וכן בהלכות פירש המימרא לדעתו שאין אונאה בשוה פרוטה אלא כשהיא יתר לפרוטה עכ"ל. ורבינו אשר כתב וז"ל אמר רב כהנא אין אונאה לפרוטות פרש"י אם היה המקח שוה שש פרוטות אין אונאה לפרוטות בפחות מכאיסר שהוא מטבע כסף ונ"ל דלא דק דאין מטבע של כסף פחותה ממעה ולהכי קתני במתני' שהאונאה ארבע' כסף מכ"ד כסף לסלע ולא פירש שם המטבע לפי שידוע היה להם שאין מטבע של כסף פחותה ממעה וה"נ תניא בתוספתא והביא רב אלפס בריש פרקין הנחשת קונה את הכסף כיצד נתן לו שלשים איסר בדינר כסף ה"ז קנה כסף בכל מקום שהוא הילכך נראה כיון דאפיקתה לאונאה מפרוטות אינה פחותה ממעה כסף ולוי אמר יש אונאה לפרוטות וכתב רי"ף דלית הלכת' כוותיה וסברתו משום דמתני' דייקא כוותיה דרב כהנא מדלא קתני אונאה ונראין לי דברי הרמ"ה שפסק הלכה כלוי דתניא כוותיה לקמן והא דלא קתני במתני' אונאה מתרץ לוי דהוי בכלל גזל עכ"ל: ומ"ש רבינו על סברת רב אלפס וכיון דאפיקתיה מפרוטה אינה בפחות ממעה וכו' כבר כתבתי שהם דברי רבינו אשר על דברי רב כהנא דפסק רב אלפס ז"ל כוותיה אבל אינו מוכרח לפרש כן בדברי רב אלפס שכבר אפשר שהוא ז"ל סובר כדברי הרמב"ם שלא מיעט רב כהנא אלא פרוטה בלבד אבל כל שהוא יותר מפרוטה הוי אונאה:

כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות וכו' היתה האונאה פחותה מכן כל שהוא וכו' אינו חייב להחזיר וכו' היתה האונאה יותר על שתות כל שהוא וכו' אין כאן חזרה וכו' בפרק הזהב (ד' נ:) אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח יותר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה: ומ"ש בין שתות במקח וכו' בין שתות במעות וכו' שם (מט:) אתמר רב אמר שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו ופסקו הפוסקים כשמואל משום דהלכתא כוותיה בדיני ועוד דתניא כוותיה: כתב המרדכי מכר שוה נ"א בששים או שוה ששים בנ"א דהשתא ליכא לא שתות מקח ולא שתות מעות אבל לגבי חד הוי ביטול מקח ולגבי אידך הוי מחילה לעולם אזלינן בתר מקח הן לענין מחילה הן לענין ביטול מקח דטעי אינשי בדמי מקח ולא טעי במעות: (ב"ה) (ד) היתה ההונאה פחותה מכן כל שהוא כגון שמכר שוה ס' דיגר בנ' ופרוטה ה"ה תמה על נוסחא זו וכתב שהעיקר כנוסחת הרמב"ם כגון שוה ע' דינר בס' ופרוטה:

ומ"ש וכתב א"א הרא"ש ויראה דאפילו פחות משתות אסור להונות אם יש בו שוה פרוטה וכו' עד וירא שמים יוצא ידי כולם בפרק הנזכר כתב כן:

ומה שאמר היתה האונאה יתר על שתות כל שהוא וכו' אין כאן חזרה אלא אם המתאנה תובע אונאתו יכול המאנה לומר לא אחזיר לך אלא יתבטל המקח וכו' בפ' הספינה (פג:) א"ר חסדא מכר לו שוה ה' בששה והוקרו ועמדו על שמונה מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מ"ט דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך והשתא דאוניתן מצית הדרת בך מכר לו שוה שש בה' והוזלו ועמדו על שלשה מי נתאנה מוכר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח משום דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך והשתא דאוניתן מצית הדרת בך וכתב רב אלפס ז"ל מסתברא לן דלא קיימא דרב חסדא אלא אליבא דמ"ד מי שהוטל עליו ידו על העליונה והא דרב חסדא ליתא דהא פסק רבא הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה אלא מיהו כי ליתא לדרב חסדא בשתות הוא דליתא אבל בביטול מקח כגון שמכר לו שוה ארבעה בחמשה ולא הספיק בכדי שיראה לתגר או לקרובו עד שהוקרו ועמדו בשבעה לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר דא"ל לוקח אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך וכן המוכר שמכר שוה חמשה בארבעה והוזל ועמד על שלשה מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך וכתב שם רבינו אשר וא"ת בביטול מקח דאמרינן בפ' הזהב דשניהם חוזרים אמאי לא קאמר מתאנה למנאה אי לאו דאוניתן וכו' כמו דאמרי בשתות ותירץ ריב"ם דביתר משתות אין המאנה חוזר אא"כ תובע אונאתו:

אבל אם המתאנה רוצה לעמוד במקחו ופוטר את המאנה מדמי אונאתו אין המאנה יכול לבטל המקח משום דא"ל אי לאו דאוניתן ונראה שרב אלפס סובר כן מדמפרש דלדידן נפקא במילתיה דרב חסדא לענין ביטול מקח דלא מצי מוכר הדר ביה משום דא"ל אי לאו דאוניתן וכו' אלמא דבביטול מקח ליתא חזרה לגבי מוכר אם אין המתאנה תובע אונאתו עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מה"מ וזה לשונו היתה ההונייה יתירה על השתות בכל שהוא כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל אבל האונה אותו אינו יכול לחזור אם רצה זה וקבל: ומ"ש רבינו בשם ה"ר יונה שם כתב הרא"ש על מה שכתבתי בסמוך שדקדק מדברי הרי"ף הקשה ה"ר יונה דהא דקאמר תלמודא בפ' הזהב דאילו יתר משתות שניהם חוזרין אי אפשר לפרש כן דשניהם חוזרין סתמא קאמר וסתמא לאו בתובע אונאתו מיירי שהרי אין יכול לתבוע אונאתו ביותר משתות אלא או יבטל המקח או יתרצה בו ופירש ה"ר יונה ז"ל דהא דקאמר שניהם חוזרים היינו כל זמן שהמתאנה יכול לחזור בו גם המאנה יכול לחזור בו והיינו טעמא דלא מצי א"ל אי לאו דאוניתן וכו' משום דאין חזרת המאנה אלא משום לתא דחזרת המתאנה דמקח שיש בו טעות ביתר משתות מסתמא יחזור בו המתאנה דכיון שאין יכול לתבוע אונאתו ודאי יבטל המקח שאין אדם מוחל על אונאה יתר משתות הילכך כיון דמסתמא מקח טעות הוא גם המאנה חוזר דהא לא שייך למימר אי לאו דאוניתן וכו' שהרי כנושא ונותן בלא משיכה דמי אבל אם נתרצה המתאנה במכר אין המאנה יכול לחזור בו אח"כ וכן אם נתאנה הלוקח ביתר משתות ושהה בכדי שיראה אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר יכול לחזור בו כיון שנתקיים המקח לגבי הלוקח שנתאנה אין יכול לחזור בו אפילו בביטול מקח אחר בכדי שיראה אלמא שנתקיים המקח הילכך אין המאנה יכול לחזור בו דהא ליכא למימר מקח טעות כיון דאותו שנתאנה אין יכול לחזור בו דודאי לא תקון רבנן חזרה לגבי המאנה משום דאמר לו אי לאו דאוניתן וכו' עכ"ל: ומה שאמר והכי מסתברא לא"א הרא"ש בפרק הזהב כתב דכמו שכתב בפ' הספינה בשם ה"ר יונה הוא עיקר ודע שכתב שם הרא"ש אחר דברי ה"ר יונה והשתא לא צריכין למימר דרב אלפס סבר שאין המאנה יכול לבטל המקח אלא כשהמתאנה תובע אונאתו דלמאי דפרישנא דהיכא שנתרצה המתאנה במקח עד שלא חזר בו המאנה שוב אין המאנה חוזר ניחא נמי הכא דמסתמא כיון דהוקרו אין הלוקח עומד לחזור בו ומ"מ לוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין כאן עוד אונאה ולא אמרינן לאלתר כשהוקרו כמו שנתרצה בפירוש דמי דכיון דנתנו חכמים כח בידו לחזור עד זמן ידוע אין רוצה לקיים המקח לגמרי וטוב לו שיהא בידו לחזור אם ירצה עכ"ל ואעפ"כ כתב רבינו דלרב אלפס אין המאנה יכול לבטל המקח אלא כשהמתאנה תובע אונאתו משום דפשטא דלישנא דרב אלפס הכי משמע ועוד דהרמב"ם סבר הכי ומסתמא בשיטת הרי"ף רבו אמרה: על מי להביא ראיה שהיה אונאה במקת בשעת הקנין מרדכי סוף פ' המדיר: כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ב מקח טעות גובה הלוקח מהמוכר מעות אם יש לו כדין ב"ח כך כתב ר"ת בספר הישר פי' ואינו יכול לומר טול מה שמכרתי לך במעותיך או מטלטלין אחרים וכן נראה מגירסת רב אלפס בפ"ק דב"ק:

עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו וכו' משנה בפ' הזהב (מט:) עד מתי מותר לחזור עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ופירש"י אם שהה יותר מחל ופסק רבינו בגמרא (נ:) דהאי שיעורא הוי בין לשתות בין ליתר משתות: ומ"ש ואם שהה יותר אפילו אם לקח מנה בק"ק אינו יכול לחזור וכו' כ"כ הרמב"ם בפי"ב מה"מ ופשוט הוא:

לשון א"א הרא"ש ז"ל ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה וכו' בפרק הזהב אהא דאמר רב נחמן (נ.) לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר: ומ"ש רבינו ויש לדקדק בלשונו שאם מברר שאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין איני יודע למה הוצרך רבינו להוציאו מדיוק לשונו שהרי מבואר הוא בדבריו: כתב המרדכי בשם אבי"ה אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותבעו לדין לא הויא שתיקתו מחילה ע"כ ואיני מבין דבריו שזה הפך מה ששנינו עד מתי מותר להחזיר וכו' :

בד"א בלוקח וכו' אבל מוכר שנתאנה חוזר לעולם וכו' שם (נא.) מימרא דרב נחמן: ומ"ש בשם הרמב"ם לפיכך אם היה המקח דבר שאין במינו שינוי וכו' בפרק י"ב מה"מ. וכתב עוד וכן אם נודע שבא לידו כממכרו וידע שטעה ולא תבע אינו יכול לחזור ולתבוע שהרי מחל וכ"כ רב אלפס ורבינו אשר וכתב הה"מ שעל מ"ש הרמב"ם לפיכך אם היה המקח דבר שאין במינו שינוי וכו' כ' הרמב"ן וגם זה אמת אבל הרשב"א חלוק בדבר דמוכר בכל גווני לעולם חוזר כדי שלא תחלוק בשיעורים עכ"ל. ונראה דככל הני רבוותא נקטינן ולא כהרשב"א ודקדק הרמב"ן מדברי רש"י שאם נתייקרו עכשיו טליתות יותר משעת המכר שאינו יכול לחזור בו שא"א לומר עד עכשיו לא הכיר באונאתו ועכשיו ראה טלית אחרת שכמותה נמכרת בדמים יקרים והכיר באונאתו שהרי נתייקרו טליתות אלא בשעת הזול ראה והכיר ושתק עד עכשיו וכבר מחל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת הא דאמרינן מוכר לעולם חוזר עד מתי יהיה זה וכו' כלל ק"ב סימן ד':

מכר לו שוה ד' בה' וכו' ולא הספיק להראותו וכו' וכן אם מכר שוה ה' בד' וכו' והוזל ועמד בג' וכו' היינו מימרא דרב חסדא דפ' הספינה (פג:) שכתבתי בסימן זה שכתב עליה הרי"ף דאע"ג דרב חסדא איירי באונאה שתות ולא קי"ל כוותיה מ"מ נ"מ לדידן לענין ביטול מקח בהכי גווני שכתב רבינו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה"מ: והיכא שמכר לו שוה ה' בו' ולא הספיק להראותו וכו' ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח האחד וכו' וכן אם מכר שוה ו' בה' והוזל וכו' בפרק הספינה אהא דא"ר חסדא מכר לו שוה ה' בו' והוקרו ועמדו על ח' מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר כתב הרא"ש ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא תובע אונאתו מן המוכר י"א שצריך להחזיר לו אונאתו דכיון שאם תבע קודם שהוקרו היה צריך להחזיר לו אונאה גם עתה כשהוקרו ברשות דידיה אייקור וה"ר יונה ז"ל כתב שאין יכול לתבוע אונאתו דכיון שהיה יכול לחזור בו לא נתקיים המקח עד עתה ואין המתאנה יכול לתבוע אונאתו אלא כשיש שם אונאה בשעה שהמקח מתקיים ועוד דקדק מלשון הטעם שנתן רב חסדא לדבריו וכו' ואע"ג דמשמע מדברי הרא"ש שדעתו נוטה לדעת ה"ר יונה סתם רבינו דבריו כדברי יש אומרים משום דמסתבר ליה טעמייהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מה"מ. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג אין אומרים במקח וממכר שמא שוה כך וכך במקום פלוני או לזמן פלוני ישוה כך כי אין בזה הדבר אלא מקומו ושעתו בפ"ק דקדושין:

כשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר אע"פ שהוא בקי משנה בפ' הזהב (נא.) כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר רבי יהודה אומר אין אונאה לתגר וידוע דהלכה כת"ק:

ובכל דבר שייך אונאה בין בפירות כין בבהמה בין בספרים ואבנים טובות ומרגליות שם במשנה (נו.) אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגליות אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא אלו וידוע דהלכה כת"ק:

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם בפ' י"ב מהל' מכירה כתב כן על ספרים ואבנים ומרגליות ולמד כן מדתנן שם (נב.) גבי סלע חסירה עד מתי מותר להחזיר בכרכים עד שיראה לשולחני בכפרים עד ערבי שבתות ויהיב טעמא בגמרא אמאי בטלית לא מפליג בין כרכים לכפרים משום דטלית כל אינש קים ליה בגויה סלע שולחני הוא דקים ליה:

ואף במטבע יש בו אונאה ופסק רב אלפס עד שתות וכו' שם במשנה (נא:) כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה ר"מ אומר ד' איסרות איסר לדינר רבי יהודה אומר ד' פונדיונות מפונדיון לדינר ר"ש אומר ח' פונדיונות משני פונדיונין לדינר ובגמ' מ"ש בסלע דפליגי ומאי שנא בטלית דלא פליגי אמר רבא מאן תנא טלית ר"ש היא אביי אמר טלית עד שתות מחיל אינש סלע כיון דלא סגי ליה לא מחיל וכ' רב אלפס והלכה כרבא הילכך הלכתא כר"ש בסלע דסתם לן תנא כוותיה בטלית וכבר פסק רבא בטלית כוותיה מדאמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח עכ"ל וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מה"מ והרא"ש כתב על דברי רב אלפס אמנם רבה גרסינן הכא ולא רבא שלא מצינו בכל התלמוד שקבע רב אשי דברי רבא קודם אביי כי אביי מלך קודם רבא והיה פותח תחלה בבית המדרש הילכך נקבעו דבריו תחלה וכיון דגרסינן רבה א"כ הלכה כאביי דבתרא הוא עכ"ל. וגם ה"ה כתב על דברי הרמב"ם ויש חולקים וגורסים רבה ופסקו כר' יהודה דסלע חלק מי"ב ואינו דומה לאונאת שאר דברים כדפריש אביי התם וכן דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל ועל מ"ש הרמב"ם אם היה הסלע חסירה שתות והיו מוציאין הסלעים במנין ולא במשקל מחזיר ההונייה כתב ה"ה פי' שאם היו מוציאין במשקל אפילו בכל שהוא חוזר כמו שיתבאר פט"ו וכיוצא בזה כתב בפ"ז מהל' גניבה. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג שכל דינר של כסף או זהב ששוקלים אותו ולקחו סתם שחוזר הן שחסר ממנו מעט או הרבה וכן מותר לקיימו לפי שכל הלוקחו ישקלנו:

וכל זמן שהוא בתורת מחילה מותר לכתחילה להוציאה ביפה כדפי' לעיל בסי' זה וכ"כ התוס' בפ' הזהב אהא דאמר אביי (שם נב.) פחתה יתר מכדי אונאה איסר אסור להוציאה:

ושיעור חזרה למטבע בכרכים עד שיראנו לשולחני בכפרים שאין שולחני מצוי עד ערב שבת שבא להוציאה משנה בפ' הזהב (נב.): ומה שאמר ומיהו מדת חסידות להחליפה אפילו לאחר זמן זה אם הוא מכירו ובלבד שתצא ע"י הדחק משנה וגמרא שם:

נפחתה וחסרה כדי אונאה אסור לקיימו וכו' עד מפני שניכר לכל הפחת שלו ברייתא וגמר' שם ונתבאר בדברי הרמב"ם פ"י מה' גניבה:

מכור לי באלו כתב הרמב"ם ז"ל שיש בו אונאה בפי"ג מה' מכירה כתב וז"ל הלוקח בדמים אכסרה כגון שחפץ במעות וא"ל מכור לי פרתך באלו אף על פי שקונה בחליפין קנה ומחזיר אונאה והוא הדין ללוקח פירות אכסרה בסלע או בשתים שקנה ומחזיר אונאה וטעמו מדגרסינן בריש פ' הזהב (מו: מז.) אמר רבא א"ר הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה משום דמכור קאמר ליה כלומר לשון ממכר ולא לשון חליפין רב אבא א"ר הונא מכור לי באלו קנה ואין לו עליו אונאה ופסק כרבא וכן דעת הרי"ף שלא כתב אלא דברי רבא והרא"ש כתב לא ידענא אי הלכתא כרבא או כרבי אבא ואי הוה גרסינן רבא הוה מסתברא דהלכה כרבא דבתראה הוא אבל התוספת כתבו לקמן דא"א למיגרס רבא דרבא לא ראה רב הונא מעולם ולא ברירא לן אי הלכתא כוותיה אי כר' אבא הילכך לא מפקינן אונאה מיד המאנה עכ"ל. ובספר רב אלפס כתוב רבא. ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:

כתב הרמב"ם ז"ל החליף כלים בכלים וכו' אין בו דין אונאה:

אבל החליף פירות בפירות וכו' יש להם אונאה בפי"ג מה' מכירה וכתב ה"ה בהשגות לא ידעתי מנין לו ואולי טעה בירושלמי דפ' הזהב והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל חליפין ומקפיד עליהם מאי אע"ג דאסיקנא דחליפין נינהו נ"ל שיש לו אונאה וכי אמרינן דאין אונאה לחליפין בחליפין שאינו מקפיד עליהם אבל במקפיד יש לו אונאה וכן אני אומר במחליף כלי בכלי וראה אותו שיש לו אונאה ולא אמר אין לו אלא במי שניכר שאינו מקפיד כגון מכור לי באלו אבל בכל חליפין דעלמא יש לו אונאה ויש מי שחולק ואומר לעולם אין אונאה לחליפין עכ"ל ותלמידי הרשב"א כתבו שכדברי הרמב"ם נראה עיקר שאין אונאה לחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב וגם סמ"ג לא הביא אלא דברי הרמב"ם ז"ל :

אמר המוכר חפץ זה אני מוכר לך ע"מ שאין בו אונאה אין זה תנאי בפ' הזהב (נא:) מימרא דרב ענן משמיה דשמואל: ומ"ש שפרשב"ם כן כתבו שם התוספות: ומ"ש בשם פירש"י עד אם ירצה שם:

ומה שאמר ואפילו אם התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אינו מועיל ויש בו אונאה שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו כרב דאמר הכי:

ומ"ש בד"א בסתם אבל אם פירש ואמר חפץ זה אני מוכר בק"ק וכו' שם אותיבנא לרב מדתניא האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ושני רבא ל"ק כאן בסתם כאן במפרש דתניא בד"א בסתם אבל במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר וכו' ומה שאמר רבינו ומיהו כתב הרמב"ם ז"ל היה מוכר חפץ במנה ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז בפט"ו מה"מ כתב כן ולמדה מדין המוכר שפחה לחבירו וא"ל שפחה זו גדמת היא חגרת היא וכו' שיתבאר בסימן רל"ב:

ב"ה המוכר את כליו ואינה את הלוקח וכו' בפרק הזהב (נא.) עובדי דאמוראי ואמרו לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה ומפרש טעמא משום דמאני תשמישתיה כיון דיקירי עליה לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי וכתב רש"י בשם השאילתות דהוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאין לו עליו אונאה: ומ"ש ואפילו שמכרם מחמת דוחק דלא שייך האי טעמא אפ"ה לא פלוג רבנן וכו' כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ק"ב והאריך לתת טעם לדבר: ומ"ש ומיהו פירש ר"י דוקא בשתות וכו' כ"כ הרא"ש ז"ל וז"ל כתבו התוס' מסתברא דדוקא עד שתות אמרינן הכי דומיא דהנך תרי עובדי דאיתא בגמרא אבל ביתר משתות לא כן עשה ר"י מעשה עכ"ל אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל שסתם וכתב בפי"ג מה"מ בעל הבית שמכר כלי תשמישו אין לו אונאה שאילולי לא הרבו לו הדמים לא היה מוכר לו כלי תשמישו וכתב הה"מ בשם המפרשים שאם נתאנה בין בשתות בין ביותר מכן אין הלוקח יכול לתבוע אונאה:

ומ"ש ופי' א"א הרא"ש ז"ל דוקא שהלוקח יודע שזה המוכר ב"ה וכו' שם על מ"ש רש"י בשם השאילתות דטעמא משום דהו"ל כמפרש וכו' כתב הרא"ש ז"ל נ"ל כיון דהוי טעמא משום דהוי כמפרש צריך שידע הקונה שהמוכר הוא בעל הבית הילכך מחל על אונאתו אבל אם לא ידע שהוא בעה"ב או שמכר ע"י סרסור יש לו אונאה:

ומ"ש בשם הרמ"ה דל"ש מכר בעה"ב ואינה או נתאנה או לקח ואינה או נתאנה בכל ענין אין בו דין אונאה יש לתמוה על סברא זו דכיון דיהיב טעמא בגמרא משום דמאני תשמישתיה יקירי עליה האי טעמא לא שייך בנתאנה ולא בלוקח בין אינה בין נתאנה אבל מצאתי שכתב המרדכי בשם ר"ת אם נתאנה בעל הבית בקניינו אין לו אונאה מהאי טעמא דמאני יקירי עליה: ומ"ש ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל אלא דוקא במכר ואינה וכו' נראה מדברי רבינו שהביא הרא"ש דברי הרמ"ה וכתב עליהם דל"נ ואינו כן שהרא"ש לא הביא סברת הרמ"ה אלא סתם וכתב אבל מאני תשמישתיה יקירי עליה ואין לו אונאה אם נתאנה לוקח אבל אם נתאנה הוא דינו כתגר וכן כתב הגהות מיימון בשם המפרשים וכתב ולזה נתכוין המחבר שכתב שאילולי לא הרבו לו הדמים וכו' ואין זה הטעם אלא כשנתאנה הלוקח:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן מכר חפץ לשמעון ולא נתרצו בסכום וכו' כלל ק"ב סי' ג': (ב"ה) (לד ) ומ"ש כיון שיש אונאה יתר על שתות אין חילוק בין ב"ה לאחר כ"כ הרא"ש בתשובה הנזכרת ובפרק הזהב בשם התוס' שדקדקו כן מהגמרא ושכן עשה ר"י מעשה אבל ה"ה בפרק י"ג כתב בשם המפרש דה"ה ליתר על שתות ומדברי הרמב"ם שכתב אין לו אונאה יש לדקדק דס"ל כתוס' והרא"ש:

ששאלת על סרסור שהביא חפץ של שמעון לראובן לקנותו וכו' ג"ז בכלל ק"ב סי' ה':

הכנעני עובד כוכבים אין לו אונאה בריש פ"ב דבכורות (יג:) מייתי לה מדכתיב אל תונו איש את אחיו: ומ"ש וכנעני שאינה את ישראל מחזיר האונאה וכו' כן כתב הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות מכירה וכתב ה"ה יצא לו זה ממאי דאמרינן בריש פ"ב דבכורות ובעכו"ם פרק השוכר (דף עא:) דבביטול מקח יחזיר הכנעני וה"ה לאונאה:

הנושא ונותן באמונה אין לו דין אונאה ברייתא בפ' הזהב (דף נא:): ומ"ש ופירשב"ם שאומר לו חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכו' כן כתבו הרמב"ם בפרק י"ג מה' מכירה וכתב הרב המגיד שכן פר"ח ונתן טעם למה אין לו דין אונאה מפני שלא סמך משעה ראשונה על השיווי אלא על הדמים שלקח זה ויש ט"ס בספרי רבינו וצריך להגיה ופי' הרמב"ם במקום הרשב"ם: ומ"ש רבינו אפי' לא א"ל בכך וכך לקחתיו אלא א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו וכו' פירוש זה כתוב בהגהות אשיר"י בשם א"ז ומשמע לרבינו שהיא פירוש מחודש ולי נראה דבכלל דברי הרמב"ם הוא:

והנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשוויו ברייתא שם:

ומ"ש ומעלה לו על דמי המקח שכר הכתף והפונדק וכו' אבל שכר טרחו לא יעלה על המקח וכו' גם זה שם בברייתא:

ואלו דברים שאין בהם אונאה עבדים ושטרות וקרקעות משנה שם (נו.) ובגמ' (נז.) אמר רבא אמר חסא בעי רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם או אין להם אמר רב נחמן הדר פשיט רבי אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם רבי יונה אמר אהקדשות ר' ירמיה אמר אקרקעות ותרווייהו משמיה דרבי יוחנן אמר אונאה אין להם ביטול מקח יש להם מאן דאמר אהקדשות כ"ש אקרקעות ומ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא וכתב רב אלפס הא מילתא חזינא בה פלוגתא דרבוותא איכא מאן דסבירא ליה הלכתא כרבי אמי לרבי יוחנן דאונאה אין להם ביטול מקח יש להם ואיכא מאן דסבר ביטול מקח דאמר רבי יוחנן לאו יותר משתות הוא אלא על חד תרין הוא וגמרי לה מגמרא דבני מערבא גבי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה ק' בק"ק וכו' אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה וכו' אלמא דרבי יוחנן הוי ביטול מקח שוה ק' בק"ק ואנן עיינינן בהא מילתא שפיר ואסתבר לן דהאי מימרא דרבי אמי ורבי יוחנן ליתיה משום דחזינן לרב נחמן דהוא בתרא דס"ל דאין לקרקעות אונאה כלל ואפילו שוה מנה במאתים דאמרינן בענין דינא דבר מצרא בפרק המקבל (קח.) זבין בק"ק ושוה מאה הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקע ועוד דגרסינן בפ' האיש מקדש (דף מב.) אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות וכו' אמר רבא הא דאמרן יתר על שתות בטל מקח וכו' לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ועוד אמרינן בפ"ק דב"ק (יד:) שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ומאי נינהו קרקע מאי משמע אמר רבה בר עולא דבר השוה כל כסף דאין להם אונאה והא דרבי אמי ורבי יוחנן ליתא דקיי"ל כרב נחמן בדיני ועוד דרב נחמן גופיה הוא דאמרה משמיה דחסא אמר רבי אמי והא לא סבירא ליה כוותיה והא דאיתמר בגמרא דבני מערבא משמוה דר' יוחנן לא עדיף מהא דאיתמר משמיה בגמרא דילן והא אידחי ליה מדרב נחמן ומהני ראיות הילכך הלכתא כדכתבינן ולית בה ספיקא. והרא"ש כתב לא יכולתי לעמוד על דעת רב אלפס שפסק הלכה כרב נחמן נגד רבי יוחנן משום דבתראה הוא דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דפסקינן הלכתא כבתראי אבל מקמי אביי ורבא לית הלכתא כתלמיד במקום הרב ורב נחמן תלמידו של שמואל היה והלכה כר"י נגד שמואל בכל מקום וכל שכן נגד רב לחמן תלמידו והא דקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד רב ששת הילכך נראה כפר"ת שפירש דגמרא דידן סברה כגמרא דבני מערבא והא דאמר רבי יוחנן הכא ביטול מקח יש להם היינו בפלגא וכן רב נחמן דהכא סבר כרבי אמי דאמר ביטול מקח יש להם בפלגא והא דאמרינן בפרק המקבל זבין בק"ק ושוה מנה אין אונאה לקרקעות לאו דוקא מאתים אלא מעט פחות מק"ק או שוה ק' ומעט יותר ובפרק האיש מקדש קאמר דביתר משתות אין ביטול מקח לקרקעות וכן פר"ת וההיא דב"ק דקרי קרקע שוה כל כסף לפי שאין להם אונאה עד פלג עכ"ל:

והרמב"ם בפי"ג מהלכות מכירה פסק כדברי הרי"ף שאפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם הונייה וכיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן : כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג כתב רבינו האי אין להקדש עניים אונאה ולא להקדש ב"ה ולא נראה כן מדברי הרי"ף וראשון נראה עיקר עכ"ל ומדברי רבינו נראה כדברי הרי"ף:

ובחטין שזרען בקרקע ולא השרישו עדיין מיבעיא אם יש בהן דין אונאה וכו' ולא איפשיטא בפרק הזהב שם (נו:) בעי רבא חטין וזרען בקרקע מהו יש להם אונאה או אין להם אונאה כמאן דשדיין בכדא דמיין ויש להם אונאה או דילמא בטלינהו על גב ארעא ה"ד וכו' אלא דאמר איהו שדאי בה כדאיבעי ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה יש להם אונאה או אין להם אונאה תיקו. ופרש"י יש להם אונאה. אם מכרן: בטלינהו אגב ארעא. ואין אונאה לקרקעות ובשלא השרישו קאי: כדבעי לה. כמה שצריך לקרקע דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה. והרמב"ם ז"ל כתב בפי"ג כלשון הזה ואמר זרעתי בה זריעה הראוי לה ובאו עדים שזרע בה פחות מן הראוי לה ה"ז ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע או אין לו הונייה מפני הקרקע לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע. והרמב"ן ז"ל הקשה על פי' רש"י ועל דברי הרמב"ם ז"ל וכתב ובפירושי ר"ח כתוב מי שזרע חטים בקרקע ומכרן לחבירו וא"ל שדאי בה כמה דבעיא מאי הני חטי כמאן דשדיין בכדא דמי ואית ליה אונאה או בטלו להו לגבי ארעא ואין כתוב בהן ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאיבעי לה ולזו הגירסא איפשר שפירוש האונאה שמכרן ביותר מכדי דמיהן וה"ה לאומר זרעתי בה כך וכך שהדין אחד ודשכיח ליה נקט עכ"ל וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א ז"ל:

(מד) וכשם שאין אונאה לקרקע כך אין אונאה לשכירות קרקע וכו' אבל בשכירות מטלטלין יש בו דין אונאה וכו' שם בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה אמר אביי מי כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב ושכירות ליומיה ממכר הוא וכתב הרא"ש ז"ל הילכך בשכירות מטלטלים יש להם אונאה: ומ"ש רבינו דאין אונאה לשכירות קרקע שאפילו אם שכר טרקלין גדול בדינר וכו' וכן מה שכתב אבל בשכירות מטלטלין יש בו דין אונאה וכו' בין נתאנה שוכר או משכיר דברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות מכירה: ומ"ש ומחזיר האונאה אפילו לזמן מרובה בפרק הנזכר וכתב הרב המגיד דבר נכון הוא שאין זמן קצוב אלא בלוקח שמקחו בידו ומראה לתגר או לקרוביו ואין כן דרך בשכירות וגם בגמרא לא נזכר זמן שכירות:

ומ"ש עוד השוכר את הפועל לעשות עמו בין במקרקעי בין במטלטלין אין בו דין אונאה וכו' וקבלן יראה שיש בו אונאה וכו' בפרק הנזכר וכתב ה"ה השוכר את הפועל וכו' זה נלמד מהטעם האמור בסמוך לפי שהוא מכירה ליומא ולשון הרמב"ן ז"ל ובשכירות ישראל כגון ששכר פועלים י"א דאין להם אונאה וכן בקבלנות ע"כ וכן כתב הרשב"א ז"ל ואצל מה שכתב הרמב"ם יראה לי שקבלן יש לו אונאה וכולי כתב כבר כתבתי דעת המפרשים החלוקים עליו וטענת הרב ז"ל שכיון שאין זה שכירות ימים כשאר פועלים יש בה אונאה וצל"ע דהא קיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות הרי היא כשכירות לענין בל תלין כמו שנתבאר פי"א מהלכו' שכירות ואיתא בהמקבל עכ"ל ועי' בתה"ד סימן שי"ח :

שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה וכולי בר"פ האיש מקדש (ד' מב:) אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שווייה שליח אבל שווייה שליח אמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: ומ"ש רבי' בין במקרקעי בין במטלטלי כן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה"מ ופשוט הוא דהא טעמא דלתקוני שדרתיך וכו' בין במקרקעי בין במטלטלי שייך והכי אמרינן בפ' אלמנה (צט:) דטעה השליח לא קאמינא אמרו ליה והא אמר מר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח א"ל לתקוני שדרתיך וכו': ומה שאמר ואפוטרופא דינו כשליח כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר וז"ל ונראה לי שכן הדין באפוטרופוס בכל שהוא בין במטלטלין בין בקרקעות חוזר ואינו דומה לבית דין מפני שהוא יחיד וכתב ה"ה שכן דעת הרמב"ן ז"ל בפרק האיש מקדש ויש סמך לדבריהם בפ' אלמנה נזונית (ד' ק) מדאסיקנא דשליח כאלמנה ולא כדיינים משום דמה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו:

ואם אינה את הלוקח כתב רב האי שמכרו בטל והרב ר' יונה כתב שאם אינה הוא דינו כשאר כל אדם וכו' בפסקי הרא"ש פרק אלמנה ניזונת:

האחין שחלקו דינן כלקוחות וכו' עד ואם טעו בשתות החלוקה בטלה מימרא בר"פ האיש מקדש (דף מב:) (ו): ומה שאמר אין אונאה לקרקעות עד פלגא כבר נתבאר בסימן זה שזהו לדעת רבינו תם אבל לדעת הרמב"ם אפילו שוה ק"ק בדינר או שוה דינר בק"ק אין לו אונאה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון אחים וכו' כלל נ"ח סי' ה':

אסור לאדם להונות וכו'. ברייתא בת"כ ומביאה בפ' הזהב (ד' נ"ח) וכי תמכרו ממכר אל תונו איש את אחיו באונאת ממון הכתוב מדבר שהרי באונאת דברים כתוב מקרא אחר לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך (ובדף נ"א) שנינו אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה ובברייתא וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה המוכר מנין ת"ל או קנה אל תונו ואיצטריך למיכתב לוקח ואיצטריך למיכתב מוכר דאי כתב רחמנא מוכר משום דקים ליה בזבינתיה כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה ובשוגג הוא עושה אימא לא אזהריה רחמנא וכו' משם יש ללמוד דבין מוכר ובין לוקח עובר בלאו אם הוא במזיד ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו כמ"ש רבינו: ומ"ש ואין לוקין עליו לפי שבכלל לאו דלא תגזול וכו'. האריך בזה משום דאינו מפורש בלאו דלא תונו שניתק לעשה דהשבון ולפיכך הוצרך לומר דבכלל לאו דלא תגזול הוא כדאמר ר"פ א"נ אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון הוא שמחסר את חבירו וקאמר התם דצריכי אלמא דבכלל לאו דלא תגזול הוא וכיון דלאו דלא תגזול ניתק לעשה דהשבון ה"נ לאו דלא תונו וכן מפורש סוף פ' הזהב רשב"ג אומר גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון: ומ"ש ובלבד שאינהו במעה. בפ' הזהב איפליגו אמוראי רב כהנא אומר אין אונאה לפרוטות ולוי אומר יש אונאה לפרוטות וכתב הרי"ף דלית הלכתא כוותיה ופי' נ"י שכוונתו דכל שהוא יתר מפרוטה חייב להחזיר וכמו שפסק הרמב"ם בפי"ב מה"מ וכן נראה מדברי ה' המגיד דהרי"ף והרמב"ם שניהם תופסים דכל שהוא יתר מפרוטה חייב להחזיר אבל הרא"ש כתב דלמ"ד אין אונאה לפרוטות אינו פחות ממעה כסף וז"ש רבינו ובלבד שאינהו במעה וכו' וכן פסק רב אלפס וכו' כלומר דמאחר דפסק רב אלפס כמ"ד דאין אונאה לפרוטות א"כ כיון דאפיקתיה מפרוטה אינה פחותה ממעה שהיא מטבע הקטנה הנמצא מכסף אכן רש"י כתב ז"ל אין אונאה לפרוטות בפחות מאיסר שהוא מטבע של כסף עכ"ל והכי משמע בסוגיא ר"פ הזהב דעל מה ששנינו הנחושת קונה את הכסף אמרינן סד"א הני פריטי באתרא דסגיא וכו' ותו תניא התם הפורט סלע ממעות מעשר שני דהיינו פרוטות של נחושת שנקראו בשם מעות בסתם וכדפי' רשב"ם פ' בית כור ולא הוזכר נחושת בסוגיא אלא לגבי פרוטות דשמעת מינה דליכא נחושת בכל המטבעות דסלע צורי כי אם הפרוטות אבל הדינרי' והמעות והפונדיונות והאיסרי כולן של כסף הן ובפ' ג"פ נמי משמע מדקא משני באתרא דלא סגי פריטי דכספא אלמא דוקא פרוטות אין עושין של כסף אבל כל היתר מפריטי עושין של כסף ונתבאר לעיל בסי' מ"ב. והרא"ש הקשה על פירש"י וז"ל נ"ל דלא דק דאין מטבע של כסף פחותה ממעה והכי קתני במתני' האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע ולא פירש שם המטבע לפי שידוע היה להם שאין מטבע של כסף פחותה ממעה והא דאמרינן נמי ההודאה שתי כסף זהו שתי מעות דדרשינן בפ' הדיינין מדכתיב כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים ואם היה מטבע של כסף פחותה ממעה אמאי בעינן ב' מעות נפרש מטבע הפחותה עכ"ל ול"נ דאין מכל אלה ראיה לדחות דברי רש"י המאיר עיני ישראל בפירושו דאיכא למימר דכיון דאי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה בפחות ממעה שהוא גרה אין לך לחייב בפחות ממטבע זה וכן פי' הר"ן לשם שזהו פירוש מה שאמרו בירושלמי סוף מטבע כסף מעה ובזה אפשר נמי ליישב הקושיא הראשונה דלכך נקראת המעה כסף בסתם כסף בלשון משנתינו לפי שלא נזכרה מטבע כסף בתורה בפחות ממעה ומה שהקשה עוד מדתניא בתוספתא הנחושת קונה את הכסף כיצד נתן לו ל' איסר בדינר כסף וכו' אינה ראיה דכשם שיש שני מטבעות שנקראין בשם מעה האחד נקרא מעה כסף דשש מהן בדינר והאחר נקרא בשם מעה בסתם והם הפרוטות כמו שפי' רשב"ם בפ' בית כור כך יש שני מיני איסר האחד נקרא איסר האיטלקי והוא של כסף שהוא אחד מכ"ד בדינר של כסף כדתניא בפ' הזהב פרוטה שאמרו אחד מח' באיסר האיטלקי למנ"מ לקדושי אשה איסר א' מכ"ד בדינר של כסף אבל יש איסר אחר שהוא של נחשת והוא אחד מל' בדינר כסף ולכן נראה עיקר כפי' רש"י. ולא קשה כמ"ש הרא"ש דלרב כהנא אין אונאה אלא למעה כסף אמאי קאמר אין אונאה לפרוטות לישמעינן רבותא דאין אונאה לאיסרין וכ"ש פרוטות די"ל דלרבותא דלוי קאתי לאורויי דאפי' לפרוטות איכא אונאה:

ומ"ש בשם הרמ"ה דאפי' פרוטות נמי חייב להחזיר. טעמו דפסק כדלוי והאריך הרא"ש בטעם מחלוקתם והסכים להרמ"ה:

כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות בין שתות במקח וכו'. משנה שם (דף מ"ט) האונאה שתות למקח ובגמרא אמר רב שתות מקח דוקא שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו שוי שיתא בחמשה שוי שיתא בשבעה כ"ע ל"פ דבתר מקח אזלינן ואונאה הויא כי פליגי שוה חמשה בשיתא ושוה שבעה בשיתא לשמואל דאמר בתר מעות אזלינן אידי ואידי אונאה הויא לרב דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמשה בשיתא ביטול מקח הויא שוי ז' בשיתא מחילה הויא ושמואל אמר כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות מב' צדדים אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה הויא ופסקו הפוסקים כשמואל דתניא כוותיה וזהו שדייק רבינו וכתב בין שתות במקח וכו' כלומר ל"מ שתות במקח אלא אפי' שתות במעות. ודע דבמסקנא (סוף ד' נ') איתא אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח יותר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה ופירש"י שתות קנה. ואין אחד מהן יכול לחזור ומחזיר אונאה ולית ליה לרבא ידו על העליונה דמתני' דס"ל כר' נתן דברייתא וכו' ואע"ג דר"ת הקשה כמה קושיות על פרש"י ופר"ת דרבא דאמר שתות קנה היינו אם רצה קנה אם רצה חוזר ולא חש רבא לפרש וכו' ע"ש בתוספות אנן לא קיי"ל בהא כר"ת אלא כרש"י דרב אלפס הסכים עמו שכתב על מתני' מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה וכו' מתני' רבי יהודה הנשיא היא ולית הלכתא כוותיה דהא פסיק רבא שתות קנה ומחזיר אונאה עכ"ל וכ"כ הרא"ש וכ"נ מדברי שאר הפוסקים:

היתה האונאה פחותה מכן כל שהוא כגון שמכר שוה ס' דינר בחמשים דינר ופרוטה וכו'. כ"כ הרמב"ם בפי"ב ממכירה וה"ה תמה בזה דהיאך פסק דהויא מחילה והלא נתאנה יותר מוכר בזה משאם מכר שוה שבע בשש דהוי שתות במעות ובמוכר שוה ס' בנ' ופרוטה הוי יותר משתות במעות ואמר שט"ס הוא וכן יש להקשות במ"ש גבי יותר משתות כשמכר שוה ס' בע' ופרוטה דפסק דהוי ביטול מקח ואמאי הלא הוא פחות משתות במעות. ומ"ש הוא ממכר שוה חמשה בששה דליכא אלא שתות במעות והמקח קיים אכן לדעת התוס' והמרדכי לשם ל"ק ולא מידי דנראה מן הסוגיא דלשמואל דוקא כשטעות שתות בשוה בין במקח בין במעות אז המקח קיים ומחזיר האונאה ואע"ג דבחד צד הוה ביטול מקח או מחילה לא תלינן הטעות אלא בשתות דטעי אינשי בשתות אבל כשאין שם שתות בשוה לא במעות ולא במקח אלא בצד אחד הויא מחילה ובצד שני הויא ביטול מקח אזלינן בתר מקח בין לענין מחילה בין לענין ביטול מקח דדרך לטעות בדמי החפץ שצריך שומא ולא במעות דא"צ שומא ואין אונאה וטעות תלויה בהם ע"ש בתוס' בד"ה שתות מעות נמי שנינו ובסוף (דף נ"א) בד"ה שני פונדיונות ובמרדכי שם בד"ה מצאתי מכר שוה נ"א וכו' ומביאו ב"י ובש"ע סעיף ג' כתב וז"ל היתה האונאה פחותה מזה כל שהוא כגון שמכרו שוה ע' בס' ופרוטה אינו חייב להחזיר כלום שכל פחות משתות דרך הכל למחול עכ"ל הנה שינה לשון הרמב"ם שכתב כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' ופרוטה לפי שהקשה ה"ה על זה דהו"ל יותר משתות במעות ולכך אמר ה"ה שיש להגיה בדברי הרמב"ם כגון שמכרו שוה ע' בס"ט ופרוטה דהשתא הוי פחות משתות מכל צד במקח ובמעות אבל אין צורך דהדבר ברור ופשוט כדפרישית וכך נראה מדברי הרב בהגהת ש"ע שכתב דברי המרדכי בסתם בהלכה פסוקה ולא חשש הרב כלל לכתוב כלום כנגד מ"ש למעלה כגון שמכרו שוה ע' בס' כיון שאינו משמע כלל הלשון שכתב כן לדיוקא דפשט הלשון משמע דלאו דוקא כה"ג אלא ה"ה כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' ופרוטה וכך הוא העיקר והכי נקטינן כמ"ש הרמב"ם ורבינו ואין כאן ט"ס אלא הטעם כמ"ש התוס' והמרדכי ומהרו"ך האריך בכאן בחשבונות שלא לצורך והניח הגהות הרב בצ"ע ול"ק ולא מידי. והא דשביק הרמב"ם ורבינו מנין חמשה וששה ושבעה דפתח ביה וסיים במנין חמשים וששים ושבעים ופרוטה נראה דאתא לאורויי רבותא דאע"פ שהטעות הוא סך חשוב כיון שהוא בפחות משתות כל שהוא אע"פ שהוא דבר מועט הויא מחילה וכן לגבי ביטול מקח הוי רבותא דאפי' בדבר מועט יותר משתות הוי ביטול מקח:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל ויראה וכו'. שם בפסקיו וכוונתו דבמטבע ליכא ספק דמותר לכתחלה להוציאה ביפה אף לירא שמים אבל בסחורות ובחפצים איכא לצדד להיתר ולאיסור וירא שמים יוצא ידי שתי הסברות ונזהר שלא יכניס עצמו בספק איסור:

היתה האונאה יתר על שתות וכו' אלא אם המתאנה תובע אונאתו וכו'. כן כתבו התוספות בשם ריב"ם בפרק הספינה (תחלת דף פ"ד) ומביאו הרא"ש לשם וכתב עוד דכך היא דעת רב אלפס לשם ואף על גב דלאח"כ כתב הרא"ש דא"צ לפרש כך בדברי רב אלפס אלא איכא לפרש דבלא תובע אונאתו אמר רב אלפס דאין המאנה יכול לחזור אם המתאנה נתרצה במקח וכמ"ש ה"ר יונה אפילו הכי נראה לו לרבינו עיקר כמ"ש הרא"ש תחלה:

ומ"ש רבינו אבל ה"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו וכו'. משמע דה"ק דל"מ אם המתאנה תובע אונאתו דפשיטא דיכול המאנה לבטלו ולאו כל כמיניה לקיים המקח ושיחזירו לו האונאה וכרב אלפס והרמב"ם אלא אפילו היכא דהמתאנה שותק ואינו שואל אונאתו מאיזה טעם דס"ל לרב אלפס והרמב"ם דאין המאנה יכול לבטלו כלל ואע"פ שעדיין לא עבר הזמן שיוכל המתאנה לחזור בו דמ"מ גרע כח המאנה שאין בידו לבטלו כיון שאין המתאנה שואל אונאתו אבל הר"ר יונה ס"ל דאע"פ שאינו שואל אונאתו כיון שיכול המתאנה לחזור יכול גם המאנה לחזור אם לא שנתרצה המתאנה בפירוש שאמר בפני עדים שהוא רוצה במקח וקבלו עליו אז אין המאנה יכול לחזור וכן בנתאנה לוקח ושהה בכדי שיראה וכו' כיון שנתקיים המקח ללוקח גם המוכר אינו יכול לחזור אפי' הוקר אח"כ ותימה שהרי כשכתב הרא"ש לדברי הר"ר יונה בפ' הספינה דאין לפרש כפי' ריב"ם דחזרת המאנה הוא כשהמתאנה תובע אונאתו מכח הקושיא שהקשה על פירושו כתב עוד הרא"ש ע"ש ה"ר יונה שכתב וז"ל וטפי הוה מסתבר דהי��א דתובע אונאתו הרי גילה בדעתו שחפץ בקיום המקח אלא שתובע להחזיר לו דמי אונאתו וכיון שחפץ בקיום המקח לא מסתבר שהמאנה יבטל המקח עכ"ל הרי מבואר דלא סבירא ליה להר"ר יונה כהרי"ף ורמב"ם דכשהמתאנה תובע אונאתו דיוכל המאנה לבטלו אלא ס"ל איפכא דהמתאנה היה חפץ בקיום המקח אלא שתובע אונאתו לא יוכל המאנה לבטלו אח"כ וא"כ אמאי כתב רבינו אבל הר"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו וכו' דמשמע דמודה הר"ר יונה לרב אלפס והרמב"ם היכא דתובע אונאתו דיוכל המאנה לבטלו אלא דמוסיף עליהם דאפי' היכא דאין המתאנה תובע אונאתו והא ליתא וצ"ל דהאי אפי' אם אין המתאנה תובע אונאתו ה"פ אפילו אם אין המתאנה תובע בעד אונאתו לומר למאנה אני חוזר במקח שהטעיתני ביותר משתות דהשתא ניחא דה"ק ל"מ היכא דהמתאנה היה חוזר במקח דפשיטא דגם המאנה יוכל לחזור בו אם הוקר אח"כ אלא אפי' היה שותק ולא היה תובע בעד אונאתו יכול המאנה לחזור בו כל זמן שהמתאנה יכול לחזור בו ולפי זה לא כתב רבינו דין היכא דהמתאנה רוצה לקיים המקח אלא דתובע שיחזיר לו האונאה אם המאנה יכול לחזור בו אליבא דהר"ר יונה וה"ט משום דהר"ר יונה לא פסק בזה הוראה פסוקה אלא דכתב בקושייתו אפירוש ריב"ם וטפי היה מסתבר וכו' ואפשר דלהלכה היה מסתפק כנ"ל ליישב דברי רבינו אע"פ שהוא קצת דוחק שלא יהא משמעות לשון אם אין המתאנה תובע אונאתו האחרון כמשמעות הראשון: גרסי' בפ' הספינה א"ר חסדא מכר לו שוה ה' בו' והוקרו ועמדו על ח' מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מ"ט דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השת' דאוניתן מצית הדרת בך וכתב רב אלפס דלא קיי"ל כרב חסדא במאי דקאמ' שוה ה' בו' לוקח יכול לחזור בו דהא קיי"ל כרבא בפרק הזהב דבשתות קנה ומחזיר אונאה ולא יוכל לחזור בו והביא ג"כ מה שפי' הגאון לתרץ הקושיא דרב חסדא ודאי מודה לרבא דבשתות ליכא ביטול מקח אלא דרב חסדא מיירי במכר לו שוה ה' בו' ונתן לו מעות ולא משך וקאמר דלוקח יכול לחזור בו וליכא מי שפרע כיון דטעה בשתות ולא מוכר אלא צריך לקבל מי שפרע ונראה דמה שפסק הגאון הלכתא היא ואע"ג דהאלפסי השיג עליו ואמר וכד מעיינין בהא שמעתא לא סלק בהאי סברא כל עיקר עכ"ל לא השיג עליו אלא לפי דלדעת הגאון היכא דמכר ד' בה' דהוי ביטול מקח משמע דשניהם חוזרין כדאיתא בפ' הזהב ומוכר ולוקח שוין בה והשיג עליו האלפסי דכיון דתלמודא לא איירי שפרע אלא בדין קנייה גמורה והיכא דמשך השתא לא בטלה הא דרב חסדא והיכא דמכר ד' בה' או ה' בד' כיון דאיכא ביטול מקח המתאנה יכול לחזור בו אבל לא המאנה והא דקיי"ל בביטול מקח שניהם חוזרים היינו דוקא כשהמתאנה שואל אונאתו וכמו שנבאר בסמוך אבל דינו של הגאון אמת ואין חולק על הדין דכשנתאנה בשתות ונתן דמיה ולא משך המתאנה יכול לחזור בו וא"צ לקבל מי שפרע אבל המאנה אינו יכול לחזור בו עד שקיבל מי שפרע אבל בפחות משתות שניהם עומדים במי שפרע והכי נקטינן נ"ל:

לשון א"א הרא"ש ז"ל ואם נתעצל וכו' ויש לדקדק בלשונו וכו'. כתב ב"י איני יודע למה הוצרך רבינו להוציאו מדיוק לשונו שהרי מבואר הוא בדבריו עכ"ל ואפשר ליישב דאיכא לפרש דהרא"ש לא אמר אלא דבלא עיכוב אונס פשיטא הוא דמחיל אבל בעיכוב אונס לא פשיטא לן והמע"ה אבל רבינו הכריע מדקדוק לשונו דפשיטא הוא דבעיכוב אונס יכול לחזור בו עדיין ומוציאין מיד המוכר דאל"כ לאיזה צורך כתב כלל בלא עיכוב אונס דהו"ל לומר ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה מחל על אונאתו ומסתמא ודאי מיירי דאין שם עיכוב אלא שנתעצל אלא ודאי לא בא הרא"ש להוסיף בלא עיכוב אונס אלא לדיוקא דדוקא בלא עיכוב אונס אבל כשאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין ומוציא מיד המוכר ואין זה אלא כשמברר דבלא בירור מנ"ל דאירעו אונס המע"ה: גרסינן בפ' הזהב (דף נ"א) ההוא גברא דהוי נקיט ורשכי (פי' קישורי משי) לזבוני ושאל בדמיהם ששה זוזים ואי הוו יהבי ליה חמשא ופלגא הוה שקיל אתא ההוא גברא ואמר אי יהבינא ליה ה' ופלגא הויא מחילה אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא אתא לקמיה דרבא א"ל ל"ש אלא בלוקח מתגר אבל בלוקח מבע"ה אין לו עליו אונאה ותו הוה עובדא דכוותיה בגברא דנקיט כיפי לזבוני ופסק רב חסדא ג"כ הכי וכתב במרדכי בשם ראבי"ה אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותבעו לדין לא הויא שתיקתו מחילה כדחזינן הכא בורשכי וכיפי שהרי רבא ורב חסדא לא פטרו משום דידע אלא משום דב"ה העשוי למכור כליו הוה אבל מפני שידע הלוקח כשלקח שנתאנה לא פטרוהו עכ"ל ונראה דמ"ש אם ידע הלוקח וכו' פי' אם ידע בשעת לקיחה וע"ז הביא ראיה מורשכי וכיפי דאע"פ שידע הלוקח בשעת לקיחה דאינו שוה אלא ה' וקנאו בששה כדי לתבעו בדין לא אמרינן דידע ומחיל ומ"מ ודאי צריך לומר דלא איירי אלא דומיא דהני עובדא שאמר הלוקח בפני עדים אתן לו שיתא ואתבעיניה לדינא התם ודאי כיון שנתברר דידע ולא מחיל אע"פ ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה אבל אם לא נתברר דהיה דעתו לתבעו אח"כ אע"ג דנתברר דידע הלוקח שאינו שוה אלא ה' וקנאו בשש אמרינן מתנה הוא דיהיב ליה דהא אפילו היכא דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דאמרי' דידע ומחיל כדלקמן בסעיף י"א ומפורש כך בפ' הספינה (דף ע"ח) וכדלעיל בסימן ר"ך סעיף ו' כ"ש היכא שנתברר שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' ולקחו בו' דאמרי' ידע ומחיל אלא בע"כ הך דראבי"ה צ"ל דאמ' בפני עדים אתן לו ו' ואתבעיניה לדינא ולפי זה ודאי דאפילו תבעו לאחר בכדי שיראה וכו' נמי צריך להחזיר דהא טעמא דזמן בכדי שיראה אינו אלא למאן דלא ידע וטעה ביוקר וקבעו לו זמן לחקור ולידע אם נתאנה ואם נתעצל ושהה יותר מבכדי שיראה ולא חקר מחיל אבל האי דידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' וקנאו בו' לתבעו לדין ולא מחל שהרי אמר בפני עדים אתן לו ו' וכו' התם ודאי יכול לתבעו אף לאחר בכדי שיראה וזהו שכתב ראבי"ה אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותובעו לדין דלא הוי שתיקתו מחילה דאפילו לאחר זמן הרבה יותר מבכדי שיראה נמי מוציאין האונאה מיד המוכר כיון דידע בשעת לקיחה ולא מחיל לא בתחלה ולא בסוף כנ"ל והב"י הביא דברי ראבי"ה וכתב וז"ל ואיני מבין דבריו שזה היפך מה ששנינו עד מתי מותר להחזיר וכו' עכ"ל ואיכא לתמוה דאם הבין ב"י דראבי"ה מיירי בידיעה דלאחר שטעה במקחו אם כן מאי קאמר כדחזינן הכא גבי ורשכי וכיפי דמה ענין זה לזה אלא בע"כ דלא דן ראבי"ה אלא על הידיעה דבשעת לקיחה דומיא דעובדא דורשכי וכיפי דהתם ידע ולא קמחיל ומוציא ממנו אף לאחר זמן בכדי שיראה וכדפי' וא"כ ניחא ולא קשיא מידי והרב בהגהת ש"ע הבין כפירושינו דראבי"ה מיירי בידיעה בשעת לקיחה אלא שפי' מ"ש ושתק עד לאחר זמן היינו לאחר המכירה תובעו תוך זמן בכדי שיראה לתגר ושרי ליה מאריה דא"כ לאיזה צורך אמר ושתק עד לאחר זמן אדרבה הו"ל למימר ושתק עד תוך בכדי שיראה לתגר ותבעו לדין ותו הא ודאי מסתמא כיון דידע דאית ביה אונאה שתות וקנאו מתנה הוא דיהיב ליה דלא דמי לעובדא דורשכי וכיפי דאמר מקודם לקיחה בפני עדים אתן ששה ואתבענו לדין דגילה דעתו בפני עדים דלא מחיל אבל מסתמא ודאי מחיל אלא כדפי' הוא עיקר דראבי"ה מיירי נמי בכה"ג דאמר בפני עדים אתן ששה ואתבענו לדין דכיון דגילה דעתו בפני עדים דלא מחיל מוציאין האונאה מיד המוכר אפילו לא תבעו אלא לאחר זמן הרבה מבכדי שיראה לתגר שוב ראיתי שמהרו"ך האריך בזה בדברים דחויים והאמת הוא מאי דפרישית והכי נקטינן:

מכר לו שדה ד' בה' וכו' אפ"ה אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו. אע"ג דלעיל סעיף ז' כתב ע"ש הרא"ש דהסכים לה"ר יונה דכל זמן שהמתאנה יכול לחזור המאנה ג"כ יכול לחזור אין זה סותר לכאן דהתם לא מיירי שהוקר ועמד על שבע והמתאנה יכול לחזור מטעם אחר ואפשר וקרוב שיחזור המתאנה הילכך גם המאנה יכול לחזור אבל הכא כיון דהוקר דמסתמא אין הלוקח עומד לחזור בו שוב אין המאנה יכול לחזור בו אלא דמכל מקום לוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין כאן עוד אונאה ולא אמרי' דלאלתר כשהוקרו כמי שנתרצה בפירוש דמי דטוב לו שיהא בידו לחזור אם ירצה וכן כתב הרא"ש בפ' הספינה:

כשם שיש אונאה להדיוט וכו'. משנה פרק הזהב ופירשו בגמ' הדיוט זה בעל הבית המוכר סחורה העומדת לימכר אבל בחפציו אין בו דין אונאה כמ"ש סעיף כ"ז:

ואף במטבע יש בו אונאה. משנה שם: ומ"ש יתר מכן בטל מקח פחות מכן מחילה. פי' יתר מכן בכ"ח ופרוטה פחות מכן בכ' ופרוטה דבתר דמי החפץ שהוא המטבע אזלינן דטעה בשומא דידה והילכך בכ' ופרוטה הוי מחילה אע"ג דמצד אחר הוי ביטול מקח ודלא כהרב המגיד דפי' יתר מכן בכ"ט פחות מכן י"ט נמשך לדעתו שכתב דבעינן דוקא ביטול מקח מכל צד ומחילה מכל צד וליתא אלא כדעת התוס' וכבר נתבאר לעיל סעיף ד':

ושיעור חזרה וכו' עד ע"י הדחק. משנה שם עד אימתי מותר להחזיר בכרכים עד כדי שיראה לשלחני בכפרים עד ע"ש אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חודש מקבלה ממנו ואין לו עליו אלא תרעומות ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה ופי' רש"י שאינה מדה זו של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה ובגמרא אסיקנא הא דתנן אם היה מכירה וכו' א"ר חסדא מדת חסידות שנו כאן הא אחר אע"פ שאין מקבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומות א"ר פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה וה"מ הוא דסגי להו פירוש דיכול להוציאה ע"י הדחק וכ"כ רב אלפס והרא"ש השתא שמעינן דכולה מתני' ביוצאה ע"י הדחק היא ומש"ה מדת חסידו' היא דמקבל' אפי' אחר י"ב חודש ואחר שאין מקבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומות דמדינא א"צ לקבלו לאחר הזמן כיון דיוצאה ע"י הדחק ומשמע אבל באינה יוצאה אפי' ע"י הדחק לעולם חייב להחליפה מדינא אפי' לאחר הזמן וכ"כ הרמב"ם וז"ל הנותן סלע לחבירו אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חודש ה"ז מחזירה ואם היה אפשר להוציא ע"י הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן אא"כ קבלה ממנו במדת חסידות עכ"ל משמע דברישא דקאמר דמחזירה לאחר י"ב חודש בשאינה יוצאה אפי' ע"י הדחק הוא ומדינא חייב להחזירה אבל אם יוצאה ע"י הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן מדינא אא"כ קבלה ממנו בתורת חסידות וכן פי' ה"ה אלא שהקשה עליו ממאי שנראה לו בגמרא דאפי' אינו יכול להוציאה ע"י הדחק נמי אינו חייב להחליפה מדינא עכ"ל נראה דס"ל דמתני' דאם היה מכירה וכו' סתמא תנן ומשמע בין ביוצאה ע"י הדחק בין באינה יוצאה ע"י הדחק והא דקתני ונותנה למעשר שני וכו' לא קאי אסיפא דאם היה מכירה אלא ארישא דמתני' דלעיל קאי דקתני עד כמה תהא חסירה ולא תהא בה אונאה א"כ סלע יפה הוי ומי שאינו מקבלה הוי' נפש רעה וכן כתבו התוס' ע"ש ריב"ם וכן פי' בנימוקי יוסף מיהו תמוה לי טובא על רב גדול כמוהו הלא ראה מ"ש האלפסי להדיא וז"ל ואם היה מכירה וכו' פרישנא הכי אם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חודש מקבל ממנו במדת חסידות ואם לא קיבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומת שאינו אלא נפש רעה א"ר פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזא מיקרי נפש רעה וה"מ דנפיק ע"י הדחק עכ"ל אלמא דקאי נמי אסיפא אאם היה מכירה וכו' ואחריו נמשך גם הרמב"ם וכך היא דעת רבינו ומ"ש בסוף ובלבד שתצא ע"י הדחק פי' התם הוא דאינו מקבלה לאחר זמן אלא ממדת חסידות אבל באינה יוצאה אפי' ע"י הדחק חייב מדינא להחליפה אפי' אחר י"ב חודש וכל זה נראה פשוט דלהרי"ף ולהרמב"ם והרא"ש ורבינו מפורש בגמרא דכולה מתניתין ביוצאה על ידי הדחק היא ובזו דוקא תנן דמדת חסידות היא אבל באינה יוצאה ע"י הדחק לא איירי מתני' כלל ומשמע דחייב להחליפה מדינא אף לאחר זמן הרבה דבזו לא קבעו חכמים זמן. שוב ראיתי למהרו"ך שהפך הקערה על פיה ופירש דעת רבינו דמדת חסידות היא להחליפה אם יוצאה ע"י הדחק אבל באינה יוצאה ע"י הדחק אפי' במדת חסידות א"צ להחליפה ושרי ליה מאריה כי לא ירד לאמיתו של הפשט כלל:

מכור לי באלו כתב הרמב"ם שיש בו אונאה וכו'. בר"פ הזהב אמר רבה א"ר הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה קנה אף ע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמו ויש לו עליו אונאה דמכור לי באלו קא"ל ר' אבא אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ואין עליו אונאה ומשמע דס"ל לרבי אבא דאע"ג דא"ל מכור עשאוהו כדין חליפין לגמרי גם לענין דאין לו עליו אונאה ומפרש בגמ' דכ"ע ס"ל אין מטבע נעשה חליפין והני לאו חליפין נינהו אלא דמים דהא מכור לי קאמר אלא דדמים כה"ג דלא שכיחי עשאוהו כחליפין וטעמו של הרמב"ם דפסק כרבה א"ר הונא ולהרא"ש מספקא לי' דדילמא הלכה כרבי אבא ומספיקא לא מפקינן ממונא מיד המאנה ויש להקשות דלעיל בריש סי' ר"ט כתב רבינו דברי הרמב"ם דבאומר ערימה זו של חטין אני מוכר לך בנך וכך מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך וכו' דקנה ויש עליו אונאה דהיינו דין זה שכתב כאן מכור לי באלו דמ"ש כשאין הדמים שבחפציו ידועים ומ"ש כשאין הפירות ידועים ואעפ"כ לא כתב שם דהרא"ש נחלק ע"ז וכאן כתב דהרא"ש נחלק ונ"ל דרבינו סובר דדוקא בתופס מעות בלא מנין ואומר מכור לי פרתך או חפץ שלך באלו התם הוא דדמי לחליפין וס"ל לר' אבא דלגמרי דינו כחליפין וכין דמספקא ליה להרא"ש אי הלכתא כוותיה לא מפקינן מיד המאנה אבל גבי ערימה ומרתף של יין אני מוכר לך בכך וכך וכו' כיון דא"ל בכך וכך לא דמו לחליפין אפי' לר' אבא והילכך יש לו עליו אונאה לדברי הכל:

אמר המוכר וכו' אין זה תנאי. כלומ' תנאי זה בטל וה"א בפ' הזהב אמר רב ענן משמיה דשמואל ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה אלא שרשב"ם מפרש דהו"ל כאילו לא התנה שום תנאי וחזר הדבר לדין תורה דבשתות קנה מחזיר אונאה אבל לפרש"י ה"פ דאין זה לשון מחילת אונאה כמו שנתכוין אלא הלשון משמע איפכא שלא יהא בו תביעת אונאה דהיינו שימכרנו לו בשויו ולפיכך אם הונהו הרי עבר על התנאי והמקח בטל אפי' לא הונהו אלא בפחות משתות וחוזר בו אם ירצה והיינו דכתב רש"י חוזר בו לגמרי דלשון לגמרי משמע דאפי' פחות משתות חוזר אם ירצה:

ומ"ש ואפי' אם התנה וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כרב דאמר הכי וטעמא דמי ידע דאיכא אונאה דמחיל הוא סבר דאין בו אונאה ומש"ה תניא בד"א בסתם אבל במפרש וכו' אין עליו אונאה דהא ידע דאיכא אונאה ומחיל וע"ל בסי' רל"ב סעיף ז' ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש ומיהו כתב הרמב"ם וכו'. בפט"ו כתב המוכר שפחה וא"ל גידמת היא חיגרת היא סומא היא וכו' ולא היו בה מום מאלו המומין שמנה ונמצאת נכפית ה"ז מקח טעות מכאן אני אומר המוכר חפץ לחבירו בק' דינרין ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד וכו' כלומר לכך אמר שאין שוה אלא זוז להשליך מעליו תרעומת שלא יתרעם עליו אח"כ מכרת לי ביוקר וכיוצא משאר חסרון בחפץ כי הלא ישיב לו דבר לאמר הלא גליתי לך בתחלה שאין שוה אלא זוז והיינו פי' להשביח דעתו פי' להשקיט דעתו מלשון משביח שאין ימים שפי' ענין השקט והנחה דהיינו שלא יהא עליו תרעומת שמכר לו דבר שאינו חשוב מאוד על כן הודיעו מתחלה שיש בו מום וכמו שפירש"י בפ' האומנין (דף פ') גבי פרה זו נשכנית היא וכו' וע"ל בסי' רל"ב סעיף ח' ומיהו אם הוא בכדי שאין הדעת טועה הוי מתנה כמ"ש למעלה סעיף י"א ובסי' ר"ך סעיף ו':

בעל הבית המוכר כליו ואינה וכו'. שם (דף נ"א) בעובדא דורשכי וכיפי קאמר רבא ורב חסדא הכי והכי אמר רב דימי ור' אלעזר ודוקא במאני תשמישתיה דיקירי עליה אבל לא בסחורות העומדים לימכר כמו בגדי קנבוס: ומ"ש ומיהו פי' ר"י וכו'. כ"כ הרא"ש בשמו וטעמו משום דהני עובדי דורשכי וכיפי הכי הוה באונאה בשתות ואמרו עלה ל"ש אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה אבל ביתר משתות לא אשכחן דמחלק תלמודא בהכי ואמרי' הבו דלא לוסיף עלה שתות גופיה חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ובס' ב"ה כתב וז"ל ומדברי הרמב"ם שכתב אין לו אונאה יש לדקדק דס"ל כתוס' והרא"ש עכ"ל מיהו נראה מדכתב הרמב"ם בפי"ב שאילו לא הרבה לו הדמים לא היה מוכר כלי תשמישו אלמא משמע מלשונו דאפילו הרבה ביותר משתות וכ"כ ה"ה בשם המפרשים. ומספק אין להוציא מיד המאנה נ"ל:

ומ"ש ופי' א"א הרא"ש דוקא שהלוקח יודע וכו'. פי' דהשתא ניחא דאיכא למיהב טעמא דפי' רש"י ע"ש השאילתות דהו"ל כאילו היה מפרש הבעה"ב ללוקח יודע אני שיש בו אונאה כך וכך ע"מ שלא יהא לך עלי אונאה ואם לא ידע א"נ קנאו מסרסור אע"ג דידע הלוקח שהוא של בעה"ב מ"מ הבעה"ב מסרו לסרסור ומכרו בסתם וליכא למימר הכא דהו"ל כמפרש וקשיא לי היאך כתב הרא"ש ע"ש ר"י דמחלק בין שתות ליתר משתות דכיון דטעמו הוי דהו"ל כמפרש וכו' אפי' ביתר משתות נמי איכא למימר דהו"ל כמפרש וי"ל דאע"ג דלגבי מוכר ודאי אפילו ביתר משתות הוה ליה כמפרש מ"מ לגבי לוקח לא אמרינן דסבר וקיבל אלא עד שתות אבל ביתר משתות אינו מקבל עליו הטעות כל כך שיהא המקח קיים לגמרי ודוק:

וכתב הרמ"ה וכו'. נראה דדעתו דאע"ג דבגמר' קאמר משום דמאני תשמישתיה יקירי עליה לא מזבין להו וזה מיירי בנתאנה לוקח מבעה"ב מעשה שהיה כך היה אבל ודאי ה"ה איפכא כשנתאנה הבעה"ב דקנה כלים ביוקר דמאני יקירי עליה ולוקחן ביוקר אם הם מקובלין בעיניו להשתמש בהן וכן כתב במרדכי ע"ש ר"ת ומביאו ב"י וכן היכא דלקח ואינה איכא טעמא שאם לא היה מוצא כלים בזול לא היה מוציא מעותיו שהוא נושא ונותן בהם לקנות כלים שונים שיש לו בביתו וכן היכא כשנתאנה הבעה"ב ומכר בזול איכא למימר דמפני דוחק שצריך למעות להוצאת ביתו מכר כליו בזול וכל זה לא שייך בסתמא לגבי תגר הקונה מתגר:

ששאלת על סרסור וכו' אבל אם הוא בעה"ב וכו'. איכא למידק ומה בכך ששמעון הוא בעה"ב הלא מכר החפץ על ידי הסרסור ויש לו על הסרסור אונאה כדכתב הרא"ש לעיל סוף כ"ח ולשם ודאי איירי אע"פ דיודע הלוקח שהחפץ של בעה"ב אפ"ה יש בו דין אונאה כיון שלקחו מן הסרסור כדפי' לשם וי"ל דהנחה זו שהניח הרא"ש ואמר אבל אם הוא בעל הבית אין לו אונאה בכלי תשמישו וכו' לא מיירי אלא בלוקח שלקח מבעל הבית עצמו ע"פ הדין המפורש בגמרא בלוקח מבעל הבית וכשלא היה שם תנאי התם הוא דאין אונאה בכלי תשמישיו ואחר כך אמר זהו לדינא דגמ' אבל בנדון זה וכו':

הנושא והנותן באמונה אין לו דין אונאה ופירש הרמב"ם שא"ל וכו' וי"מ אפילו לא א"ל בכך וכך לקחתיו וכו'. כתב ב"י וז"ל משמע לרבינו שהוא פי' מחודש ולי נראה דבכלל דברי הרמב"ם הוא עכ"ל ולא נהירא דלפע"ד הדברים מבוארים דלהרמב"ם צריך הוא שיודיענו מתחלה קודם משיכה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו התם הוא דאין בו דין אונאה שאם יטעון לאחר משיכה איני נותנו בכך וכך אין שומעין לו ומשמע דאם לא הודיע קודם משיכה בכך וכך לקחתיו אלא א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר וכו' ומשכו ואח"כ כשהודיעו בכך וכך לקחתיו תובעו אוניתני כי לא ידעתי בשעת משיכה שיהא בו אונאה יש בו דין אונאה אבל ליש מפרשים אפילו לא הודיעו עד אחר שמשכו אפ"ה מאחר שאמר לו תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך וכו' ומשכו ואחר כך הודיעו בכך וכך לקחתיו אין בו דין אונאה אפילו אם נתאנה לוקח ראשון דאדעתא דהכי משכו לוקח שני ליתן לראשון כמו שאמר דבכך וכך לקחו וכך פי' בהגהות אשיר"י לשם כי"מ אבל מדברי התוס' לשם נראה כמ"ש הרמב"ם ע"ש:

והנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשויו וכו'. איכא לתמוה טובא והיכי ס"ד למיעבד הכי הא ודאי שקר הוא ולא לאמונה ונראה דהכי פי' כגון אם קנה עשר יריעות וכו' ובא חבירו וא"ל אני רוצה בחמש יריעות כמו שקנית אותן ואתן לך עוד שכרך מעה לכל יריעה לא יתן לו ה' יריעות הרעות ויאמר הרי לקחתים בדינר דינר ואיני משקר לו כלום ואח"כ ימכור לו היפות בשויין אלא יאמר לחבירו אם אתה רוצה לישא וליתן באמונה קנה כל העשרה ביחד בעד עשרה דינרין וכך וכך תוסיף לי שכר על כולן או קנה לך בשווין הן רע הן יפה מה ששוה וכך מפורש להדיא בדברי ה' המגיד פי"ג ממכירה וכ"כ התוספות (בדף נ"א):

וכתב הרמב"ם אפילו מכר לו שוה אלף בדינר וכו'. כבר הביא ב"י טעם שתי הדיעות באורך וע"ל בסימן ס"ו סעיף ל"ח וסימן קע"ה סעי' י"ד ודע דבפ' בית כור (ק"ו) במשנה בסימניו ובמצריו תופס בפשיטות כרב אלפס ע"ש וצ"ע במ"ש רבינו ע"ש ר"ת והרא"ש דעד פלגא ולא פלגא בכלל דבהטעהו בכפל המקח בטל וכ"כ בסימן ס"ו סעיף ל"ח והתוספות פ"ק דב"ק (דף י"ד) כתבו אהא דאמר התם דמאי דתנן שוה כסף זה קרקע דבר השוה כל כסף שנותנים עליו משום דאין אונאה לקרקעות וז"ל דבר השוה כל כסף לאו דוקא דיתר מפלגא יש להם אונאה כדמשמע פ' הזהב אלא שוה כל כסף יותר ממטלטלי עכ"ל הרי דבכפל ממש המקח קיים וכן כתב בפרק הזהב (דף נ"ז) בד"ה א"ר נחמן וז"ל וקשה לר"ת דבפ' התקבל אמר זבן בר' ושוה ק' סבור מינה וכו' א"ר נחמן אין אונאה לקרקעות אלמא אפי' ביטול מקח איו להם ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם וכו' עכ"ל וי"ל דהרא"ש מפרש להדיא דהך דזבן בר' ושוה ק' לאו דוקא ר' אלא מעט פחות מר' או שוה ק' ומעט יותר ולפ"ז הא דקאמר אבל מפלגא ואילך מפלגא ופלגא בכלל מיקרי ביטול מקח וכן הא דכתבו בב"ק דיתר מפלגא יש להם אונאה ר"ל יתר מפלגא ופלגא בכלל יתר יש להם אונאה ומ"ש הרב בהגהת ש"ע וז"ל וי"א דדוקא עד פלגא אבל יתר מפלגא כגון שמכר לו אחד יותר משנים הוה אונאה עכ"ל לא דק דלא בעינן יותר אלא בהטעהו בכפל שוה נמי הוה אונאה:

ובחטין שזרען בקרקע וכו'. בפ' הזהב (סוף דף נ"ו) בעי רבא חטין וזרען בקרקע מהו יש להם דין אונאה או אין להם אונאה ואסיקנא כגון דאמר איהו שדאי בה כדבעי לה ואגלאי מילתא דלא שדא ביה כדבעי ופי' רש"י יש להם אונאה. אם מכרן עכ"ל משמע דמפרש לה במי שזרע חטים בקרקע ומכר הזרעים לחבירו לקצור התבואה כשתגדל וא"ל שדאי בה כמה דבעי לה ואגלאי מילתא דלא שדא בה כדבעי לה ובשעה שמכר הזרעים לא השרישו וקמיבעיא לן כמאן דשדי בכדא דמיין ויש להם אונאה א"ד בטלינהו אגב ארעא ולית להו אונאה והתוס' הקשו היינו מקח טעות דבעי לה שיתא והוא לא שדא אלא ה' וי"ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מילתא דבעי שיתא וא"ת למה לא תחשב זו אונאת קרקע כיון שלא טעה לא במדת מנין החטין ולא בשומא [א"כ] לא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע כדבעי לה וי"ל דאי הוה שדא בה כדבעי לה כמו שאמר היו שוין אותם דמים נמצא שהאונאה מן החטין ולא מן הקרקע עכ"ל אבל רבינו כתב כגון שמכר לחבירו קרקע ואמר זרעתיו כראוי וכו' נראה שכך היה מפרש דברי רש"י שכתב יש להם אונאה אם מכרן דהיינו שמכרן לחבירו עם הקרקע ומה שלא היה מפרש במכר הזרעים בלבד לקצור התבואה כשתגדל כדפירש' היינו משום דהוה קשיא ליה דזו פשיטא היא דכיון דלא השרישו בקרקע כמאן דשדי בכדא דמיין ויש להם אונאה דליכא למימר הכי בטלינהו אגב ארעא כיון שלא מכר לו גם הקרקע אלא הזרעים ��לחוד אבל כשנפרש דמכר הקרקע עם הזרעים ניחא דאיכא למימר דבטלינהו אגב ארעא מיהו אין א' משאר הגאונים שפי' כך שמכר הקרקע דהרמב"ם ס"פ י"ג ממכירה פי' בשכרו לזרוע לו קרקע וכו' וה"ה ע"ש ר"ח פי' במי שמכר לחבירו החטין שזרען בקרקע ומיבעיא ליה במכרן ביותר מדמיהן או בפחות ולא גרס ואשתכח דלא שדי בה כדבעי לה ולזה הסכים הרמב"ן מיהו התוס' דחו פי' זה שכתבו וז"ל וא"ת לימא דידע דשדא שיתא ומכרו יותר משויו וכיון דזרעינהו דלמא בטל אגב קרקע וי"ל בענין זה פשיט' דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטין שבשוק עכ"ל מיהו נראה דלמה שפירש רבינו שמכר הקרקע עם הזרעים לפי זה אם לא היתה האונאה כ"א במה שמכרן ביותר מדמיהן או בפחות לא מיבעיא לן דפשיטא דאין בה אונאה דאע"ג דאת"ל דבזרעים יש אונאה מ"מ כיון שמכר הקרקע עם הזרעים בתר קרקע אזלינן דלית בה אונאה הכי נמי בזרעים הנמכרים ולא קמיבעיא ליה אלא היכא דאשתכח דלא זרעה כדבעי לה ואע"ג דבת"ה סימן שי"ח מסיק דלא אמרינן מגו דלגבי פועל ליכא אונאה לגבי בהמה נמי ליכא אונאה ואע"ג דשכירות פועל ושכירות בהמה נכללין בסך אחד איכא לחלק דשכירות פועל שכרו ידוע בכמה ליום כדאיתא פרק האומנין דחזינן הירא מיתגרי פועלי' בההוא מתא ואזלינן בתריה כדמסיק בסוף אותה תשובה משא"כ הכא בשמכר הקרקע עם הזרעים:

וכתב עוד השוכר את הפועל וכו'. הא דמחלק בין פועל לקבלן לענין אונאה הקשה ה"ה הלא קי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות הרי היא כשכירות לענין בל תלין עכ"ל ר"ל דכיון דאומן דהוא קבלן שקיבל עליו לתקן כלי בכך וכך אינו קונה בשבח כלי א"כ דין פועל יש לו וכן כיון דבקבלן נמי עובר על בל תלין א"כ נקרא פועל מיהו כבר כתב מהרא"י בת"ה סימן שי"ח דה"ט דלגבי פועל אמר בפ' האומנין דיכול לחזור בו אפילו בחצי היום משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וקבלן אינו יכול לחזור מה"ט אלמא פועל דמי לעבד ולא קבלן והכי מדמה ליה במרדכי שם בדין מלמד שכיר לדין עבד עברי דגופו קנוי כל כמה דלא הדר ואע"ג דעבד כנעני הוקש לקרקעות שאין בהן אונאה ועבד עברי לא איתקוש מ"מ הא אשכחן נמי בפ"ק דקדושין דע"ע נמי דין קרקע יש לו לענין שבועה ע"ש (בדף כ"ח) וה"ה לענין אונאה:

שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה וכו'. כלומר אפילו פחות משתות מקחו בטל וכ"כ בא"ה סי' ק"ד ע"ש וכן מ"ש רב האי דאם אינה הוא את הלוקח שמכרו בטל היינו נמי לומר שבטל בכל שהוא וכ"כ בא"ה בשמו בפירוש וכ"כ לעיל בסי' קפ"ב סעיף ט' ואע"ג דרבינו האי כתב דמכרו בטל בשתות והרא"ש בפרק אלמנה ניזונית השיב עליו כבר כתבתי בסי' קפ"ב דלא נעלם מעיני הרא"ש דלרב האי מכרו בטל אפילו בפחות משתות ולא השיב עליו אלא שלא הו"ל להזכיר בדבריו שתות וע"ש במ"ש בס"ד. וקצת קשה דבסי' ק"ט סעיף י"ג ובסי' קפ"ב סעיף ט' כתב רבינו דהרא"ש הסכים לדעת הר"ר יונה וכאן ובא"ה סימן ק"ד לא הזכיר דעת הרא"ש כלל:

(א) ול"נ דלא קשה מידי דראבי"ה לא קאמר רק כשידע בשעת המקח ושתק עד אחר המקח אבל לעולם לא שתק בכדי שיראה לתגר ולהכי קאמר דלא הוי מחילה וזה מוכרח שם במרדכי דהא מביא ראיה שם ממעשה דכיפי המוזכר בגמרא (נא.) דמיירי בכה"ג והוא פשוט למעיין שם. (נ"א) ואפשר שמיירי שהיה אנוס ולא היה יכול לתבעו לדין קודם לכן ולכן שתיקתו לא הוי מחילה וצ"ע:

(ב) וכתב המרדכי סוף המדיר תשובת רבי אביגדור אם היה בו כדי אונאה השתא והמוכר אומר שנשתנה השער ובשעה שמכר לו לא הוה בו כדי אונאה והלוקח אומר שבשעה שלקחה היה בו כדי אונאה על הלוקח להביא ראיה דשערים שבשוק רגילין להשתנות תמיד וע"ש שהאריך:

(ג) ועיין בנ"י פ' הזהב:

(ד) וכבר כתבתי כמה פעמים דלא סמכינן אדבריו בזה לפסוק הלכה מכח הסכמתן במקום שהתוס' והרא"ש חולקים וכ"ש במקום שדעת רבינו מסכים לדבריהם וכמו בכאן שסתם סוף סימן זה וכדברי ר"ת והרא"ש ומ"מ נראה דהמע"ה:

(ה) כתב בת"ה סי' שי"ח ואם שכר פועל וסוס והיה בו כדי אונאה אע"ג דמצד הפועל עצמו אין בו אונאה מ"מ מצד הסוס יש בו אונאה רואין ואומדים השכר המגיע לפועל ומה המגיע לסוס לפי ערך השכירות וכל מה שנתאנה בסוס צריך ליתן לו ואפילו הוא יתר משתות א"א לחזור מאחר שכבר נעשה המלאכה אלא צריך ליתן לו מה שאינהו וע"ש:

(ו) ועיין בר"ן פ' האיש מקדש:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רכח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

כשם שיש אונאה במקח כך יש אונאה בדברים וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן לחשבון וזה לא ניתן לחשבון וזה בגופו וזה במונו והצועק על אונאת דברים נענה מיד: ויותר צריך ליזהר באונאת הגר בין בגופו בין בממונו לפי שהוזהר עליו בכמה מקומות וגם צריך ליזהר באונאת אשתו לפי שדמעתה מצויה ועונש אונאתה קרוב לבוא:

וכיצד הוא אונאת דברים לא יאמר בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה והוא אינו רוצה לקנותו היו חמרין מבקשין לקנות תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו למכור היו חבריו בעלי תשובה לא יאמר להם זכרו מעשיכם הראשונים היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך היו יסורים באים על חבירו או שמקבר בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חברי איוב לאיוב הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד:

ויזהר אדם מלכנות שם לחבירו די לביישו אפילו שהוא רגיל באותו כינוי כיון שכוונתו לביישו:

אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח: ואף אם הוא עכו"ם לא ימכור לו בשר נבלה בחזקת שהיא שחוטה:

ואף לגנוב דעת הבריות בדברים אסור שמראה לו שעושה בשבילו ואינו עושה כגון שלא יסרהב בחבירו שיסעוד עמו והוא יודע בו שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל ולא יפתח לו חביות הפתוחים לחנוני וזה סובר שפתחם בשבילו אלא צריך להודיעו שאינו פותחם בשבילו אבל בסתם אסור כיון שחבירו סבור שפתחו בשבילו ודוקא כהאי גוונא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמכרם וסבור שפתחם בשבילו אבל בדבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו ומטעה את עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו א"צ להודיעו כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבודו א"צ להודיעו לא יאמר לו סוך מפך זה והוא ריקן ולא ילך לבית האבל ובידו כלי ריקן וסבור האבל שהוא מלא ואם הוא עושה כדי לכבדו מותר ולא ימכור מנעל של עור בהמה מתה בחזקת שהיא שחוטה ולא ישלח לו חבית של יין ושמן צף על גבו:

אין מפרכסין האדם והבהמה והכלים אדם כגון לצבוע עבד העומד לימכר והוא זקן כדי שיראה כבחור ולא בהמה להשקותה מי סובין שמנפחין וזוקפין את שערותיה כדי שתראה שמנה וכן אין מקרדין ומקרצפין אותה כדי לזקוף שערותיה ולא את הכלים לצבעם שיראו חדשים ואין השבח שמשביחם בצבע כמו העילוי שמעלה אותם מדמים אבל חדשים מותר לצבעם כדי ליפותם שבלאו הכי הם חדשים וטובים ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים ולא שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן וכן כל כיוצא בזה:

אין מערבין מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למכרם בחזקת יפים לפי שאין ניכרין בהם אפילו חדשים בחדשים ואצ"ל חדשים בישנים שהישנים טובים יותר לאכילה ופירש"י אבל ישנים מותר לערב בחדשים וא"א הרא"ש ז"ל כתב ישנים אסור לערב בחדשים אע"פ שהם טובים יותר לאכילה לפי שזה שקונה חדשים אולי רוצה לישנם והישנים אין רואיין לישן:

ויין ביין מותר לערב בין הגתות אפי' קשה ברך ואע"פ שהרך יותר טוב לשתות מהקשה וגם דמיו יקרים לפי שכשנותנין מעט קשה ברך הוא משביחו ומתקיים יותר אבל שלא בין הגתות לא והרך מותר לערבו בקשה לעולם:

אין מערבין מים ביין ומי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות אא"כ יודיע לקונה ולא ימכרנו לתגר אע"פ שמודיעו שמא ירמה בו אחרים:

ובין הגתות מותר לערב בו מים בכל מקום ומקום לפי מה שנהגו בו אפילו עד השליש והחצי ובמקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחילה מותר לערב בו לעולם אבל אם אין הכל טועמין לא:

אין מערבין שמרי יין ביין אפילו אם קנה ממנו שתי חביות של יין אין מערבין שמרי חבית זו בשל זו לפי ששמרי חבית זו מקלקלין חבית אחרת אבל אם קנה ממנו חבית של יין המדה בכך וכך כשבא למדוד יכול לערב השמרים עם היין ומודד לו הכל ביחד:

התגר נוטל מחמשה גרנות ונותן למקום אחד או מחמשה גתות ונותן לחבית אחת שהכל יודעים שלא גדלו כולן בשלו ובחזקה זו קונין ממנו ובלבד שלא יכוין לקנות הרוב ממקום הטוב כדי שיצא עליו קול שהוא קונה הכל ממקום הטוב וקונה גם ממקום הרע ומערבו עמו:

מותר לברור הפסולת מתוך הגריסין ומן הקטנית כדי שיראו יפים שזהו דבר הנראה לעין ויכול הלוקח לראות ולהבין כמה שוות יותר בשביל שהוציא מהם הפסולת וטוב הוא לו לעלות בדמיהם כדי שלא יצטרך לטרוח ולבררם ובלבד שלא יברור העליונים ויניח הפסולת בתחתונים: ומותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו: ויכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו ואין בני השוק יכולין לעכב עליו:

הקונה מחבירו חבית של יין או שמן סתם המדה בכל וכך מותר למוכר לערבו כדי שיתערבו השמרים המשוקעים בחבית וימדוד הכל ביחד אפי' אם מוכר בשעה שהוא צלול: ובלבד שלא יערב שמרי חבית זו בשל חבית אחרת כדפירשתי לעיל אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד ונותן לו מעט מעט מתוך חביותיו ונותן לו הכל צלול אינו מנכה לו בשביל השמרים שהיה יכול לערב בו כשמכר לו אילו היה נותן לו הכל ביחד אבל מנכה לו בשביל הקמחים הצפים עליו:

בד"א שקנאו ממנו בשעת הבדים שדרכו להיות עכור אבל אם קנאו לאחר שהוא צלול אף בשביל הקמחים אין מנכין לו והרמב"ם ז"ל כתב אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן אפי' כל שהוא ואפי' שמרים בשמרים אסור לערב אבל עירה מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו המוכר לחבירו שמן מזוקק אינו מקבל שמרים מכר לו שמן סתם מקבל עליו לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג ומקבל עליו שמן עכור העולה למעלה על פני השמן יותר על השמרים הידועים באותו מקום בד"א כשנתן לו המעות בתשרי שהשמן עכור ולקח השמן בניסן מקבל עליו במדת תשרי שהיא גדולה מפני אותו השמן הצף למעלה אבל אם לוקח במדת ניסן שהיא קטנה מפני שכבר שקט אינו מקבל עליו אלא השמרים בלבד ע"כ וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה:

כשם שיש אונאה במקח כך יש אונאה בדברים משנה בפרק הזהב (נח שם:): ומה שאמר וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון וכו' בפ' הנזכר: ומה שאמר והצועק על אונאת דברים נענה מיד שם (דף נט.) אמר רב חסדא כל השערים ננעלין חוץ משערי אונאה:

(ג) ומה שאמר ויותר צריך ליזהר באונאת הגר וכו' וכן מ"ש וגם צריך ליזהר באונאת אשתו לפי שדמעתה מצויה וכו': וכן מה שאמר וכיצד הוא אונאת דברים וכו' עד זכר נא מי הוא נקי אבד הכל שם:

ומה שאמר ויזהר אדם מלכנות שם רע לחבירו וכו' שם א"ר חנינא כל היורדים לגיהנם עולין חוץ מג' שיורדים ואינם עולים ואלו הן הבא על אשת איש והמלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם רע לחבירו מכנה היינו מלבין אף ע"ג דדש ביה בשמיה ופרש"י דדש ביה. כבר הורגל בכך שמכנה אותו כן ואין פניו מתלבנות מ"מ זה להכלימו מתכוין:

אסור לרמות בני אדם במקח ובממכר או לגנוב דעתם כגון אם יש מום במקחו צריך להודיע ללוקח מתבאר מתוך מה שמבואר בסימן זה:

ואף אם הוא עכו"ם לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שהיא שחוטה:

ואף לגנוב דעת הבריות בדברים אסור. וכו' עד אלא צריך להודיע שאינו פותחם בשבילו בפרק גיד הנשה (צד.) ומסיים שם בברייתא ואם בשביל כבודו מותר איני והא עולא איקלע לבי רב יהודה פתח לו חביות המכורות אודועי אודעיה ואי בעית אימא שאני עולא דחביב ליה לרב יהודה דבלאו הכי נמי פתוחי מפתח ליה ופרש"י ואם בשביל כבודו. של אורח להודיע לבריות שחביב הוא עליו מותר וזה כתבו רבינו לקמן אבל הא דשאני עולא דחביב ליה לרב יהודה וכו' לא ידעתי למה השמיטו רבינו ואפשר דמשום דמילתא דפשיטא הוא: ומ"ש ודוקא כה"ג דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה וכו' כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו וכו' שם מר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קא אזיל לבי מחוזא ורבא ורב ספרא הוו קא אתו לסיכרא פגעו אהדדי הוא סבר לאפי' קא אתו אמר להו למה להו לרבנן לטרוח ואתו כולי האי אמר ליה רב ספרא אנן לא הוה ידעינן דהוה קא אתי מר אי הוה ידעינן טפי הוה טרחינן אמר ליה רבא מאי טעמא אמרת ליה הכי דאחלישתיה לדעתיה אמר ליה והא קא מטעינן ליה איהו הוא דקא מטעי נפשיה וכתבו התוספות והרב רבינו אשר והא דקתני לעיל בפותח חבית המכורות לחנוני כשאומר לו בשבילך אני פותחם דודאי גונב דעתו ואין נראה דהא אלא אם כן הודיעו קתני דמשמע אפילו בסתם אסור ועוד דמאי פריך מרב יהודה דפתח ליה לעולא דהא ודאי שלא היה מטעהו רב יהודה לומר לו בשבילך אני פותחם לכך נראה דהתם בסתם אסור משום דאין לאורח לאסוקי אדעתיה דמכורות לחנוני אבל הכא איבעיא ליה לאסוקי אדעתיה שלא לקראתו היו באים אלא לצורך עצמן: ומ"ש לא יאמר לו סוך שמן מפך זה והוא ריקן ולא ילך לבית האבל ובידו כלי ריקן וכו' ולא ימכור מנעל של עור בהמה מתה וכו' ולא ישלח חבית של יין ושמן צף על גביו הכל שם ומפרש התם טעמא דלא ימכור לו מנעל של עור בהמה מתה בחזקת שהיא שחוטה מפני ב' דברים א' מפני שמטעהו ואחד מפני הסכנה. ופי' רש"י בהמה שמתה מאליה אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה: הסכנה. שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור: ושלא ישלח חבית של יין ושמן צף על גבו. מפרש טעמא בברייתא מפני שיסבור שהכל שמן ויזמן עליה אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצרכן ונמצא מתבייש:

אין מפרכסין האדם והבהמה והכלים וכו' עד ואין בני השוק יכולים לעכב עליו משנה וגמרא בס"פ הזהב (ס.):

ומ"ש בשם הרא"ש דישני' אסור לערב בחדשים כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה"מ ואפילו הישנים ביוקר מן החדשים:

ומ"ש בעירוב יין ביין ז"ל המשנה (שם) באמת ביין התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביח ובגמרא אמר רב נחמן ובין הגתותשני ודברי רבי' בזה כדברי הרא"ש ורש"י פירש מפני שמשביח וקשה משביח את הרך לפיכך פסק עמו רך מערב עמו קשה ודוקא קתני קשה ברך ולא רך בקשה פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך:

ואהא דמי שנתערב מים ביינו גרסינן בגמרא שם רבה אמזיג ליה חמרא שדריה לחנואה א"ל אביי והתנן ולא לתגר אף ע"פ שמודיעו אמר ליה מזיגא דידי מידע ידיע וכ"ת דמייתי חמרא חייא ומערב ביה עד שלא יהא ניכר טעם אם כן אין לדבר סוף ופרש"י א"כ. דכולי האי חיישינן אין לדבר סוף שאף המים לבדם אסור למכור לחנוני שמא יערבם ביין אלא לא חשו חכמים אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשוי לרמות בו כמו שהוא עכשיו:

ומ"ש ובמקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחלה הותר לערב בו לעולם וכו' היינו דאמרינן בגמרא שם והאידנא דקא מערבי שלא בין הגתות א"ר פפא דידעי וקא מחלי רב אחא בריה דרב איקא אמר הא מני רבי אחא הוא דתני' ר' אחא מתיר בדבר הנטעם ופרש"י בדבר הנטעם. שאדם טועם קודם שלקחו ויכול להבחין שנתערב בו והרמב"ם בפי"ח מהל' מכירה כתב כלשון הזה ואם היה טעמו ניכר מותר לערב בכ"מ שכל דבר הניכר טעמו מרגיש הלוקח עכ"ל והא דרבי אחא מתיר בדבר הנטעם אע"ג דבגמרא אמערב יין קשה ברך איתמר כתבה רבינו גבי עירוב מים משום דה"ה והוא הטעם וכתב רבינו בסימן שאחר זה שכל אלו הדברים במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג הולכים אחר המנהג:

הקונה מחבירו חבית של יין או שמן סתם וכו' ��פי' אם מוכר בשעה שהוא צלול וכו' אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד וכו' בפרק המפקיד (מ.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו ה"ז יוציא לו חסרונות וכו' יוציא לו ג' לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו ה"ז מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כת"ק ובגמרא (שם:) אמר אביי כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים ופרש"י המוכר שמן. לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקע ושקטו שמריו מותר לערב ולבלבל שמרי' המשוקעי' שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן תוך המדה ורב פפא אמר איפכא מסתברא לדברי חכמים מותר לערב שמרים וכתב הרא"ש והלכתא כרב פפא דבתראה הוא ומותר החנוני לערב ולבלבל השמן שהוא מוכר כדי שימכור השמרים שבחבית עם השמן וה"נ אמרינן בפ' הזהב גבי יין דאין מערבין שמרי יין זה ביין של חבית אחרת אבל נותן לו את שמריו של אותה חבית ואם יש לחלק בין עכירות דיין לעכירות דשמן מהך דהכא אין ראיה שהמוכר שמן לחבירו בעת שהוא מזוקק שיכול לערב בו שמרים דשאני הכא שלקח השמן בשעת בית הבדים שכל השמן בחזקת שהוא עכור והתנה עמו ליתן לו כל השנה להסתפק ממנו ובאותו זמן יצלל השמן ובהא קאמרי רבנן דמותר לערב כיון שלקחו בשעת עכירות אע"פ שההסתפקות בזמן צלילותו ומיהו מדקאמר תלמודא אי ערבת לי מעיקרא הוה מזביננא ליה וסלקא דעתך דאיירי בתנוני אלמא בשעה שהשמן מזוקק מותר לערב בו שמריו ולמכרו עם השמן עכ"ל והשתא מה שהשוה רבינו יין ושמן להתיר לערב שמרים שבחבית וימדוד הכל ביחד ואפי' אם מוכר בשעה שהוא צלול מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי:

(כ) ומ"ש אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד ונתן לו מעט מעט וכו' אינו מנכה לו בשביל השמרים שהיה יכול לערבן וכו' כ"כ משום דאהא דתנן (שם) ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה וכו' פרש"י כשם שאמרו שמרים במפקיד כן אמרו במוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לוג ומחצה מחמת שמרים משמע דלתנא קמא דפליג עליה אינו מנכה לו כלום בשביל השמרים וכבר נתבאר דהלכה כתנא קמא: ומ"ש אבל מנכה לו בשביל הקמחים הצפים עליו בד"א שקנאו ממנו בשעת הבדים וכו' שם תנא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים דכי היכי דמפקיד מקבל פקטים לוקח נמי מקבל פקטים והתניא רבי יהודה אומר לא אמרו שמן עכור אלא למוכר בלבד שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים בלא פקטים ל"ק הא דיהיב ליה זוזי בתשרי וקא שקיל מיניה בניסן כי מדה דתשרי הא דיהיב ליה זוזי בניסן וקא שקיל מיני' בניסן כי מדה דניסן. ופרש"י פקטים. פסולת הגרעינים הצפין על פני השמן: לוקח מקבל פקטים. אם מכר לו שמן סתם יקבל ממנו שמן עם פקטים: לא אמרו שמן עכור אלא למוכר. לא אמרו הפסד עכירת השמן אלא למוכר: כי מדה דתשרי. כשער הדמי' של תשרי שהוא בזול וסתם שמנים עכורים וקיבל עליו פקטים: הא דשקיל מיניה בניסן. כשער של ניסן ביוקר דדרך כל השמנים להיות מזוקקים בניסן והלוקח סתם והמוכר סתם אין מוכר אלא מזוקק עכ"ל: ומה שכתב רבינו בשם הרמב"ם הוא בפי"ח מהלכות מכירה ותחלת דבריו שכתב אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן וכו' ביין מתניתין היא בסוף פרק הזהב אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו ומפרש בגמרא דה"ק אין מערבין של אמש בשל יום ושל יום בשל אמש אבל נותן לו את שמריו תניא נמי הכי ר' יהודה אומר השופה יין לחבירו הרי זה לא יערב של אמש בשל יום ולא של יום בשל אמש אבל מערב של אמש בשל אמש ושל יום בשל יום ופירש רש"י של אמש. מיין ששפה אמש ונשארו השמרים אין מערבין אותו ביין ששפה היום ששמרי יין זה מקלקלין יין אחר אבל נותן הוא לו את שמריו של יין עצמו ויום ואמש לאו דוקא וה"ה ליום ויום משתי חביות אלא אורחא דמילתא נקט דסתם יום ואמש מב' חביות עכ"ל. והרמב"ם נראה שמפרש ג"כ דיום ואמש לאו דוקא ולא קפיד אלא אב' חביות אפילו לערב שמרי זו בשמרי זו: ומ"ש דבשמן נמי אסור לערב היינו כאביי דאמר כשת"ל לדברי חכמים אסור לערב ופסק כמותו משום דהוא מארי דתלמודא טפי מרב פפא ובנוסחי דידן בספרי הרמב"ם כתוב אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו ומשמע דדוקא ביין הוא דשרי אבל לא בשמן דביין דאיתמר איתמר בשמן דלא איתמר לא איתמר: ומ"ש המוכר לחבירו שמן מזוקק אינו מקבל שמרים מכר לו שמן סתם מקבל עליו לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג כתב המרשים נראה שפוסק כרבי יהודה ומפרש דהא דאמר רבי יהודה המוכר שמן מזוקק מקבל עליו לוג ומחצה שמרים לאו שאומר בפירוש כן אלא במוכר סתם ונותן לו שמן מזוקק וכבר כ' ה"ה שיש מי שפי' כן דברי הרמב"ם ז"ל ואין נ"ל לשוויי הרמב"ם חולק על הרי"ף ופוסק כיחידאי וטפי עדיף לומר שהוא ז"ל סובר דלא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא במפרש ואומר שמן מזוקק אני מוכר לך אבל במוכר שמן סתם מודי ליה דמקבל לוג ומחצה שמרים למאה: ומה שכתב ומקבל עליו שמן עכור העולה למעלה על פני השמן זהו לדעתו פירוש פקטים האמור בגמרא: ומה שאמר בד"א כשנתן לו המעות בתשרי שהשמן עכור וכו' זהו לדעתו פי' מה שאמרו בגמרא הא דיהיב ליה זוזי בתשרי וקא שקיל מיניה בניסן כי מדה דתשרי וכו' כי הוא ז"ל מפרש דמדה דתשרי ומדה דניסן לענין גודל המדה וקטנה הדברים אמורים.

כשם שיש אונאה במקח וכו' משנה בפ' הזהב ולפי דאונאה במקח כתוב בפירוש וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' אל תונו איש את אחיו אבל אונאת דברים דרשי' לה מדכתיב קרא יתירא ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך והוה אמינא דלא חמירא כל כך לכך שנינו כשם שאונאה במקח וכו' ובמרדכי הארוך הביא הא דדרש רב הונא בריה דרב אידי מ"ד לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תוניהו דמדכתיב האי קרא באונאת דברים אלמא דלענין אונאת ממון אע"ג שאין מקיים המצות אסור להנותו דאל תונו איש את אתיו כתיב ולא כתיב את אחיך כך א"ל מורי הכהן ואני אומר א"כ מצינו אונאת ממון חמור מאונאת דברים ואנן הא קאמרינן גדול אונאת דברים מאונאת ממון וכו' ואפשר דלא ממעט הכא כי אם אונאת עובד כוכבים מתרווייהו אבל ישראל לא אפילו אין עושה מעשה עמך ומיהו מדקתני לעיל אם היה בעל תשובה לא יאמר לו וכו' משמע דאם אינו בעל תשובה אין בו משום אונאת דברים ספר החכמה עכ"ל ובפרק מי שמת אהא דתנן (בדף קנ"ו) בני רוכל תקברם אמם דלפי שהיו רשעים שהיו מקיימין קוצי' בכרם לא היו חוששין לקיים צוואת אמם הקשה לשם בשם הר"א מרעגננשפורג היכא מצינו שבשביל שעובר על ד"ת שמותר לגזול ממונו ותירץ דאה"נ היכא דאין בידינו לכופו בע"א לקיים ד"ת דהשתא גופו היו מכין לקיים מצות ממונו לא כ"ש עכ"ל לפי זה הך דרשא דרב חנינא לענין אונאת דברים איתאמרה דמותר להנותו אם אינו מקיים ד"ת ומכ"ש אונאת ממון דמותר ולענין מעשה צ"ע:

וגדולה אונאת דברים וכו' עד מי הוא נקי אבד. הכל שם ברייתא ומימרא דאמוראי:

היו חמרים מבקשים לקנות תבואה וכו'. אפשר לפרש שנתכוין לבייש לבעה"ב ששלחם אצלו לומר שהוא מוכר תבואה והוא לא מכר מעולם וכן נראה מדברי רש"י בהזהב א"נ נתכוין לבייש לחמרים שישאלו תבואה מאותו בעה"ב והלה א"ל וכי מוכר תבואה אני שבאתם אלי לשאול ונמצאו מתביישים כ"כ בכסף משנה:

ויזהר אדם מלכנות שם רע לחבירו. ג"כ שם:

ואף אם הוא עובד כוכבים לא ימכור לו בשר נבלה בחזקת שהוא שחוטה. בפ' ג"ה (דף צ"ד) אמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה קא עבר במברא א"ל לשמעיה פייסיה למבוריה פייסיה ואיקפד מ"ט איקפד אמר אביי תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה ופרש"י האי טרפה לאו דוקא דטרפה בשחוטה לא מיחלפא אלא כלומר טרפה שחוטה נתן לו במר דכשרה שחוטה עכ"ל וזהו שדקדק רבינו וכתב לא ימכור לו בשר נבלה וכו' כלומר שנתנבלה בשחיטה בחזקת שהיא שחוטה כשרה דאף זה הוי גניבת דעת שמחזיק לו טובה חנם וכתב הרא"ש לשם וההיא דשמואל דפייסיה למבוריה לא הוי מתנה דבמתנה לא חיישינן לגניבת דעת אלא כמין מכר הוא ואסור והכי מוכח ממ"ש התוספות בד"ה אמר אביי (דף צ"ד) ואע"ג דעובד כוכבים הוא ומשמע בסי' רכ"ז סעיף ל"ו דאין איסור כלל אפילו מדרבנן התם העובד כוכבים לא ידע דמאנה אותו ואף אם נודע לו אח"כ מחיל מדלא תבעו אבל הכא דגורם דמחזיק לו טובה בחנם אסור מדרבנן:

ואף לגנוב דעת הבריות אסור וכו'. כל זה בפ' גיד הנשה שם ואין זה אלא לישראל אבל לעובד כוכבים לחנופי ליה אין איסור בדברים: ומ"ש שלא יסרהב וכו'. משמע דוקא הפצרה טובא אסור אבל אמירה גרידא פעם ושתים מפני הכבוד אין שם איסור וכך נוהגים: ומ"ש אבל בסתם אסור וכו'. דכך פי' התוס' והרא"ש דלא כפרש"י דבסתם שרי ואין איסור אלא כשמשקר לו שבשבילו פתחו דודאי גונב דעתו: ולא ימכור מנעל של עור בהמה מתה וכו'. ברייתא שם מפני ב' דברים אחד מפני שמטעהו דשל מתה אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה וא' מפני הסכנה שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו ליכא איסור אלא מפני שמטעהו ונראה דאפילו אינו נוטל ממנו אלא דמי מתה אפ"ה איכא טעות כיון דאינו חפץ בשל מתה כלל דכוותיה בכל הני דקחשיב מאין מפרכסין וכו':

אין מפרכסין וכו' משנה וגמ' בס"פ הזהב:

אין מערבין מעט פירות רעים וכו'. ג"ז משנה שם: ופי' רש"י אבל ישנים מותר וכולי. איכא לתמוה טובא דהא בריש פרק הזהב (סוף דף מ"ה) אמרינן לגבי מטבע אי א"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצו יהיב ליה מארנקי ישנה אע"פ דעדיפי מינייהו מ"ט דאמר ליה ליישנן קא בעינא להו וכדלעיל בסימן ר"ג סעיף ה' א"כ כ"ש בפירות דמצי א"ל ליישנן קא בעינא להו והישנים מתקלקלין אם הם מתיישנים עוד וכ"כ הרמב"ם בפי"ח ממכירה אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים ואצ"ל ישנים בחדשים וכו' ונראה שכך היה גורס בסדר המשנה ואצ"ל ישנים בחדשים ולא כספרים שלנו שכתוב בהן ואצ"ל חדשים בישנים ואפילו לגי' ספרים שלנו הלא באלפסי הובאה ברייתא דתני' בה בהדיא אין צריך לומר חדשות משלש וישנות מארבע וקא מזבין מחדשות דאין מערבין אלא אפילו חדשות מד' וישנות מג' וקא מזבין מחדשות אין מערבין מפני שאדם רוצה ליישנן הילכך נראה עיקר כהרמב"ם והרא"ש ודלא כפירש"י:

ויין ביין מותר לערב בין הגתות וכו'. משנה שם וכדמוקי לה ר"נ בין הגתו' שנו ועל פי מ"ש הרא"ש דהרך מותר לערבו בקשה לעולם אפי' שלא בין הגתות דהרך משביח לקשה לעולם ודלא כפירש"י דרך לא יערב בקשה אם פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך דליתא:

אין מערבין מים ביין ומי שנתערב וכו'. משנה שם מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות וכו':

ובין הגתות וכו'. ברייתא ומימרא דרב שם וכל זה כתב גם ברמב"ם בפי"ח ממכירה רק דדין היתר בדבר הנטעם כתבו הרמב"ם אצל דין עירוב יין לקשה ברך וכך הוא בגמרא ואיכא לתמוה אדברי רבינו שלא כתבו אדין עירוב יין קשה ברך וכתבו כאן אצל דין עירוב מים ביין ונראה דרבינו למד להורות כך מהא דאיתא התם רבה אמזיג ליה חמרא שדריה לחנוואה א"ל אביי והתנן ולא לתגר אע"פ שמודיעו א"ל מזיגה דידי מידע ידיע שאני נותן בו מים הרבה וכ"ת דמייתי חמרא חיא ומערב ביה עד שלא יהא ניכר טעם המים א"כ דלכולי האי חיישינן אין לדבר סוף שאף המים לבדם אסור למכור לחנוני שמא יערבם ביין ולא חשו אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשוי לרמות בו כמו שהוא עכשיו והשתא מדקאמ' רבה מזיגה דידי מידע ידיע כלומר דבטעימתו ניכר טעם המים וליכא למיחש לרמאו' כמות שהוא עכשיו אלמא דבמקומו הם נוהגים לטעום דאי לא נהגו לטעום אע"ג דמידע ידיע מזיגה דידיה מאי הוי סוף סוף עשוי לרמות בו אחרים אלמא דבעירוב מים ביין נמי היכא דנהגו לטעמו וטעמו ניכר מותר לערב וס"ל לרבינו דבעירוב יין קשה ברך נמי אם היה טעמו ניכר דמותר לערב שלא בין הגתות היינו דוקא במקום שנהגו שהקונה טועמו תחלה ומש"ה המתין רבינו וכתב דין היתר העירוב בדבר הנטעם לאחר שכתב דין עירוב יין קשה ברך ודין עירוב מים ביין לאורויי דאתרווייהו קאי שמותר לערב בדבר שטעמו ניכר ומרגיש הקונה אותו במקום שהכל נוהגים לטעמו ודוק: ודע דבש"ע סעיף י"ב כתב וז"ל לעולם אין מערבין מים ביין וכו' והאי לעולם ט"ס הוא וצריך להגיה בסוף סעיף הקודם לו וצ"ל ולפיכך מותר לערב אותו לעולם כלומר דכיון שטעמו מרגיש הלוקח לפיכך מותר לו למוכר לערב אותו לעולם אבל אי אפשר לומר דלעולם אין מערבין מים ביין שהרי אחר כך כתב דבין הגתות מותר לערב כשיעור שדרכם לערב ופשוט הוא:

אין מערבין שמרי יין ביין וכו' משנה ואוקימתא דגמרא שם ומשמע בגמרא דאפילו מודיעו שהוא מערב שמרי חברי זו בחבית זו אסור שמא ירמה בו אחרים אבל יכול לערב השמרים עם היין שבתוך אותה חבית אפילו לא הודיעו:

התגר נוטל מה' גרנות וכו' עד ואין בני השוק יכולין לעכב עליו. משנה וגמרא שם:

הקונה מחבירו חבית יין או של שמן וכו'. חזר וכתב דין זה משום שמן לומר דכשם שהדין ביין בדבר זה כך הוא בשמן ועוד לפי שכתב כאן אפילו אם הוא מוכר בשעה שהוא צלול דהכי איתא בפ' המפקיד (דף מ') גבי שמן וקאמר רבינו דה"ה גבי יין והדין הראשון הוא ס"פ הזהב גבי יין ולהכי פלגינהו רבינו לתרתי בבי אבל לדינא אין לחלק בין יין לשמן וכמ"ש הרא"ש במסקנת דבריו בפרק המפקיד ומביאו ב"י:

אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד ונותן לו מעט מעט וכו'. משנה בפרק המפקיד מי שהפקיד שמן אצל חבירו וערבו עם שלו אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים ר' יודא פליג ואמר דמוציא לו שמרים וכשם שאמרו שמרים במפקיד כך אמרו במוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים למאה לוג ובגמרא פליג רב פפא אדאביי ומפרש לדברי חכמים מותר לערב שמרים פי' המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמריו מותר לו לערב ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן בתוך המדה והיינו טעמא דלא מקבל דא"ל מדלא ערבת לי אחולי אחלת לי ולדברי ר' יודא אסור לערב שמרים שבחזקת מזוקק לקחו ממני וזה מקלקלו וה"ט דמקבל עליו לוקח לוג ומחצה שמרים בשלא ערבו ונתנו לו מזוקק דא"ל מוכר אי בעינא לערובי לא שרי לי לערובי לך קבולי נמי לא מקבלת עלך חסרון השמרים בתמיה אם כן מה אשתכר הרי השכר כלה בשמרים וכתב הרא"ש והלכה כרב פפא דבתראה הוא ומותר החנוני לערב ובלבל השמן וכו' עד אלמא אפי' בשעה שהשמן הוא מזוקק מותר לערב בו שמריו ולמכרו עם השמן עכ"ל והיינו משום דהלכה כחכמים לגבי ר' יודא ומותר לערב לכתחלה כשהוא מודד לו ואם לא ערבם תו לא מקבל לוג ומחצה למאה לוג דמדלא ערבו לו מחל לו וז"ש רבינו אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד וכו' דאע"פ דהיה יכול לערב לו השמרים כשמכרו לו מ"מ עכשיו שלא ערבם הרי מחל לו מיהו משמע מלשון רבינו שכתב אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד ונתן לו מעט מעט וכו' דהיינו דלקח ממנו להסתפק מעט מעט והשמן איננו בעין התם הוא דאינו מנכה לו בשביל השמרים אבל אם השמן הוא בעין ביד הלוקח לא הויא מחילה כיון שעדיין יכול לערב השמרים בשמן וכ"כ התוס' וז"ל (בד"ה לדברי חכמים) ולרב פפא דאמר דטעמייהו משום מחילה סבר דהשמן אינו בעין דאילו הוה בעין לא שייך ביה מחילה עכ"ל אלא דכתבו עוד אי נמי סבר דאע"פ שהוא בעין שייך ביה מחילה כיון דמדדו מזוקק עכ"ל אבל מדברי רבינו שדקדק לכתוב ונתן לו מעט מעט משמע שבא לומר דכיון דהסתפק ממנו מעט מעט ואינו בעין לפיכך הוי מחילה הא לאו הכי לא הוי מחילה וכשינויא קמא דתוס': ומ"ש אבל מנכה לו בשביל הקמחים וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמרא בפ' המפקיד:

והרמב"ם כתב אסור לערב שמרים וכו'. נראה דפוסק כסתם משנה דס"פ הזהב אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו ותנא ביין וה"ה בשמן וכדמפרש לה רב יהודא דאסור לערב שמרים של חבית זו בחבית זו אפי' של אמש בשל היום ושל היום בשל אמש ולא מיבעיא שמרים ביין ובשמן אפילו כל שהוא דאסור אלא אפילו שמרים בשמרים אסור לערב דלא שרי אלא כדקתני סיפא דמתני' אבל נותן לו את שמריו פירוש דבמערה מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו וה"ה במוכר סתם בשעה שהוא צלול דלא יערב בשעת מדידה וימדוד הכל ביחד דזה נמי ודאי אסור וכדתנן אין מערבין שמרי יין ביין וה"ה בשמן ומתני' דהמפקיד דפליגי בה ר' יודא וחכמי' מפרש לה הרב במפרש ואומר שמן מזוקק אני מוכר לך והתם הוא דהלכה כחכמים דאינו מקבל עליו לוג ומחצה שמרי' למאה לוג כיון שפירש לו שמן מזוקק משמע דאין מקבל עליו שמרי' ופסק כאביי דלדברי חכמים אסור לערב שמרים וכסתם מתני' דס"פ הזהב אבל מכר לו שמן סתם אע"פ שמכר לו בעת שהוא מזוקק מודו רבנן שמקבל עליו לוג ומחצה לכל מאה לוג ואע"פ שכבר נתן לו מעט מעט ונתן לו הכל צלול ואינו בעין אפ"ה מנכה לו בשביל השמרים והשתא בהא פליגי דלהרא"ש אפי' אם מוכר לו בשעה שהוא צלול מותר למוכר לערבו כדי שיתערבו השמרים וימדוד הכל ביחד ולהרמב"ם אסור לערב השמרים אלא ימדוד לו הכל צלול. אידך להרא"ש אם מדד לו מעט מעט צלול ואינו בעין אין מנכה לו לוג ומחצה למאה לוג ולהרמב"ם כיון שמכר לו בסתם שלא פירש שיהא מזוקק מנכה לו לוג ומחצה לכל מאה לוג. אידך להרא"ש הא דמחלק תלמודא בין תשרי לניסן היינו בין שהקדים לו הדמים בתשרי מנכה לו בשביל הקמחים ובין שלא נתן לו הדמים עד ניסן דאין מנכה לו בשביל המקחים אבל להרמב"ם בהקדים לו המעות בתשרי אם מקבלו בניסן במדה הגדולה מנכה לו מן הקמחים אבל אם מקבלו במדת ניסן שהיא קטנה אינו מנכה לו בשביל הקמחים אלא בשביל השמרים בלבד לוג ומחצה לכל מאה לוג ודו"ק:

(א) כתב נ"י פרק הזהב רצ"ו ע"ב למדנו שלא הזהירה תורה על אונאת דברים אלא ירא השם ואמרינן במדרש אם הונה את עצמו מותר אתה להוניהו שזה אינו קרוי עמיתך כו' כתב המרדכי פרק הזהב ע"א על מי שהיה עליו עדים שאינה את חבירו בדברים שראבי"ה צווה להלקות אותו שהרי עבר על לאו גמור עכ"ל ונראה דלאו מלקות ממש קאמר דהא לאו שאין בו ממש אין לוקין עליו אלא מלקות דרבנן דהיינו מכה מרדות קאמר וכ"כ הסמ"ג ריש מצות ל"ת דאין לוקין מוציא ש"ר אע"ג דעון גדול הוא וכן כתבו התוס' ורש"י פרק נערה שנתפתתה (מח:) מיהו במוציא ש"ר על בתולת בת ישראל שלא מצא לה בתולים פליגי שם אי לוקין אי לא וע"ש:

(ב) נראה דמוציא ש"ר על חבירו הוא בכלל לא תונו אמנם הסמ"ג כתב במצות לא תלך רכיל שהוא בכלל רכילות ובכתובות פרק נערה שנתפתתה (מו:) פליגי בה תנאים ר"א אומר אזהרת מוציא ש"ר הוא בכלל לא תלך רכיל רבי נתן אומר אזהרתו מונשמרת מכל דבר רע:

(ג) כתב רבינו ירוחם נל"א ח"ו אם שני בני אדם דרים בעיר אחת והאחד רוצה להלוות במעט ריבית יותר מחבירו לא מצי מעכב עליו כדאמרינן פרק לא יחפור (כא:) לענין חנוני ועיין במרדכי פרק לא יחפור:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רכט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא �� שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

המוכר לחבירו חטים סתם צריך שיקבל הלוקח לכל סאה מחטין רובע הקב קטנית ובשעורים מקבל רובע נישובת לכל סאה ובקטנית מקבל רובע עפרורית לכל סאה ובתאנים מקבל עשר מתליעות לכל סאה וה"ה נמי אחד לי' וכ' הרמב"ם ז"ל ובשאר פירותך מקבל עליו רובע טינופת לכל סאה וכתב הרמ"ה ז"ל דוקא דא"ל פירות סתם ולא א"ל אלו או שאמר פירות יפות אלו אבל אם א"ל פירות אלו ולא אמר פירות יפות אפילו כולן מתליעות הגיעו והוא שיהיה כיוצא בהם נמכרין בשוק לאכילה ואי א"ל פירות יפות ולא אמר אלו נותן פירות שכולן יפות ע"כ ואם יראה ללוקח שיש בהן יותר מאלו השיעורים והתחיל לבררם ומצא יותר צריך ליתן לו שלמים דקנסינן ליה משום דחשדינן ליה שערבם בידים וכל היכא שידוע שערבם אפי' כל שהוא אין הלוקח מקבל מהן כלום אבל אם ידוע שלא ערבם אע"פ שמצא בהן יותר צריך לקבל אלו השיעורים והמותר ינכה לו ורשב"ם פירש כשידוע שלא ערבם אפילו יש בהן יותר מאלו השיעורים צריך לקבל הכל והכי מסתברא בד"א במקומות שאין בהן מנהג אבל במקומות שיש בהן מנהג ילכו אחר המנהג בין אם נהגו שיהיו הפירות נקיים מכל דבר ושיהא היין צלול בין אם נהגו לערב בהן הרבה בכל ענין ילכו אחר המנהג:

הבורר צרור מתוך גרנו של חבירו צריך ליתן לו חטים כשיעור הצרור שהוא היה מוכרו במקום חטים וכיון שביררו אסור לו להחזירו:

המוכר לחבירו חטים סתם צריך שיקבל הלוקח מכל סאה לחטים רובע הקב קטנית ובשעורים מקבל רובע נישובת לכל סאה ובקטנית מקבל רובע עפרורית לכל סאה ברייתא בפרק המוכר את הפירות (צד.) ופירוש נישובת אבק וקשין שניזרה בנשיבה: ומ"ש בתאנים מקבל עשר מתליעות לכל ק' משנה שם (צג:): ומ"ש והוא הדין נמי אחד לעשרה איצטריך דלא תימא הקונה דבר מועט אין דעתו ליקח שום תאנה מותלעת קא משמע לן: ומ"ש בשם הרמב"ם ובשאר פירות מקבל עליו רובע טינופת לכל סאה בפי"ח מהלכות מכירה ויש לתמוה למה כתבה רבינו בשם הרמב"ם דמשנה שלמה היא בריש פ' המוכר פירות הרי זה מקבל רובע טינופת לסאה ואיפשר דמשום דרשב"ם פירש המוכר פירות תבואה ולדבריו אין דין שאר פירות מפורש לא במשנה ולא בברייתא והרמב"ם סובר דמתני' דהמוכר פירות איירי בשאר פירות בר מחטים ושעורים וקטנית השנויים בברייתא מש"ה כתבה בשם הרמב"ם ז"ל: ודע דבגמרא אמרינן. דבשאר מינים חוץ מעדשים מקבל עפרורית פחות מרובע והשמיטוהו הפוסקים וצריך טעם למה ושמא משום דדברים הללו תלויים במנהג כמו שיתבאר לא חשו להאריך: וכתב הרמ"ה דוקא דאמר לו פירות סתם ולא אמר אלו וכו': ואם יראה ללוקח שיש בהם יותר מאלו השיעורים וכו' שם (צד.) אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולו אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא אמרי לה דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורובע לא טרח אינש טפי מרובע טרח אינש וכיון דטרח טרח בכוליה ואמרי לה קנסא רובע שכיח יותר לא שכיח ואיהו הוא דעריב וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכוליה וכתב הרא"ש ז"ל וללישנא דקנסא אי אישתכח טפי מרובע וידיע דאיהו לא עריב לא קנסינן ליה ומסתבר דאי ליכא אלא רובע וחזינן דעריב חצי רובע או שליש רובע דקנסינן ליה בכוליה רובע אפי' ללישנא דדינא דלית ליה קנסא דכיון דודאי עריב מקצתו ואיכא למימר דכוליה רובע עריב הכא מודה דקנסינן ליה וכן מוכח סוגיא דשמעתין וכיון דאיכא תרי לישנא עבדינן כלישנא דקנסא לקולא ואי ידעינן דלא עריב לא קנסינן ליה עכ"ל. ורשב"ם כתב על הני תרי לישני ונפקא מיניה דאי ידעינן ביה דלא עריב אפילו טפי מרובע הוי מחילה וקנה לוקח והיינו דאיכא בין דינא לקנסא. וכתב הר"ן ולא מחוור דודאי אף ע"ג דאיהו לא עריב לית ליה ללוקח לקבל אלא רובע דביתר מרובע קפיד אינש שאם לא תאמר כן וכי לא קפיד לעולם אלא ודאי אפי' למ"ד קנסא אף על גב דידעינן דלא עריב מנפה מאי דאיכא יתר מרובע אבל ברובע עצמו הוא דאיכא בין דינא לקנסא וכתב החכם הגדול ר' יהודה בר חסדאי ז"ל דכיון דלא איבריר בשמעתין אי דינא אי קנסא מסתברא דהיכא דאיכא יותר מרובע וידעינן בודאי דאיהו לא עריב דאינו מנפה אלא עד רובע וכמ"ד קנסא דספיקא הוא וקיי"ל בכל ספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע הילכך מקילין אצל המוכר שהוא הנתבע ולא מנפה אלא עד רובע ויפה אמר לפי שיטה זו אבל ראיתי להרמב"ם שכתב סתם בפי"ח מה"מ נמצא בהן יתר על השיעורים הללו כל שהוא ינפה את הכל ולא חילק ולפי זה נראה שדעתו ז"ל דאפי' למ"ד קנסא אע"ג דידעינן דלא עירב לא פלוג רבנן וליכא בין דינא לקנסא אלא כמו שפר"ח דלמ"ד דינא ילפינן מיניה בעלמא ולמ"ד קנסא לא ילפינן דקנסא מקנסא לא ילפינן ולפי פירושו נצטרך לדחוק במקצת השמעתין דאייתינן עלה עכ"ל ועי' בנ"י: בד"א במקומות שאין בהן מנהג וכו' כן כתב שם הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ח מה"מ:

הבורר צרור מתוך גרנו של חבירו צריך ליתן לו חטים כשיעור הצרור וכו' מימרא בפ' הנזכר:

המוכר לחבירו חטים וכו'. בפ' המוכר פירות שנינו המוכר פירות לחבירו ה"ז מקבל עליו רובע טינופת לסאה תאנים מקבל עליו עשר מתולעות למאה ופרש"י המוכר פירות תבואה ה"ז הלוקח מקבל עליו רובע הקב של טינופת לכל סאה דסתם תבואה דרכה להיות בה רובע טינופת אבל יותר מרובע לא כדמפרש אי משום דינא אי משום קנסא מתולעים דאורחייהו בהכי וה"ה אחת לעשר עכ"ל ובגמרא תאנא רב קטינא רובע קטנית לסאה ועפרורית לא והאמר רבה הבורר צרור מגרנו של חבירו נותן לו דמי חטין קטנית רובע עפרורית פחות מרובע ועפרורית רובע לא והא תניא המוכר פירות לחבירו חטין מקבל עליו רובע קטנית לסאה שעורים רובע נישובת לסאה (פי' קש שניזרה בנישוב) עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה מאי לאו ה"ה לחטי' ולשעורים שאני עדשים דמעיקרא עקרי להו ולא קוצרין הילכך שכיחי בהו עפרורית טפי ומסקנא דשמעתתא דבחטים רובע קטנית לסאה ובשעורים רובע נישובת לסאה ובעדשי' רובע עפרורית לסאה וה"ה שאר קטנית דמיעקר עקר להו אבל בחטין ושעורין ושאר תבואה דקוצרין אותן אינו מקבל רובע עפרורית אלא פחות מרובע מקבל עפרורית עכ"פ וכדמוכח מהך דהבורר צרור וכו' דצריך לומר דמיירי בפחות מרובע צרור דהיינו עפרורית אבל רובע לא מקבל אלא בקטנית והשתא ניחא דל"ק מה שהקשה ב"י דאמאי לא כתבו הפוסקים דבכל המינים מקבל עפרורית פחות מרובע דמאחר שכל הפוסקים כתבו הך דהבורר צרור וכו' שמעינן דאפילו בחיטין מקבל עפרורית כ"ש בשאר מינים ואין זה אלא בפחות מרובע ומשמע נמי דבשאר מינים כגון שיפון וכוסמים ושעורים ושיבולת שועל נמי מקבל רובע קטנית לסאה שהרי מתני' סתמא תנן המוכר פירות מקבל עליו רובע טינופת ומפרש רב קטינא דהאי רובע טינופת פירושו רובע קטנית ובכל פירות קאמר וברייתא דתני חטין מקבל עליו רובע קטנית לסאה ודאי ה"ה לשאר מינים אלא דאתא למעט שאין מקבל עליו בחטים רובע נישובת כמו שמקבל עליו בשעורים וכן בשעורים אתא למעט שאין מקבל עליו רובע נישובת אבל לא רובע עפרורית כמו בעדשים אבל רובע קטנית דמקבל עליו בחטים כל שכן בשאר מינים וכדמשמע מדתאני רב קטינא כדפי' ולפי זה איכא לתמוה טובא על מה שכתב הרמב"ם דבשאר פירות מקבל עליו רובע טינופת לכל סאה ולפי' מה היא טינופת דאי עפרורית קאמר הא ודאי לא מקבל אלא פחות מרובע ואי נישובת קאמר הא ודאי משמע דבשעורים דוקא דשכיחי נישובת קאמר דמקבל רובע נישובת אבל שאר מינים לא דאל"כ אמאי תניא שעורים טפי ואי קטנית קאמר כ"ש דהו"ל לפרש דלא נטעה לומר טינופת ממש ונראה דהרמב"ם ס"ל דמדתניא בחטין רובע קטנית ובשעורים רובע נישובת אלמא דבשאר מינים כל מה שנמצא בתוכו משערים ברובע כגון מקצת קטנית ומקצת נישובת ומקצת שאר טינופת מקבל עליו בין הכל רובע ולפי דפשט הסוגיא לא משמע הכי אלא בכל המינים מקבל רובע קטנית ולא שאר טינופת וכדפרי' לכך הביא רבינו דברי הרמב"ם בזה לגלות דמפרש פירוש מחודש בסוגיא אבל ב"י כתב דרבינו כתבה בשם הרמב"ם משום דרשב"ם פי' המוכר פירות תבואה ולדבריו אין דין שאר פירות מפורש לא במשנה ולא בברייתא והרמב"ם סובר דהמוכר פירות איירי בשאר פירות בר מחטים ושעורים וקטנית וכו' ושארי ליה מאריה דהא ודאי דגם הרמב"ם אי אפשר לו לפרש המוכר פירות אלא בתבואה כדמוכח הסוגיא דמייתי בגמ' עלה הך דרב קטינא לפרושי מתני' ושקלינן וטרינן עלה ועפרורית לא והאמר רבא הבורר צרור וכו' אלא כדפרישית ושוב ראיתי בפי' המשנה להרמב"ם שכתב וז"ל טינופת מטונפת בעפר עכ"ל משמע דר"ל דבשאר מינים מקבל מאותו מין רובע מטונף בעפר לסאה: ואם יראה ללוקח וכו' שם מימרא דרב הונא אם בא לנפות מנפה את כולו א"ל דינא וא"ל קנסא ופסק הרא"ש וכיון דאיכא תרי לישני עבדינן כלישנא דקנסא לקולא ואי ידעינן דלא עריב לא קנסינן ליה וכתב עוד וללישנא דקנסא אי אשתכח טפי מרובע וידיע דאיהו לא עריב לא קנסינן ליה עכ"ל נראה דר"ל דלא קנסינן ליה בכוליה אלא מקבל אלו השעורים והמותר ינכה לו וכך כתב רבינו בתחלה בסתם ומדברי הרא"ש למד כך ואח"כ הביא פי' רשב"ם דצריך לקבל הכל ודהכי מסתברא:

הבורר צרור וכו'. פי' רשב"ם דכשבורר צרור ומשליך לחוץ היזק בידים הוא שאותן צרורות היו שוין לו כמו חטין וחייב משום דינא דגרמי אלא שאין ההיזק ניכר אבל לחזור ולערב אינו יכול דהשתא עושה עולה בידים וכתיב לא תעשו עול וגם לוקח לא מחיל אלא מה שנתערב מעצמו עם התבואה בע"כ של מוכר עכ"ל ולא דמי לשמרים דאם. הלוקח נטל ממנו יין ושמן צלול והוא בידו בעין דלא מחיל מוכר ויתן לו מוכר ללוקח לוג ומחצה שמרים שיערב עדיין וימכור כדכתבו תוס' פרק המפקיד וגם מדברי רבינו נראה דסובר כך כדפי' בסי' רכ"ח סעיף י"ט דשאני שמרים שמגוף היין והשמן קאתו אלא שנפרדו ונשקעו בשולי החבית ומש"ה יכול לערב שמריו לתוך אותה החבית וכדתנן ס"פ הזהב אבל נותן לו את שמריו מה שאין כן צרור דמעלמא אתא:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רל (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

האומר לחבירו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה או אפילו לא הזכיר לו יין אלא אמר מרתף אני מוכר לך למקפה צריך ליתן לו יין שכולו יפה וראוי להתקיים כדי להסתפק ממנו מעט מעט לתבשיל א"ל מרתף זה של יין ולא אמר למקפה נותן לו מיין הנמכר בחנות דהיינו שהתחיל קצת להחמיץ א"ל מרתף זה אני מוכר לך ולא הזכיר יין וגם לא א"ל למקפה נותן לו אפי' כולו חומץ א"ל מרתף זה של יין אני מוכר לך למקפה או אפי' לא הזכיר יין אלא אמר מרתף זה אני מוכר לך למקפה או שא"ל מרתף של יין סתם ולא אמר זה וגם לא אמר למקפה נותן לו יין טוב אלא שצריך הלוקח לקבל לכל מאה חביות עשר שאינם טובים שהתחילו קצת להשתנות.

ובמוכר חבית אחת אם א"ל של יין ולא אמר זה בין אם אמר למקפה בין אם לא אמר למקפה נותן לו יין שכולו יפה דבמרתף כה"ג מקבל עליו עשר קוססות למאה אבל הכא דחבית יין מחד חמרא משמע לא מקבל עליו מידי אפי' אם התנה שיתן לו מעט מעט כשימכרנו בחנות אפ"ה לא אמרינן שיתן לו חלק העשירי קוססת דכיון שהזכיר לו חבית משמע יין הראוי ליתן בחבית אחת. ובחבית זו של יין כתב הרמ"ה ז"ל שדינו כמרתף של יין אי לא א"ל למקפה נותן לו מיין הנמכר בחנות ואי א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה כיון דחד חמרא הוא.

לקח יין כדי למכרו בחנות הוי כאילו א"ל למקפה שצריך שיתקיים מעט עד שימכור ואם החמיץ קודם חייב באחריותו בד"א שלא שינה בו הלוקח לעשות נקב חדש והתחיל למכרו מיד ביום שוק הראשון אבל אם שינה בו נקב או שלא התחיל למכרו ביום שוק הראשון לא.

כתב רב האי הוא הדין היכא דלא א"ל למקפה שאנו אומרים שאינו חייב באחריות משום דאמר ליה לא איבעי לך לשהויי ה"מ היכא דשהה טפי ממאי דראוי ליה לשהויי לפום שיעור יומי דאורחיה דהאי לוקח למישתי בהו שיעור הדין חמרא היכא דשתי מיניה כל יומא כי אורחיה אבל לא שהה טפי מהאי שיעורא ולא שני ביה דגרים לאחמוצי אע"ג דלא א"ל למקפה אי בקנקני דמוכר הוא חייב באחריותו ע"כ.

וכל זה לא איירי אלא בשלא עירה הלוקח את היין לתוך כליו אלא הניחו בתוך כליו של מוכר אבל אם עירהו לתוך כליו אפי' א"ל למקפה או למכרו בחנות אין המוכר חייב באחריותו שיאמר לו כליך גרם לו להחמיץ ואפי' אם החמיץ תוך ג' ימים לקנייתו וכן נמי בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה שאין המוכר חייב באחריותו אפילו אם החמיץ תוך ג' ימים הראשונים אינו חייב באחריותו שאנו אומרים יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ אא"כ נמצא חומץ חזק שאז ודאי היה חומץ בשעה שקנאו דאם לא כן לא היה נעשה כל כך חזק תוך ג' ימים והיכא שידוע שיינו של מוכר מחמיץ אפילו עירהו הלוקח לתוך כליו חייב באחריותו ודוקא כשאמר לו למקפה:

האומר לחבירו יין מבושל אני מוכר לך צריך ליתן לו יין שראוי להתקיים עד העצרת ואם החמיץ קודם והוא בכליו של מוכר חייב באחריותו אבל אם עירהו הלוקח לתוך כליו אינו חייב באחריותו יין ישן אני מוכר לך נותן לו משנה שעברה מיושן משל ג' שנים וצריך שיהא ראוי להתקיים עד החג: וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג הכל לפי המנהג:

המקבל יין מחבירו בעיסקא על מנת שיוליכנו למקום פלוני ודאי האחריות של גניבה ואבידה הוא על שניהם אבל אם הוזל או החמיץ קודם שהגיע למקום פלוני האחריות על המוכר:

וכתב ה"ר יונה ז"ל אבל הלוקח יין מחבירו אע"פ שאמר דעתי להוליכו למקום פלוני והוזל קודם שהגיע לשם המקח קיים שהרי מקחו מקח גמור אע"פ שהמוכר על דעת לעלות לארץ ישראל ולא יכול לעלות מכרו בטל במוכר בלבד אמרינן שהמוכר מתוך אונס הוא מוכר והרי נודע הדבר שלא מכר זה אלא מפני שעלה בדעתו דבר שיהא צריך למכור אבל ר"ח ז"ל כתב שאין חילוק בין מוכר ללוקח:

וכ"כ הרמ"ה ז"ל אלא שחילק דוקא שהתנה שלא יתן הדמים עד שיוליכנו למקום פלוני דכיון שקנה על דעת שלא ליתן הדמים עד שיוליכנו לאותו מקום שנמכר שם ביוקר וקודם שהגיע לשם הוזל יכול להחזירו דמסתמא דעתו היה על מנת שימצא שם השער ביוקר כמו שהורגל וכיון שהוזל קודם שהגיע שמה הוי כאילו התנה על שום תנאי ולא נתקיים התנאי ע"כ:

שכשר אין דינו כדין היין שהיין תלוי במזל האדם טפי לפיכך אפילו נמצא חומץ תוך ג' ימים אין המוכר חייב באחריותו שאנו אומרים יין היה כשקנאו ומזלו גרם לו שמיהר להחמיץ משא"כ בשכר לפיכך המוכר חבית של שכר לחבירו החמיץ תוך ג' ימים הראשונים הוא באחריות המוכר ואפילו קבל המעות צריך להחזירם דכיון שנמצא חומץ תוך ג' ימים ודאי התחיל להחמיץ כבר אף על גב דריחיה חלא וטעמיה שכרא קיי"ל שכרא מ"מ אשכרא כי האי לא יהיב אינש דמי כיון שכבר התחיל הקלקול שממנו נתקלקל ואפילו טעמו והוה ריחיה וטעמיה שכרא ודאי לא טעמו שפיר החמיץ אחר ג' ימים הוא באחריות הלוקח ואפילו לא נתן המעות חייב ליתן כיון דטעמיה והוה בסיס ומיהו אי לא טעמיה המוציא מחבירו עליו הראיה כיון דספק הוא במה דברים אמורים כשהניחו בכליו של מוכר אבל עירהו הלוקח לתוך כליו אפילו החמיץ תוך שלשה ימים אינו חייב באחריותו:

האומר לחבירו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה וכו' בפ' המוכר פירות (צג:) תנן מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה פי' קוססות. יין רע ואוקימנא בגמ' דה"מ בדלא א"ל למקפה אבל א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה דתני רב זביד בר אושעיא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו י' קוססות למאה וזהו אוצר ששנו חכמים ותניא בברייתא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין אני מוכר לך אפי' כולו חומץ הגיעו ומשנינן דרב זביד בא"ל למקפה וברייתא בדלא אמר ליה למקפה הילכך מרתף של יין ואמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין ואמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות מרתף זה ולא א"ל של יין אפילו כולו חומץ הגיעו ומרתף של יין סתם ולא אמר זה ולא אמר לו למקפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל עשר קוססות למאה וחד אמר לא מקבל וכתבו הרי"ף והרא"ש וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וקיי"ל נמי דכל ספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע וכתב הר"ן הילכך נקטינן דמקבל עליו לוקח י' קוססות למאה דמסתמא מוכר הוא הנתבע ומיהו אע"פ שלא פרע עדיין הלוקח המעות מקבל עליו עשר קוססות עכ"ל: ומ"ש רבינו או אפי' לא הזכיר יין אלא אמר מרתף זה אני מוכר לך למקפ' כ"כ רשב"ם דהיכא דא"ל למקפ' ל"ש מרתף זה אני מוכר לך ממרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשרה קוססות למאה וכתב הרב המגיד שכן דעת הרמב"ן וכן דעת הר"ן ז"ל ונראה שמה שכתב רבינו בתחלת דבריו או אפילו לא הזכיר לו יין אלא אמר מרתף אני מוכר לך למקפה צריך ליתן לו יין שכולו יפה וכו' ממה שכתבתי בשם רשב"ם למדו דכי היכי דבאומר מרתף זה למקפה לא שני לן בין מזכיר יין לאינו מזכיר יין ה"ה באומר מרתף למקפה ולא אמר זה דל"ש לן בין מזכיר יין לאינו מזכירו: ומ"ש ובמוכר חבית אחת אם א"ל של יין ולא אמר זה וכו' נותן לו יין שכולו יפה ברייתא שם: ומ"ש אפי' אם התנה שיתן לו מעט מעט כשימכרנו בחנות וכו': ובחבית זו של יין כתב הרמ"ה שדינו כמרתף של יין וכו': לקח יין כדי למכרו בחנות הוי כאילו אמר ליה למקפה וכו' שם (צח.) אמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמירא לחנואה אדעתא לסבוייה ותקיף אפלגא או אתלתא דינא הוא דמקבל לה מיניה ולא אמרן אלא דלא שני בברזא אבל שני בברזא לא ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא לא ואע"פ שרשב"ם פירשה במוסר חבית לחנוני כדי למכור היין בחנותו וחמרא ברשותא דמוכר קאי כבר כתבו התוס' והר"ן דלישנא לא משמע הכי דזבין מכר גמור משמע וכ"כ הרמב"ם בפי"ח מה"מ: כתב רב האי ה"ה היכא דלא א"ל למקפה וכו' ה"מ היכא דשהה טפי ממאי דראוי ליה לשהויי וכו': כתב ר"י בנ"ט ח"ב בשם הרשב"א דכל מקום שיכול לומר לו מוכר לא איבעי לך לשהויי דוקא אדם שאין דרכו למשהייה כאותו עת שישהה: וכל זה לא איירי אלא בשלא עירה הלוקח לתוך כליו וכו' אבל אם עירהו לתוך כליו וכו' אין המוכר חייב באחריותו וכו' שם בפ' המוכר פירות (ד' צז:) תנן המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ובגמרא א"ר יוסי בר חנינא לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר אמר ליה הא חמרך והא קנקנך וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהויי לא צריכא דא"ל למקפה ופליגא דרב חייא בר יוסף דאמר חמרא מזלא דמריה גרים וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כר' יוסי בר חנינא ואע"פ שרשב"ם פסק לקמן כרב חייא בר יוסף כל הפוסקים חולקים עליו וגרסינן תו בגמ' (צו.) איתמר המוכר חבית יין לחברו והחמיצה אמר רב כל ג' ימים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר חמרא אכתפא דמאריה שויר עבד רב יוסף עובדא כוותיה דרב בשיכרא וכוותיה דשמואל בחמרא והלכתא כוותיה דשמואל וכתבו הרי"ף והרא"ש הא דשמואל אי בקנקנים דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה הוא ואי בקנקנים דלוקח קאמר אע"ג דאמר ליה למקפה כי היכי דלא תיקשי אדרבי יוסי בר חנינא דתרווייהו נינהו ולא קשיאן אהדדי וכתבו התוספות חמרא אכתפא דגברא שוור פרשב"ם דחמרא מזלא דגברא גרים דס"ל כרב חייא בר יוסף ואין נראה חדא דהו"ל למינקט לישנא דלקמן חמרא מזלא דמאריה גרים ועוד כי אמרי' לקמן ופליגא דרב חייא בר יוסף הול"ל ופליגא דשמואל ועוד דאין סברא שיגרום מזלא דגברא שימהר להחמיץ תוך שלשה דלעולם אין היין מחמיץ אלא לאחר שלשה ונראה לפרש לרבינו תם חמרא אכתפיה דגברא שוור כלומר היין כיון שנשאו בכתפים נתקלקל על ידי שנענע ומיהר להחמיץ ואם תאמר ורבי יוסי בר חנינא דאמר דבקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקניך והיכי מצי אמר ליה הכי דילמא נתקלקל על ידי שנענע ולמה ישלם המוכר ויש לומר דלקמן מוקי לה בדא"ל למקפה דכיון דאמר ליה הכי יש לו להתקיים אפי' כשמנענעו ואפי' אחר שלש וכן הסכימו הרמב"ן והר"ן ז"ל לדחות פירשב"ם וז"ל הר"ן לפיכך נראה כמו שכתב הריא"ף דשמואל לא אזיל בשיטתיה דר' חייא בר יוסף אלא כרבי יוסי בר חנינא סבירא ליה ומשכחת לה אי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה ואי בקנקנים דלוקח ואע"ג דאמר ליה למקפה וכך פירושה דשמואל הכי קאמר נהי שאין היין משתנה להיות חומץ גמור בפחות מג' ימים וכדתניא בברייתא ה"מ בשלא טלטלו אותו אבל כל שטלטלוהו מתוך שהטלטול קשה לו אכתפא דגברי שמטלטלין אותו שוור ומשתנה לאלתר מיין לחומץ הילכך אפילו בקנקנים דמוכר ואפילו שלשה ימים הראשונים ברשות לוקח. ולפי דרך זה נמצינו למדים ד' חילוקים במוכר חבית של יין לחבירו. דכל שלא טלטלו אותו אף על גב דלא אמר ליה למקפה שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר שא"א ליין שישוב חומץ בלא טלטול בפחות מג' ימים והיינו ברייתא כל ג' ימים ודאי וזהו דין ראשון. אבל כל שטלטלו אותו אפי' בתוך ג' ימים הראשונים ואע"פ שהוא עדיין בקנקנים דמוכר מכיון דלא א"ל למקפה הגיעו והיינו דשמואל דאמר חמרא אכתפא דמריה שוור וזהו דין שני. אבל היכא דא"ל למקפה כל זמן שהוא בקנקנים דמוכר אפי' לאחר שלשה אע"פ שטלטלו אותו מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקניך והיינו דרבי יוסי בר חנינא ומיהו כל היכא שהריקוהו לקנקנים דלוקח אינו חייב באחריותו ולא מפני קלקול הקנקנים אלא אפי' נודע שהיו משובחים ביותר אינו חייב באחריותו מפני שהעירוי קשה לו ואע"ג דאמר ליה למקפה שאין לך יין בעולם שלא יתקלקל מחמת העירוי וזהו דין ג'. אבל היכא שאמר ליה יין מבושם אני מוכר לך זו היא ששנינו חייב להעמיד לו עד העצרת כלומר ואע"פ שעירו אותו לקנקנים דלוקח דדומיא דרישא תנא סיפא אפ"ה חייב שהרי הוא כמו שהתנה בפירוש. זו היא שיטת שמועתו על נכון וכפי דרך ראשון של הרי"ף ז"ל שפירשה בקנקנים דמוכר ולא אמר ליה למקפה ואיפשר לפרשה ג"כ בקנקנים דלוקח ואע"ג דא"ל למקפה וכמו שכתב הרב ז"ל ודקאמר אכתפא דגברא ה"ק שע"י העירוי שמערבין אותו הכתפים מכליו של מוכר לתוך כליו של לוקח שוור ומתקלקל הילכך אע"ג דא"ל למקפה פטור וכההיא דר' יוסי בר חנינא עכ"ל: וז"ל הרמב"ם בפ"י מה"מ המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקניו והחמיץ מיד אינו חייב באחריותו ואע"פ שא"ל לתבשיל אני צריך לו ואם ידוע שיינו מחמיץ ה"ז מקח טעות מכר לו יין והרי הוא בקנקניו של מוכר והחמיץ אם א"ל למקפה אני צריך והחמיץ מחזיר וא"ל הרי יינך וקנקניך שאני לא קניתי לשתותו אבל לבשל מעט ואם לא אמר למקפה הוא א"י להחזיר שהרי אומר לו למה לא שתית אותו ולא היה לך להשהותו עד שיחמיץ עכ"ל. ודבריו מבוארים בדברי הרי"ף ז"ל ונראה מדבריו שהכל תלוי בעירוי אבל טלטול לא מעלה ולא מוריד וכך הם דברי רבינו: ומ"ש רבינו אפילו א"ל למקפה או למכרו בחנות דמשמע דאומר למכרו בחנות אני לוקח כאומר למקפה דמי טעמו מפני שהוא נמכר מעט ושוהה למכרו וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן וכיוצא בזה כתב ה"ה אם א"ל לשתות מעט מעט לעצמו הרי זה כאומר למקפה: ומ"ש רבינו שאנו אומרים יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ אע"ג דהאי לישנא רב חייא בר יוסף הוא דקאמר ליה ולית הלכתא אלא כר' יוסי בר חנינא מ"מ לא נמנע רבינו מלמינקט האי לישנא משום דע"כ לא פליג ר"י בר חנינא אלא בדא"ל למקפה אבל לא א"ל למקפה אין אחריותו על המוכר ומטעמא משום דכל כהאי גוונא מזלא דלוקח גרים: ומה שאמר אלא א"כ נמצא חומץ חזק שאז ודאי היה חומץ בשעה שקנאו וכו' למד כן מדגרסינן בגמרא (שם) תניא הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואחר כך נמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק מאי קאמר א"ר יוחנן ה"ק כל ג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק וריב"ל אמר כל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק דרומאי מתני משמיה דריב"ל ראשונים ודאי יין אחרונים ודאי חומץ אמצעים ספק הא גופא קשיא ראשונים ודאי יין אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא והדר אמרת אחרונים ודאי חומץ אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא כגון דאשתכח חלא סופתקא דאי לאו דעקר תלתא יומי לא היה משתכח תלא סופתקא ופר"ש לעולם ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הא כדמוכח רישא וסיפא דקתני ודאי חומץ היינו טעמא דמיירי כגון דאשתכח חומץ חזק יותר מדאי שהדבר ידוע שזה ששה ימים שהתחיל להחמיץ ולסוף שלשה נעשה חומץ ובשלשה האחרונים נתחזק ונתחזק מאוד ונעשה סופתקא חזקה: (ב"ה) וסובר רבינו דהלכה כדמתני דרומאי משמיה דריב"ל משום דהלכה כריב"ל לגבי דר"י כמו שכתבו התוספות בפרק בני העיר: והיכא שידוע שיינו של מוכר מחמיץ וכו' חייב באחריותו וכו' שם במשנה (סוף דף צז:) המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואוקי ר' יוסי בר חנינא רישא בקנקנים דלוקח ומסתמא בההוא גוונא מיירי בסיפא ואפי' הכי קתני דהוי מקח טעות: ומה שאמר ודוקא כשאמר ליה למקפה כן כתב הרב המגיד משום דאי לאו הכי מצי א"ל מוכר לא איבעי לך לשהויי כדאמרינן בגמרא ארישא:

האומר לחבירו יין מבושל אני מוכר לך צריך ליתן לו יין שראוי להתקיים עד עצרת משנה שם (צח.) אלא דבנוסחי דידן בגמרא והרי"ף והרא"ש גרסי מבושם והרמב"ם ורבינו גרסי מבושל ובנ"א מספר רבינו מצאתי מבושם: ומה שאמר אבל אם עירהו הלוקח לתוך כליו אינו חייב באחריותו נלמד מדר"י בר חנינא שנתבאר בסמוך אבל רבינו ירוחם כתב אם א"ל יין מבושם אפי' בקנקנים של לוקח חייב להעמיד לו עד עצרת ואם החמיץ אחר עצרת קנקנים של לוקח גרמו: יין ישן אני מוכר לך נותן לו משנה שעברה מיושן משל ג' שנים גם זה משנה שם: ומ"ש וצריך שיהא ראוי להתקיים עד החג ברייתא שם:

ומ"ש וכל זה לא אמרו אלא במקום שאין מנהג אבל במקום שיש מנהג הכל לפי המנהג כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהלכות מכירה וכבר נתבאר כן בסימן שקודם זה:

המקבל יין מחבירו בעסקא על מנת שיוליכנו למקום פלוני וכו' (שם צח.) אמר רבא האי מאן דקביל חמרא אדעתא דממטי ליה אפרוותא דזולשפט ואדמטו התם זל דינא הוא דמקבל ליה איבעיא ליה הוה חלא מאי א"ל רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן חלא לא ודלא כר"י בר חנינא ואיכא דאמרי אפילו חלא נמי מקבל כמאן כרבי יוסי בר חנינא וכבר נתבאר בסימן זה דהלכה כרבי יוסי בר חנינא ופרשב"ם האי מאן דקביל חמרא מחבריה למחצית שכר והקנקנים דמוכר והוא קיבלו בדמים כשער של עכשיו בעיר הזאת והריוח יחלוקו וכל מקבלי ממון למחצית שכר הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון ואם הוקיר או הוזל או נאבד הוי על שניהם אבל אמר ליה בעל היין אפילו אם הוקיר לא יהא לך רשות למכרו בכאן אלא זיל ואמטיה אפרוותא דזולשפט ששם היו מוכרים היין ביוקר וקודם שהגיע לשם זל היין בכל המקומות ופיחת מכדי דמים שקיבלו דינא הוא דמקבלו בעל היין את כל הזול דכיון דאפילו אם הוקיר מיד לא היה לו רשות למכרו עד שמגיע לפרוותא דזולשפט לענין זולא נמי ברשותא דבעל היין קאי ומיהו לגבי גניבה ואבידה ברשותא דמקבל נמי קאי:

וכתב ה"ר יונה אבל הלוקח יין מחבירו אע"פ שאמר דעתי להוליכו למקום פלוני והוזל קודם שהגיע לשם המקח קיים וכו': אבל ר"ח כתב שאין חילוק בין מוכר ללוקח הרב המגיד כתב בפי"ז מהלכות מכירה יש מי שפירש דדוקא במקבל לעסק דאע"ג דפלגא מלוה ופלגא פקדון כיון דבתורת עסק קבלה ולהוליכה למקום פלוני וזל קודם לכן מחזירה לו שלא על דעת כן קבלה ורבינו חננאל וכן הרא"ש זכרונו לברכה פירשו אפילו בלוקח גמור והטעם שכיון שהזכיר להוליך למקום פלוני הרי הוא כמתנה שאם תוזל קודם לכן שיחזירנה לו והוא שהזכיר בשעת מכירה כן וזה נראה דעת ן' מיגא"ש ז"ל ודעת המחבר צריך עיון לאיזה צד הוא נוטה עכ"ל:

וכן כתב הרמ"ה אלא שחילק דוקא שהתנה שלא יתן הדמים עד שיוליכנו למקום פלוני וכו':

שכר אין דינו כדין היין שהיין תלוי במזל האדם טפי מה שאין כן בשכר לפיכך המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיץ תוך שלשה ימים הראשונים הוא באחריות המוכר וכו' נראה דהיינו כדרב יוסף דעבד עובדא כרב בשיכרא וכשמואל בחמרא וכמו שהבאתי לעיל בסי' זה וצ"ל שלא היה גורס והלכתא כוותיה ושמואל כמו שכתוב בנוסחי דידן ובפסקי הרא"ש ליתיה: ומ"ש במה דברים אמורים כשהניחו בכליו של מוכר אבל עירהו הלוקח לתוך כליו אפי' החמיץ תוך שלשה ימים אינו חייב באחריותו מתבאר מדרבי יוסי בר חנינא דלענין זה ל"ש לן בין שכר ליין ודברי ר"י כדברי רבינו לחלק בין שכר ליין אבל אין כן דעת הרי"ף שהרי אחר ההיא דעבד רב יוסף כרב בשיכרא וכו' כתב והלכתא כשמואל וגם הרמב"ם בפי"ז לא חלק ביניהם: (ב"ה) בהעתקת הספרכ' כאן פלפול על דברי הרמב"ם וה"ה ולא חשתי להדפיסו משום דאות באות הוא מ"ש בכ"מ פי"ז מהל' מכירה:

האומר לחבירו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה כו'. הכי אסיקנא בגמ' דדוקא בדא"ל למקפה: ומ"ש או אפי' לא הזכיר לו יין וכו'. כן פי' רשב"ם דהיכא דא"ל למקפה ל"ש אמר מרתף של יין למקפה ל"ש אמר מרתף למקפה דלמקפה משמע מיין טוב דלא היו רגילין למקפה כי אם ביין טוב ואת"ל היו רגילין נמי לתת חומץ למקפה אפ"ה אין לומר מרתף למקפה אני מוכר לך בשביל חומץ דכל חומץ מתקיים הוא ומחמיץ יותר ומרתף חומץ היה לו לומר עכ"ל: א"ל מרתף זה של יין ולא אמר למקפה נותן לו מיין הנמכר בחנות. הכי מוקמינן לברייתא בגמ' דלהכי אהני זה כלומר כמות שהוא ופי' המפרשים דיין הנמכר בחנות היינו קוססות שהתחיל קצת להחמיץ: אמר לו מרתף זה וכו' עד אפילו כולו חומץ. ברייתא שם ואוקימתא דגמרא שם: א"ל מרתף זה של יין למקפה וכו'. הכי אוקימנא לה לדרב זביד בגמרא בדא"ל למקפה ופרשב"ם דהיכא דא"ל למקפה ל"ש אמר מרתף של יין למקפה ל"ש אמר מרתף למקפה דלמקפה משמע יין טוב וכו' כדפי' בסמוך ואהני מאי דא"ל זה שמקבל עשר קוססות למאה והיכא דא"ל מרתף של יין סתם ולא אמר זה וגם לא אמר למקפה פליגי בה רב אחא ורבינא אי מקבל עליו עשר קוססות לק' ופסקו הפוסקים קולא לנתבע שהוא המוכר וחייב הלוקח לקבל י' קוססות לק': ובמוכר חבית אחת וכו'. בברייתא דר' חייא וכדאסיקנא שאני חבית דכולה חד חמרא הוא וז"ל הרמב"ם בפי"ז דמכירה א"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה או שא"ל חבית של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל עכ"ל הנה שהשוה דין חבית יין סתם לאומר מרתף של יין למקפה דנותן לו כולו יפה כדי להסתפק ממנו מעט מעט לתבשיל: ובחבית זה של יין כתב הרמ"ה שדינו כמרתף של יין וכו'. פי' כאומר מרתף זה של יין ולא א"ל למקפה דאהני ליה זה ליתן לו יין כמות שהוא הנמכר בחנות שהתחיל קצת להחמיץ ואי א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה דבמרתף כה"ג מקבל עליו י' קוססות לק' אבל הכא דחבית יין מחד חמרא משמע נותן לו כולו יפה דבאומר חבית זה למקפה דינו כאומר חבית של יין סתם ולא אמר לא זה ולא אמר נמי למקפה דבמרתף נמי דין מרתף זה למקפה שוה לדין מרתף של יין סתם היכא דלא אמר לא זה ולא אמר למקפה: לקח יין כדי למכרו בחנות וכו'. מימרא דרבא שם ודברי רבינו כפי' ר"י בתוס' דהחנוני לקח היין במכר גמור וכן כתב הרמב"ם בפי"ז ממכירה דלא כפרשב"ם דהחנוני אינו אלא שליח וחמרא ברשותא דמוכר קאי דליתא: ומ"ש דהוי כאילו א"ל למקפה וכו'. כן כתבו התוספות והרא"ש ואין פירושו דדין זה כלוקח למקפה דא"כ היה צריך ליתן לו יין שכולו יפה וכאן אין דינו אלא שיתקיים מעט עד שימכר אלא ה"פ דהו"ל כאילו אמר מכור לי יין שאמכור בחנית לצורך מקפה ליה מעט ולזה מעט דא"צ להתקיים זמן רב כיון שמוכר להרבה בני אדם לכל אחד לצורך מקפה קצת אבל בלוקח יין למקפה לשלחנו בלבד צריך לו יין יפה שיתקיים הרבה ימים ודוק: וכל זה לא איירי אלא בשלא עירה וכו'. משנה שם המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ובגמרא אר"י ב"ח ל"ש אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר א"ל הא חמרך והא קנקניך וכי קנקני דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי' ליה לשהויי ל"צ דא"ל למקפה ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר חמרא מזליה דמרא גרים דכתיב ואף כי היין בוגד גבר יהיר וכו' ופסק הרי"ף והרא"ש הלכה כר"י ב"ח ומקמי הכי איפליגי רב אמר המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה כל ג' ימים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר חמרא אכתפא דמרא שוור ובתוך ג' ימים נמי הוי ברשות לוקח עבד רב יוסף עובדא כוותיה דרב בשיכרא וכוותיה דשמואל בחמרא ופירשב"ם חמרא אכתפא דמרא שוור על כתף האדם הוא מדלג כלומר מזלו גורם והרי"ף והרא"ש כתבו וז"ל והא דשמואל אי בקנקנים דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה הוא ואי בקנקנים דלוקח קאמר אע"ג דא"ל למקפה כי היכא דלא תיקשי אדר"י ב"ח דתרווייהו הלכתא נינהו ולא קשיין אהדדי עכ"ל ומעתה נתבארו דברי רבינו דמ"ש דבכליו של מוכר הוא דחייב מוכר באחריות כשא"ל למקפה אבל בכליו של לוקח אינו חייב באחריות אפי' א"ל למקפה היינו כר"י ב"ח דהלכתא כוותיה לגבי ר' חייא בר יוסף ומה שהשוה רבינו היכא דלקחו למכור בחנות לא"ל למקפה נתבאר בסמוך דכ"א לפי דינו דהיכא דלקחו בחנות צריך שיתקיים מעט למכרו להרבה בני אדם לזה מעט ולזה מעט למקפה ובדא"ל למקפה לשלחנו צריך הוא שיתקיים הרבה: ומ"ש רבינו כליך גרם לו להחמיץ. נראה דאם היה נודע שהקנקנים משובחים ביותר חייב המוכר באחריותו וזהו ע"פ פרשב"ם אבל לפי' ר"ת בההיא דחמרא אכתפא דמרא שוור דהנענוע והעירוי שהריקו היין מכלי אל כלי קשה ליין השתא אפילו הקנקנים משובחים אין המוכר חייב באחריותו וכדכתב הר"ן וב"י אבל דעת רבינו אינו כן אלא כפרשב"ם ויתבאר בסמוך בס"ד: ומ"ש ואפי' החמיץ תוך ג' ימים וכו'. זהו כשמואל בחמרא דאפילו תוך שלשה ימים ברשות לוקח הוא דחמרא אכתפא דמרא שוור כשעירו אותו לקנקנים דלוקח אפילו אמר ליה למקפה וכן נמי בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה והוסיף רבינו ואמר שאנו אומרים יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ וכו' דס"ל כפרשב"ם דחמרא אכתפא דמרא שוור ר"ל מזלו גורם אע"ג דלית הלכתא כרב חייא בר יוסף דאמר חמרא מזלא דמריה גרם אין זה אלא בדא"ל למקפה ואיתיה לחמרא בקנקנים דמוכר התם הוא דמוכר חייב באחריותו ולא תלינן במזל הלוקח אבל כשעירו אותו לקנקנים דלוקח אי נמי בדאיתיה בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה תלינן במזל הלוקח ומשום הכי לא מיבעיא היכא דטעמו מתחלה והוי בסיס דפשיטא שאין המוכר חייב באחריותו אלא אפילו לא טעמו תלינן לומר יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ והיינו דכתב רבינו לקמן בסעיף ו' השכר אין דינו כדין היין שהיין תלוי במזל האדם טפי וכו' ועיין במ"ש לשם בס"ד מיהו נראה דוקא היכא שכבר נתן המעות אמרינן מזל הלוקח גרם ומשמכרו החמיץ והמע"ה אבל כשלא נתן המעות אין המוכר יכול להוציא מידו בלא ראיה כיון דלא טעמו מתחלה וכי היכא דלגבי שכר לאחר ג' ימים אי לא טעמו המע"ה אם לא נתן המעות ה"נ גבי יין תוך ג' ימים כשלא נתן המעות אא"כ כנשעשה חומץ חזק דהתם אפילו טעמו והוי טעמא חמרא אמרינן ודאי לא טעמו שפיר וכו' דהלכה כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן כמ"ש התוס' בפ' בני העיר ועיין בב"י הביא פלוגתא דר"י וריב"ל בנעשה חומץ חזק והלכה כריב"ל אבל באינו חומץ חזק אפילו לא טעמו תלינן דברשות הלוקח החמיץ והיינו דקאמר שאנו אומרין יין היה וכו' ואע"ג דפרשב"ם בפלוגתא דרב ושמואל מפורש דלא פליגי אלא היכא דטעמיה לוקח וס"ל לרב אימר לא טעמיה שפיר ומשמע דאהא פליג שמואל ואמר דברשות לוקח הוא אבל אי לא טעמיה כלל מודה שמואל דברשות מוכר הוא ס"ל לרבינו דאף על גב דלרב אפילו טעמו ברשות מוכר הוא כל ג' ימים הראשונים אפ"ה לשמואל ברשות לוקח הוא אפילו לא טעמו כלל דתלינן במזל הלוקח דגרם לו להחמיץ ודוק. כנ"ל דעת רבינו וכדמוכח מלשונו ודלא כמו שפי' בית יוסף עיין עליו: והיכא שידוע שיינו של מוכר מחמיץ וכו'. משנה שם ופי' רשב"ם ואם ידוע שמחמיץ בכל שנה מצי א"ל לא איבעי לך לשהויי אלא לשתותו דהא לא א"ל למקפה וכו':

האומר לחבירו יין מבושם וכו'. משנה שם: ומ"ש אבל אם עירהו הלוקח וכו'. כ"כ הרא"ש לשם בפסקיו: יין ישן וכו'. ג"ז משנה שם. צריך שתדע דכל היכא דשינה הלוקח כגון שעירה היין לקנקנים אי נמי שינה בו נקב אין המוכר חייב באחריות אפילו לא שהה לוקח טפי ממאי דראוי ליה לשהויי אבל היכא שהוא בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה דמצי א"ל לא איבעי לך לשהויי אין זה אלא היכא דמשהה ליה טפי ממאי דראוי לשהויי וכו' כגון דאפי' ג' ימים הוה שהייה יתירא לפום מאי דחזו ליה להאי אינש וכו' וכדכתב רב האי לעיל בסמוך:

המקבל יין מחבירו בעסקא ע"מ שיוליכנו למקום פלוני וכו'. שם מימרא דרבא ופירושה דהנותן התנה עמו שלא יהא רשות למקבל למכרו בכאן אפילו אם יוקיר כאן אלא נותנו לו ע"מ שיוליכנו למקום פלוני לפיכך אם הוזל או החמיץ וכו' האחריות על המוכר דמצי א"ל המקבל לא איבעי לך לשהויי:

וכתב הר"ר יונה וכו'. פי' דמדנקט תלמודא האי מאן דקביל וכו' משמע דוקא במקבל בעסקא אבל לא לוקח דלא דמי למוכר ע"ד לעלות לא"י וכו' אבל ר"ח כתב דאין חילוק בין מוכר ללוקח וס"ל לתלמודא דנקט האי דינא במקבל מחבירו בעסקא לאו דוקא דה"ה בלוקח והרמ"ה גם הוא ס"ל דה"ה בלוקח אלא שכתב ליישב הא דנקט תלמוד' האי דינא במקבל בעסקא ואומר שאין זה אלא דתלמודא נקט מילתא דפסיקא דבמקבל בעיסקא דלעולם אחריות הזול או החומץ על המוכר כיון שהתנה עמו שלא למכרו כאן כלל אלא במקום פלוני אבל בלוקח איכא לחלק דדוקא בשהתנה שלא יתן הדמים עד שיוליכנו למקום פלוני וכו':

שכר אין דינו כדין היין וכו'. שם בגמ' עבד רב יוסף עובדא כרב בשיכרא וכשמואל בחמרא וכ"כ הרי"ף והרא"ש ולא הביאו בפסקיהם הא דאיתא בספרים שלנו אח"כ והלכתא כוותיה דשמואל נראה דלא היה כתוב כן בספרים שלהן ופסקו הלכה כרב יוסף דעבד עובדא ומעשה רב ומכאן יש ראיה לפרשב"ם דחמרא אכתפא דמרא שוור היינו לומר דמזלא דגברא גרים דאל"כ למה עבד רב יוסף בשיכרא כרב ובחמרא כשמואל אלא ודאי דס"ל דטעמא דשמואל לא שייך אלא בחמרא ואע"ג דשמואל גופיה ס"ל שלא לחלק בין חמרא לשיכרא וכן רב לא חילק מ"מ רב יוסף הכריע לחלק ביניה' וכ"פ הרמב"ם בפי"ז להדיא כדברי רבי' והיא דעת הרי"ף והרא"ש וכ"כ הר"ר ירוחם והב"י כתב שאין כן דעת הרי"ף מדהביא אחר ההיא דעבד רב יוסף כרב בשיכרא הך והלכתא כוותיה דשמואל וגם הרמב"ם בפ' י"ז לא חילק ביניהם עכ"ל ודבריו תמוהים דבספרי האלפסי כולם לא כתוב הך והלכתא כשמואל וגם הרמב"ם חילק בפירוש בין יין לשכר דביין כתב בסתם דכשלא א"ל למקפה א"ל הו"ל לשתותו ולא לשהותו ומדכתב בסתם משמע דאפילו החמיץ תוך ג' ימים אין המוכר חייב באחריותו ובשכר כתב לחלק בין תוך ג' ימים לאחר ג' ימים ופי' הרב המגיד שפוסק כרב יוסף דעבד עובדא בשיכרא שוב ראיתי בכסף משנה שהאריך להחזיק דבריו ולא נהירא: ומ"ש לפיכך המוכר חבית של שכר לחבירו והחמיץ וכו' ואפילו קיבל המעות וכו'. כל דברי רבינו בזה הם מדברי התו' בפ' המוכר פירות על שם פי' הקונטרס בד"ה כל ג' ימים (דף צ"ו) שכתבו בדין מוכר יין והחמיץ אליבא דרב וז"ל כל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר ואפי' נתן לו הלוקח מעות יחזיר דכיון דנראה חומץ גמור תוך ג' שנמכר בידוע שכבר משעת מכירה ריחיה חלא ואהאי חמרא לא יהבי אינשי דמי ואע"פ שטעמו והוה ריחיה חמרא ודאי לא טעמי' שפיר כיון דאחמיץ בתוך ג' מכאן ואילך ברשות לוקח ואפי' לא נתן מעות חייב ליתן ומיהו נראה דאיכא דלא טעמיה בשעת לקיחה דאמרינן המע"ה דספיקא הוא והא דתנן המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו מיירי לאחר ג' א"נ בקנקנים דלוקח כר"י ב"ח כן פ"ה עכ"ל ורבינו כתב כאן כל זה גבי שיכרא למאי דקיי"ל כרב בשיכרא וכרב יוסף דעבד הכי עובדא: ומ"ש רבינו ומיהו אי לא טעמיה המע"ה היינו דלא טעמיה כלל ולא הו"ל להאי שיכרא שום חזקת שכר טוב אבל אי טעמיה פעם אחת קודם לקיחה והוה בסים לא אמרינן המע"ה אלא אמרינן כל שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה כדלעיל בסי' רכ"ד לפי פי' הרא"ש וכך השיב מהרי"ל בתשובה למהרא"י בעל ת"ה וז"ל בסימן ק"ע והיין שנמצא חומץ אחר שנקנה ללוקח הלכה רווחת בישראל כל שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה וכן בסי' רל"ב הביא רבינו בסעיף י"ג תשובת הרא"ש גבי גבינות שנמצאו מרוקבות ביד הלוקח דאם הדבר ספק אם נעשה הריקבון בבית המוכר המע"ה ואע"ג דהספק נולד ברשותה לוקח אפי' הכי אם היה הלוקח מוחזק כגון שלא נתן המעות אמרינן דהמוכר הוא המוציא ועליו הראיה וה"ט משום דהגבינה לא היה לה חזקת גבינה טובה כלל ודוק:

(א) במרדכי פרק הזהב ע"א מצאתי ראובן טוען על שמעון מכרת לי יין בחזקת שהוא יין פרנקו"ש ולא נמצא כן ושמעון משיב הלא טעמת אותו ומה שטעמת אתה נוטל דין זה פשוט ממתני' דקתני מותר לערב בדבר הנטעם ואפילו ערבו שמעון קודם המכירה כיון שראובן טעמו אין לו עליו כלום אבל אי טוען אתה ערבת לי לאחר שטעמתיו ע"ז ישבע ופטור עכ"ל וע"ל סימן רכ"ח מדין תערובת בדבר הנטעם:

(ב) ועיין במרדכי ובהגהות ריש המוכר פירות:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רלא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

אסור לרמות לחבירו בענין המדה והמשקל אלא צריך שיהוה מדות והמשקלות ישרות מצודקות ולא ירמה בהן ואם אינו עושה כן עובר בלאו דלא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה מלבד מה שגוזל את חבירו:

חייבין בית דין להעמיד ממונים שיהו מחזרין על החנויות שיהו מצודקות המדות והמשקלות והמאזנים וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזני' מקולקלין רשאין להכותו ולקנסו כאשר יראה לבית דין אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו אפילו שאינו מודד בה ואפילו לעשותה עביט של מי רגלים שמא יבוא מי שאינו יודע וימדוד בה ואם יש מנהג בעיר שאין מודדין אלא במדה הרשומה ברושם הידוע וזו אינה רשומה מותר להשהותה:

מכמה עושין המדות מסאה וחצי סאה ורובע הסאה קב וחצי הקב ורובע הקב וחצי רובע הקב ושמינית הרובע אבל אין עושין קביים שלא תחליפנו ברובע הסאה והוא קב ומחצה ובמדות הלח עושין אותו הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין לוג וחצי לוג ורביעית הלוג ושמינית ואחד משמנה שבשמינית:

והמחק אין עוין מדלעת מפני שהוא קל ורע למוכר ולא משל מתכת מפני שהוא כבד ורע ללוקח אלא עושין אותו משל אגוז שקמה ואשכרוע וכיוצא בהן ואין עושין אותו מצד אחד עב ומצד אחד קצר וכשהוא מוכר מוחק בצד הקצר וכשהוא קונה מוחק מצד העב:

ולא ימחוק מעט מעט מפני שהוא מפחית ללוקח ולא בבת אחת במהירות מפני שהוא מפחית למוכר אלא בפעם אחת במתון:

וכשמודד דבר לח לא יעשה בענין שתעלה הרתיחה ותראה המדה כאילו היא מלאה אפילו היא קטנה מאד שאין ברתיחה שוה פרוטה וצריך להשהותה אחר שיפסוק הקילוח כדי שיטיפו ממנה ג' טיפין ומה שישאר בה אחר כך הוא שלו בד"א בבעל הבית המוכר אבל חנוני א"צ להטיף כלל אחר שיפסוק הקילוח:

הסיטון שקונה הרבה ביחד ומוכר לחנונים מקנח המדות שמודד בהן דבר לח אחת לל' יום מפני שמדבק בהן ומתמעטת המדה אבל לדבר יבש א"צ שאינו מוכר כל כך די לו שיקנה אח' לי"ב חדשים והחנוני שא"צ להטיף שלשה טיפין ונדבק בה הרבה צריך לקנח פעמים בשבת:

במקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה אפילו אם יתן לו ג' גסות בשביל ד' דקות שטוב יותר ללוקח מדידה בדקה כדי שיקח הכרעה לכל מדה ומדה:

וכן במקום שנהגו למדוד בגסה לא ימדוד בדקה ובמקום שנהגו לגדוש לא ימחוק אפילו אם ירצה לתת לו ג' מחוקות בשביל ב' גדושות ולא מיבעיא זה שאסור אלא אפילו במקום שמוכרין סאה גדושה בשלשה דינרין ואמר לו תן לי סאה מחוקה בשני דינרין אסור ולא אמרינן דליהוי כאילו קונה ב' שלישית מדה וכן במקום שנהגו למחוק אין גודשין:

המשקלות עושין אותן מליטרא וחצי ליטרא ורביע ליטרא אבל לא פחות: אין עושין משקלות שיהא תוספת הגדול על הקטן פחות מהכפל לפי שמתחלפין זה בזה לפיכך אין עושין ליטרא פחות רביע שמתחלף בליטרא או בחצי ליטרא:

ואין עושין אותן לא מבדיל ועופרת ושאר מיני מתכות אלא עושין אותן של זכוכית ואבנים חלקים כאותן הנמצאים על שפת הנהר: ופי' ר"ת ז"ל דוקא משקלות ששוקלין בהן בשר ושומן לפי שהלחות דבוק בהן ומתייבש ומכביד אבל משקלות של כסף וזהב ודבר יבש מותר לעשותן ממתכת אבל הרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבר מפני שמעלין חלודה ומתחסרין ולפי זה אין לחלק:

ולא יטמין המשקלות במלח כדי שיקלו:

החנוני ששוקל דבר לח צריך לקנח המשקל פעם אחת בשבת והמאזנים בכל פעם ופעם ששוקל בהם:

והמאזנים צריכין שיהיו מיושרים כל אחת לפי מה שהיא כיצד מוכר עששיות נחשת וברזל יהיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים והחוט שהמאזנים תלויין בו יהיה ארוך שלשה טפחים כדי שיהיה האויר על הלשון שלשה טפחים:

ואורך הקנה שכפי המאזנים תלוין בשני ראשיו י"ב טפחים ואורך החוט שהכף תלוי בו י"ב טפחים ושל מוכרי צמר וזכוכית תהא גבוה מן הארץ שני טפחים ואורך החוט שתלוי בו שני טפחים ואורך הקנה ואורך החוטין ט' ט' טפחים ושל חנוני ובעל הבית יהיו גבוהים מן הארץ טפח וארך החוט טפח ואורך הקנה והחוטין ו' ו' טפחים ושל מוכרי כסף וזהב ושאר עניינים דקים יהיו גבוהים מהארץ ג' אצבעות ואורך החוט שלש אצבעות ובאורך הקנה והחוטין לא נתנו בהן שיעור אלא כפי מה שירצה:

במקום שנהגו להכריע צריך להכריע טפח ובמקום שנהגו שלא להכריע שוקל עין בעין וצריך להוסיף אחד ממאה בלח ואחד מד' מאות ביבש:

היה שוקל לו עשר ליטרין לא יאמר לו שקול לי כל ליטרא וליטרא לבדה עם הכרעה אלא שוקל את כולן ביחד והכרעה אחת לכולן:

היה שוקל לו ג' רביעי ליטרא לא יאמר לו שקול לי כל רביע ורביע בפני עצמה אלא ישקול לו ליטרא ויתן רביע ליטרא עם הבשר:

באו בני המדינה להוסיף על המדות והמשקלות ולבטל את הראשונות יכולין להוסיף עד שתות שאם היה הקב משל חמשה יעשוה משל ששה אבל יותר משתות אין רשאין להוסיף:

וכן צריכין לדקדק במדידת הקרקע והמודד קרקע בין אחין ובין שותפין לא ימדוד לאחד בימות החמה ולשני בימות הגשמים לפי שהחבל מתקצר בימות החמה לפיכך אם מדד בקנה או בשלשלת של ברזל אין בכך כלום:

כתב הרמב"ם ז"ל אחד הנושא ונותן עם ישראל או עם עובד עבודת כו"ם אם מדד או שקל בחסר עובר בלא תעשה וחייב להחזיר:

קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות שזה בינו ובין המקום וזה בינו ובין חבירו וכל הכופר במצות מסות ככופר ביציאת מצרים שהוא תחילת כל הצוויים וכל המקבל עליו עול מצות המדות ה"ז מודה ביציאת מצרים שהוא גרמא לכל הצוויים:

חייבין ב"ד להעמיד ממונים על השערים שלא ירויח כל אחד מה שירצה שאין לאדם להרויח אלא השתות בד"א במוכר סחורתו ביחד בלא טורח אבל החנוני המוכר מעט מעט שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהם ירויח שתות בד"א שלא הוקר השער אבל הוקר השער ימכור חפי היוקר וכתב הרמ"ה ז"ל ה"מ היכא דאיכא בי דינא דפרשי לכולהו מוכרין לזבוני הכי אבל אי כל חד וחד מזבין בכל מה דיכיל לא מחייב האי לחודיה לזבוני בזול דכי שלמו פיר ידידיה מזבני אחריני ביוקר ואפסודיה לחודיה בידים לא מפסדינן:

וכל המפקיע השערים שמוכר ביותר מן הראוי רשאין להלקותו ולענשו כפי הראוי לו: בד"א בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל בשאר עניינים אין פוסקין להן שער אלא ירויחו בהן מה שירצו אין משתכרין בביצים הכפל אבל עד הכפל רשאין להשתכר בהן לפי שאין בהן כל כך חיי נפש:

אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בא"י וה"ה נמי בכל מקום שרובן ישראל בד"א בלוקח מהשוק כדי לאצור אבל כל אדם רשאי לאצור הגדל בשלו ובשנת בצורת אין לאצור כלל יותר מכדי פרנסת ביתו:

רשאין בני העיר לפסוק לכל השערים ולומר דבר פלוני בכל וכך ושכר הפועלים שלא ישתכרו אלא בכך וכך ולקנוס כל מי שעובר על תקנתן וכן כל בעלי אומניות רשאין לתקן תקנות בענין מלאכתם כפימה שירצו ולקנוס לכל העובר על תקנתם בד"א כשאין אדם גדול וחכם בעיר לתקן עניינם אבל אם יש חכם ומנהיג אפילו כל בני העיר אין רשאין לתקן כלום זולתו ואם תקנו והתנו דבר בלתי ידיעתו אינו כלום:

אסור לרמות לחבירו בענין המדה והמשקל אלא צריך שיהו המדות והמשקלות ישרות מצודקות ולא ירמה בהם ואם אינו עושה כן עובר בלאו של לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה מלבד מה שגוזל את חבירו פשוט הוא:

חייבים ב"ד להעמיד ממונים שיהו מחזרים על החנויות שיהו מצודקות המדות והמשקלות והמאזנים וכו' ברייתא בסוף פ' הספינה (פט.)יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמים למדות ופיר"ש אגרדמים. ממונה להלקות ולענוש מעוותי המדות:

אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו אפי' שאינו מודד בה וכו' ואם יש מנהג בעיר וכו' שם א"ר יהודה אמר רב אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתירה בתוך ביתו ואפי' היא עביט של מימי רגלים אמר רב פפא לא אמרן אלא באתרא דלא חתימי אבל באתרא דחתימי אי לא חזי חותמא לא שקיל ובאתרא דלא חתימי נמי לא אמרן אלא דלא מהנדסי אבל מהנדסי לית לן בה ולא היא זימנין דמיקרי בין השמשות ומיקרי ושקיל ופי' ר"ש מהנדסי. הולכים ובאים ממונים של מלך לבדוק את המדות והרי"ף והרא"ש לא כתבו אלא עד אי לא חזי חותמא לא שקיל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות גניבה נראה שלא היו גורסים בגמרא יותר ואת"ל שהיו גורסים כנוסחת ספרים דידן צריך לומר שהיו מפרשים דהא דקאמר ולא היא זימנין דמיקרי בין השמשות וכו' לא קאי אלא למאי דמפליג בין מהנדסי ללא מהנדסי אבל לא קאי למאי דמפליג רב פפא בין חתימי ללא חתימי:

מכמה עושין המדות מסאה וחצי סאה וכו' עד אפילו היא קטנה מאד שאין ברתיחה שוה פרוטה הכל בפרק הנזכר. ופר"ש מחק שמוחקין בו את המדה צדו אחד עבה וצדו אחד קצר מפני שהקצר נכנס בתוך התבואה ומוחק יפה והעבה אינו נכנס כ"כ ואינו מוחק יפה ואם צדו אחד עבה וצדו אחד קצר כשהוא קונה ימחוק בעבה וכשהוא מוכר ימחוק בקצר אלא שניהם עבים או שניהם קצרים כפי המנהג. אשכרוע בוויש בלעז:

וצריך להשהותה אחר שיפסוק הקילוח כדי שיטיפו ממנה ג' טיפין וכו' בד"א בב"ה המוכר אבל חנוני א"צ להטיף כלל אחר שיפסוק הקילוח משנה שם (פז.) המוכר יין ושמן לחבירו וכו' חייב להטיף לו ג' טיפין הרכינה ומיצה הרי הוא של מוכר והחנוני אינו חייב להטיף ג' טיפין ופר"ש וחייב להטיף לו ג' טיפין. לאחר עירוי השמן והיין חייב להטיף עוד ג' טיפין מן הדבוק בדופני הכלי החנוני טרוד הוא במכירתו ולכך לא הזקיקוהו להטיף דאין לו פנאי:

הסיטון שקונה הרבה ביחד וכו' מקנח המדות וכו' ובעל הבית שאינו מוכר כ"כ די שיקנח אחת לי"ב חדשים משנה שם (פח.) הסיטון מקנח את מדותיו אחת לשלשים יום בע"ה אחת לי"ב חדש רשב"ג אומר חילוף הדברים ופסק הרמב"ם בפ"ח מה' גניבה כת"ק וכך הם דברי רבינו ויש לתמוה דהא קיי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ואיפשר דשאני הכא דמסתבר טעמיה דת"ק: ומ"ש רבי' אבל לדבר יבש א"צ שאינו נדבק שם במשנה אמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש א"צ: ומ"ש רבי' בשם הרמ"ה שאף לדבר יבש צריך איני מוצא לו טעם כיון דדבר יבש אינו נדבק מה יקנח: ומ"ש והחנוני כו' צריך לקנח פעמים בשבת שם במשנה:

(י) במקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה וכו' שם במשנה מקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה בגסה לא ימדוד בדקה למחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק ופר"ש בדקה. קב לא ימדוד בגסה דהוה הפסד דלוקח דאין לו מו' קבין כ"א הכרע א' ואיבד חמש הכרעות ואפי' שמוחקין נמי אי אפשר למחוק כל כך בצמצום לא ימוד בדקה דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כל כך ובדקה מוחק יותר אי נמי משום שמודד לו בריוח וכשמודד בגסה מכביד ומפסיד הקונה ובגמרא תנו רבנן מנין שאין מוחקין במקום שגודשין ואין גודשין במקום שמוחקין תלמוד לומר שלמה ומנין שאם אמר הריני מוחק במקום שגודשין לפחות מן הדמים והריני גודש במקום שמוחקין להוסיף לו על הדמים שאין שומעין לו תלמוד לומר איפה שלמה וצדק יהיה לך ופר"ש מנין שאין מוחקין במקום שגודשין. ואפי' מחיל קונה ואין גודשין במקום שמוחקין ואפי' מחיל מוכר ת"ל איפה שלמה צריך שיהא האיפה שלמה שלא יבוא לידי רמאות דאם עושין כן שמא יראו אותם אחרים ויאמרו כך המנהג וירמה הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח והא ליכא למימר דבלא מחיל מיירי דההוא מלא תעשו עול נפקא שגזל את שלו בידים: לפחות מן הדמים. תלתא דגודשא תלתא דהשתא לא לרמות כיון דפחת לו משער היוצא כולי עלמא ידעי דבשביל כך פחת לו דאין מנהג בעיר למחוק וכיון שמוסיף יודעים שבשביל כך מוסיף דאין דרך לגדוש ת"ל איפה שלמה וצדק לטפויי אתא וצדק מכל מקום דאף זה יכול לבוא לידי רמאות דאיכא דחזי במדידה ולא ידע לא בפחות ולא בתוספת: ומה שכתב רבי' ול"מ זה שאסור אלא אפילו במקום שמוכרים סאה גדושה בג' דינרים וכו' כ"כ שם הרא"ש דהיינו דאשמועינן סיפא דברייתא:

המשקלות עושין אותן מליטרא וחצי ליטרא וכו' אבל לא פחות שם תנו רבנן היה מבקש ממנו ליטרא וכו' רביע ליטרא שוקל לו רביע ליטרא מאי קא משמע לן דמתקנים מתקלי עד הכא ופר"ש בית דין קדמונים התקינו המדות עד כאן ובפחות מכאן שוקלין במטבעות ואם יבוא אדם לתקן בפחות אין שומעין פן יבואו לרמות ולומר זהו רביע ליטרא אי נמי מתקנים מתקלי בענין זה ולא שליש ליטרא ולא חמישית ליטרא מפני שמטעין בהם:

אין עושין משקלות שיהא תוספת הגדול על הקטן פחות מהכפל וכו':

ואין עושין אותן לא מבדיל ועופרת ושאר מיני מתכות אלא עושין אותן של זכוכית ואבנים חלקים ברייתא שם:

ומה שאמר בשם ר"ת דוקא משקלות ששוקלין בהם בשר ושמן וכו' כן כתבו שם בשמו התוספות והרא"ש ז"ל וכתבו התוספות דבמשקלות קטנות ששוקלין בהן כסף וזהב צריך לחפות עור שבשחיקה מועטת יבוא לידי הפסד גדול אבל שאר משקלות גדולות ששוקלין בהן נחשת וברזל ועופרת שאין בא לידי הפסד גדול אלא אם כן ישחקו יותר מדאי אין צריך לחופו: ומה שאמר רבינו שהרמב"ם נתן טעם מפני שמעלין חלודה ומתחסרין בפרק ח' מהלכות גניבה וכן פי' רש"י:

ומה שאמר ולא יטמין המשקלות במלח ברייתא פ' איזהו נשך (סא:) ופרק הספינה (שם): ומה שאמר כדי שיקלו כן פירשו תוספות בשם רבינו תם וכן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר והרשב"ם פירש מפני שמכבידין:

החנוני ששוקל דבר לח צריך לקנח המשקל פעם אחת בשבת והמאזנים בכל פעם ופעם ששוקל בהם משנה בפ' הספינה (פח.):

והמאזנים צריך שיהו מיושרי' כל אחת לפי מה שהוא כיצד מוכר עששיות נחשת וברזל יהיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים וכו' עד אלא כפי מה שירצה ברייתא שם (פט.) ובאורך קנה וחוטין של מוכר כסף וזהב שנו שם קנה ומיתנא שלה איני יודע ולפיכך כתב רבינו לא נתנו בהם שיעור אלא כפי מה שירצה וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהלכות גניבה וכתב רשב"ם שהטעם שמאזנים של מוכר עששיות נחשת וברזל צריכין להיות גבוהים מן הארץ שלשה טפחים ורחוקים מן הגג ג' טפחים כדי שלא תגיע בקרקע או בגג כשיכריע וכל אחת לפי מה שהן גדולות צריכות להרחיק מן הגג ומן הקרקע לפי ששוקל בהם משקל כבד ומכריע יותר. ודע דבברייתא הכי איתא קנה ומיתנא שלה שנים עשר טפח ושל צמרים תשעה טפחים ושל חנוני ובעל הבית ששה טפחים ופירש ר"ש קנה הוא הקנה שהלשון קבוע באמצעיתו ושתי המיתנות תלויים בראשי מיתנא הן החבלים שהכפות תלויות בהם שנים עשר טפחים ארבעה טפחים הקנה וארבעה טפחים כל אחד מן החבלים התלויות בשני ראשי הקנה אבל אי הוי פחות אין מכריע המאזנים בשביל דבר מועט מתוך שהמשקל מרובה עכ"ל ורבי' מפרש דשנים עשר אורך הקנה וי"ב אורך המיתנא קאמר והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' גניבה העתיק דברי הברייתא ומ"מ דברי רבינו נראים דאם לא כן הוה ליה לברייתא לפרש ולא לסתום. ואהא דמוכר עששיות נחשת וברזל פר"ש ששוקלין חתיכות גדולות של מאה ליטרות ביחד:

במקום שנהגו להכריע צריך להכריע טפח ובמקום שנהגו שלא להכריע שוקל עין בעין וצריך להוסיף אחד ממאה בלח ואחד מת' ביבש משנה שם (פח:) חייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומיו אחד מעשרה בלח ואחד מעשרים ביבש ומפרש בגמרא דרישא דקתני חייב להכריע במקום שנהגו להכריע ואסיפא דקתני נותן לו גירומיו בעי בגמרא מנא הני מילי אמר ר"ל דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו וכמה גירומיו אמר רבי אבא בר ממל אחד מעשרה בליטרא בלח לעשרה ליטרין איבעיא להו היכי קאמר אחד מעשרה בלח לעשרה דלח ואחד מכ' ביבש לכ' דיבש או דלמא אחד מי' דלח ולכ' דיבש תיקו וכיון דספיקא הוא הוי קולא למוכר ולא יתן אלא אחד מי' בלח לי' דלח ואחד מכ' ביבש לכ' דיבש שהוא אחד מק' בלח ואחד מת' ביבש כן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל וכך הם דברי רבינו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות גניבה וכתב הרב המגיד יש מי שכתב שהטעם שהכרע הלח מרובה על היבש מפני שמן הלח ישאר בכלי ואין כן מן היבש וטעם נכון הוא: וכתב רשב"ם נראה בעיני דלפחות מליטרא לא בעי' הכרע טפח דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל:

ומה שאמר היה שוקל לו עשר ליטרא לא יאמר לו שקול כל ליטרא לבדה עם הכרעה וכו' ברייתא שם:

ומ"ש היה שוקל לו ג' רביעי ליטרא לא יאמר לו שקול לי כל רביע ורביע בפני עצמה וכו' ג"ז ברייתא שם (פט.). וכתב הרמב"ם בפ"ח מהל' גניבה שהטעם מפני שאם אתה אומר יתן חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת שמא יפול רביע הליטרא ואין הלוקח רואה ופי' ר"ש במקום שאין מכריעים עסקי' דאי מכריעין נמצא נותן לו הכרע של אותו רביע שנותן עם הבשר בחנם:

באו בני המדינה להוסיף על המדות ועל המשקלות ולבטל את הראשונות יכולין להוסיף עד שתות וכו' אבל יותר משתות אין רשאים להוסיף מימרא דשמואל שם (צ.) קאמר בגמרא דקרא אשכח ודרש:

וכן צריכין לדקדק במדידת הקרקע והמודד בין אחין ובין שותפין לא ימדוד לא בימות החמה וכו' בר"פ איזהו נשך (ד' סא:) ת"ר לא תעשו עול במשפט כמשמעו במדה זו מדידת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים: ומ"ש לפי שהחבל מתקצר בימות החמה וכו' כן פי' רש"י שם וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' גניבה: ומ"ש שאם מדד בקנה או בשלשלת של ברזל אין בכך כלום כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר: כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר במדת הקרקע צריך לדקדק בחשבון משיחת הקרקע ע"פ העיקרים המתבארים בכתבי הגימטריא שאפילו מלוא אצבע מן הקרקע רואין אותה כאילו היא מליאה כרכום ד' אמות הסמוכים לחריץ מזלזלים במשיחתן והסמוכים לשפת הנהר אין מושחין אותן כלל מפני שהן של בני ר"ה עכ"ל: ומ"ש שאפילו מלוא אצבע מן הקרקע רואין אותה כאילו היא מלאה כרכום וכן מה שכתב ד' אמות הסמוכים וכו' מימרות דרב יהודה בפ' המקבל (דף ק"ז):

כתב הרמב"ם אחד הנושא ונותן עם ישראל או עם העכו"ם עובד כו"ם אם מדד או שקל בחסר עובר בל"ת וחייב להחזיר בפ"ז מהלכות גניבה וכתב הרב המגיד דין גזל העכו"ם אסור נתבאר בפ"א מהל' אלו וכבר נתבאר שהמשקל הוא כגזל כדאיתא ר"פ איזהו נשך (סא:) ופרק המוכר את הספינה (שם):

ומ"ש קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות וכו' בסוף פ' הספינה (פח:) מימרא דרבי לוי בפ' הספינה ומפרש התם מאי עודפייהו דהתם אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה ופר"ש מדות שגוזל את הרבים א"א לו בתשובה שאינו יודע למי יחזיר ואע"ג דאמרינן יעשה בהם צרכי רבים אין זו תשובה מעליא. והרמב"ם קיצר הדברים וכתב שזה בינו ובין המקום וזה בינו ובין חבירו: ומ"ש כל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים וכו' וכתב הרב המגיד דאיתא בספרא וענין זה מאמר שהשוקל במדה חסירה הוא כעובר עבירה בסתר שדוחק רגלי השכינה ופירוש המאמר ההוא שהוא כופר בהשגחה וסובר שהיא כלה עד גלגל הירח ולא בארץ הנקראת על צד ההשאלה הדום רגלי ה' כמו שאמר והארץ הדום רגלי וכן הוא הכופר במצוה הזו ויציאת מצרים היו מופתים מחודשים והם מורים על החידוש ועל ההשגחה ובזה יתקיימו לנו ציוויי התורה ואזהרותיה ובלתי כן יתבטלו כולן וזה מאמרו שהיא גרמה לכל הציוויים עכ"ל:

חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים וכו' בסוף פרק הספינה (פט.) אמר רב חמא אמר רב יצחק מעמידין אגרדמים בין למדות בין לשערים ופסקו כן הפוסקים ולא כשמואל דאמר התם דאין מעמידין אגרדמים לשערים: ומה שאמר שאין לו לאדם להרויח אלא השתות מימרא דשמואל שם (צ.): ומה שאמר בד"א במוכר סחורתו ביחד בלא טורח אבל החנוני המוכר מעט מעט שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהם ירויח שתות בפ' המפקיד (מ.) באתריה דרב יהודה רמו מ"ח כוזי בדנא אזיל דנא בשיתא זוזי פריס רב יהודה שיתא שיתא בזוזא וכו' א"ה נפיש ליה טפי משתות איכא טרחיה ודמי ברזנייתיה וכתב הרא"ש ז"ל שמע מיניה דהא דאמר שמואל המשתכר אל ישתכר יותר משתות היינו כשמוכר סחורתו בבת אחת בלי טורח אבל חנוני המוכר על יד על יד נותן לו טרחו וכל הוצאותיו ויתר עליהם משתכר שתות וכך הם דברי רבינו ורשב"ם כתב בפרק הספינה המשתכר אל ישתכר יותר משתות כגון חנוני הקונה יין ופירות מן הסיטון הרבה ביחד כדי למכור מעט מעט אל ישתכר יותר משתות עד כאן: ומה שכתב כגון חנוני הקונה יין אין דבריו מכוונים מההיא דהמפקיד שהבאתי בסמוך והרמב"ם בפרק י"ד מה' מכירה לא הביא ההיא דהמפקיד וצריך טעם למה: ומ"ש רבינו במה דברים אמורים שלא הוקר השער וכו' כן כתב שם רשב"ם והרא"ש זכרונו לברכה: וכתב הרמ"ה היכא דאיכא בי דינא דפרשי לכולהו מוכרין לזבוני הכי וכו' דברים של טעם הם וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' מכירה:

וכל המפקיע השערים שמוכר ביותר מן הראוי רשאים להלקותו ולענשו כפי הראוי לו כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות גניבה וכתב הרב המגיד זהו אגרדים הנזכר ברייתא פרק הספינה ממונה להלקות מעוות המדות ומפקיע שערים וכן פירשו זכרונם לברכה עכ"ל:

במה דברים אמורים בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל בשאר עניינים אין פוסקין להם שער אלא ירויחו בהן מה שירצו דברים אלו מדברי הרמב"ם ז"ל לקחם ואינם מבוארים יפה והילך ל' הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מה"מ לא ישתכר המוכר יתר על שתות בד"א בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות ושמנים וסלתות אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה וכיוצא בהם אין פוסקים להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה וכתב ה"ה זה אינו מבואר לחלק בדין הריוח בין דברים שיש בהם חיי נפש לדברים שאין בהם אבל נראה שדימ' זה למה שאמרו שם (צ:) אין אוצרים בא"י דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמני' וסלתות אבל תבלין כמון ופלפלין מותר שהעני�� בעצמו נכון ונ"ל ראיה מדאמרינן (צא.) אין משתכרין פעמיים בביצים פליגי בה רב ושמואל חד אמר על חד תרין וחד אמר תגרא בתר תגרא ולא אמר תסתיים דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא מדאמר שמואל המשתכר אל ישתכר יותר משתות והכא על חד תרין אלא משמע כי אמר שמואל שתות לא אמר אלא בדברים שיש בהם חיי נפש ומפני כן לא הוכיח ממנה כלום עד כאן לשונו ונראה מדבריו דביצים לאו בכלל דברים שיש בהם חיי נפש ואין דבריו נראין כלל דדבר פשוט דביצים יותר חיי נפש הם מהשמנים ולא עוד אלא דמשמע דכל שהוא מאכל אדם בכלל דברים חיי נפש הם והא דקתני בברייתא גבי דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות לדוגמא נקטינהו וה"ה לכל מאכל אדם והכי דייק לישנא דהרמב"ם שכתב אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה וכיוצא בהם דמשמע בהדיא דדוקא הני וכיוצא בהם דלא חזו למאכל אדם אבל כל שהם ראוים למאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש והיינו דבברייתא דאין אוצרין פירות דברים שיש בהם חיי נפש קתני אבל תבלין כמון ופלפלין מותר דמשמע דלא נתמעטו אלא הני וכיוצא בהן אבל כל שאר דברים שהם מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם ואפשר דמדנקט הרמב"ם אבל העיקרי' כגון הקשט והלבונה דדוקא הני וכיוצא בהן דאינן ענין למאכל אדם כלל אבל תבלין כמון ופלפלין שהם מכשירי מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם לענין שלא ישתכר בהם יותר על שתות ומה שרצה להכריע מדלא אמר תסתיים לאו כלום הוא דאיכא למימר דמילתא דפשיטא היא דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא מש"ה לא אמר תסתיים ועי"ל דלא הו"מ למימר תסתיים דהא איפשר דהא דקאמ' על חד תרין אתי שפיר בהדי ההיא ואל ישתכר יותר משתות וכמו שאכתוב בסמוך בשם התוס'. וממה שכתבתי יש תשובה ג"כ לרבינו שכתב לקמן בסמוך דביצים אין בהם כל כך חיי נפש: אין משתכרין בביצים הכפל אבל עד הכפל רשאין להשתכר בהן וכו' בס"פ הספינה (דף צא.) תניא אין משתכרין פעמים בביצים ואפליגו בה אמוראי כמו שכתבתי בסמוך ופסק רבינו כמ"ד על חד תרין ונתן טעם לפי שאין בהם כל כך חיי נפש והם דברי רשב"ם שם וכבר כתבתי בסמוך דטפי חיי נפש הן משמן וכ"נ מדברי התוס' דבכלל דברים שיש בהם חיי נפש האמור בברייתא הם שכתבו ח"א על חד תרין וא"ת מאי איריא ביצים אפי' שאר דברים נמי כדאמרן המשתכר אל ישתכר יותר משתות ותירץ ריב"ם דמיירי אפי' טרח דהיכא דאיכא טירחא יכול להשתכר יותר משתות כדאמרי' בהמפקיד איכא טירחא ודמי ברזנייתא ולרשב"א נראה דהכא מיירי אפילו בביצים שאינו לוקח מן השוק אלא מתרנגולת שבביתו דכה"ג בשאר דברים שרי עכ"ל ורשב"ם עצמו נתן טעם אחר דיש בביצים טורח מרובה וריוח מועט הוא לעני המחזר בעיירות לקנות ביצים ולכך התירו להשתכר יותר משתות ע"כ וזה כדברי ריב"ם והרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"מ פסק כמ"ד תגרא בתר תגרא שכתב וז"ל ואין משתכרין פעמיים בביצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד:

אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בא"י ברייתא בסוף פרק הספינה (צ:): ומ"ש והוא הדין בכל מקום שרובן ישראל כ"כ הר"ן והרא"ש בשם רשב"ם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה"מ והכי מוכחי עובדי דשמואל ואבוה דאיתא התם בגמרא דהא אינהו בח"ל הוו ומשבח להו במאי דהוו גרמי לאוזולי תרעא: ומ"ש בד"א בלוקח מן השוק כדי לאצור אבל כל אדם רשאי לאצור הגדל בשלו שם מימרא דרב וברייתא. וכתב רשב"ם ומיהו לפרנסת ביתו יכול לקנות אם אין לו משדותיו: ומ"ש ובשנת בצורת לא יאצור כלל וכו' שם בברייתא ובשני בצורת אפי' קב חרובין לא יאצור מפני שמכניס מארה בשערים ופר"ש לא יכניס בשלו ומיהו ישייר לעצמו כדי הוצאתו לשנה:

רשאין בני העיר לפסוק השערים וכו' בפ"ק דב"ב (ח:) רשאים בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתם ופירש רש"י להסיע על קיצתם. לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין שבתורה: ומ"ש וכן כל בעלי אומניות רשאין לתקן תקנות מענין מלאכתם וכו' בד"א כשאין אדם גדול וחכם בעיר וכו' שם (ט.) הנהו בי תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעיה למשכיה אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעוהו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו רבא לשלומי איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצתן לא אהדר ליה רבא אמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו וכתב הר"ן פי' הרא"מ אדם חשוב הממונה פרנס על הצבור וטעמא דמילתא דכיון דאיכא פסידא לאחריני בתנאייהו דהא מייקרי תרעא ומפסדי לוקחין לאו כל כמינייהו דמתני אלא אם כן נטלו רשות מאותו פרנס הממונה על הצבור אבל היכא דליתא פסידא דאחריני תנאייהו תנאה וכן נמי אי ליכא אדם חשוב אף על גב דאיכא פסידא ומיהו כי אמרינן דתנאייהו תנאה דוקא בדאתנו אהדדי כל טבחי מתא משום דכל בני אומנות אחת הוו כבני העיר לגרמייהו ורשאין להסיע על קיצתן אבל תרי או תלתא לא עכ"ל וקצת דברים אלו כתב ה"ה בפרק י"ד מה"מ וז"ל הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם וכו' בד"א במדינה שאין בהם חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה אבל אם יש בה אדם חשוב אין התנאי שלהם מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם עכ"ל וכתב ה"ה פי' הרא"מ אדם חשוב ממונה על הצבור וזהו שכתב המחבר לתקן מעשה המדינה כלומר שהוא ממונה על כך הא אם היה ממונה אפי' זולתו תנאו קיים עכ"ל ואיכא למידק בדברי הרמב"ם ז"ל דממה שכתב ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי משמע שאם קיבל עליו התנאי אע"פ שלא הי' בפני החכם חייב וזה הפך מאי דאיתמר בגמרא בעובדא דהני תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי ואסיקנא דמשום דלא היה בפני אדם חשוב לאו כלום היא וכן מבואר בדבריו ז"ל בסמוך שכתב אא"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם דמשמע בהדיא שאע"פ שהתנה עמהם אם לא עשו מדעת החכם לאו כלום הוא וצ"ל שמה שכתב אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי פירושו על מי שעבר התנאי:

אסור לרמות לחבירו וכו'. אריכות לשון זה נראה ליישב דה"ק אסור לרמות בענין המדה והמשקל וכדכתיב לא תעשו עול במדה ובמשקל ובמשורה אלא מיהו כיון שלא התבאר באיזה ענין היתה אזהרה זו לכך חזר ואמר אלא צריך שיהו המדות וכו' כלומר בשני דברים הזהיר הכתוב האחד שיהו המדות והמשקלות ישרות ומצודקות לא חסר קצת ולא יתר קצת ואמר לשון ישרות על המדות ומצודקות על המשקלות והשני שלא ירמה בהן דכבר אפשר שבמדה ישרה ומשקל צדק יכול לרמות ג"כ ועיין בסמוך סעיף כ"ד:

חייבים ב"ד וכו' עד סוף הסי'. הכל בפרק הספינה משנה ואוקימתא דגמ':

אסור לאדם להשהות מדה חסרה וכו' מותר להשהותה. ואע"ג דאמרי' תו בגמרא ובאתרא דלא חתימי נמי לא אמרן אלא דלא מהנדסי (פי' דאין הולכים ממונים לבדוק את המדות) אבל מהנדסי לית לן בה הא דחינן לה וקאמר ולא היא זימנין דמיקרי ב"ה ומיקרי ושקיל והאי ולא היא לא קאי אלא אמאי דמפליג בין מהנדסי ללא מהנדסי אבל לא קאי למאי דמפליג בין חתימי ללא חתימי וכן פי' רשב"ם דמתרמי ב"ה שהכל טרודין ואין רואהו עכ"ל כלומר ואין רואהו למהנדסי וזהו טעמן של האלפסי והאשיר"י שלא הביאו הך דמפליג בין מהנדסי ללא מהנדסי כיון דדחו אותו בגמ' וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ז מה' גניבה ע"ש:

אבל אין עושין קביים וכו'. ולא קשה א"כ דטעו אינשי ריבעא שלישית ההין ורביעית ההין לא ליעבד כבר תירצו בגמרא דהוו במקדש לא גזרו בהו רבנן והקשו במקדש נמי ליגזור ותירצו כהנים זריזין הן וכתבו הרמב"ם:

וכשמודד דבר לח וכו' עד שאין ברתיחה וכו'. שם כ"כ הרמב"ם שהרי התורה הקפידה על המדות בכל שהוא וכו' דאם לא כן קשה פשיטא דגזל גמור הוא ותיפוק ליה משום לא תגזול והתוס' פירשו דאפי' איכא ש"פ אתא קרא לחייב משעת הרתיחה ואע"פ שעדיין לא מדד לתוך כליו של לוקח וכה"ג אמר בפרק א"נ דאמרינן שלא יטמין משקלותיו במלח האי גזלה מעלייתא היא לעבור עליו משעת עשייה:

הסיטון וכו'. משנה שם הסיטון מקנח מדותיו א' לל' יום ובעה"ב א' לי"ב חודש רשב"ג אומר חילוף הדברים חנוני מקנח מדותיו פעמיים בשבת וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת ומקנה מאזניים על כל משקל אמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש אין צריך ופרשב"ם ת"ק סבר בעה"ב שאינו מוכר תדיר כסיטון די בפעם אחת בשנה שאינו נדבק בו כ"כ ורשב"ג אמר חילוף הדברים סיטון פעם אחת בשנה דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו החנוני מקנח י"מ אתאן לת"ק וכו' פי' דלפי שהחנוני תדיר למכור יותר מסיטון ובעה"ב לפיכך מקנח פעמיים בשבת והיינו כת"ק ודלא כרשב"ג וכך נמצא בפירוש במקצת פירושים וא"כ סתם לן תנא הלכה כת"ק ולא כרשב"ג וכך היא דעת הרמב"ם שפסק דלא כרשב"ג ואע"ג דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו אלא לפי דכאן סתם לן תנא בסיפא דלא כרשב"ג גם בהא דמחלק רשב"ג וקאמר בד"א בלח אבל ביבש אין צריך פסק הרמב"ם דלא כוותיה ולכן כתב בפ"ח מגנבה בסתם לקנח המדות והמשקלות ולא חילק בין לח לדבר יבש וכ"כ בפי' המשניות בסוף משנה זו ואין הלכ' כרשב"ג וזה הו' טעמו של הרמ"ה שפסק דאף לדבר יבש צריך דס"ל להלכה כת"ק ולא כרשב"ג כלל אבל רבינו נמשך אחר פרשב"ם דכתב דרשב"ג נמי מודה בחנוני דאע"פ שמוכר תדיר כיון שאינו חייב להטיף ג' טיפין נקרש בתוכו יותר ופסק כת"ק ברישא דלא כרשב"ג דקאמר חילוף הדברים אבל בסיפא דקאמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש אין צריך פסק כרשב"ג אפשר דס"ל דהאי בד"א לפרש אתא ולא לחלוק את"ק והכי משמע לישנא דקאמר אמר רשב"ג וכו' וברישא תנן רשב"ג אומר אלמא דברישא בא לחלוק ובסיפא לפרש והב"י נתקשה לו למה פסק הרמב"ם דלא כרשב"ג גם הקשה אדברי הרמ"ה דכתב דאף בדבר יבש צריך ול"ק ולא מידי:

במקום שנהגו למדוד בדקה לא ימדוד בגסה אפי אם יתן לו ג' גסות בשביל ד' דקות. משנה שם ואיכא לתמוה דרשב"ם פי' דקה קב גסה סאה וא"כ מהו זה שאמר רבינו אפילו אם יתן לו ג' גסות בשביל ד' דקות וכו' דג' גסות הוו י"ח קבין וד' דקות אינן אלא ד' קבין ונראה דרבינו מפרש דקה וגסה הכל במדה אחת כגון מדת תשרי ומדת ניסן שהביא רבינו סוף סי' רכ"ח ע"ש הרמב"ם דמדת תשרי היא גדולה שמודדין בה שמן בתשרי כשהשמן עכור בפקטים גם מדברי הרב המגיד סוף פ"ח מגנבה נראה שיש לפרש כך שהרי כתב וז"ל מקום שנהגו למוד בדקה משנה שם ויש מי שפירש דקה כגון מדת הקב גסה כגון מדת הסאה וכו' מכלל דבריו נשמע שיש לפרש דקה וגסה הכל במדה ��חת וכדפרישית:

המשקלות עושין וכו' אבל לא פחות. ואע"ג דבמדות קטנות אמרי' בגמר' פקיעי בהו אינשי דמתוך קטנותן יודעין בו לשער כמה מחזיק ולא אתי לרמות התם ודאי איכא היכר טובא בחלל שזה חללו מרובה מזה אבל במשקלות שהוא עשת אתו למיטעי טפי:

והמאזנים צריכין שיהיו מיושרים וכו' והחוט שהמאזניים תלויין בו יהיה ארוך ג' טפחים וכו'. ברייתא שם נפש המאזניים תלויה באויר ג' טפחים וכו' ופרשב"ם נפש המאזניים הוא ברזל החלול שהלשון קבוע בו תלוי באויר ג' טפחים שיהיו ג' טפחים מן הקנה לגג הבית שלא תגיענה בגג כשיכריעם עכ"ל:

ואורך הקנה וכו' י"ב טפחים ואורך החוט שהכף תלוי בו י"ב טפחים. בברייתא שם וקנה ומיתנא שלה י"ב טפחים ורשב"ם פי' י"ב טפחים ד' טפחים הקנה וד"ט כל אחד מן החבלים וכו' ויש להקשות לפי פירושו דא"כ לאיזה צורך צריך שיתלה באויר ג' טפחים כדי שלא יגע בגג אפי' בב' טפחים רחוק מן הגג [ליסגי] ולפיכך צריך לפרש שיטתו דאין הטעם שלא יגע בגג אלא דכשהחבל קצר למעלה באויר בקל יש להטות המאזניים אילך ואילך וכ"כ להדיא בפי' אחרים אבל לפי דעת רבינו דהקנה בלבדו י"ב טפחים והמיתנא ג"כ י"ב טפחים ניחא טפי והיא דעת הרמב"ם בפ"ח מגניבה ורבי' נמשך אחריו והוא עיקר:

כתב הרמב"ם אחד הנושא ונותן וכו'. בפ"ז מגניבה וכתב ה"ה דכיון דגזל העכו"ם וגניבתו אסור המשקל הוא כגזל וע"ל ריש סי' שמ"ח וריש סי' שנ"ט ואע"ג דעובד כוכבים הוא התם גלי לן קרא מדכתיב אל תונו איש את אחיו וכו' אבל משקלות וגזל וגניבה דליכא קרא להיתרא אסור כמו לישראל ומשמע דלהרמב"ם איסורא דאורייתא נמי איכא ועובר בל"ת אבל דעת רבינו שאין בגזל עובד כוכבים כי אם איסור דרבנן ולכך כתב בתחלת סי' זה אסור לרמות לחבירו וכו' ואם אינו עושה כן עובר בלא תעשו עול וכו' כלומר דלחבירו כ"ע מודו דעובר בלא תעשו עול וכאן כתב ע"ש הרמב"ם דס"ל דבעכו"ם נמי עובר בלא תעשה וחייב להחזיר:

חייבים ב"ד להעמיד ממונים וכו' אבל הוקר השער וכו' פירוש כגון אם לקח בשעת הגורן ועכשיו הוקר ישתכר אפילו כפלים כפי שהשער הולך עכ"ל רשב"ם: הקשה ב"י על מ"ש הרמב"ם בפי"ד ממכירה בסתם שלא ישתכר המוכר יתר על שתות דמפני מה לא פסק כההוא דפרק המפקיד בעובדא דרב יודא דבחנוני דמוכר על יד על יד ואית ליה טורח רב דיכול להשתכר יתר על שתות ונראה לי דהרמב"ם ז"ל דחי להך דהמפקיד מהלכה משום דאיתא בפ' הספינה ת"ר אין משתכרין פעמי' בביצים ופליגי בה רב ישמואל חד אמר על חד תרין וחד אמר תגר לתגרא דקשיא למ"ד על חד תרין דאלמא דאם אינו משתכר על חד תרין שרי להשתכר אפילו ביתר משתות וזה סותר למה דאמר שמואל אין משתכרין יתר על שתות ותירצו התוס' בשם ריב"ם דמיירי הכא בביצים דטרח והיכא דאיכא טירחא יכול להשתכר יותר משתות כדאיתא בפרק המפקיד והרמב"ם פסק לשם כמ"ד תגר לתגר שהרי כתב וז"ל ואין משתכרין פעמיים בביצים אלא התגר הראשון והוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד עכ"ל אלמא דלא ס"ל כמ"ד על חד תרין משום דלדידיה משמע דוקא על חד תרין לא אבל ביותר משתות מותר להשתכר כיון דאיכא טירחא טובא לחזר בעיירות לקנות ביצים והרמב"ם ס"ל כאידך מ"ד דאפילו בביצים נמי אף על גב דאיכא טירחא אסור להשתכר יותר משתות וא"כ צריך לומר הא דאין משתכרין פעמיים בביצים היינו תגר לתגרא אבל אין חילוק בין איכא טירחא טובא לליכא טירחא טובא לעולם אין משתכרין ביותר משתות ודלא כהך דרב יהודא בפ' המפקיד ולפי זה ס"ל להרמב"ם דביצים נמי יש בהם חיי נפש כמו יינות שמנים וסלתות ואין משתכרין בהם ביותר משתות ודלא כפרשב"ם ורבינו ויתבאר בסמוך בס"ד:

בד"א בדברים שיש בהם חיי הנפש וכו'. כ"כ הרמב"ם בפ' י"ד ממכירה וכ"כ רש"י בפ' המפקיד (דף מ') וז"ל והאמר שמואל המשתכר בדברים שיש בהם חיי הנפש אל ישתכר יותר על שתות הא שתות ישתכר ולמה לא ישתכר רב יודא עד שתות עכ"ל ונראה דמה שהכריחו לרש"י לפרש כך הוא משום דקשיא ליה מאי פריך תלמודא אדרב יודא דילמא ס"ל דהך דשמואל בשאין בהן חיי נפש הילכך יכול להרויח שתות אבל ביין שנמכר בחנות דהוי חיי נפש אין לו להרויח שתות אלא ודאי קים ליה לתלמודא דבאין בהם חיי נפש יכול להרויח מה שירצה ואין פוסקין להם שער השתא בע"כ הך דשמואל דאל ישתכר יותר משתות לא קאמ' אלא בדברים שיש בהם חיי נפש כנ"ל והרב המגיד נדחק ואמר שדימה הרמב"ם דין זה למה שאמרו שם אין אוצרין פירות בא"י דברים שיש בהם חיי נפש וכולי וראיה מדלא אמר תסתיים דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא וכו' עכ"ל וכל זה דוחק וגם ב"י השיב על דבריו ע"ש: אין משתכרין בביצים הכפל וכו'. פסק כמ"ד על חד תרין אין משתכרין בביצים וכ"פ רשב"ם דעד הכפל ולא כפל בכלל משתכרין ואע"ג דהוי יותר משתות לפי שביצים אין בהם חיי נפש דלא מיקרי חיי נפש אלא דברים שאי אפשר לאדם מבלעדם כגון יין ושמן וסולת וכך היא דעת ה' המגיד ולא הו"ל לב"י להשיג עליהם בסברתו ולומר דביצים נמי מדברים שיש בהם חיי נפש הם והפריז על המדה לומר דכל שהוא מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם ושרא ליה מאריה דודאי אפילו פירות שאין בהם צורך כל כך להחיות נפש כל חי הם וכהוראת ברכת בורא נפשות אלא דהכא לא אמרו דברים שיש בהם חיי נפש אלא על דברים שחייו תלוי בהם ואי אפשר לו מבלעדם וזהו פירוש בורא נפשות רבות וחסרונם מה שהוא חסרון לחייו אם לא בראם כגון יין ושמן וסולת:

רשאין בני העיר לפסוק לכל השערים וכו'. פי' לכל דבר שירצו לפסוק לו שער רשאין הם לפסוק ולומר דבר פלוני בכך וכך וכו' וכדאיתא בפ"ק דב"ב רשאין בני העיר להתנות על המדות וכו':

(א) ונ"י כתב פרק הספינה דה"ה יכול לישקול חצי ליטרא ורביע אלא לרבותא נקט הכי וע"ש:

(ב) ונראה מדברי המ"מ דלאו דוקא נקט הני שלא שייכי כלל למאכל אדם אלא ה"ה שאר תבלין כגון פלפלין וכמון אבל ב"י לא כ"כ אלא כתב דשאר תבלין הוי בכלל פירות שיש בהן חיי נפש הואיל וצריכי להכשיר מאכלי ב"א בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רלב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

המוכר לחבירו דבר במדה או במשקל או במנין וטעה אפילו בכל שהוא חזור לעולם שלא אמרו מחילה בפחות משתות אלא כשטעו בשומא אבל טעו באחד מאלו חוזר לעולם והמקח קיים ומחזירין הטעות בין אם טעה הלוקח ונתן לו יתרון בין אם טעה המוכר וקבל פחות וכן אם טעה במנין המעות שנמצא חסרון או יתרון על המנין שפסקו חוזרין לעולם לתבוע היתרון או החסרון ואפילו אם לא תבעו היתרון אם הוא בכדי שדעת טועה כגון לפי המנהג שרגילין למנות ב' ב' או ג' ג' או ד' ד' ומצא חשבון של ב' ב' או ג' ג' או ד' ד' יותר חייב להחזיר דאיכא למימר דטעה בחשבון וכן אם מצא י' פעמים ב' ב' או ג' ג' יותר איכא למימר דטעה בשעיריות אבל אם אין החשבון יוצא לפי המנין שרגילין למנות בו אין צריך להחזיר דאיכא למימר מתנה כיון ליתן לו או גזלו ומתבייש להודיעו וכיון להבליעו בחשבון:

וה"ה לכל המקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה בין בתורת פרעון ואפילו לא היה לו שום עסק עמו מעולם איכא למימר דאינש אחריני מיגזל גזליה וא"ל להאי כי אתא פלוני גבך אבלע ליה בחשבון וכ' הרמב"ם ז"ל אפילו קנו מידו שלא נשאר בידו כלום הוי קנין בטעות וחוזר:

וכתב הראב"ד ז"ל פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן שלא השלים לו כיצד היה תופס שק מלא אגוזים וא"ל הילך שק זה בדינר ויש בו סאה של אגוזים והלך ומדדו ולא היה בו סאה ה"ז חוזר אע"פ שזה רוצה להשלים לו הסאה אבל אם היה לפניו שק של אגוזים וזה יודע שאין בו שיעור מדה וזה אומר הנה לך סאה של אגוזים בדינר ונטלו ומדדו ולא מצא בו מדה ה"ז קנה וישלים שהרי זה היה מכיר שלא היה בו סאה ועל דעת שישלים לו נטלו:

מכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפילו אחר כמה ימים שזהו מקח טעות והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אבל נשתמש במקח אחר שידע המום ה"ז מחלו ואינו יכו לחזור בו אין מחשבין פחת המום אפילו מכר לו חפץ שוה מאת דינרין ונמצא בו מום המפחיתו באיסר מחזיר לו הכלי ואינו יכול לומר אחזיר לך כשיעור פחת המום שיאמר הלוקח בחפץ שלם אני רוצה וכן אם ירצה הלוקח לקחת פחת המום הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמו הוא או תקח מעותיך והחזר לי מקחי:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון היו באשבליא ויש לראובן בתים בקורטובא ושניהם מכירין הבתים והסכימו יחד שימכור ראובן לשמעון הבתים בסכום ממון ועשו קנסות שלא יחזרו בהן ולאחר ג' חדשים נעשה המכר ובין ההסכמה והמכר באו עכו"ם אנסים לקורטובא וחנו בבתים ההם וקלקלו בהן מקצת מקומות ועשנו כותלי הבתים מחמת האש שהדליקו בבית ועקרו מקצת דלתי הבית והחלונות ורוצה שמעון לחזור בו כי אומר שנתקלקלו קודם גמר המקח והוא לא ידע והוי מקח טעות וראובן אומר שהקלקול הוא דבר מועט כנגד ערך הבתים שהוא ינכה מדמי המכר קלקול הבית ע"פ ערך שמאין. תשובה רואה אני את דברי ראובן כי בית מכר לו ועדיין נקרא בית אם אירע לו קלקול מום עובר הוא ובדמים שהוא מנכה לו יחזיר הבית לקדמותו ואין זה מקח טעות:

כתב הרמב"ם ז"ל כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום ומחזירין בו המקח מחזירין וכל שהסכימו עליו שאינו מום אין מחזירין עליו אא"כ פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך וכל הלוקח סתם אין דעתו אלא דבר שלם בלי מום: ואפילו אם פירש המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר עד שיפרש המום בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה שיפחית דמיו עד כך וכך קבלתי עלי שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל ויפרש אותו עד כאן וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו והוא הדין שיכול למחול:

המוכר פרה לחבירו ואומר לו יש בה מום פלוני ולוני הניכרים ובכללן הזכיר מום שאינו ניכר ונמצא בה אותו שאינו ניכר ולא האחרים ה"ז מקח טעות כגון שא"ל פרה זו חגרת ועורת נשכנית ורבצנית ונמצאת נשכנית בלבד ה"ז מקח טעות שיאמר הלוקח כשראיתי שלא היתה לא חגרת ולא עורת אמרתי כשם שאין בה אלו המומין כך אין בה מומין אחרים ואינו אומר אלא להשביח דעתי אבל אם יש בה מומין הניכרים בין כולם בין מקצתם ויש בה גם המום שאינו ניכר כגון שהיא חגרת וגם נשכנית או שהיא עורת וחגרת וגם נשכנית אין זה מקח טעות דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר. היה בה מום אחד ניכר והראהו לו ואומר יש בה מום פלוני ומום פלוני ופלוני שאינן ניכרים ונמצאו בה אותן המומין שהזכיר שאינן ניכרין אין זה מקח טעות ואפילו היו בה כל המומין שהזכיר שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה:

המוכר עבד או שפחה ונמצאו בהן מומין אין זה מקח טעות שאם הן גלויים הרי ידע ומחל ואם אינן גלויים כגון שומא וריח הפה אינו חושש עליהם שהרי אינם אלא למלאכה והרי הן ראויים למלאכה אא"כ נמצא בהן שחין רע או נכפה או שעמום שהן דברים המבטלין אותן ממלאכה וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בזה שאדם קץ בו. נמצא לסטים מזויין או מוכתב למלכות ה"ז מום. גנב או קוביוסטוס אינו מום ופרש"י קוביוסטוס גונב נפשות וכ"כ הרמב"ם ז"ל ויש מפרשים דגונב נפשות חשוב כמו מוכתב למלכות ופי' קוביוסטוס הוא משחק בקוביא וכן פירש ר"ח ועיקר:

המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טרפה אם ידוע שהיתה טרפה כשלקחה כגון שניקב בית הכוסות והוגלד פי המכה שאז ידוע שיש לו שלשה ימים שניקב אם קנאה תוך ג' ימים הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים לא קנאה תוך ג' ימים או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוי ספק אם ניקב תוך ג' אם לאו על הלוקח להביא ראיה ואם לא יפסיד ויתן הדמים אפילו אם הם עדיין בידו וכתב הרמב"ן ז"ל דהוא הדין נמי שאר טרפות מחמת סירכא מבטל המקח וה"ר אפרים ובעל העיטור כתבו דוקא טרפות מחמת נקב וכיוצא בו שאינו מצוי מבטל המקח משום דלא אסיק לוקח אדעתיה לאתנויי אבל טרפות מחמת סירכא דשכיחי ורמי אינש אדעתיה איבעי ליה לאתנויי וכיו דלא אתני ודאי מחיל ולא הוי מקח טעות ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

וכתב הרמב"ם ז"ל מכאן אתה למד שהמוכר דבר שהיה בו מום כשמכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון אם עשה דבר שדרכו לעשות כגון זה ששחט הטרפה פטור ואם שינה ועשה בו מום אחר קודם שיודע לו המום מחזיר המקח לבעליו ומשלים לו דמי המום שעשה בו (ס"א כיצד) קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק ואח"כ נודע לו המום מחמת הקריעה מחזיר לו הקרעים תפרו ואח"כ נודע לו המום אם השביח נוטל את שבח התפירה מן המוכר [וכן כל כיוצא בזה]:

המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ואח"כ נראה בה מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעליו מחזיר כל הפירות שאכל ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר ע"כ:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שמכר לשמעון גבינות ולאחר ג' ימים פתחם ומצאם מרוקבות ריקבון גדול. תשובה יש לשאול לעושי גבינות בכמה ראוי לבוא ריקבון ועיפוש כזה אם יאמרו שנעשה הריקבון בבית המוכר נמצאו שהיה מקח טעות ואם הדבר ספק המע"ה:

ששאלת שמעון שקנה שני נודות של שמן ולא פתחם אלא סמך על המוכר שאמר לו שהוא טוב וכאשר פתחן מצאו עכור שלא היה יכול למכרו אלא בדוחק וטוען שמקח טעות היה ורוצה להחזיר לו השמן אם הדין עמו בשבועתו שלא החליף (לו) השמן. תשובה אין שמעון נאמן בשבועתו להוציא ממון אלא ראובן המוכר ישבע שנתן לו שמן טוב כאשר התנה עמו לתת לו ואם לא ירצה ראובן לישבע ישבע שמעון שהתנה עמו לתת לו שמן טוב וצלול ושזה הוא השמן שנתן לו ויחזיר לו השמן או ישומו כמה דמיו פחותים משמן טוב ויחזיר לו הפחת ואפילו אם שמעון יכול למכרו בלא שום הפסד זבין וזבין תגרא איקרי וגם למה יערבנו לרמות בו העולם כיון שהתנה עמו ליתן לו שמן טוב צריך לקיים תנאו:

המוכר לחבירו דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המכר מחמת אותו המום ה"ז מחזיר הדמים כיצד מכר לו שור שאין לו טוענות ולא הכיר בו הלוקח ונתנו עם שאר השוורים ולא ידע שלא אכל ומת אם המוכר בעל הבית ומכיר בשורו חייב להחזיר הדמים ואם הוא סרסור שקונה ומוכר אפשר שגם הוא לא הכירו כתב הרמב"ם ז"ל ישבע שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה לו ללוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו לבעלים הראשונים והואיל ולא עשה כן הפסיד על עצמו עד כאן ואינו נראה כן מההוא עובדא דאפוטרופא דיתמי דזבין תורא ליתמי ומסריה לבקרא ולא הוה ליה ככי ושיני ומית ואסקינן שהמוכר חייב לשלם ליתמי אע"פ שהיה סרסור שקונה ומוכר ואפשר שלא הכיר בו מ"מ הטעה אותם וצריך לשלם:

וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובות שכתב המוכר ביצים לחבירו ונמצאו מוזרות שאינן רואיין לאכילה אע"פ שלא כיר בהן המוכר הוי מקח טעות: אע"פ שקנאם גם הוא ונתאנה מ"מ בשביל זה אי לו להונות אחרים ע"כ:

המוכר לחבירו זרעוני גינה וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ודוקא זרעוני גינה שאינן עומדים אלא לזריעה זבני אינו חייב באחריותן שיכול לומר לאכילה מכרתים לך ומיהו כתב הרמ"ה ז"ל דוקא שכבר פרע המעות אין מוציאין מידו בשביל הרוב אבל אם המעות עדיין ביד הלוקח כיון דרובא וחזקה מסייעין לו אין מוציאין מידו ואם פירש לזריעה אז חייב באחריותן אפילו בהטין והא דחייב באחריותן בזרעוני גינה דוקא כשאין דבר אחר לתלות בו במה שלא צמחו אבל אם יש דבר לתלות בו כגון ברד או דבר אחר תלינן בו ואינו חייב באחריותן אבל כל זמן שאין לו דבר לתלות בו מסתמא הוא חייב באחריותן ומחזיר לו דמיו ואבל לא מה שטרח והוציא בזריעתן וכל דמיו מיהא מחזיר לו ואינו יכול לומר לו החזר לי זרעוני ואתן לך הדמים דאיחו הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם כיון דכולהו לזריעה קיימי:

וכתב הרמב"ם ז"ל מכאן אתה למד שהלוקח מקח מחברו ומודיעו שמוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו שם מצא בו מום אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי כאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל בו להביאו או למכרו שם ואפילו אם נגנב או נאבד אחר שהודיעו הרי הוא ברשות המוכר אבא אם לא הודיעו שרוצה להוליכו שם והוליכו שם ומצא בו שם מום הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר:

הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב אח"כ הרי הוא ברשות לוקח ואם התליע או נפסד מחמת המום הרי הוא ברשות המוכר היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו הרי הוא ברשות לוקח והרמ"ה ז"ל כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום חייב אף בהוצאה שהוציא הלוקח להוליכו למקום פלוני משום דינא דגרמי אבל אם לא היה המוכר מכיר במום אז ההוצאה שצריך להוציא עליו להביאו משעה שנגלה המום הוא על המוכר כיון דלצורך המוכר הוא ואין הלוקח חייב אלא בטרחא בעלמא אבל בהוצאה דהולכה אלוקח הוא:

המוכר שור לחבירו ונמצא גנחן אם אין להוכיח מהלוקח אם קנאו לרדיא או לשחיטה כגון שהוא אדם שקונה לזה ולזה וגם אין הוכחה בדמים כגון דאייקור בשרא וקם בדמי רדיא אז אינו מקח טעות שיכול לומר לשחיטה מכרתי לך אע"ג דרובא זבני לרדיא מ"מ [לא] אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח כתב הרמ"ה ז"ל לא מיבעיא אם רובא לרדיא זבני דאיכא רובא דמסייע לחזקת הממון דאמרינן המע"ה אלא אפילו אי כי הדדי נינהו חזקת ממונא עדיפא והמע"ה ואם הוא גברא דלא זבין אלא לרדיא והמוכר מכירו הוי מקח טעות אפילו לא יהיב אלא דמי בשרא דהוי כפירש לרדיא ואי גברה דלא זבין אלא לשחיטה מסתמא לשחיטה קנאו ודינו כשאר זביני לענין אונאה וביטול מקח:

ואי זבין לרדיא ולשחיטה ואיכא הוכחה בדמים אי יהיב דמי רדיא ודאי לרדיא זבניה והוי מקח טעות ואי יהיב דמי שחיטה ודאי לשחיטה זבניה ואע"ג דקיי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר שהדמים מכחישין את עיקר הלשון דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור לכולי עלמא והולכין אחר הודעת הדמים:

המוכר לחבירו דבר במדה או במשקל או במנין וטעה אפילו בכל שהוא חוזר לעולם וכו' בר"פ האיש מקדש (מב:) ובכמה דוכתי אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ופרש"י שאין זה כשאר אונאות דקיי"ל בהזהב פחות משתות מחיל אינש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות הוא ואדעתא דהכי לא עביד וכתב הר"ן בפרק בית כור אהא דתנן מדה בחבל פוחת כל שהיא ינכה יתר כל שהוא יחזיר כתב ר"ש ז"ל דאע"ג דאמר רבא כל דבר שמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפרק הספינה דמקח טעות הוי ה"מ במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה וליתא דודאי רבא אפילו במקרקעי אמרה דהא אמרינן בפרק הזהב חטין שזרען בקרקע מהו וכו' ובפרק האיש מקדש אמרי' בהדיא ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילויי' אבל פליג במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' אלמא רבא אף במקרקעי אמרה אלא ודאי דגמר דבריו ז"ל נתפס עיקר תירוצו דכיון שא"ל מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר הא לאו הכי בטל מקח לגמרי כדרבא ומיהו נהי דאמרינן דכל דבר שבמדה וכו' דוקא כגון שא"א להשלים הא איפשר להשלים משלים ואינו בטל כיצד מכר לו סאה פירות ונמצאת חסירה משלים אבל בשא"א להשלים כגון בקרקעות בטל מקח לגמרי וכ"כ הרמב"ם בפרק ט"ו מה"מ ומתני' דתנן אפי' בקרקעות ינכה ויחזיר היינו טעמא משום דא"ל מדה בחבל כדכתיבנא ולפ"ז המוכר שדה לחבירו ונמצא שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו מכיון שבטל מקצתו בטל כולו אבל הרשב"א ז"ל סובר דכי אמר רבא כל דבר שבמדה אפי' פחו' מכדי אונאה חוזר לאו בטול מקח קאמר אלא אונאה חוזרת ושתות ופחות משתו' ויתר על שתות כולן שוין בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונא' חוזרת ואין חילוק בין דבר שאיפשר להשלים לדבר שא"א להשלים שאפי' בדבר שא"א להשלים כבית או שדה קנה ומחזיר אונאה והיינו מתני' דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי זה הלוקח שדה מחבירו ומקצתה יוצא מתחת ידו מפני שגזלה מוכר המקח מתקיים בשאר עכ"ל הר"ן שם ובר"פ האיש מקדש וז"ל הרמב"ם בפרק ט"ו מה"מ המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין הונייה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר כיצד מכר לו ק' אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר את הטעות ואפילו לאחר כמה שנים וכתב ה"ה שכ"כ הר"י ן' מיגא"ש דהא דאמר רבא כל דבר שבמדה כו' חוזר פי' שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות בזה בשום צד ביטול מקח אפילו ביותר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב"א פי' האיש מקדש עכ"ל ומשמע דע"כ לא אמר הרמב"ם אלא בדבר שאיפשר להשלים אבל בדבר שא"א להשלים בטל מקח וכמו שכתבתי בסמוך בשם הר"ן וכן דעת הרמב"ן בפרק בית כור וכך הם דברי הרא"ש שכתב בפרק בית כור דאם אינו רואה את השדה והתנה עמו למכור לו בית כור לא מצי למיתב ליה בית כור חסר ומסתבר דאפילו ע"י ניכוי אינו חייב לקבלו דמצי למימר ליה לא היה בדעתי לקנות אלא בית כור שלם ומשמע מדבריו דדוקא משום דהוי דבר שא"א להשלים הא בדבר שאיפשר להשלים נקנה מקח ומחזיר אונאה וכן נראה מדבריו בתשובה שכתב רבי' בסי' זה בתשובה המתחלת ראובן ושמעון היו באשבליא וכו' ודעת הראב"ד כתבו רבינו לקמן בסמוך. וכתב נ"י בפרק בית כור המוכר שדה לחבירו ובא גזלן והוציא מידו מקצתה המקח קיים בשאר אבל הריטב"א ז"ל סובר שכיון שלא חל המכר על הגוזל כלל הוי דינו כאילו נמצא חסר ממש וכן דעת רבו הרא"ה עכ"ל: וכן אם טעה במנין המעות שנמצא חסרון או יתרון וכו' כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ופשוט הוא מימרא דרבא דבסמוך: ומ"ש ואפי' אם לא תבעו אם הוא בכדי שהדעת טועה וכו' וה"ה לכל המקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה וכו' בפ' א"נ (פג: ) אמר רב נחמן האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה מיחייב לאהדורי ליה ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה היכי דמי בכדי שהדעת טועה אמר רב אחא בריה דרב יוסף בעישורייתא וחומשייתא א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי אינש תקיפא הוא דלא יהיב מתנה מאי א"ל דילמא מיגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון ואי אינש דאתי מעלמא דלא שקיל וטרי בהדיה מאי אמר ליה דילמא אינש אחרינא גזליה וא"ל כי יזיף פלוני פשיטי מינך אבלע ליה בחשבון ופרש"י עישורייתא וחומשייתא אם יש לחלקם למעות העודפות להוציאם י' י' או ה' ה' ואין א' או ב' עודפות שאין באות לכלל ה' י"ל שטעה בחשבונו אם עישורייתא נינהו טעה בין חמשים למ' בין מ' לל' ואם אין עשיריות וישנן חמישיות יש שהיו רגילים למנות ה' ה' ואם היו עודפות הרבה כגון נ"ה טעה בעשיריות כדפרישית ויש כאן טעות של חמשים בדילוג א' ובה' העודפות טעה בין ג' לד' או אם עודפות ט"ו כ"ה טעה ג' פעמים או ה' פעמים בחשבון של ה' אבל אם עודפות על החמישיות אחת או שתים או ג' וד' שאינן מגיעות לה' לא טעה כלום וכולם מתנה וכתב הרמב"ם דין זה בפ"ד מה' מלוה:

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם אפי' קנו מידו וכו' הוא בפט"ו מה"מ ואדברים שבראש הסימן קאי ועיין בס"ס ק"ץ. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג אבל אם בא הוא וא"ל טעיתי במנין המעות שנתתי לך חייב להחזיר בב"ד ובהגהות מרדכי בפ' הנזכר כתוב בהיפך:

וכתב הראב"ד פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן שלא השלים לו וכו' בהשגות פט"ו מה"מ וכתב עליו ה"ה דימה הר"א ז"ל זה למקדש את האשה במנה זה דאם לא ידעה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת כדאיתא בפ"ק דקידושין וסובר הר"א ז"ל דע"כ לא מפלגינן בין מכר למלוה בכה"ג (או) כשלא אמר מנה זה וכדאית' התם מ"מ אין קידושין דומים למקח וממכר בכה"ג ודברי המחבר ורבו עיקר וגם הרמב"ן ז"ל הודה לדבריהם בפ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים עכ"ל ותמיהני שנראה שהראב"ד אינו חולק על דברי הרמב"ם ורבו אלא שחידש לנו דין אחר שלא נזכר בדבריהם ודברי טעם הם ואפשר שגם הם יודו בו:

מכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אחר כמה ימים שזהו מקח טעות כן כתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק הזהב וזה לשונו והיכא דזבין אינש מידי לחבריה ולאחר זמן אתגלי דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דליזבניה אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרינן בכה"ג שהה ליה בכדי שיראה לתגר או לקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמגלי ליה מהדר לי' למריה והכי כתב רב האי גאון ז"ל עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה"מ וכתב ה"ה ויש מי שכתב שאם היה דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולים לנסותו ולטעמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר: ומ"ש והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום וכו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכ' [ה"ה] יצא לו ממה שאמרו כן במקדש את האשה ובא עליה ונמצא בה מומין דאמרי' חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו יפה וחייב בכתובתה כמו שנתבאר בפכ"ד מהלכות אישות וכן הם דיני מקח וממכר שוים לאשה בדינים אלו כדאיתא בפרק המדיר עכ"ל: אין מחשבין פחת המום אפי' מכר לו חפץ שוה ק' דינרין נמצא בו מום המפחיתו באיסר מחזיר לו הכלי וכו' עד או תקח מעותיך והחזר לי מקחי כל אלה דברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכתב ה"ה זה פשוט שהרי מום כמקח טעות הוא ומבואר בפרק האומנים שמום הוא כמקח טעות:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון היו באשבליא וכו' בסוף כלל צ"ו. כתב רבינו ירוחם בסוף ני"א נשאל רב אלפס ראובן מכר חצר לשמעון ודר בו שמעון זמן ארוך ואח"כ תבע שמעון את ראובן ואמר שמצא בחצר מומין שבסתר ואמר ליה ראובן אתה ששכנת בחצר כל זמן זה ולא תבעת ראית ומחלת ועוד שלא לקחת ממני עד שבדקת ביד שכנים והשיב זה שאמרת ההלכה מפני שבדוקה ביד קרובותיו אין דנין כן אפילו בעבדים ושפחות ולא בחצירות שהרי הוא בעצמו רואה מה שאין כן באשה ומה ששאלת באיזה מום יבטל המקח לא הזכירו רבותינו בחצירות מומין הילכך כל מידי דקפדי עליה הוישאלת מום ובטל המקח ואין לדבר זמן קצוב אלא כל זמן שמתגלה המום יש לו לתבוע. וכתב עוד שם שנשאל ר"י ן' מיגא"ש על ראובן שהחליף בתים לשמעון ומצא בהם מומים וטען שלא ידע בהם ולא הודיעו וראובן אומר הודעתיך ועוד אני אתקן כל המומין וע"ש :

כתב הרמב"ם כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום ומחזירין בו המקח מחזירין וכו' עד צריך שידע הדבר שמוחל ויפרש אותו בפט"ז מהלכות מכירה ומסיים שם ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה וכתב ה"ה לא ידעתי זה מבואר אלא מדמיון זה לאונאה למד כן ומק"ו שהרי המום לעולם חוזר אע"פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע עכ"ל ודברי רבינו נכונים דהרמב"ם אזדא לטעמיה דאמר אין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב כמבואר בסימן ר"ז וה"ה למחילה: (ב"ה) אלא דמסיים וכתב כמו המפרש דאונאה משמע דמטעם דמיון דין האונאה נגע בה כדברי ה"ה ולא מטעם מתחייב בדבר שאינו קצוב שכתב רבי': ומ"ש ואני כתבתי למעלה שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו בסימן הנזכר כתוב בנ"י פרק בית כור אם הראה לחבירו כוס של עץ ואמר ליה קנה זה של זהב כיון דחזו ליה מצי למימר ליה דעדיף ליה כשל זהב :

המוכר פרה לחבירו ואמר ליה יש בה מום פלוני ופלוני הניכרים ובכללן הזכיר מום שאינו ניכר וכו' בפרק האומנים (פ. ) א"ר יוחנן המוכר פרה לחבירו ואמר לוה פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין ה"ז מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מהו א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרב�� היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות וכתבו הרי"ף והרא"ש פירוש פרה זו לא היתה נשכנית ולא רבצנית ולא בעטנית אבל היה בה מום אחר שאינו ניכר ומנאו המוכר עם אלו המומין שאינם בה אע"פ שהזכירו ומנאו עם אלו המומין הרי זה מקח טעות שהוא אומר לו כי כשראיתי שאינה לא רבצנית ולא נשכנית ולא בעטנית אמרתי כשם שאלו המומין אינם בה כך מום אחר אין בה ולהשביח דעתי אמרת לי כך הילכך הרי זה מקח טעות ואין יכול לומר לו כבר הודעתיך אבל הראה לו מום אחד שהוא ניכר ונראה לעין ואמר ליה פרה זו יש בה מום זה ויש בה מום אחר ולא היה נראה לעין אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו ולא אמר ליה אלא מומין שבה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ט"ו מהל' מכירה המוכר פרה לחבירו ומנה בה מומים גלויים ומומים שאין ניכרים ולא היו בה מאותן המומים הגלויים שמנה ונמצא בה מום מאותן שאינם ניכרים ה"ז מקח טעות וחוזר ואף ע"פ שפירש המום שנמצא שהרי הלוקח אומר כשראיתי שאין בה אלו המומין שנראין שמנה כך אין בה אלו שאינן נראין שמנה ואינו מפרש מומים אלו אלא להשביח דעתי כיצד פרה זו עורת היא חגרת היא נשכנית היא רבצנית היא ונמצאת רבצנית בלבד או נשכנית ה"ז מקח טעות היו בה כל המומין שמנה אין זה מקח טעות וכן אם היתה חגרת ונמצאת נשכנית אף ע"פ שאינה עורת אין זה מקח טעות הראה לו המום שיש בה וא"ל מום זה יש בה ומום פלוני אף על פי שאותן המומין שמנה אין נראין ונמצאו בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות עכ"ל ורש"י פירש מום זה ומום אחר שפירש לו שם אותו המום לבדו ואמר ליה מום זה בה ועוד מומים אחרים אין זה מקח טעות דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו הו"ל לבדוק והתו' כתבו דמשמע בתוספתא דכתובות שאם הזכיר שני מומין אחד יש בה ואחד אין בה לא הוי מקח טעות אלא דוקא כי סנפו בין הרבה מומין שאין בה. כתב נ"י בשם הרמ"ה אע"ג דקיבל עליו כל מומין שבמקח מסתמא אי אשכח ביה מומא מקח טעות הוי :

המוכר עבד או שפחה ונמצאו בהן מומין אין זה מקח טעות שאם הן גלויין הרי ידע ומחל וכו' עד גנב או קוביוסטוס אינו מום ברייתא בפ' המוכר פירות (צב:) המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. ופר"ש נמצא. שהי' גנב קודם לכן גונב ממון: קוביוסטוס. גונב נפשות: הגיעו. ללוקח ואין כאן מקח טעות: לסטים מזויין. הורג נפשות וסופו ליהרג: או מוכתב למלכות. ליהרג: הרי שלך לפניך. דגברא קטילא זבין ליה. ובפרק אף על פי (נז:) ובפ"ק דקידושין (יא.) אמרינן אלא מעתה עבד כהן שלקחו מישראל לא ליכול בתרומה משום סמפון בעבדים ליכא אי דבראי הא קא חזי ליה ואי דגואי למלאכה קא בעי ליה ושבסתר לא איכפת ליה נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי איכא לסטים מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו: ופרש"י סמפון בעבדים ליכא. אין מומו מבטל מקח: קוביוסטוס. גונב נפשות: הגיעו. ללוקח ואין המקח בטל שסתמן גנבים הן: לסטים מזויין. אין דרכו בכך: מוכתב למלכות. חטא למלכות עד שצוה לגזור עליו שיהרגנו כל מוצאו: קלא אית להו. וסבר וקיבל עד כאן לשונו. וכתבו התוס' קשה לר"ת דבפרק המוכר פירות אמרינן בהדיא לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך ומפר"ת קלא אית להו ולא שכיחי ולא חשו להו לסמפון כיון דלא שכיחי ורבינו אליהו מקיים פירוש הקונטרס דהיכא דקבל המוכר מעות אמרינן מדלא בדקה לוקח קודם נתינת המעות הני מומין דאית להו קלא אם כן סבר וקיבל והא דאמרינן הרי שלך לפניך מיירי קודם שנתן הלוקח מעות וקצת משמע כן התם דפריך ולימא המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא משמע דהלוקח מוחזק ע"כ לשונו ודברי רבינו כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפט"ו מהלכות מכירה המוכר עבד או שפחה אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומין שאין מבטלין אותו ממלאכתו והם הנקראים סמפון שאם היה זה סמפון גלוי כבר ראהו ואם אינו נראה כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או החוטים וכיוצא בהן הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו אינו מחזיר שאין העבדים לתשמיט המטה אלא למלאכה נמצא בו שחין רע או חולי המתיש את כחו או שהיה נכפה או משועמם הרי זה מום מפני שמבטלו ממלאכתו וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בה מהדברים המגועלים הרי זה מום מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה וכן אם נמצא לסטים מזויין הרי זה מום המאבד את כולו מפני שהמלך תופס אותו והורגו וכן אם נמצא מוכתב למלכות ה"ז מום ומחזירו מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות או בורח תמיד או זולל וסובא וכיוצא בדברים אלו אינו יכול להחזיר שכל העבדים בחזקת שיש בהן כל הדעות הרעות אלא אם כן פירש עכ"ל. ובהשגות א"א הלא אמרו בגמרא הנהו קלא אית להו ומה שאמרה התוספתא פרק המוכר פירות לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך לא שיאמר הלוקח למוכר אלא המוכר ללוקח אך יש לפרש הנהו קלא אית להו כלומר אין לחוש לעבד שלקחו כהן מישראל שמא לסטים מזויין הוא ומקח טעות שאם כן קול יצא עליו וכיון שלא יצא הקול מסתמא אין לנו לחוש לזה הטעות מיהו אם יודע הדבר שהוא כן מקח טעות הוא וחוזר בו ואומר טול את שלך ותחזיר לי מעותי ועל דרך זה הלך זה המחבר ועכשיו שיש בזה שני דרכים הללו הדין בזה ספק הוא אם נתן הדמים לא יטול ואם לא נתן לא יתן עכ"ל וה"ה כתב שמה שאמרו הנהו קלא אית להו פירשו המפרשים אם היה כן היה הקול נשמע לפיכך אין לחוש מסתם ודבר זה עיקר שא"א לפרש א"ל הש"ל אלא שהלוקח אומר למוכר וכ"כ רוב המפרשים אח"כ מצאתי בתוספתא דב"ב פ"ה המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזויין או שהיה מוכתב למלכות ה"ז מקח טעות וזה מבואר כדברי רבי' עכ"ל: ומ"ש רבינו ופרש"י קוביוסטוס הורג נפשות וכ"כ הרמב"ם ט"ס הוא וצריך להגיה גונב במקום הורג וכן מצאתי בספר מוגה:ומ"ש שי"מ דקוביוסטוס הוא משחק בקוביא וכן פר"ח כ"כ התוס' בפרקים הנזכרים:

המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טריפה אם ידוע שהיתה טריפה כשלקחה וכו' בפרק אלו טריפות (ד' נ:) ת"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה משני צדדים טריפה נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה בידוע שלאחר שחיטה הגליד פי המכה בידוע שג' ימים קודם לא הגליד פי המכה המע"ה ופרש"י הוגלד בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה ואם לקחה בתוך ג' ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו לא הוגלד פי המכה איכא לספוקי אי קודם מקח הוה אי לאחר מקח הוה ועל השבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא עליו להביא ראיה שקודם מקח הוה דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקה והתו' והרא"ש כתבו המע"ה פי' על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה ואע"פ שלא נתן מעות דכאן נמצא כאן היה כדאמרינן בשילהי המדיר (טו:) והא דקרי ליה המוציא משום דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב דמי לא יהיב ליה חפצא וכבר כתבתי בסוף סי' רכ"ד שכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מכירה. כתב רבינו ירוחם בנ"ח ח"ב דוקא מי שהבהמה שלו אבל סרסור דקונה מזה ומוכר לזה משתבע דלא ידע ומפטר והוא מדברי הגמ' בפרק המפקיד ואכתבנו בסמוך וצ"ע אם יש לחלק בין הא לההיא: ומ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דה"ה נמי טרפות מחמת סירכא מבטל המקח כ"כ הרא"ש בפ' אלו טרפות בשמו והביא ראיות לדבריו והרא"ש דחה ראיותיו והסכים לדברי רבינו אפרים ובעל העיטור והר"ן כתבו דברי רבינו אפרים אבל הרמב"ן כתב וכו' וכ' דברי הרמב"ן באורך ונראה שכך הוא סבור וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' י"ו מה"מ המוכר בהמה לחברו לטבחה ושחט' ונמצאת טריפה אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה ה"ז מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים וסתם וכתב ונמצאת טריפה משמע דבכל טריפות שבעולם הוי דינא הכי:

וכתב הרמב"ם מכאן אתה למד שהמוכר דבר שהיה בו מום כשמכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון וכו' בפרק י"ו מהלכות מכירה:

ועל מה שכתב המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה וכו' כתב ה"ה זה פשוט באיזהו נשך (סו:) בכיוצא בזה שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירא:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שמכר לשמעון וכו' בכלל ק"ב סי' י"ב ודין זה נלמד מדין המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טריפה שנתבאר בסמוך:

ששאלת שמעון שקנה ב' נודות של שמן וכו' בכלל ק"ב סי' ז': (ב"ה) ועל מ"ש וישומו כמה דמיו פחותים משמן טוב ויחזיר לו הפחת יש לתמוה שיכול לומר הלוקח אינו רוצה שמן עכור ויש לומר דהכא במאי עסקינן כשהלוקח רוצה לקחתו אם יפחתו לו מדמיו א"נ מיירי הכא כשאותו שמן יכול ליעשות צלול ע"י שיניחו אותו וירדו שמריו ועכירות שבו למטה: וכתוב עוד בשאלה שמעון זה רגיל לשלוח שמן בכל יום ו' לחזן ב"ה ע"י נער לצורך ב"ה ועתה שלח לו מזה השמן והנער נתנו בעששית אמנם השמש בעצמו הדליק הנרות ויש מהם שכבו ויש מהם שכהו אורם ועתה רוצה השמש להחזיר לו מותר השמן אם הדין עמו או נאמר שהוא הדליק הנרות וראהו סביר וקיבל. והשיב השמן ששלח לשמש יחזיר לו המותר להחזירו לראובן והשמש יכול להחזירו שלא דקדק לראות אם הוא טוב כי לא נתנו בעששית:

המוכר לחבירו דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המקח מחמת אותו המום וכו' בפרק המפקיד (מב:) ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן תורא ליתמי ומסריה לבקרא לא הוי ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא לי' לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקר' מסרתיה נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תורי אוקימתיה אוכלא שדאי ליה לא הוה ידענא דלא אכל מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי הכי נמי והב"ע דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה אלא מאן קא טעין מריה דתורא קא טעין איבעי ליה לאודען מאי מודעינן ליה מידע ידע דמקח טעות הוה בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא הלכך משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול ופי' רש"י מריה דמורא טעין. שמת בהמתו אצלך ותובע את האפטרופוס: ספסרא. קונה ומוכר בשוק ביום שקנה מוכר: משתבע ספסירא. דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול עכ"ל: ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפ' י"ו מהלכות מכירה וז"ל היה המוכר ספסר שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו לא ידע במום זה הרי הספסר נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הספסר מחזירו על המוכר הראשון והואיל ולא עשה הוא הלוקח הפסיד על עצמו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ומ"ש אינו נראה כן מההי' עובדא דאפטרופא דיתמי וכו' ואסקינן שהמוכר חייב לשלם אע"פ שהיה סרסור שקונה ומוכר ואיפשר שלא הכיר בו מ"מ הטעה אותם וצריך לשלם הכי משמע בהדיא מדאוקימנא האי עובדא בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא ואמרי' דליכא פסידא ליתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי מיניה וגם ה"ה כתב שמעשה זה צריך עיון לדעת הרב והחכם המרשים כתב נראה שהרמב"ם מפרש הא דאמרינן אשכחוה למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי מיניה שנתנם המוכר מרצונו ולא שמחוייב בזה עכ"ל ואינו מחוור דאטו בשופטני עסקינן שהיה המוכר פטור ורצה לשלם מדעתו ועוד דאם כן לא הוה ליה לתלות הדבר ביתומים ולומר דאשכחוה למרי דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה אלא הוה ליה לתלות הדבר במוכר ולומר דמריה דתורא יהיב זוזי ליתמי ול"נ דהרמב"ם ז"ל מפרש דבההוא עובדא הוה סלקא דעתין דבעו למפטר הבקרא ומשו"ה אקשינן דהא ש"ש דיתמי הוא ואמאי פטור ופרקינן דהב"ע דליכא פסידא ליתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה לא דשקלו ממש אלא היינו לומר דכיון דמוכר נמי קמן תו ליכא פסידא ליתמי דהא מצו למשקל דמי תורא מיניה אלא דאיהו טעין איבעי ליה לאודען ומשו"ה בעי לפטור עצמו ואקשינן מאי מודעין ליה מידע ידע דמקח טעות הוא ופשיטא דחייב ומהדרינן ספסירא הוא וכיון שהוא ספסירא פשיטא דמיפטר וא"כ לית לן לספוקי אלא אי משלם אפטרופא או בקרא ומש"ה אמרינן היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא לאפטרופס זיל שלים וכו' נימא לבקרא זיל שלים וכו' ולא אמרינן נימא למוכר זיל שלים אלא ודאי פטור היא הספסירא ומש"ה אסיקנא משתבע הספסירא דלא הוה ידע ומיפטר ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול משום דש"ש דיתמי הוא ופשטא דמילתא הכי משמע מדמסיק דמשתבע ספסיר' דלא הוה ידע ואי כדברי רבינו המחבר כיון שכבר שקלו יתמי דמי תורא מהספסירא מאי האי דקאמר משתבע ספסירא שבועה זו מאי עבידתה ואע"ג דאיכא למימר דמשתבע כדי להשתלם מהבקרא מה שפרע ליתומים וכדמשמע מפרש"י מ"מ פשטן של דברים כדפרישית אליבא דהרמב"ם דייקי טפי:

ומ"ש רבינו וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשוב' המוכר בצים לחבירו ונמצאו מוזרות וכו' הוי מקח טעות אע"פ שקנאם גם הוא ונתאנה וכו' בכלל ק"ב סי' י' כתובה שאלה זו וחיסר המדפיס התשובה ובספר כתיבת יד מצאתיה כדברי רבינו ומשמע מדברי רבינו שהרמב"ם חולק על דין זה וכן כתב בהדיא החכם המרשים ולי נראה דאין הנדון דומה לראיה דע"כ לא קאמר הרמב"ם דישבע המוכר שלא ידע במום זה ויפטר אלא מפני שהיה לו ללוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו לבעלים וכמבואר בדבריו אבל במוכר בצים לחבירו ונמצאו מוזרות דלא שייך האי טעמא דהא אין אדם עשוי לבקע בצים אלא בשעה שהוא צריך להם מודה הרמב"ם דהוי מקח טעות ומיהו אנן השתא בדין ביצים שנמצאו מוזרות לא נהיגינן להחזיר ומנהג מבטל הלכה: השוחט בהמה ולא בדק הסימנים והניחם כסבור שהם שחוטים ואח"כ בא בעל הבשר ומכר הבני מעים בששה פשוטים על מנת שיפרעם הלוקח אם כשרה אם טריפה ולבסוף נתברר הדבר שלא נשחט כראוי כתב הריב"ש בסי' תי"ג שהדין עם המוכר ואין כאן מקח טעות מחמת המום הנמצא במכר מחמת פיסול זה כיון שפירש לו בין כשרה בין טריפה אבל אם יש מצד הערך אונאה שתות מחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח:

המוכר לחבירו זרעוני גנה וזרען ולא צמחו חייב ב��חריותן ודוקא זרעוני גנה שאינן עומדין אלא לזריעה וכו' בבתרא ר"פ המוכר פירות (צב.) המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפי' זרע פשתן אינו חייב באחריותן רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינם נאכלים חייב באחריותן ובגמרא (צג:) ת"ר מהו נותן לו דמי זרע ולא הוצאה וי"א אף הוצאה מאן י"א א"ר חסדא רשב"ג היא הי רשב"ג אילימא רשב"ג דמתניתין דתנן המוכר פירות לחבירו ולא צמחו וכו' הא זרעוני גנה שאינן נאכלים חייב באחריותן אימא סיפא רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינם נאכלים חייב באחריותן ת"ק נמי ה"ק אלא לאו הוצאה איכא בינייהו מ"ס דמי זרע ומר סבר אף הוצאה ודילמא כולה דרשב"ג הוא וחסורי מיחסרא וה"ק המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן הא זרעוני גנה שאינן נאכלים חייב באחריותן דברי רבן שמעון בן גמליאל שרשב"ג אומר זרע פשתן הוא דאינו חייב באחריותן הא זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן וכתבו הרי"ף והרא"ש ת"ר המוכר זרעוני גנה לחבירו זרעים שאינן נאכלים זרען ולא צמחו חייב באחריותן זרעים הנאכלין זרען ולא צמחו אינו חייב באחריות ואם התנה עמו מתחילה לזרע חייב מהו נותן לו דמי זרע ויש אומרים אף הוצאה והלכתא כתנא קמא עד כאן לשונו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ו מהלכות מכירה וכתב דה"ה לדברים הנמכרים לרפואה או לצביעה וכן כל כיוצא בזה ומה שאמר ואם פירש אז חייב באחריותן אפילו בחטין מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך ומ"ש והא דחייב באחריותן בזרעוני גנה דוקא בשאין דבר אחר לתלות בו מה שלא צמחו אבל אם יש דבר אחר לתלות בו כגון ברד או דבר אחר תלינן בו וכו' כן כתב שם הרי"ף וז"ל וה"מ דלא צמחו מחמת עצמן אבל מחמת דבר אחר כגון ברד וכיוצא בו אינו חייב באחריותן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכתב הרא"ש משמע מתוך דברי רב אלפס דכל היכא שאין הלקוי ידוע כגון ברד וכיוצא בו תלינן בגריעותא דזרעים וזהו שכתב רבינו אבל כל זמן שאין דבר לתלות בו מסתמא הוא חייב באחריותו. וז"ל הר"ן והא דאמרינן הכא דחייב באחריותו. דוקא בשזרען בקרקע בדוקא ושנים כתקנן אבל זרען בטרשים או שלא היו שנים כתקנן אינו חייב באחריותן דתלינן בשנים או בריעותא דקרקע אא"כ באו בקיאים ואמרו שראו אותן ולא היו ראויין לזריעה וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל עכ"ל: ומ"ש עוד רבינו ומחזיר לו דמיו אבל לא מה שטרח והוציא בזריעתו כבר נתבאר בסמוך דהלכה כת"ק דאמר נותן לו דמי זרע ולא כמ"ד אף הוצאה ומ"ש וכל דמיו מיהא מחזיר לו ואינו יכול לומר לו החזיר לי זרעוני ואתן לך הדמים כו' כן דקדק הר"ן אהא דמתני' ה"ק שרשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין וכו' וז"ל ק"ל מאי קמ"ל פשיטא שאין נקחין אלא לזריעה ואינן ראויין לה אין לך מקח טעות גדול מזה ונ"ל דהא אתא לאשמעינן דאע"פ שזרען וא"א להחזירן חייב דהרי היא כמי שפירש לו מוכר לך וזורעם בקרקע דסלקא דעתך אמינא נהי דמקח טעות היא מצי א"ל מוכר הבא לי חטי ואחזיר לך דמיהן קמ"ל דלא עכ"ל:

וכתב הרמב"ם מכאן אתה למד שהלוקח מקח מחבירו ומודיעו שמוליכו למדינה פלונית למכרו שם וכו' עד היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו הרי הוא ברשות לוקח הכל בפי"ו מהלכות מכירה וכתב נ"י בשם הריטב"א אבל אינו נותן לו מה שהוציא דלית הלכתא כרשב"ג. וכתב הראב"ד על בבא קמייתא דין זה אמת הוא אלא שאין מכאן ראיה וכו' וה"ה נותן טעם לדברי הרמב"ם ז"ל שהביא ראיה מכאן וגם הר"ן בחידושיו הביא ראיה לדין זה מכאן. ואיכא למידק במ"ש הרמב"ם ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר דמשמע דאם אבד או נגנב קודם שהודיעו הרי הוא ברשות לוקח ואם לא היה לו שהות להודיעו איכא למתמה אמאי הוא ברשות לוקח לכן נ"ל לפרש דהא ודאי מעת שנמצא בו המום הוא ברשות מוכר כל זמן שלא היה לו שהות להודיעו וביאור דברי הרמב"ם כך הוא ואפילו אבד או נגנב הוא ברשות המוכר מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלונית:

ומ"ש הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב אח"כ וכו': והרמ"ה כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום חייב אף בהוצאה שהוציא הלוקח וכו':

המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אם אין להוכיח מן הלוקח אם קנאו לרדיא או לשחיטה וכו' בר"פ שור שנגח את הפרה (מו.) ובר"פ המוכר פירות (צב.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך אמאי וניחזי אי גברא דזבין לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לא צריכא בגברא דזבין להא ולהא וניחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסת' לא צריכא דאייקר בשרא וקאי בדמי רדיא למאי נפקא מינה לטירחא רב אמר ה"ז מקח טעות בתר רובא אזלינן ורובא לרדיא זבני ושמואל אמר כי אזלי' בתר רבא באיסורא בממונא לא וידוע דהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הפוסקים ז"ל: ומ"ש רבינו ואם הוא גברא דלא זבין אלא לרדיא והמוכר מכירו הוי מקח טעות וכו' נראה שסובר שאם אין המוכר מכירה דלא זבין אלא לרדיא לא הוי מקח טעות: ומ"ש ואי גברא דלא זבון אלא לשחיטה מסתמא לשחיטה קנאו וכו':

ואי זבין לרדיא ולשחיטה ואיכא הוכחה בדמים וכו' מבואר מתוך הסוגיא שכתבתי בסמוך: ומה שאמר ואף ע"ג דקיי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר שהדמים מכחישין את עיקר הלשון וכו' כן כתבו התוס' והרא"ש ז"ל בריש פרק הפרה בשם ר"ת וכיוצא בזה כתב הר"ן בריש פרק המוכר פירות: ודברי הרמב"ם בדין זה שם בפי"ו מה"מ וז"ל המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך בד"א בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד ה"ז מקח טעות וחוזר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל: כתב נ"י בריש פרק המוכר פירות היכא דהוי מקח טעות משמע מהכא דהיכא דלית ליה זוזי למוכר לא מצי למימר הרי שלך לפניך טרח וזבין אלא יפרע ממטלטלי אבל אי אית ליה זוזי בעי למיתן ליה שדינו כדין בעל חוב. ועיין בדברי תשובות מיימון שאכתוב בסמוך: [%א] הקונה ביצים ואומר שרוצה מאותם שנולדו ונתנו לו ביצים הנמצאים במעי תרנגולת וכן אם אמר שרוצה ביצים הנולדים מתרנגול ותרנגולת ונתנו לו ביצי ספנא מארעא אמרינן בפ"ק דביצה (ז.) דהוי מקח טעות ועיין בהר"ן פרק האיש מקדש: ראובן שמכר סוס לשמעון ביין ואח"כ בא עכו"ם אחד ואמר שהסוס נגנב ממנו ושמעון מעכב היין שעדיין הוא ברשותו עי' בתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ו' והוא במרדכי פרק הזהב וכתבתיה בסימן רכ"ה: ראובן שמכר סוס לשמעון ושוב נמצאו בו מומין ביד שמעון והוא טוען שברשות ראובן נעשו עיין שם סימן ז' ובמרדכי פרק המדיר: כתב בתשובות מיימוניות דספר משפטים סימן י"ג המוכר לחבירו דבר שהוא מקח טעות שצריך להחזיר לו הדמים דינו כבעל חוב דאי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקיה בארעא ור"י אומר שדינו כנזקים דאע"ג דאית ליה זוזי מצי לסלוקיה בארעא ועיין בנ"י שכתבתי בסמוך:

המוכר לחבירו דבר וכו'. מימרא דרבא ריש פ' האיש מקדש ור"ל דלאחר שנודע לו דטעה חוזר בו מיד אפי' לא נודע לו הטעות עד זמן מרובה אבל אם נודע לו הטעות ושתק והשתמש בו וכיוצא בו דגלי דעתיה דלא קפיד הוה מחילה ושוב אינו יכול לחזור בו כמו שיתבאר בס"ד: אבל אם אין החשבון יוצא לפי המנין וכו' אין צריך להחזיר וכו'. וכתב הרא"ש פ' א"נ ודוקא אי לא אתי אינו חייב להחזיר וסמיך אהבלעה אבל אי אתי איהו ואמר טעיתי במנין חייב להחזיר לו וכ"כ ב"י ע"ש הר"ר ירוחם ואיכא לתמוה למה לא הביא רבינו דין זה בשם הרא"ש ונראה דרבינו דק בלשונו שכתב תחלה וכן אם טעה במנין המעות וכו' חוזרין לעולם לתבוע היתרון או החסרון משמע מלשונו זה דבכל ענין חוזר לתבוע טעותו וזה חייב להחזיר לו ואח"כ כתב ואפילו אם תבעו היתרון אם הוא בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר וכו' אבל אם אי�� החשבון יוצא לפי המנין שרגילין למנות בו א"צ להחזיר וכו' והיינו דוקא היכא דלא תבעו דעליו קאי האי אבל אם אין החשבון יוצא וכו' אבל היכא דתבעו להחזיר לו הטעות כבר כתב זה בתחלה בסתם דחוזרים לעולם לתבוע היתרון והיינו כמ"ש הרא"ש מיהו בהגהות מרדכי שם כתב ע"ש הר"ב בשהבליע לו בחשבון בכדי שאין הדעת טועה אפי' אם בא הנותן לאחר מכן לשאול המעות ממנו נראה דלא יהיב ליה כלום וכן מצאתי בתוס' וראיה ממכר לו את הצמד וכו' ודוקא התם פליגי ר"י ורבנן משום דהדמים מודיעים אבל הכא דאין הדמים מודיעים לא וע"ש עכ"ל וראיה זו איני מכיר דהתם איכא טענה דמכר לו אבל הכא אין כאן אלא טעות או הבלעה וכיון שזה תובע טעותו היאך יחזיק במה שאינו שלו בלא טענה הילכך דברי הרא"ש עיקר מיהו התוס' כתבו (תחלת דף ס"ד) וז"ל הם היו רגילין בחמשה כמו שאנו מונין אחד אחד ולדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה עכ"ל וכ"כ בהגהת מיימוני בלשון התוס' אבל בהגהת אשר"י ע"ש ר"י כתב בסתם דלדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה וצריך להחזיר לעולם אפי' לא תבעו והכי נהוג עלמא להחזיר הטעות בכל ענין שרגילין למנות:

כתב הרמב"ם אפילו קנו מידו וכו'. ריש פ' ט"ו מה' מכירה ואתחלת הסי' קאי היכא דטעו במדה או במשקל דחוזר לעולם אפילו קנו מידו וכו' כלומר שהמקח קיים ומחזיר לו הטעות:

וכתב הראב"ד פעמים וכו'. פי' דברישא דא"ל שק זה בדינר ויש בו סאה וכו' דכיון דאמר שק זה לא היה דעתו לקנותו אא"כ דאית ביה בשק זה סאה שלמה ולא ע"ד שישלים לו ולפיכך אפילו הכיר בו שאין שם סאה ה"ז חוזר אבל סיפא דלא אמר זה אלא א"ל הנה לך סאה של אגוזים בדינר קנה וישלים דכיון דהכיר שלא היה בו סאה ע"ד שישלים לו נטלו אבל לא הכיר שלא היה בו סאה אפי' לא א"ל שק זה נמי חוזר דמצי א"ל לא הייתי קונה אלא ע"ד דאית ביה סאה שלמה ולא ע"ד שישלים לו סאה ולא קשה מהא דכתב בסי' רי"ח סעיף י"ג דכשהכיר בה שאין במדתה אלא ק"ן והמוכר א"ל יש במדתה מאתים דאינו חוזר כיון שהכירה וקבלה משום דרצונו לומר שהיא יפה כאחרת (ששוה) מאתים שאני התם דא"א לו שישלים שהרי מכר לו השדה בסימניה ובמצריה אבל כאן אפשר לו שישלים ואדעתא דהכי קנה שישלים לו החסרון וע' במ"ש בסמוך סעיף ד' בס"ד וע' בב"י שהאריך בחילוק זה בין אפשר להשלים לאי אפשר להשלים בשם כמה גדולים. כתב ב"י נראה שהראב"ד אינו חולק על דברי הרמב"ם אלא שחידש לנו דין אחר שלא נזכר בדבריו ודברי טעם הם ואפשר שגם הם יודו בו ודלא כהרב המגיד שהבין דהראב"ד חולק על דברי הרמב"ם ורבו גם במגדל עוז משמע דמפרש דהראב"ד אינו חולק אדברי הרמב"ם בזה ע"ש:

מכר חפץ לחבירו וכו'. כן כתבו הרי"ף והרא"ש בפרק הזהב והרמב"ם בפרק ט"ו ממכירה: ומ"ש והוא שלא נשתמש במקח וכו'. ברמב"ם שם וכתב הרב המגיד דלמד כך מדין אשה שנמצאו בה מומין דדין מקח וממכר שוים לאשה בדינים אלו: אין מחשבין פחת המום וכו' כ"כ הרמב"ם לשם וצריך לפרש דדוקא באומר אחזיר לו כשיעור פחת המום התם הוא דאינו יכול דיאמר הלוקח בחפץ שלם אני רוצה אבל אם החפץ מקבל תיקון שיחזור לקדמותו אין הלוקח יכול לחזור בו לפי מ"ש הרא"ש בסמוך בתשובה גבי בתים דבמום שמקבל תיקון אין זה מום ותימה א"כ אמאי כתב הראב"ד גבי שק של אגוזים דבהכיר בו דוקא אמר דע"ד שישלים לו נטלו אבל לא הכיר בו חוזר וכי גרע חסרון אגוזים ממום גמור היכא דלא ידע בו דבמום עובר שמקבל תיקון החוזר לקדמותו אינו יכול לחזור בו וכאן שבידו להשלים הסאה יכול לחזור בו ואפשר לומר דהראב"ד נמי לא אמר אלא היכא דהלוקח נותן אמתלא לדבריו שהיה צריך לסאה של אגוזים לשעה ושוב אין לו צורך בהם ואדעתא דהכי שהמוכר יחזר אחר אגוזים להשלים הסאה ולהמתין לו עד שישלים לא הייתי קונה דשוב אין לי צורך באגוזים ודכוותיה בקונה חפץ או קרקע שהיה צריך לשעה ולאחר שעה אין לו צורך בהם דיכול לחזור בו ולומר דלא לקחו ע"ד שימתין עליו עד שיתקן המום אפילו הוא מום עובר והרא"ש בתשובה לא מיירי דהיה צריך לאותן בתים לשעה: וכן אם ירצה הלוקח לקחת פחת המום הרשות ביד המוכר וכו'. כתב מהרו"ך לפי מ"ש רבינו בסי' רכ"ז סעיף ו' ע"ש הר"ר יונה דאם לא גילה המתאנה דעתו שרוצה לקיים המקח ומסתמא יחזור בו הרשות ביד המאנה ג"כ לחזור בו נ"ל דה"נ ביש מום במה שקנה עכ"ל לא נראה כן לפע"ד דבאונאה ביתר משתות מסתמא ודאי אין אדם מוחל על הפסד ממונו לקנות שוה ד' בה' אבל אמום קל שנמצא בממכרו אין דרך רוב בני אדם להקפיד ומחיל אינש וע' בסעיף ז' במ"ש בזה:

ואפילו אם פירש המוכר וכו'. כ"כ הרמב"ם פ' ט"ו ממכירה ומסיים בו וז"ל שהמוחל צריך לידע הדבר שימחל לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה עכ"ל. וכתב ה"ה לא ידעתי זה מבואר אלא מדמיון זה לאונאה למד כן ומק"ו שהרי המום לעולם חוזר אע"פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע עכ"ל: ומ"ש רבינו וזה נוטה לצד דבריו וכו'. תימה הלא מפורש בדברי הרמב"ם דמדמהו לאונאה לאיזה צורך הבין רבינו דהרמב"ם תולה דין מחילת מום בדין מקנה דבר שאין לו קצבה ונראה דרבי' סבור דאין מחילת מום דומה לאונאה כלל דבאונאה אין אדם מוחל כלל מן הסתם למכור שוה ו' בה' וכן לקנות שוה ו' בז' וכדתניא להדיא בפ' הזהב (דף נ"א) דבא"ל בסתם ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה כיון דלא ידע שיהא שם אונאה שיהא מוחל עליה ומן הסתם ודאי לא מחיל וכן פסקו הפוסקים וגם הרא"ש פסק כך וכ"כ רבינו בסי' רנ"ז סעיף כ"ו ואין שם מחלוקת דתלמוד ערוך הוא אבל כשאין שם אונאה אלא מום דיש כמה בני אדם שאין מקפידין במקצת מומין ויש שמקפיד בכל מום איכא למימר דאפי' בסתם נמי שאינו מפרש המום שבממכרו ולא ידע המום שבו מחיל ואינו מקפיד על המום שבו ולכך אין ללמוד דין מחילת מום מדין מחילת אונאה אלא בע"כ דס"ל להרמב"ם דכי היכא דאין אדם יכול להקנות מדעתו ומרצונו דבר שאין לו קצבה דאין הקנין חל עליו כך אינו יכול למחול דבר שאין לו קצבה ואע"פ שרצונו הוא שלא להקפיד על המום שיש לו בממכרו אפ"ה מדינא לא יכול למחול וס"ל לרבינו לפ"ז דלהרא"ש דיכול להקנותו ה"ה שיכול למחול לפי זה מ"ש הרמב"ם ויפרש המום כמו המפרש בהונייה לא כתב כן משום דלמד דין מחילת מום מדין אונאה אלא שאמר שדיניהם שוים אבל ודאי דין מחילת מום לא למדו אלא מדין מקנה דבר שאין לו קצבה והק"ו שעשה ה' המגיד הוא ק"ו פריכא דמה ענין זמן שניתן לאונאה בכדי שיראה ולמום שנמצא בממכרו דחוזר בו לעולם לדין מחילה דבאונאה ודאי אין אדם דמחיל מן הסתם אבל במום יש מי שאינו מקפיד ויש מי שמקפיד ולענין הלכה פסק בש"ע כדברי הרמב"ם וכ"כ ב"י בשם הרמ"ה ומביאו ב"י ועבמ"ש בס"ס ר"ז בס"ד ליישב דלא קשיין הפסקים אהדדי ומהרו"ך כתב כאן דברים שלא במשפט ולא ראיתי להאריך בזה:

המוכר פרה לחבירו וכו'. פ' האומנין (פ') א"ר יוחנן המוכר פרה לחבירו וא"ל פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא והיה בה מום א' וסנפו בין המומין ה"ז מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מהו א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר משמיה דרבא היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות ופרש"י היה בה מום אחד מן המומים הללו וסנפו בין מומין אחרים שלא היו בה סנפו חיברו הרי זה מקח טעות לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן כסבור הוא שבכולן משקר אלא להשליך מעליו תרעומת אמר כן מום זה ומום אחר שפירש לו שם אותו מום לבדו וא"ל מום זה בה ועוד מומין אחרים אין זה מקח טעות דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו בו הו"ל לבדוק היו בה כל המומין הללו ואינו מקפיד אלא על האחד ובא וטוענו כסבור הייתי שאתה כולל בה מה שאין בה ומה שיש בה ואילו ידעתי שזה בה לא הייתי לוקחה מאי אפי' לא גרסינן וה"ג היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות עכ"ל פי' קמיבעיא ליה ארישא היכא דסנפו בין המומין והיו בה כל המומין דילמא בזו נמי הוי מקח טעות ופשיט ליה דבזו לא הוי מקח טעות ורישא לא מיירי אלא בסנפו בין המומין ולא היו בה שאר כל המומין התם הוא דהוי מקח טעות כסבור היה שבכולן משקר וכו' ומש"ה כתב רש"י אפילו לא גרסי' וכך פירשו התוס' להדיא ואין חילוק בין פרש"י לתוס' אלא דבפי' רש"י משמע דסיפא דתני מום זה ומום אחר היינו דאותו מום הזכיר לו לבדו ואמר מום זה בה ועוד מומין אחרים ואין חילוק בין אומר בסתם ועוד מומין אחרים ובין מפרש שאומר ועוד מומין מום פלוני ומום פלוני דמכל מקום כיון שהזכיר שם אותו מום לבדו בו הו"ל לבדוק אבל בתוספת מבואר דלא קאמר אלא ועוד מומין אחרים יש בה ולא פירש אותן מומין כלל ע"ש אבל הרי"ף והרא"ש תפסו להם שיטה אחרת ובין [ברישא בין] בסיפא בסנפו בין המומין מיירי אלא דרישא מיירי בשאין בה אלו המומין הניכרין אבל היה בה מום אחר שאינו ניכר ומנאו המוכר עם אלו המומין שאינן בה הרי זה מקח טעות כסבור כשם שאין בה אלו המומין כך אין בה זה המום האחר ובסיפא איירי בהראהו המום שהוא ניכר ונראה לעינים ואמר ליה פרה זו יש בה מום זה ומום פלוני [ומום פלוני] ולא היו נראים לעין ואחר כך נמצאו בה אלו המומין שאינם ניכרים אין זה מקח טעות שהרי לא אמר ליה אלא מומין שבה ורב אחא הוה קמיבעיא ליה אסיפא דילמא אף על פי שהראהו המום שהוא ניכר וסנפו בין שאר מומין שאינן ניכרין מכל מקום אם היו בה כל המומין הוי מקח טעות דמצי אמר מסתמא ליתנהו לכולהו מומין ואם הייתי יודע דכולהו איתנהו בה לא הוינא זבין ומסיק אפי' היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו ולא אמר ליה אלא מומין שבה וגרסי' אפילו וה"א באלפסי ישן וכן כתב הרא"ש אפילו היו בה כל המומין וכו' ומדברי הרמב"ם פרק ט"ו נראה שהוא מפרש כפי' הרי"ף והרא"ש בין ברישא ובין בסיפא ובעיא דרב אחא קאי ארישא וגם אסיפא ומסיק אם היו בה כל המומין אין זה מקח טעות ולא גריס אפילו ולפיכך כתב הרמב"ם דין היו בה כל המומים אין זה מקח טעות ברישא היכא שמנה המוכר מומין גלויין ומומין שאינן ניכרין ולא הראה לו המום שיש בה דאם היו בה כל המומין שמנה אין זה מקח טעות וחזר וכתבו בסיפא היכא דהראה לו המום שיש בה וא"ל מום זה יש בה ועוד מום פלוני ומום פלוני אע"פ שאינן נראין ונמצאו בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות כלל העולה דבכל ענין לא הוי מקח טעות אלא א"כ שמנה מומין גלויין ומומין שאינן ניכרין ולא היו בה המומין הגלויין כלל ונמצאו בה מום מאותן מומין שאינן ניכרין הרי זה מקח טעות דהלוקח אומר כסבור הייתי כשם שאין בה אלו המומין וכו'. ורבינו כתב ברישא כדברי הרמב"ם דבהזכיר גלויין ואינן ניכרין ולא היו בה המומין הגלויין כלל ונמצא בה מום שאינו ניכר הרי זה מקח טעות וכו' אבל אם היו בה המומין הגלויין בין מקצתן בין כולן ונמצא בה מום שאינו ניכר אין זה מקח טעות דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר אבל בסיפא כשהיה בה מום אחר ניכר והראהו לו וכו' נקט גירסת הרי"ף והרא"ש ואמר אפילו היו בה כל המומין וכו' כלומר דל"מ כשלא היו בה כל המומין שאינן ניכרין שהזכיר דאין זה מקח טעות דהו"ל לאסוקי אדעתיה דלוקח כיון שהראה לו המוכר מום זה הניכר כך יהא נמצא בה מאלו המומין שאינן ניכרין שהזכיר אלא אפילו היו בה כל המומין שאינן ניכרין שהזכיר וטעין הלוקח כסבור הייתי שהוא מזכיר מומין שיש בה ושאין בה דמסתמא ליתנהו לכולהו וכיון שנמצאו בה כל המומין אדעתא דהכי לא זבנית קמ"ל דאפילו הכי אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה ולענין דינא שוין הן הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבינו אלא דבפירושא דשמעתתא איכא הפרש ביניהם כדפירש' אבל כולן לא ס"ל שיטת רש"י ותוספות והכי נקטינן כהסכמת רבינו. ובש"ע סעיף ט' כתב בלשון רבינו היה בה מום אחד ניכר וכו' אפילו היו בה כל המומין שהזכיר שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה עכ"ל ומהרו"ך למד מלשון זה דיוקא וכתב וצ"ע הא אם הזכיר לו גם מומין שאין בה הוה מקח טעות ומאיזה מומין כ"כ וכו' והוציא דין שאינו אמת דבהזכיר במומין הגלויין מקצת מומין שאין בה ובמומין שאינן ניכרין שהזכיר נמצאו כולן הרי זה מקח טעות ושרא ליה מאריה שאין להוציא מלשון רבינו שום דיוק אלא הלשון ברור ופשוט דכשהראה לו מום אחד ניכר והזכיר לו ג"כ מומין שאינן ניכרין ל"מ אם לא נמצאו כולן שאינן ניכרין דפשיטא דאין זה מקח טעות דאין לו כלל טענה ללוקח דהו"ל להעלות על דעתו כשם שנמצא בה מום זה הניכר כך ימצאו בה שאינן ניכרין אלא אפילו נמצאו בה כל המומין שאינן ניכרין שהזכיר דאיכא טענה ללוקח לומר אילו הייתי יודע שכולן ימצאו בה לא הייתי לוקח אפילו הכי אין זה מקח טעות ואין להאריך בדברים פשוטים. וקצת קשה דהרמב"ם ורבינו קוראי' למום נשכנית רבצנית מומין שאינן ניכרין והרי"ף והרא"ש קוראים אותן גלויין ונראה דודאי כאשר נודע דנשכנית ורבצנית ובעטנית היא מעתה קוראי' אותם בשם מומין הניכרים והרמב"ם ורבינו מיירי בסתמא בשאינו נודע מומין אלו בפרה זו השתא ודאי אתה קורא אותם מומין שאינן ניכרין משא"כ עורת וחיגרת דמפורסם וגלוי לכל רואה דאית בה מומין אלו:

המוכר עבד או שפחה וכו'. ברייתא פ' המוכר פירות ובפ' אע"פ: ומ"ש או מוכתב למלכות. פירש"י מוכתב למלכות. ליהרג שיהרגנו כל מוצאו והרמב"ם בפט"ו ממכירה כתב וז"ל וכן אם נמצא מוכתב למלכות ה"ז מום ומחזירו מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה והי"מ תופסים פי' רש"י שהרי כתבו דגונב נפשות חשוב כמו מוכתב למלכות משמע דשניהם חייבים מיתה למלך:

כיצד קנה בגד וכו'. פי' כיצד הוא המום שעשה בו שדרכו ליעשות כגון קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק וכו' אלא דקצת קשה דכבר אמר כגון זה ששחט הטרפה וכו' אבל בספרי הרמב"ם שבידינו לא כתוב מלת כיצד ונוסח' זו עיקר דאמ"ש קנה בגד וקרעו וכו' לא אתא אלא לאורויי דין השביח דנוטל את שבח התפירה וכו':

המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה וכו'. נראה דל"מ היכא דהמוכר קבל כבר הדמים דפשיטא דהלוקח ישלם הפירות שאכל דכיון דהמוכר מבטל המקח א"כ אין כאן מקח כלל והמעות הלואה הן ביד המוכר ואם לא יחזיר הפירות שכר מעותיו הוא נוטל ואית ביה משום רבית וה"א פרק א"נ דאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי וע"ל בסימן ר"ז סעיף ט' י' י"א י"ב י"ג ולא דמי להיכא דלא קנה השדה משום דהוי אסמכתא דלא הוי אלא אבק רבית לדעת מקצת פוסקים משום דהתם המקח מקח אלא דאית ביה אסמכתא אבל בנמצא בו מום לא היה מקח כלל ורבית דאורייתא היא אלא אפילו לא קיבל המוכר דמי המקח ואין כאן משום רבית אפ"ה חייב הלוקח לשלם דכיון דאין כאן מקח כלל אם כן הפירות שאכל גזל הן בידו וכן בדר בחצר וכו':

ששאלת ראובן שמכר לשמעון גבינות וכו'. ע"ל ס"ס ר"ל כתבתי בס"ד ליישב תשובה זו ודלא כב"י שכתב כאן דדין זה נלמד מדין המוכר לחבירו פרה ושחטה וכו' דאדרבא כאן אין הדין כך:

ששאלת שמעון שקנה שתי נודות של שמן וכו' או ישומו כמה דמיו פחותים וכו' צריך לפרש דהיינו דוקא כשהלוקח רוצה בכך אבל אם אינו רוצה לוקח יכול לחזור בו דלא עדיף מחטין יפות ונמצאו רעות דלקמן סי' רל"ג ע"ש שוב ראיתי בספר בדק הבית שכתב וז"ל יש לתמוה שיכול לומר הלוקח איני רוצה שמן עכור וי"ל דהב"ע כשהלוקח רוצה לקחתו אם יפחתו לו מדמיו א"נ מיירי הכא כשאותו שמן יכול ליעשות צלול ע"י שיניחו אותו וירדו שמריו ועכירות שבו למטה עכ"ל וע"ל בסי' רל"ג במ"ש בדין מוכר בשר איל מסורס:

המוכר לחבירו וכו'. בפ' המפקיד (דף מ"ב) ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסרי' לבקרא לא הו"ל ככי ושיני למיכל ומית א"ר בר חמא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תוראי אוקימתי' אוכלא שדאי ליה ולא הוה ידעינא דלא אכל מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי ה"נ הב"ע דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקיל יתמי זוזי מיניה אלא מאן קא טעין מריה דתורא קטעין איבעי ליה לאודען מאי מודען ליה מידע ידע דמקח טעות הוא בספסירא דזבן מהכא וזבין להכא הילכך משתבע איהו פי' ספסירא משתבע דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול ורבינו הקשה על הרמב"ם דפוטר לסרסור ובגמרא קאמר דשקול יתמי זוזי מיניה דאע"פ שלא הכיר בו מ"מ הטעה אותם והחכם המרשים כתב לתרץ דהרמב"ם מפרש שנתנה המוכר מרצונו ולא שמחוייב בזה והקשה ב"י דהלשון לא משמע הכי והב"י תירץ דשקול יתמי זוזי מיניה לאו שקול ממש אלא כיון דמוכר קמן תו ליכא פסידא ליתמי וכו' ותימה הא ודאי אפי' לא הוה מכר קמן ליכא פסידא ליתמי דכיון דבקרא ש"ש הוא חייב לשלם כל דמי השור ותו דמעיקרא קאמר דמצי למישקל דמי תורא מיניה ובתר הכי קאמר דספסירא הוה ומיפטר וא"כ קשיין דברי רמי בר חמא אהדדי ולפעד"נ ליישב דברי הרמב"ם בלי שום דוחק והוא דודאי מודה הרמב"ם דאע"פ שלא הכיר בו המוכר הוי מקח טעות דאע"ג דנתאנה הוא מ"מ בשביל זה אין לו להונות אחרים כדכתב הרא"ש גבי ביצים מוזרות וכפשטא דעובדא דשקול יתמי זוזי מיניה דאע"ג דספסירא הוה ולא הכיר בו ונתאנה מ"מ אין לו להונות אחרים והכי משמע מדברי הרמב"ם גופיה ס"פ כ' ממכירה שפסק דאם הוגלד פי המכה תוך ג' ימים הוי מקח טעות ואע"ג דגם המוכר לא הכיר ולא ידע במום זה אפ"ה בשביל זה אין לו להונות אחרים ומש"ה שקול יתמי זוזי מיניה דספסירא דאיהו אטעינהו ליתמי אלא דהרמב"ם מחלק בין הך עובדא דיתמי לשאר ספסירא שמוכר לחבירו והניחו הלוקח עם הבקר שלו ומת וכו' דבעובדא דיתמי ליכא למימר דאפוטרופוס פשע דהו"ל לבדוק השור ולהחזירו לספסר דכיון דמסריה לבקרא לאו פושע הוא דלא הו"ל לידע ולבדקו אם אוכל כיון דאין השור אצלו דמסריה לבקרא ולפיכך הספסר חייב להחזיר הדמים דאטעינהו ליתמי אבל במוכר שור לחבירו והניחו עם הבקר שלו דהוה ליה לידע ולבדוק השור ולהחזירו לספסר ולא הודיעו אם כן פושע הוא הלוקח דכיון שהשור היה אצלו ויכול לבדקו אם הוא אוכל אם לאו ולא בדקו איהו דאפסיד אנפשיה וכ"כ המרדכי על שם מהר"ם בפרק המפקיד אעובדא דמכר חפץ לחבירו בתורת זהב ושברו והיה בו בדיל וקאמר מהר"ם דמה ששברו לאו פשיעה הוא דלא הו"ל למידע שיש בו עופרת וכדאמר בהך עובדא דתורא דלא הו"ל ככי ושיני דאף ע"ג דספסירא לא ידע מ"מ כיון דאפוטרופוס לא הוה ליה לידע דאיהו לבקרא מסריה פטור האפוטרופא והספסירא חייב וכו' ולפי זה ניחא היכא דמכר הספסירא לחבירו והניחו עם הבקר שלו והניח מאכל לפני כולן ולא בדק בשור זה אם הוא אוכל הלוקח הוא הפושע כנגד הספסירא שהיה לו ללוקח לידע ולהודיע לספסירא והלוקח הוא דאפסיד אנפשיה ובזה התבארו דברי הרמב"ם ברווחא בלי דוחק בס"ד ודוק וע"ל בסעיף כ' במ"ש בזה אדברי הרמ"ה בס"ד:

המוכר לחבירו זרעוני גינה וכו'. משנה ריש פ' המוכר פירות ופסק כמ"ש רשב"ם דכולה מתני' רשב"ג היא ולא איירי ביציאה מידי ובברייתא תנא מה הוא נותן לו דמי זרע ולא הוצאה וי"א אף הוצאה והלכה כת"ק דאינו נותן לו הוצאה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פי"ו ממכירה. ומ"ש בשם הרמ"ה דבזרעוני פשתן אם הלוקח מוחזק אין מוציאין מידו כיון דרובא וחזקה מסייעין לו אין מוציאין מידו נראה דהאמת נקט אבל לדינא אפילו כי הדדי נינהו חזקת ממונא עדיפא והמע"ה כדכתב רבי' ע"ש הרמ"ה גופיה בסמוך סעיף כ"א:

וכתב הרמב"ם מכאן אתה למד וכו' ואפילו הוא נגנב או נאבד אחר שהודיעו וכו'. הב"י תמה ואם לא הו"ל שהו' להודיעו אמאי הוא ברשות הלוקח ומתוך קושיא זו הוציא הלשון ממשמעו ואמר דה"ק מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלונית וא"כ ס"ל דבלא הו"ל שהות להודיעו אם נגנב או נאבד ברשות מוכר נאבד ולא נהירא שהרי הרמב"ם גופיה כתב בפ"ז ממכירה בנתן מעות ולא משך וחזר בו הלוקח אפ"ה אם נגנב או נאבד המוכר חייב באחריותו עד שיאמר תא שקול זוזך כדאיתא בפ' הזהב וכדלעיל בסי' קצ"ח ותו דלא גרע האי לוקח מנוטל כלי מבית האומן לבקרו דבחזרה אע"פ שאינו חפץ בו ש"ש הוא אלא דלהרמ"ה הו"ל ש"ח ורוב פוסקים חולקים עליו כדלעיל ס"ס ר' ועיין עוד לעיל ס"ס קפ"ז וסי' ק"ך וסי' ע"ד לשם התבארו חילוקי דינים אלו ועל כן הלשון שכתב הרמב"ם כמשמעו הוא דלא כלתה שמירתו עד שיודיע למוכר ולומר לן טול את שלך וכשלא הודיעו חייב הלוקח באחריותו אם נגנב או נאבד כדין ש"ש שהרי אם נזדמן לו מי שרוצה ללקחו מידו הוה מזבין ליה הילכך חייב באחריותו עד דמודע ליה ואין חילוק בין אית ליה שהות להודיעו ללית ליה שהות ועוד יתבאר בסמוך בס"ד:

הלוקח מקח ונמצא בו מום וכו'. כתב ב"י בספר כ"מ וז"ל יש לעיין כשנמצא בו מום ואח"כ אבד שהוא ברשות הלוקח במאי עסקינן אי בשהודיעו שיש בו מום מ"ט לא הוי ברשות מוכר ומ"ש מהתליע וכו' ואי דוקא בשלא הודיעו הרי דינו שוה להתליע ונפסד ואמאי לא ערבינהו וליתני הכי הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב או התליע ונפסד ה"ז ברשות מוכר ואם הו"ל להודיע למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח וצ"ע עכ"ל ולמאי דפי' בסמוך והוא האמת ל"ק ולא מידי דבנגנב או נאבד לעולם הוא ברשות הלוקח אפילו לא הו"ל שהות להודיעו דברשות לוקח הוא עומד ולא כלתה שמירתו עד דא"ל טול את שלך אבל בהתליע ונפסד מחמת עצמו הוא דאיכא לחלק דאם לא הו"ל שהות להודיע ה"ז ברשות מוכר ואם הו"ל להודיע ולא הודיע הרי פשע בשמירה וחייב הלוקח באחריות ההפסד שע"י התלעה דאם היה מודיעו היה המוכר מצילו שלא יגיע לידי הפסד ומ"ש מהרו"ך בדין זה ובדין הקודם לזה אין דבריו נראין וע"ש: והרמ"ה כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום וכו'. נראה דה"ק רבינו דעל מ"ש הרמב"ם בהודיעו שמוליכו למדינה פלונית וכו' נחלק עליו הרמ"ה ומחלק דאם המוכר ידע במום חייב אף בהוצאה וכו' דלא כהרמב"ם דלא הזכיר חיוב ההוצאה ואם תפרש דהרמב"ם אינו מדבר אלא במן הסתם דאף המוכר לא ידע במום זה דלאו ברשיעי עסקינן דידע במום שבו ולא יודיענו קודם מכירה אלא ודאי גם המוכר לא ידע במום זה ולהכי לא הזכיר חיוב ההוצאה אכתי נחלק הרמ"ה על דבריו דלהרמב"ם אע"ג דהמוכר ג"כ לא ידע חייב להחזיר הדמים ללוקח והמוכר מטפל בו להביאו וכו' אבל להרמ"ה הלוקח חייב ליטפל בה ולטרוח להביאו אלא דההוצאה להביאו היא על המוכר וא"כ ממה נפשך נחלק על הרמב"ם אבל במאי דס"ל להרמ"ה דאע"ג דגם המוכר לא ידע שהיה בו מום מקח טעות הוא וחייב להחזיר הדמים ללוקח בזה ודאי גם הרמב"ם מודה ולא נחלק אדם מעולם על זה והא דכתב הרמב"ם גבי שור דלא הו"ל ככי ושיני דאם היה ספסר ולא ידע דהלוקח אפסיד אנפשיה היינו משום דהלוקח פושע הוא דהו"ל למידע ולבדוק בשור אם אוכל או לאו ולהחזירו וכו' כמבואר בדברי הרמב"ם אבל בשאר מקח דלא הו"ל לוקח פושע חייב המוכר להחזיר דמים ללוק�� אע"ג דאיהו נמי לא ידע וכבר הארכתי בזה לעיל סעיף ט"ו בס"ד ובש"ע פסק בסעיף י"ח כדברי הרמב"ם ובהגה"ה כתב ויש חולקין וכו' נמשך אחר דברי רבינו ולא דק דאין כאן מחלוקת כלל ודוק:

המוכר שור לחבירו וכו'. ר"פ המוכר פירות פליגי בה רב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל בדיני דיכול לומר לשחיטה מכרתיו ואסיקנא דמיירי בגברא דזבין להכי ולהכי ואוקר בישרא וקם בדמי רדיא ולפיכך לא מצי טעין מקח טעות דלא מטרחנא לשחטו ולמכור הבשר אלא המקח קיים: ומ"ש אע"ג דרובא זבני לרדיא מ"מ לא אזלינן בתר רובא וכו'. ה"א התם והתוס' רפ"ק דסנהדרין (דף ג') הקשו מדאמרי' התם כיון דאפי' בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אפי' ברובא דליתיה קמן כל שכן בדיני ממונות וכתבו וז"ל וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא הילכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל משמע דבכל שאר רובא אזלינן בתר רובא בד"מ וא"כ קשה בזרעוני פשתן דאינו חייב באחריותן אמאי לא אזלינן בתר רובא דאינשי דזבני לזריעה וי"ל דדעת התוס' היא דלאו דוקא הך רובא דלרדיא זבני אלא ה"ה הך רובא דלזריעה זבני ודכוותייהו דאינו חשוב רוב ממש וטעמא דמילתא דאע"ג דרוב זרע פשתן שבעולם נזרע איכא הרבה בני אדם שלוקחין לדברים אחרים למאכל ולרפואה וכנגד אדם אחד שקונה י' סאין לזריעה יש מאה בני אדם שקונין מיהת סאה אחת למאכל ולרפואה ואיכא נמי רוב לוקחים לאכילה וכדאיתא בפרשב"ם ר"פ המוכר פירות (דף צ"ג) וע"ד זה גבי שור כנגד אדם א' שקונה ק' שוורים לרדיא איכא ק' בני אדם שקונין י' שוורים לאכילה: ומ"ש אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח כתב הרמ"ה וכו' עד סוף הסי'. הכל מדברי הרמ"ה: ומ"ש ואם הוא גברא וכו'. הכי מוכח מדאקשינן וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא וכו' ולא פרקינן בגברא דזבין לנכסתא ויהיב דמי רדיא אי נמי גברא דזבין לרדיא ויהיב דמי בישרא אלא בע"כ דבגברא דזבין לרדיא הוי מקח טעות אפי' לא יהיב אלא דמי בישרא ובגברא דזבין לנכסתא לא הוי מקח טעות אפי' יהיב דמי רדיא ותו מדנטר בהך קושיא דאקשינן וליחזי דמי היכי נינהו עד לבתר דפרקינן בגברא דזבין להכי ולהכי מכלל דבגברא דלא זבין אלא לרדיא ליכא הוכחה בדמי אלא אפילו לא יהיב אלא דמי בישרא הו"ל כאילו פירש לרדיא וכן בגברא דלא זבין אלא לנכסתא אפי' יהיב דמי רדיא הו"ל כאילו פירש לנכסתא: ומ"ש והמוכר מכירו. כ"פ רשב"ם לשם ופשוט הוא:

ומ"ש ואי זבין לרדיא ולשחיטה ואיכא הוכחה בדמי וכו'. הכי מוכח בסוגיא דלבתר דפרקי' בגברא דזבין להכי ולהכי אקשינן וליחזי דמי היכי נינהו אלמא דאי זבין לרדיא ולשחיטה איכא הוכחה בדמים: ומ"ש ואי גברא דלא זבין אלא לשחיטה וכו' ודיניה כשאר זביני לענין אונאה וביטול מקח. כלומר דבגברא דלא זבין אלא לרדיא ליכא דין אונאה וביטול מקח דרגילות הוא להוסיף דמים על שור מעולה ויפה כחו לרדיא אבל בזבין לשחיטה הכל שוה: ומ"ש ואע"ג דקיי"ל כרבנן וכו'. כיוצא בזה כתבו התוס' ריש פ' המוכר פירות וע"ש:

(א) והשיב אם המומין ניכרים הם לכל הנכנסים ואין עדים שנכנס לבתים אין לראובן על שמעון כלום אלא ישבע שמעון שלא נכנס ולא ראה ובטלין החליפין ומה שאמר לתקן המומין אם דמומין אינן בגוף הבתים כגון אמת המים העוברת בהם או שיש לאחר תשמיש עליהן החליפין קיימים אבל אם הם בגוף הקרקע כגון כותל שלם ונמצא רעוע או כותל הנראה שהיא של סיד ונמצא של טיט שצריך לסתור ולחדש פנים חדשות באו לכאן והחליפין בטלים דחליפין הרי הם כמכר ומקבל כל אחד ואחד אחריות על חבירו להעמיד החילוף בידו ואם יש לו אחריות טורף ואם לאו גובה עכ"ל:

(ב) כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קכ"ז ראובן מכר ביתו לשמעון באחריות והיה ללוי חלון פתוח על הבית וכשבא שמעון לבנות כנגד החלון מוחה בו לוי ורוצה שמעון לחזור מן המקח ופסק דהואיל והיה החלון פתוח בשעה שקנאה ראה שמעון המום שבו וקבלו עליו ולא יוכל לחזור בו וה"ה בכל כיוצא בזו וע"ש:

(ג) ונראה שס"ל כדעת הרמב"ם שכתב שאין יוכל למחול על מומין בסתמא אבל הרא"ש חולק וכמ"ש לעיל בדברי רבינו:

(ד) וכ"כ המ"מ פי"ו מה"מ שדברי הרמב"ם צ"ע וב"י יישב הגמרא לפי דברי הרמב"ם בדוחק ובמרדכי ס"פ המפקיד ע"ב כתב באחד שמכר לחבירו טבעת בחזקת של זהב ואח"כ שברן והיה בו בדיל ופסק מוהר"ם דהוי מקח טעות אע"פ שהמוכר ג"כ קנאו בתורת זהב ולא הכיר בו מעולם ולא נדר ג"כ ללוקח שהוא של זהב מ"מ הדמים מודיעים שנתן בהם שקנאו בתורת זהב וגם מבחוץ היה נראה כשל זהב ולכן בחזקת זהב קנאו וצריך להחזיר ללוקח מעותיו ולא יוכל לומר למה שברת אותו תן לי כמו שמכרתי לך זה אינו טענה מאחר ששברו קודם שנודע לו מום לא מקרי פשיעה ומחזירה כך לבעליו ונוטל מעותיו ודוקא שהמוכר מודה שנמצא בו בדיל אבל אם אמר איני מאמינך שנמצא בו בדיל נשבע שאינו יודע מזה ונפטר וכ"כ המרדכי תשובה זו פרק המוכר את הספינה ע"א באחד שמכר דבר בתורת זהב ונמצא כסף ופסק נמי דינא הכי ואם הוא להיפך ע"ל סימן רל"ג:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רלג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

המוכר לחבירו מין ממיני פירות ונתן לו מין אחר אין כאן מכר ושניהם חוזרין בהן כיצד מכר לו חטין לבנות ונמצאו אדומות או איפכא או מכר לו יין ונמצא חומץ או איפכא או מכר לו עצים של זתים ונמצאו של שקמה או איפכא:

אבל אם מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות לוקח הוא חוזר בו אפילו לא נתאנה בסכום שמכרם לו בשוויים אפ"ה חוזר שהרי הוא מקח טעות שאומר לא ארצה לקנות אלא יפות ואין המוכר יכו�� לחזור בו אפילו אם הוקרו מכר לו רעות ונמצאו יפות מוכר חוזר בו אפילו מכרם לו בשוויים ולא לוקח אפילו אם הוזלו: מכר לו רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אע"פ שאינן יפות שאין למעלה מהן ולא רעות שאין למטה מהן ויש במקח אונאה עד שתו אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה:

(ב) המוכר לחבירו מין ממיני פירות ונתן לו מין אחר אין כאן מכר ושניהם חוזרין בהן כיצד מכר לו חטים לבנות ונמצאו אדומות או איפכא וכו' עד סוף הסימן משנה בפ' המוכר את הספינה (פג:) ארבע מדות במוכרים מכר לו חטים יפות ונמצא רעות הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אין א' מהן יכול לחזור בו שחמתית ונמצאת לבנה לבנה ונמצאת שחמתית עצי' של זית ונמצאו של שקמה של שקמה ונמצאו של זית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור בו: ומ"ש רבי' ואין המוכר יכול לחזור בו אפי' אם הוקרו מכר לו רעות ונמצאו יפות מוכר חוזר בו וכו' ולא לוקח אפי' אם הוזלו מבואר שם בגמ' וכתב הר"ן ז"ל יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אין אחד מהם יכול לחזור בו ואם תאמר פשיטא פירשו בשם רבינו האי גאון ז"ל שנמצאו יפות שביפות ואפילו הכי לאו כל כמיניה דמוכר לומר שנתאנה כיון דיפות מכר וכן רעות ונמצאו רעות כגון שנמצאו רעות שברעות ואפילו הכי אין לוקח יכול לחזור בו והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ז מה"מ רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אע"פ שאינן יפות שאין למעלה מהם ולא רעות שאין למטה מהן אין אחד מהם יכול לחזור בו וכולהו איתנהו עכ"ל וז"ל ה"ה בפרק הנזכר פירשו ז"ל שאמר המוכר שהם יפות ונמצאו שקורין לכמותן רעות אע"פ שאין אונאת שתות בין אלו לאלו בדמי המקח אפ"ה הלוקח יכול לחזור בו מפני שהטעהו ויש ביניהן שינוי השם וה"ז קצת כשינוי חפץ מחפץ שאם רצה המתאנה לחזור בו ולבטל מקחו רשאי אבל לא המוכר לפי שאינו שינוי חפץ לגמרי רעות ונמצאו יפות וכו' כלומר שהטעה הלוקח את המוכר וא"ל חטין שלך רעות הן ונמצאו שהן מן היפות מוכר שנתאנה יכול לחזור בו ולא לוקח שחמתית פירוש אדומה כל אחד משניהם יכול לחזור בו אע"פ שאין אונאה בדמי המקח והטעם שזה כשינוי חפץ לגמרי עכ"ל: [%א] כתוב בת"ה סימן שכ"ב על המוכר לחבירו בשר בחזקת שהוא מאיל מסורס ונמצא שהוא מאיל שאינו מסורס אינו יכול לחזור בו לגמרי אלא יחזיר לו דביני וביני אא"כ ידוע שהלוקח כ"כ אסטניס דלא אכיל כלל בשר איל שאינו מסורס וה"ה ללוקח שאר מיני מאכל בחזקת ענין אחד ונמצא בענין אחר: כתב המרדכי בפרק אלו מציאות מעשה באחד שקנה בדיל מעכו"ם ושוב נמלך ומכרו לישראל בחזקת בדיל ונמצא שכולו כסף מבפנים ותבעו בדין שאינהו ופטרו אבי"ה מפני שלא זכה בו כשקנאו מהעכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף מהראיה שכתבתי לעיל והודה לו רבינו תם עכ"ל. ראובן שטוען על שמעון מכרת לי חפץ בתורת זהב ושברתיו ומצאתי בתוכו עופרת ושמעון משיב לא נדרתי לך כלום אלא כמו שקניתי כך מכרתי עיין במרדכי פ' המפקיד: כתב המרדכי בפרק הספינה פסק רבי' מאיר על אודות ראובן שקנה חפץ מהעכו"ם בחזקת שהוא של זהב ומכרו לשמעון ולא נתכוין להטעותו ונמצא של כסף דאפילו הכי חייב ראובן להחזיר מעותיו ואע"ג דביטול מקח כגון יותר משתות בעיא היא אי לעולם חוזר ולא איפשיטא האי הוי כמו שחמתית ונמצאת לבנה דלעולם חוזר. וכתב עוד ואביאסף פסק דאם מכר כסף סיגים בחזקת כסף צרוף אין יכול לחזור בו אבל זהב ונמצא כסף או להפך שניהם יכולים לחזור עכ"ל. ומ"ש במכר כסף סיגים בחזקת כסף צרוף אין יכול לחזור בו היינו כשאין בו שיעור אונאה וכן משמע בהגהות מיימון פרק י"ז מה"מ:

המוכר לחבירו מין ממיני פירות וכו' משנה פ' הספינה וכתב בת"ה סימן שכ"ב ראובן ששואל לקנות בשר מאיל מסורס ונמצא מאיל שאינו מסורס דריחו נודף ואינו ט��ב לאכול כמו מסורס אינו יכול לחזור בו לגמרי אלא יחזיר לו דביני וביני ודבר תימה פסק דאין לך מום גדול מזה ותו דהאיך מאכילים לאדם בע"כ דבר שאינו מקובל על נפשו ותו דהלא התנה עמו בפירוש שיהא מאיל מסורס וכשאינו מסורס אינו חפץ לקנותו ודמי לחטין יפות ונמצא רעות דלוקח יכול לחזור בו דאין טעם היפות כטעם הרעות ואפילו היה טעמן שוה אין דעתו ניחא אלא ביפות וכן מי שאמר לחבירו למכור לו חבית דגים מלוחים גדולים ונמצאו קטנים אפי' אין ההונאה אלא בפחות משתות בטל המקח לגבי לוקח דהו"ל כמו שינוי מחפץ לחפץ וראיה שהביא בת"ה מפ"ק דביצה מההוא דא"ל ביעי דפחיא למאן וכו' אינה ראייה כלל לפי מקצת נוסחאות דגורסין לשם אותבינהו ולא אפרוח כמ"ש הרמ"ה והסכים עמו הר"ן בפ' האיש מקדש וכתב שאף לאותן שאינן גורסים לשם אותבינהו ולא אפרוח על כרחך צריך לפרש כן מפני שלא יעלה כלל על הדעת לומר במי שדעתו לקנות דבר חשוב שיהא בידו של מוכר להשלים לו בהרבה מן הגרוע או בדמים וכן עיקר הלכה למעשה וע"ל בסי' רל"ב סעיף י"ד ובמ"ש לשם בס"ד:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רלד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

המוכר בשר בכור לחבירו ונודע ששחטו ולא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים והנשאר ביד הלוקח יקבר ויחזיר לו הדמים וכן הדין במוכר בשר טריפה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים והנשאר יחזיר הבשר לטבח ויחזיר לו הדמים מכר הלוקח הטרפה לעכו"ם או השליכו לכלבים לא יפרע למוכר אלא דמי טרפה ומה שקבל ממנו המוכר יותר מדמי הטרפה צריך להחזיר:

וכתב הרמב"ם ז"ל וכן כל מוכר דבר שאסור לאכול מן התורה כן הוא דינו בין שהוא בלאו בין שהוא בכרת אבל אם הוא אסור לאכול מד"ס אם הפירות קיימים מחזיר הפירות ואם אכלן אין המוכר מחזיר לו כלום וכל איסורי הנאה בין מן התורה בין מדבריהם מחזיר לו הדמים ואין להן דין מכירה:

המוכר בשר בכור לחבירו ונודע ששחטו ולא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים והנשאר ביד הלוקח יקבר ויחזיר לו הדמים וכן הדין במוכר בשר טרפה וכו' עד ומה שקבל ממנו המוכר יותר מדמי הטרפה צריך להחזיר משנה בס"פ פסולי המוקדשין (לז.) וכתבוה הרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק המוכר פירות:

ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל וכן כל מוכר דבר שאסור לאכול מן התורה כן הוא דינו וכו' עד סוף הסי' הכל בפי"ו. וכתב עוד שם המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים והיא בבריית' בפרק הנזכר: ועל מה שכתב אבל המוכר דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים וכו' כתב ה"ה לא מצאתי זה מבואר אבל ראיתי שלא נשנה בגמרא לבד איסורין של תורה או איסורי הנאה של דבריהם כגון יין נסך שהכוונה סתם יין אבל איסורים של דבריהם באכילה לא אבל כיון שאכלו ונהנו לא יחזיר להם כלום ובירושלמי דשביעית חלקו לענין סחורה ואמרו כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ואיפשר שאף זה כן ואולי ממקום אחר יצא זה לו עכ"ל וכתב הריב"ש בסימן תצ"ט על דברי הרמב"ם אע"פ שאין לרב ראיה ברורה בדין זה לא מצאנו מן הבאים אחריו שחלק עליו: [%א] וכתב עוד שם נדון זה הרי הוא כאיסורים של דבריהם שהרי לא נמצאת טרפה בודאי אלא שאסרו מפני שלא נבדקה כהוגן והבדיקה אינה אלא מדבריהם כמו שאמרו בירושלמי דמסכת ביצה:

המוכר בשר וכו' משנה בבכורות סוף פרק פסולי המוקדשין וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' המוכר פירות והרמב"ם בפ' י"ו ממכירה והטעם דברישא כשאכלוהו הלוקחים דגרם להו איסורא קנסוהו דאף מה שאכלו יחזיר הדמים ללקוחות אבל בסיפא כשמכרוהו לעכו"ם או השליכו הבשר לכלבים דלא גרם להו איסורא ישלמו לו דמי בשר טרפה בזול ומש"ה חזר ושנה במציעתא דבנשאר יקבר ויחזיר להם הדמים דאע"ג דלא גרם להם איסורא והלקוחות קברו הבשר והו"ל כאילו השליכוהו לכלבים אפ"ה חייב המוכר להחזיר הדמים ללקוחות כיון דדינא הכי הוא דיקבר לא פשעו דלקוחות במידי ובמוכר בשר טרפה נמי אשמועינן דמה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים משום קנס ובנשאר אשמועינן דאין הלוקחים חייבים ליטפל בטרפה למכרה והמוכר ישלים מה שחסר ללקוחות מן הדמים אלא יחזיר הבשר לטבח ויחזיר ללוקח הדמים: ומ"ש לא יפרע למוכר אלא דמי טרפה. אין הלשון מתוקן שהרי כבר קבל המוכר יותר דמי הבשר מיד הלוקח וכדכתב אח"כ ומה שקבל המוכר יותר מדמי הטרפה צריך להחזיר אלא לאו דוקא קאמר לא יפרע וכו' אלא כלומר לא ינכה למוכר אלא דמי טרפה אבל הרמב"ם דק בלשונו שכתב וז"ל יחשוב עם הטבח על דמי הטרפה ויחזיר לו הטבח את המותר:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רלה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

קטן דבר תורה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אבל חכמים תקנו שמבן ו' שנים ואילך ויודע בטיב משא ומתן שממכרו ממכר במטלטלין אבל לא במקרקעי ודינו כדינו של גדול אם טעה עד שתות הוי מחילה ושתות קנה ומחזיר אונאה ויתר על שתות בטל המקח והרמב"ם כתב קטן עד י"ב שנה אין הקנאותיו כלום מי"ב ואילך ממכרו ממכר אם יודע בטיב משא ומתן וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכן הרמ"ה ז"ל אלא שחילק עד עשרה סתמיה בחזקת שאינו חריף וצריך בדיקת ומכאן ואילך סתמיה בחזקת חריף עד שיתברר שאינו חריף וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שמבן י' ואילך כל שאינו שוטה ממכרו ממכר בד"א שאין לו אפוטרופא אבל יש לו אפוטרופא אין ממכרו ממכר וטעמא דתקנו חכמים שיהא ממכרו ממכר משום כדי חייו וע"כ כתב רב האיי שלא ימכור אלא כדי חייו ולפי דעתינו אנו רואין שאם יש שם ממון הרבה שינתן לו ממנו קצת בסחורה כדי שיתלמד במקח וממכר אע"פ שא"צ לכדי חייו ולפי מראית עיני הדיינין ע"כ והרמב"ם כתב כיון דתקון רבנן שיהא ממכרו ממכר לא פלוג בין מוכר לכדי חייו ובין מוכר ותר מכדי חייו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

ומתנתו נמי הוי מתנה משש ואילך ויודע בטיב מו"מ בין במתנה מרובה בין במתנה מועטת בין במתנת בריא בין במתנת שביב מרע: ודווקא במטלטלי אבל במקרקעי לא אפילו נתנו לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופוס שלא ירשה מאביו אפ"ה לא הוי מתנתו מתנה:

וכתב א"א בתשוב' שאם ירש שט"ח מאביו שיכול ליתנו לאחר במסירה וכתיבה דלענין זה חשוב במטלטלין ויכול ליתנו ור"ח כתב דמתנתו מתנה אפילו אם יש לו אפוטרופא דלענין מתנה אין חילוק אם יש לו אפוטרופא או לא שהאפוטרופא אין רשאי ליתן משל יתומים כלום:

וכתב הרמב"ן ז"ל אין מקח הקטן וממכרו קיים במטלטלין אלא כשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בהן עומדין במי שפרע:

וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מיד הקטן כלום: שהקנין בשטר ואין העדים חותמין אלא עד שטר אדם גדול:

וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנה מידם או שבר את מקום המטלטלין שהן עליהן לא קנה עד שימשוך לפי שאינו זוכה בדברים שזוכין הגדולים בהן כמו שאין חצרו קונה לו מפני שנתרבה מדין שליחות ולא מדין ידו: אבל קטנה שנתרבתה מידה קונה מטלטלין מאחרים אם קנתה מידן או בשכירות מקום:

ויראה לי שהקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק שתעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו מכר בקרקע דקטן כאילו אינו בפנינו חשוב וזכין לו שלא בפניו ע"כ והראב"ד השיג עליו וכתב שאם הקנה בקנין קנה וכן אם קנה הוא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו: אבל אם הוא השכיר מקום הפירות לא קנה ממנו דשכירות כמכר הוא ואם אחרים שכרו לו מקום הפירות זכה בשכירות מקומו דכשאמרו אין לו חצר לענין מציאה לבד אמרו ע"כ:

ויראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל ומשהגדיל ודהיינו משהביא שתי שערות אחר שהיה לו י"ג שנים אם הוא חריף ופקח ויודע בטיב משא ומתן אז דינו כגדול לכל דבר ומקחו מקח וממכרו ממכר בין במקרקעי בין במטלטלי אפי' שירש מאביו: אבל אם אינו חריף אז לא הוי ממכרו ממכר בקרקעי שירש מאביו אע"פ שאינו שוטה עד שיהא בן עשרים שנים שלמים ויביא ב' שערות ואפי' אם הביא תוך שנת כ' עדיין אין יכול למכור ויהו אם קנה קרקע מקחו מקח אם הוא בן כ' ולא הביא שתי שערות עדיין חשוב קטן ואינו יכול למכור עד שיהא בן שלשים ושש שנים בד"א כשלא היו לו סימני סריס אבל אם היו לו סימני סריס מיד כשהוא בן כ' חשוב גדול ויכול למכור אבל אם קנה קרקע או ניתן לו במתנה יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל אפי' אינו יודע בטיב משא ומתן רק שאינו שוטה ואפי' קרקע שירש יכול ליתנו מיד אחר שיגדיל אילו אינו יודע בטיב משא ומתן ורב אלפס כתב דאפילו בנכסים שקנה אינו יכול למכור (ס"א עד) לאחר שיגדיל אא"כ יודע בטיב משא ומתן ובנכסי אביו אפי' יודע בטיב מו"מ אינו יכול למכור עד שיהא בן כ' וא"א הרא"ש ז"ל לא הסכים לדבריו אלא לסברא ראשונה וכתב הרמ"ה איכא מרבוותא דאמרי דוקא בנכסי אביו דשכיחא עבדו רבנן תקנתא שלא ימכור עד שיהא לו עשרים ולא בנכסי שאר מורישיו וכתב הוא שאין חילוק בין נכסי אביו לשאר מורישיו וכן נמי אם נתנו לו במתנת שכיב מרע שהיא כירושה דינו כירושה אבל אם נתנו לו במתנת בריא דינו כשאר נכסים שקנה או נתנו לו במתנה:

וכתב עוד אף ע"ג דמכר קודם שנתברר שהוא גדול כגון קודם כ' ולא הביא ב' שערות ולא נולדו לו סימני סריס ולאחר זמן הביא ב' שערות שעתה נתברר שעכשיו הגדיל אין מכירתו כלום עד עתה שקטין היה מ"מ אם נתברר שהוא סריס כגון בן כ' שלא הביא ב' שערות ונולדו בו סימני סריס בין הביא אח"כ ב' שערות בין לא הביא אי נמי עברו רוב שנותיו ולא הביא ב' שערות אע"פ שלא נולדו בו סימני סריס בין הביא אח"כ ובין לא הביא ב' שערות איגלאי מלתא למפרע שהיה סריס ממעי אמו הילכך כל שאילו הביא ב' שערות קודם שמכר היה ממכרו ממכר עתה נמי שנתברר שהוא סריס הוי מכר למפרע ע"כ:

כתב הרמב"ם ז"ל פחות מבן כ' שמכר בנכסי אביו חוזר ומוציא מיד הלקוחות בין קודם כ' בין לאחר כ' ומוציא כל פירות שאכלו ואם הוציאו הוצאות ונטעו או זרעו שמין לו ומחזיר השאר וכזה הורו רבותי: ואני אומר שאפי' קטן שמכר קרקע בנכסי אביו ונעשה בן עשרים ולא מיחה אינו יכול להחזיר כיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהיה בן עשרים ולא מיחה נתקיימה ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו:

מי שמכר בנכסיו או בנכסי אביו ומת ובאו קרוביו וערערו לומר שהיה קטן כשמכר ובקשו לבדקו אין שומעין להן שחזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן יודעין שהמוכר נעשה גדול:

קטן שלוה מאחרים כתב הרמ"ה ז"ל שחייב לשלם כשיגדיל והרב רבינו יונה כתב שאינו חייב לשלם שאם נפרעין ממנו לכשיגדיל יבזבז כל ממונו בקטנותו וא"א הרא"ש ז"ל חילק בדבר וכתב שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו נפרעין ממנו אפי' כשהוא קטן כמו בפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו גם הלואתו הלואה ונפרעין ממנו כדי שימצא מי שילונו בשעת דחקו אבל אם אין ידוע שלוה לצורך מזונותיו אין מעשיו כלום ואין נפרעין ממנו לכשיגדיל:

החרש דינו כקטן שמעשיו קיימין במטלטלין וכיצד הוא המכר ברמיזה שרומז באצבעותיו אבל לא בקפיצת פיו וכתב א"א הרא"ש ז"ל יראה מדברי רב אלפס שאף בקפיצה הוא מוכר ולא מסתבר לי ואחד חרש גמור שאינו לא שומע ולא מדבר ואחד נשתתק שאינו מדבר ושומע דינן שוה ובשניהם אין מעשיהם קיימין עד שיבדקו אותן אם יש להן דעת כדרך שבודקין אותן לגטין כמו שפירשתי בספר אבן העזר בהלכות גטין ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח ואין דעת הרמב"ם ז"ל כן שכתב חרש שאינו [שומע ואינו] מדבר או מדבר ואינו שומע מוכר ולוקח ברמיזה במטלטלין ולא בקרקע ואף במטלטלין לא נתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו ומתיישבין בדבר. אלם ששומע ואינו מדבר או שנשתתק מקחו וממכרו ומתנותיו קיימין בין במקרקעי בין במטלטלין והוא שיבדק כמו שבודקין לגטין או שיכתוב בכתב ידו ע"כ הרי החמיר יותר במדבר ואינו שומע ואינו נראה כן:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת מי שהוא חרש ונושא ונותן יפה ומבין כשמדברים עמו בקול רם אע"פ שדעתו אינה מיושבת כל כך אם יכול לעשות מחילה ולהיות מוכר ומקדיש תשובה דע כי כל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שאינו מדבר ולא שומע כלל וכך היה ממעי אמו אבל זה ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כפקח לכל דבר:

שוטה אין מעשיו קיימי לא במטלטלי ולא במקרקעי: וכתב הרמב"ם ז"ל צריכין ב"ד להעמיד אפטרופוס לשוטה כדרך שמעמידין לקטן:

מי שהוא עת שפוי ועת שוטה כגון הנכפין בעת שהוא שפוי מעשיו קיימין ככל מי שיש בו דעת ובעת שהוא שוטה אין מעשיו קיימין וצריכין העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף עת שפייתו ובתחילת שטותו עשה מה שעשה:

השיכור מקחו וממכרו ומתנותיו קיימין והוא שלא הגיע לשכרותו של לוט ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא שעושה ואינו יודע מה הוא עושה הרי הוא כשוטה ואין מעשיו כלום:

כתב הרמב"ם ז"ל המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזכה בהן אחר ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה אם ירצה ליקח אין המוכר יכול לחזור בו לא רצה תחזור לבעלים:

וכן העבד שקנה או מכר או נתן מתנה או נתנו לו יד האדון על העליונה אם רצה לקיים מעשיו הרי אלו קיימין לא רצה בטלו מעשיו ובדברים בלבד הוא שמקיים האדון או מבטלו ואין צריך לקנות ממנו כלום ע"כ:

ודין מכירת הבעל בנכסי אשתו ומכירת האשה פירשתי בספר אבן העזר:

ב"ד שמכרו או לקחו בנכסי יתומים בין במקרקעי בין במטלטלי וכן האפוטרופא בין שמינוהו ב"ד או אבי יתומים מקחו מקח וממכרו ממכר אבל אין מתנתו מתנה ולא לצורך כל הדברים רשאין למכור כאשר יתבאר בע"ה בדין האפוטרופסין:

המוכר או קונה קנין בשבת ויום הכפורים אע"פ שמכין אותו על שעבר על דברי חכמים מעשיו קיימין:

קטן ד"ת אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"מ וכתב ה"ה על זה מפורש במשנה בפ' הנזקין (נט:) מציאת חש"ו יש בה גזל מפני דרכי שלום הא מדאורייתא אין בהם גזל לפי שאין להם זכייה ואמרו שם גבי פעוטות דממכרן ממכר משום כדי חייהן הא לאו הכי לא וי"א דקטן זוכה לעצמו דבר תורה כשיש דעת אחרת מקנה ופשטן של שמועות כדברי המחבר ואמרו פרק האיש מקדש (מב. ) איש זוכה ואין קטן זוכה ובפרק מי שמת (קנז.) זכין לגדול ואין זכין לקטן ועיקר דבר זה בפ' התקבל ונראה שדעת רבי' דבמתנה קנה ד"ת אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה אבל במתנה אם זכו לו קנה דבר תורה כיון שיש שם דעת אחרת וכן כראה ממה שכתב פ"ח מהלכות לולב ופ"ד מהלכות זכייה ומתנה עכ"ל: ומ"ש אבל חכמים תקנו שמבן שש שנים ואילך ויודע בטיב משא ומתן שממכרו ממכר במטלטלין אבל לא במקרקעי ודינו כדינו של גדול אם טעה עד שתות הוי מחילה וכו' בפ' הנזקין (שם) תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ובגמרא (שם) ועד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ול"פ כל חד וחד לפום חורפיה וטעמא מאי אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן משום כדי חייו וטעותן עד כמה אמר יונה אמר רבי זירא עד שתות כגדול ודקדק רבינו לכתוב ויודע בטיב משא ומתן ללמדנו שמה שכתב שמבן שש ואילך ממכרו ממכר במטלטלין לא בכל קטנים קאמר אלא דוקא ביודע קצת בטיב משא ומתן וכדאמרינן בגמרא ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"מ וז"ל קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכ"מ ודבר זה מדברי חכמים כמו שבארנו כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל. בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע לפי שיש קטן חכם ונבון והוא בן ז' ויש אחר שאפי' בן י"ג אינו יודע בטיב משא ומתן. קטן היודע בטוב משא ומתן שאין לו אפוטרופוס שנשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה שתות מחזיר ההונייה יתר על שתות בטל מקח כמו שביארנו עכ"ל : ומה שכתב רבינו בשם הרמב"ם קטן עד שתים עשר שנה אין הקנאותיו כלום וכו' ספר מוטעה נזדמן לרבי' ויש לתמוה עליו למה לא תמה שאין מציאות לאותה נוסחא בפי' הגמרא וכבר כתבתי הנוסחא האמיתית בדברי הרמב"ם מוסכם עם הגמרא: ומה שכתב וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה זה נמשך למה שעלה על דעתו שיש מקום לאותה סברא שכתב בשם הרמב"ם אבל לפי האמת לא הו"ל לכתוב וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה דתלמוד ערוך הוא ואין כאן חילוף סברא בזה: ומ"ש שחילק הרמ"ה עד עשר בחזקת שאינו חריף וצריך בדיקה וכו'. נראה שטעמו מדאמרינן בגמרא כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה משמע שבתוך שנים הללו אין מקחן וממכרן קיים עד שיבדקוהו אם הוא חריף: ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שמבן עשר ואילך כל שאינו שוטה ממכרו ממכר כלומר לאפוקי מהרמ"ה שכתב ומכאן ואילך סתמיה בחזקת חריף עד שיתברר שאינו חריף דמשמע שאם אינו חריף אין ממכרו ממכר וכתב הרב המגיד בודקין את הקטן וכו' פירוש במטלטלין הוא וזהו מה שאמרו כל חד וחד לפום חורפיה קטן היודע בטיב משא ומתן וכו' פחות משתות מחילה בפרק הנזקין וטעותן עד כמה אמר רבי זירא עד שתות כגדול ופר"ח ופירש המחבר דעד שתות הוא מחילה כגדול שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח וכן פרש"י ז"ל אף על פי שמצאתי במקצת פירושים וטעותן של פעוטות עד כמה הויא עד שתות כגדול עד שתות קנה הקונה ומחזיר אונאה נראה שהוא טעות סופרים אלא עד שתות מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה וזה פשוט ובהשגות א"א שהקטן אין לו מחילה כדאמרינן בריש אלו מציאות יתמי לאו בני מחילה נינהו עכ"ל ודברי תימה הם שאם כן הו"ל בגמרא לפרש והיאך יאמרו עד שתות כגדול ויהיה בגדול מחילה ובקטן ניתן לחזרה ומ"ש דיתמי לאו בני מחילה נינהו מ"מ חכמים שתקנו שיהיה ממכרן ממכר משום כדי חייהם הם תקנו שיהיה טעותן כגדול וגדולה מזו אמרו מתנתן מתנה אפילו מתנה מרובה ודברי המחבר עיקר עכ"ל. וכתב עוד הרמב"ם. בפ' הנזכר קטן שהגדיל והביא הזכר ב' שערות אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין. וריב"ש כתב בסימן תס"ח שאם הגיע הזכר לי"ג ויום אחד והנקבה לי"ב ויום אחד אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כיון שהוא גדול ובזה יפה כחו מן הפעוטות שאין מוכרים אף במטלטלין אלא א"כ יודעים בטיב משא ומתן כמו שיפה כחו מהם בקרקעות שהפעוטות אין מוכרים אע"פ שיודעים בטיב משא ומתן והגדול מוכר מהם כל שיודעים בטיב מו"מ: ומ"ש בד"א כשאין לו אפוטרופוס אבל יש לו אפוטרופוס אין ממכרו ממכר בסוף פ' מציאת האשה (ע.) תנן התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר רפרם ל"ש אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר ודייק לה ממתניתין דהתם ופירש"י אפוטרופוס. שמינהו אבי יתומים או ב"ד. וכתב ריב"ש בתשובות סי' הנזכר דה"ה לב"ה שסמכו יתומים אצלן מעצמו או שמשתדל בנכסיהם שדינו כדין מינהו אבי יתומים כדאיתא בפ' הנזקין בכולן כיון שהם יכולים למכור לצורך היתומים נסתלק כח היתומים במשא ומתן דהא ליכא טעמא דכדי חייו. וכת' עוד שם בשם הרא"ה מדאמרינן בפעוטות דאם יש להם אפוטרופוס אין ממכרן ממכר במטלטלין משמע דבגדול אפילו יש לו אפוטרופוס כגון שמינה אותו אביהם להם לזמן ידוע אע"פ כן מיד שהוא גדול מקחו מקח וממכרו ממכר אלא שאין מוציאין הנכסים מיד האפוטרופוס למסרן ליורש כל אותו זמן שצוה מוריש ויש הוכחה לדבריו בס"פ מציאת האשה : ומ"ש וטעמא דתקנו חכמים שיהא ממכרו ממכר משום כדי חייו כבר כתבתי דהכי איתא בפרק הנזקין ופרש"י משום כדי חייו דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה ולא זבני מיניה: ומ"ש בשם רבינו האי כן כתבו שם בשמו הרא"ש והר"ן ז"ל: ומ"ש בשם הרמב"ם טעות סופר הוא וצריך להגיה הרמב"ן בנו"ן וכ"כ שם בשמו הרא"ש והר"ן וכתבו שהביא ראיות לדבריו: ומ"ש ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל שם כתב על דברי הרמב"ן ז"ל דהכי מסתבר. וכתב ריב"ש בתשובה שכך הסכים הרשב"א ז"ל:

ומ"ש ומתנתו נמי הוי מתנה משש ואילך ויודע בטיב משא ומתן בין במתנה מרובה בין במתנה מועטת בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע בעיא דאיפשיטא פ' הנזקין:

(ד) ומ"ש ודוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא שם אהא דאמרי' דמתנתו מתנה בין במתנה מרובה בין מועטת וכו' כתב הרא"ש מדלא קאמר נמי אחד מתנת מטלטלין ואחד מתנת קרקע נראה דדוקא במטלטלי דאיירי בהו קאמר והא דאמרי' בפ' מי שמת (קנה:) גבי פחות מבן עשרים דאין מוכר בנכסי אביו ומתנתו מתנה במקרקעי התם בגדול בן י"ג ויום אחד אלא שאין מוכר עד שיהא בן עשרים עכ"ל: ומ"ש אפילו נתנו לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופוס שלא ירשה מאביו אפ"ה לא הוי מתנתו מתנה כ"כ הרא"ש בתשובות סוף כלל פ"ה וסוף כלל א': ומ"ש בשם הרא"ש בתשובה שאם ירש שטר חוב מאביו שיכול ליתנו לאחר בכתיבה ומסירה דלענין זה חשוב כמטלטלין ויכול ליתנו בכלל הנזכר סי' ט': ומ"ש בשם ר"ח דמתנתו מתנה אפילו אם יש לו אפוטרופא וכו' כ"כ הרא"ש בסוף פ' מציאת האשה וז"ל פסק ר"ח בשם רבי' האי גאון ז"ל אבל במתנתו מתנה אע"ג דבפ' הנזקין מיבעי' כשאין שם אפוטרופא אם מתנתו מתנה ופשיט דמתנתו מתנה ומדאיבעי' לן היכא דמקחו מקח משמע דפשיטא דהיכא דאין מקחו מקח דאין מתנתו מתנה מיהו לא דמי דלעולם מתנתו מתנה בין יש שם אפוטרופוס בין אין שם אפוטרופוס דהא דאין מקחו מקח בשיש שם אפוטרופוס לפי שעל אפוטרופוס ליקח ולמכור אבל ליתן אין הרשות בידו והואיל ומתנתו מתנה משום דאי לא עביד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה אין חילוק בין יש שם אפוטרופוס בין אין שם אפוטרופוס עכ"ל וריב"ש בסי' ק"ט כתב על דברי ר"ח ויש מי שלא חלק בזה אלא מתנה כמכר היא וכשם שאינו מוכר אפי' מטלטלין כשיש לו אפוטרופוס כך אינו נותן וכן דעת הרמב"ם ז"ל פרק כ"ט מה"מ אבל נראה מדבריו שמדעת האפוטרופוס מתנתו מתנה ומקיים האפוטרופוס במתנת הקטן אע"פ שאין האפוטרופוס לבדו יכול ליתן כלום מנכסי יתומים עכ"ל :

ומ"ש בשם הרמב"ן אין מקח קטן קיים במטלטלין אלא כשמשך או המשיך וכו' ט"ס הוא וצריך להגיה הרמב"ם במ"ם כי דברים אלו הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ט מה"מ וכתב ה"ה אין מקח הקטן וכו' כבר נתבאר פ"ט שהיתומים אינן מקבלין מי שפרע כדמשמע בפ' הנזקין (נב.) והוא ביתומים שיש להן אפוטרופוס וכן הדין לקטן עצמו ועיקר:

וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר וכו' נתן טעם המחבר לקנין הקטן למה הוא סובר שאינו מועיל לפי שסתם קנין לכתיבה עומד וכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין ודין השכירות פשוט הוא דאינו מועיל דשכירות מכירה ליומיה היא ואין ממכרו ממכר במקרקעי ומכאן שאם השכיר הקטן בית לדור שיכול לחזור בו ואין מעשיו כלום ובהשגות א"א וכן אני אומר שאם הקנה בקנין קנו שהקנין לא גרע מכסף והוא כסף עצמו והוא מעשה דגיטין (לט:) דההיא אמתא דשדא לה מרה כומתא וא"ל קני הא וקני נפשך וכו' נמצא שהוא כסף גמור דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי וכן אם קנה הוא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו אבל אם השכיר מקום פירות ולא קנו מידו לא עד כאן ואיני מבין דבריו מה ענין זה לדמיון שהקנין ככסף דאם הוא ככסף ודאי לא קנה המקבל כמו שכתב המחבר שאין הכסף קונה ביתומים וכבר נתבאר וגם מה שאמר שהוא כסף גמור דעדיף משאר כסף וכוונתו ז"ל לומר דהקנין בעבדים גומר להוציאן לחירות ואינן צריכין גט שיחרור והכסף אינו גומר שעדיין הם צריכין גט שיחרור ויליף לה מעובדא דההיא אמתא חוץ מכבודו שאינו דבפירוש השוו שם הקנין לכסף ולא יפו כחו כלל וכ"ש שיש שם מפרשים דלאו בתורת קנין היה עושה אותו מעשה סוף דבר איני רואה בכל מה שהביא הר"א שום דמיון בדין קנין אם הוא מועיל:

וכן קטן שקנה מטלטלין וכו' ראיה לדבר שאין חצר של קטן ולא ד' אמות שלו קונין מימרא מפורשת בפ"ק דמציעא (י:) ובהלכו' וסובר המחבר דכ"ש שכירות מקום שאינו קונה דלא עדיף מחצרו ומ"מ אין מכאן ראיה להיכא שקנו מאחרים מפני מה לא זכה ודעת ההשגות שלא אמרו אין לו חצר אלא במציאה אבל כל זמן שדעת אחרת מקנה יש לו חצר כמו שיתבאר למטה:

אבל הקטנה שנתרבתה חצרה מידה וכו' ג"ז מבואר שם בגמרא הדין והטעם שחצר הקטנה הוא מדין יד כמ"ש:

ויראה לי שהקטן שקנה קרקע וכו' מבואר בגמרא שמי שמקנה קרקע לקטן שקנה והכי משמע לכאורה פרק האיש מקדש (מב.) דאמרי' מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ממטה וכו' פרש"י וקטנים הרבה הוי בנחלת הארץ וכשלא בפניהם דמי ואע"ג דאדחייא הך אוקימתא מ"מ מפורש הכי בס"פ יש נוחלין (קלז:) גבי ההיא דיקלא אזל רב ביבי אקנייה לבנו קטן וכבר כתבתי שיש סוברים דאפילו מדאורייתא יש להם זכייה כשדעת אחרת מקנה ומה שחדש המחבר הוא שאפי' במקח שהרי אין מקחו מקח ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו ובהשגות א"א מעתה לפי דבריו אם קנה מטלטלין ושכר את מקומן למה אמר למעלה שלא קנה והלא המוכר זכה לו המטלטלין ע"י שכירות ובכל מיני זכיה זכין לו לאדם שלא בפניו הילכך זכה בשכירות מקומן וכשאמרו איו לו חצר ואין לו ארבע אמות לענין מציאה בלבד אמרו ע"כ ובאמת אין מדברי המחבר תפיסר על עצמו שאע"פ שכשהשכיר לו הלוקח מקום המטלטלין יהיה השכירות קיים מכל מקום לא קנה בכך המטלטלין לדעתו ז"ל לפי שחצרו מדין שליחות ואין קטן עושה שליח ומ"מ מה שכתב הרא"ש ז"ל שלא אמרו אין לו חצר אלא במציאה יש לדון בדבר ואין לי הכרע בו עכ"ל:

ויראה מדברי אדוני אבי דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל וכו' ומשהגדיל דהיינו משהביא שתי שערות אחר שהיה לו י' שנים ט"ס הוא וצריך להגיה י"ג במקום י' וכן מצאתי בספר מוגה בסוף פרק מי שמת איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר ר"נ בן י"ח ורב הונא בר חנינא אמר ר"נ בן כ' ואסיקנא דהלכה כמ"ד בן כ' וכתב הרא"ש ומיירי שא"י יודע בטיב מו"מ וגם אינו שוטה ונראה דדוקא מכירתו אינה מכירה בפחות מכ' אבל מקחו מקח במקרקעי משעה שנעשה גדול דהא טעמא דאין מוכר מפרש לקמן משום דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ומזבין לנכסיה דאבוה ובלקנות לא שייך האי טעמא ומהאי טעמא נראה נמי דדוקא נכסי אביו אבל אם קנה קרקע יכול למכרו דכיון שקנאו א"כ לא מקרבא דעתיה לגבי זוזי שהרי בזוזי קנאו ואוהבו יותר מזוזי וכן פי' רב אלפס דדוקא בנכסי אביו קאמר ור"ת פי' דאורחא דמלתא נקט אביו וה"ה נמי אם קנה קרקע אין יכול למכרו וקצת משמע כן מדקאמר דאין עדותו עדות במקרקעי כיון דאין מכירתו מכירה ואם היה בשום מקרקעי מכירתו מכירה היה נמי יכול להעיד וגרסינן תו בגמרא שם שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת י"ד שנה ויום אחד יודעת בטיב משא ומתן מהו שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ולשלח ליה תינוק מעשה שהיה כך היה ולשלח ליה תינוקת בת י"ב שנה ויום אחד מעשה כך היה וכתב הרא"ש לפי ששמע גידל מרבא בסתם הבן אינו מוכר בנכסי אביו עד שיהא בן י"ח שנה שאל ממנו אי איירי נמי בקטן שהוא פקת ויודע בטיב משא ומתן והשיב לו דהא דבעינן שיהא בן י"ח שנה היינו בקטן שאינו שוטה וגם אינו פקח אבל אם הוא פקח ויודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו כשהוא בן י"ג אם הביא שתי שערות ורב אלפס לא כ"כ ויותר נראה כמו שכתבתי עכ"ל: ומעתה מה שכתב רבינו ויראה מדברי א"א ז"ל דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכרו עד שיגדיל ומשהגדיל דהיינו משהביא ב' שערות אחר שהיה לו שלש עשרה שנים אם הוא חריף ופקח ויודע בטיב מו"מ אז דינו כגדול לכל דבר ומקחו מקח וממכרו ממכר בין במקרקעי בין במטלטלי אפילו שירש מאביו:

ואי לא חריף אז לא הוי ממכרו ממכר בקרקע שירש מאביו אף ע"פ שאינו שוטה עד שיהא בן עשרים שנה שלמים מבואר בדברי הגמרא ובדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך: ומה שאמר ויביא שתי שערות ואפי' אם הביא תוך שנת עשרים עדיין אין יכול למכור מבואר שם בגמר' ויתבאר בסמוך: ומה שכתב ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי גבי קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו: ומה שכתב ואם הוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות עדיין חשוב קטן ואינו יכול למכור עד שיהא בן ל"ו שנים בד"א בשלא היה לו סימני סריס אבל אם היה לו סימני סריס מיד כשהוא בן כ' חשוב גדול ויכול למכור שם בגמרא אהא דמותיב למ"ד דאין הבן יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' מדתניא מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני המשפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבדקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ואי אמרת מבן כ' כי בדקו ליה מאי הוי והא תנן בן עשרים שלא הביא שתי שערות יביאו ראיה שהוא בן כ' והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם לאו איתמר עלה א"ר שמואל בר רב יצחק אמר רב והוא שנולדו בו סימני סריס וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני רבי חייא עד רוב שנותיו איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן ואסיקנא תוך זמן כלפני זמן וכתבו כל זה הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם בפכ"ט מהלכות מכירה. ופר"ש והוא הסריס. והרי הוא סריס ולא חולץ ולא מייבם אלמא מבן עשרים ואילך אע"ג דלא אייתי שערות כגדול מחזיקינן ליה ומפני שהוא סריס לא מייתי שערות: והוא שנולדו בו סימני סריס. סימנים המפורשים ביבמות דכיון דאיכא תרתי חשבינן ליה כגדול אבל בן כ' שלא הביא שערות ואין בו סימני סריס חשבינן ליה כקטן עד רוב שנותיו כדמפרש ואזיל. ואי נולדו בו סימני סריס מקמי דליהוי בן כ' ושערות נמי לא אייתי אכתי לא סמכינן למחשביה סריס עד דליהוי בן כ' ויהא בו סימני סריס דאיכא תרתי: וכי לא נולדו סימני סריס. ושערות נמי לא הביא עד כמה נחזיקהו בקטן: רוב שנותיו. ל"ו שנים: תוך זמן. שנת עשרים גופה והביא שערות: כלפני זמן. שאין מכירתו מכירה בנכסי אביו. וזה לשון ריב"ש בסימן תס"ח הגיע לכלל כ' שנה שלמות והביא גם כן שתי שערות מעתה הרי הוא כבן ע' שנה ומוכר בין במטלטלין בין בקרקעות בין שלו בין של אביו ואף אם אינו יודע בטיב משא ומתן דלא בעינן יודע בטיב משא ומתן אלא בפחות מבן כ' שעדין לא עמד על סוף דעתו אבל בן כ' שהביא ב' שערות או שנולדו בו סימני סריס הרי עמד על סוף דעתו ואי השתא לא ידע לעולם לא ידע ואי אמרת דאפי' בבן כ' כל דלא ידע בטיב משא ומתן לא מזבין אימת מזבין כל הכי (נעביד) וניזיל עכ"ל והביא ראיה לדבר: וכתב עוד ומה שאמרנו בבן כ' שיכול למכור אף בנכסי אביו זהו דוקא בשהביא ב' שערות אבל אם לא הביא ב' שערות אינו יכול למכור ואפילו בנכסי עצמו אלא במטלטלין כדין הפעוטות לפי שזה כיון שלא הביא ב' שערות עדיין קטן הוא (כיון שלא הביא ב' שערות) אע"פ שהוא בן כ' אא"כ נולדו בו סימני סריס שאז נתברר שהוא גדול: וכתב עוד ופי' רוב שנותיו הרמב"ם כתב בן ל"ה שנה ויום אחד והרמ"ה כתב בן ל"ה שנה ושלשים יום מן השנה האחרת: ומה שכתב רבי' אבל אם קנה קרקע או ניתן לו במתנה יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל אפי' אינו יודע בטיב משא ומתן רק שאינו שוטה מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך וז"ל ומהאי טעמא נראה דדוקא נכסי אביו אבל אם קנה קרקע יכול למכרו דכיון שקנאו א"כ לא מקרבא דעתיה לגבי זוזי וכו' וכן פי' רב אלפס דדוקא בנכסי אביו קאמר ואע"פ שכתב שר"ת פי' דה"ה אם קנה קרקע וכו' וגם כתב שקצת משמע כן בגמרא נראה לרבינו דסברא קמייתא נקט הרא"ש עיקר מאחר שרב אלפס סובר כן ואהא קאי מ"ש רבינו בתחלת דבריו ויראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל כלומר אע"פ שאין זה מבואר בדבריו שהרי הביא שתי הסברות ולא הכריע ביניהם מ"מ היותר נראה מדבריו הוא סברא קמייתא דאם קנה קרקע יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל דאילו שאר דברים שכתב כאן מבוארים הם בדברי הרא"ש ולא הו"ל לכתוב עליהם לשון ויראה מדברי. ומ"מ איכא למידק על מ"ש דאם ניתן לו במתנה יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל דהא ההוא טעמא שכתב הרא"ש דכיון שקנאו לא מקרבא דעתיה לגבי זוזי לא שייך גבי ניתן לו במתנה וא"כ הול"ל שלא יוכל למכרו כמו קרקע שירש אביו ומתוך דברי ריב"ש שאכתוב בסמוך אצל דברי הרמ"ה יתיישב זה דאי לאו דטרח קמי' לא הוה יהיב ליה וכיון דלאו ממילא אתו ליה קפיד בהו: ומ"ש ואפי' קרקע שירש יכול ליתנו מיד לאחר שיגדיל אפילו אינו יודע בטיב משא ומתן שם בפרק מי שמת אמר אמימר ומתנתו מתנה ופר"ש מתנתו. של בן י"ג ויום א' הויא מתנה אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואין מכירת קרקעותיו מכירה וכ"כ ריב"ש בתשובה סימן תס"ח וז"ל אף בנכסי אביו דוקא למכור בעינן בן כ' אבל לתת לא אלא מתנתו מתנה אף בנכסי אביו כיון שהוא גדול ואע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואפי' בקרקעות דבמתנה לא תקון רבנן מידי וכיון שמן הדין משאו ומתנו קיים כיון שהוא גדול לענין מתנה העמידוהו חכמים על דינו כדאמרי' התם אמר אמימר מתנתו מתנה והסכימו המפרשים ז"ל דאף בנכסי אביו הוא ואף בשאינו יודע בטיב משא ומתן עכ"ל וכ"כ ה"ה בפכ"ט מה"מ בשם המפרשים ז"ל ומפרש טעמא בגמרא משום דקים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה גבי זוזי ואי אמרת זביניה זבינא זימנין דמקרקשי ליה זוזי ואזיל מזבין לכולהו נכסיה גבי מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה אמרו רבנן תיהוי מתנתו מתנה דליעבדו מיליה. והרא"ש בתשובות כלל פ"ה האריך להוכיח דלדברי כל הפוסקים הא דאמר אמימר ומתנתו מתנה דוקא כשהוא בן י"ג ויום אחד אבל בציר מהכי אין מתנתו מתנה ואפילו בקרקע שניתן לו ואע"פ שהוא יודע בטיב משא ומתן ונתן טעם לדבר משום דמה שהוא יודע בטיב משא ומתן מהני לענין מכר וקנייה שלא יזלזל בדמי שוויו אבל לענין מתנה כיון דלאו בר דעת הוא לא מהני משום דכיון דלאו בר דעת הוא יפתוהו ליתן וחשו טפי לקרקעות דהוי דבר מסויים. והעלה דאפי' נתנו קטן במתנת שכ"מ לא מהני: (ב"ה) וכתב ה"ה בפ' י"ט מהלכות מכירה על מ"ש הרמב"ם מתנתו כשהוא פחות מבן כ' בין מתנת בריא בין מתנת שכ"מ קיימת פי' ויותר על י"ג והביא ב' שערות דאי לא אין מתנתו מתנה כמ"ש המחבר למעלה וכן מתבאר בגמרא עכ"ל: ומה שכתב בשם רב אלפס דאפילו בנכסים שקנה אינו יכול למכור עד שיגדיל וכו'. אמאי דפסק הלכה כמ"ד למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' כתב דהא דגידל בר מנשיא דבת י"ב ויום א' אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר לא למכור בנכסי אביו הוא אלא למכור בנכסי עצמו כגון דזבין ליה אפוטרופא דיליה כד הוה קטן ובעי איהו השתא לזבונינהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מהל' מכירה קטן שהגדיל והביא הזכר ב' שערות אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב שנה אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל בקרקע אין מעשיו קיימים עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל בד"א בקרקע שלו אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישין אין ממכרו ממכר עד שיהא בן כ' שנה אע"פ שהביא ב' שערות ויודע בטיב משא ומתן שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם עכ"ל. וכתב ה"ה אבל בקרקע וכו' מפורש בפרק מי שמת אם יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר וכו' בד"א בקרקע שלו וכו' זה מפורש שם ואמרו בפרק התקבל בשמועה דג' מדות בקטן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' והוא אפי' ביודע בטיב משא ומתן כדאיתא בהלכות בפ' מי שמת פי' אבל כשהוא בן עשרים והביא ב' שערות אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אפי' בקרקע אביו וכ"כ ן' מיגא"ש ז"ל והביא ראיה לזה ועיקר עכ"ל . כתב נ"י בפרק מי שמת בשם הריטב"א דקטן כיון דעל הרוב מוזיל ומזבין לא פלוג רבנן ואפילו כי מזבין ביוקר זביניה לאו זבינא ויכול לוקח למהדר ביה עכ"ל. וכתב עוד שם בשם הרא"ם דכל שיש לו כ' וסימנים אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר ושהרא"ה והריטב"א חולקים. קטן שנתן במתנת שכ"מ קרקעות ומטלטלין עיין במרדכי ס"פ מי שמת. כתוב בהגהות מרדכי דבתרא וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו כי גדלי יתמי דהוו בני מיעבד דינא דהיינו מי"ג ואילך שמחויבין במצות [תוציא] שט"ח שיש לך על אביהם ותשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים קטנים והיינו י"ג שנה והא דאמרי' פרק מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ה"מ שמוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביהם מוכרים ב"ד מי"ג ואילך ואפי' במלוה על פה ויש עדים שהלוהו ולכי גדלי יתמי ישבע ויטול עכ"ל רשב"ם: [%א] כתב הרשב"א שאלת מה שאמרו ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים מי צריך להביא ראיה המוכר או הלוקח. תשובה שורת הדין כל שנתקיים שטר המקח הלוקח נאמן לפי שאין העדים רשאים לחתום על שטר ממכרו עד שיהא בן כ' ולפיכך כשחתמו חזקה נתברר להם שהוא בן כ' ושהביא ב' שערות ואם לא כן לא היו חותמין כדר"ל דאמר חזקה אין העדים חותמים אא"כ נעשה גדול והיינו דאמרינן בפרק מי שמת גבי אותו שבבני ברק שמכר בנכסי אביו אלא שאני מפקפק עכשיו שאין העדים יודעים זה אם נסמוך על חתימתם דומה למה שאמרו בפרק זה בורר (כט:) גבי אידיתא ומי איכא דאנן לא ידעי' וספרי דבי רב ידעי וכו' אלמא כל היכא דאיכא לספוקי אי ידעי מספקינן כל שכן עכשיו שהוא ודאי דלא ידעי אלא שי"ל דכל כי האי מסתמא לא חיישינן מדלא אשכחן דחשו לה בכל דוכתי ובכל מקום אמרו חזקה אין העדים חותמין אלא אם כן נעשה גדול וכ"ש כשהקרקע ביד הלקוחות עכ"ל: [%ב] וכתב עוד שנשאלת אם קטן יכול לשעבד נכסי אביו והשיב שיעבודו שעבוד ולא אמרו אלא מכר שאם אי אתה אומרכן נמצאת נועל דלת בפניו שלא ימצא מי שילונו ולא מי שימכור לו ולא מי שיקח ממנו: [%ג] וכתב עוד שם אפילו מכר בנכסי אביו שאמרו לא עשה כלום מ"מ חייב הוא להחזיר דמי המכר ואפי' ליתנהו להנהו זוזי חייב לשלם מנכסי אביו וגובה הלוקח מנכסים בני חורין ולא מהמשועבדים שכל שאין עיקר המקח מקח חזרו המעות להיות כמלוה על פה כדאסיקו במעשה דפרדיסא פרק חזקת ומסתברא שאפילו אין לו שאר נכסים לגבות מהם גובה מנכסי האב: [%ד] כתוב בתשובות להרמב"ן סי' ב' אין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר אלא במטלטלין אבל במקרקעי אין מעשה קטן כלום ומעשיו בטלים מעכשיו ואף על פי שלא חזר בו ממילא הוא בטל והקרובים או ב"ד מבטלין הדבר ומונעים מקבל המתנה מלאכול פירות ומ"מ אם רצה הקטן שתתקיים מתנתו ומתוך כך אכל הפירות אין מוציאי�� מידו ואפילו חזר בו הקטן אחר שאכלן אינו חייב לשלם שאע"פ שהיה סובר שמתנתו מתנה ומתוך כך היה מניחו לאכול והו"ל מחילה בטעות הא קיי"ל מחילה בטעות כי האי הויא מחילה כדאיתא באיזהו נשך (כז.) וקיי"ל דמחילת פעוטות הויא מחילה דהא אסיקנא בפרק הנזקין דמתנתו מתנה ומתנה ומחילה כי הדדי נינהו וכ"ש אם נתרצה בפירוש שיאכל מקבל מתנה הפירות ואפילו חזר בו אחר שלקטן ואין שומעין לו כיון שהוא בן דעת וממכרו ממכר במטלטלין וה"ה למתנתו. הר"ן בתשובה סימן (מ"ט) [מ"ד] כתב בדינים שבסימן זה וכתב בקרקעות אין מעשה הפעוטות כלום אפי' אין להם אפוטרופוס אע"פ שמצאתי בספר העיטור באות מכירת קרקעות כלשון הזה וה"מ בנכסי אבוה אבל בנכסי דידיה ומקרקעי דידיה אפילו מבן ו' כשם שמקחו מקח כך ממכרו ממכר אינן דברים של עיקר לסמוך עליהן או אפשר שטעות הוא בספרים ומה שכתבתי במטלטלין שיצאו מקרקעות לא שמעתי מעולם חילוק במטלטלין אם יצאו מקרקעות אם לאו כל שהן עכשיו מטלטלין גמורים וכתב עוד הפעוטות שקדמו ומכרו בנכסים מועטים במקום בנות לא הפסידו הבנות מזונותיהן דכיון שהפעוטות מן הדין אין מעשיהם כלום אלא דתקון להו רבנן משום כדי חייהם בכגון דא שיעשו שלא כהוגן לא תקנו להו רבנן עכ"ל: וכתב הרמ"ה איכא מרבוותא דאמרי דוקא בנכסי אבוהון דשכיחא עבדו רבנן תקנתא וכו' וכתב הוא שאין חילוק בין נכסי אביו לשאר מורישיו וכו' כבר כתבתי בסמוך דברי הרמב"ם ז"ל שהשוה נכסי שאר מורישיו לנכסי אביו וכתב ה"ה שכ"כ בעל העיטור ושהרשב"א ז"ל נחלק על זה ואמר שהדברים אמורים בדוקא כלומר בן ממש ובנכסי ירושת אביו הא בן בנכסי מתנת בריא מאביו או בת בנכסי ירושת אביה או בן בנכסי ירושת שאר מורישים חוץ מאביו הרי ממכרו באותם נכסים כממכרו בנכסי עצמו והטעם שהחכמים לא תקנו אלא בדבר המצוי ונכסי ירושת האב לבן מצויה ושאר ירושות אינן מצויות וכן מתנת בריא מאב לבן אינה מצויה ולא חששו אלא למצוי אלו דבריו עכ"ל. והר"ן בפרק התקבל כתב סברות אלו וכתב שהרשב"א הביא ראיה לדבריו וכתב הר"ן עליה אין זו ראיה של כלום ודברי הראשונים נראים לי עיקר עכ"ל וכן יש לדקדק מדברי הרי"ף בפרק מי שמת גבי ההיא דגידל בר מנשיא דלא אשכח שיהיו לבן שלש עשרה ויום אחד נכסי עצמו שיוכל למכור אלא דזבין ליה אפוטרופא דיליה כד הוה קטן וזה לשון ריב"ש בסי' תס"ח דעת הרמב"ם ז"ל וכל הראשונים והאחרונים ז"ל דנכסי אביו לאו דוקא דהוא הדין קרקעות שאר מורישיו אלא שדברו בהווה וכן דעת הרי"ף ז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל שהטעם בכולן שוה שחשו חכמים ז"ל שכיון שבאו לו בירושה דלא טרח בהו וממילא אתו ליה לא קפיד עלייהו ומזבין להו לכולהו משום דתינוק מקרבא דעתיה לגבי זוזי אע"פ שיודע בטיב משא ומתן עד שיהא בן עשרים שהרי עמד על דעתו והרי הוא כבן ע' שנה ואיתא להאי בכל מה שבאו לו בירושה אבל בקרקעות של עצמו שלא באו לו בירושה כיון דטרח בהו קפיד עלייהו וכן באותן שניתנו לו במתנה דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה ולאו ממילא קא אתו ליה אלא שהרשב"א ז"ל כתב דדוקא נכסי שאר מורישיו וכן כתב דדוקא בן אבל לא בת דכיון דלא שכיח לא תקינו ליה רבנן ובכל זה לא הודו לו עכ"ל ועיין שם בסימן הנזכר כי האריך לכתוב בכל דינים שבסימן זה ועיין עוד שם בסי' שע"ה וסי' כ' וק"ח ועיין בתשובות הרשב"א סי' תתצ"ח : ומה שאמר וכן אם נתנו לו במתנת שכיב מרע שהיא כירושה דינו כירושה אבל אם נתנו לו במתנת בריא דינו כשאר נכסי שקנה או נתנו לו במתנה כ"כ ריב"ש בתשוב' הנזכרת:

ומ"ש וכתב עוד אע"ג דמכר קודם שנתברר שהוא גדול וכו' אין מכירתו כלום וכו' מ"מ אם נתברר שהוא סריס וכו' הוי מכר למפרע ז"ל ריב"ש בסי' תס"ח הנה נתבאר שאף בן עשרים שלא הביא ב' שערות עדיין קטן הוא עד שיביאם או שיולדו לו סימני סריס אמנם יש הפרש בין הבאת ב' שערות לסימני סריס דבהבאת ב' שערות אינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שיביאם ואילך ובסימני סריס אבן כ' נעשה גדול למפרע מבן י"ג שנה ויום אחד לפי שעתה נתברר שהוא סריס ממעי אמו ומה שלא הביא ב' שערות היה בסבת זה והא דבעינן ב' שערות זהו במי שעתיד להביאם אבל זה שהוא סריס ממעי אמו ואינו עתיד להביאם הרי הוא גדול מי"ג שנה ויום אחד כן כתב הרמ"ה ז"ל עכ"ל:

כתב הרמב"ם ז"ל פחות מבן כ' שמכר בנכסי אביו חוזר ומוציא מיד הלקוחות בין קודם כ' בין לאחר כ' וכו' עד שהרי רצה בממכרו וכו' בפכ"ט מה"מ וכתב ה"ה אפשר שלמד הרב ז"ל זה ממה שאמרו מתקדשת למיאונין כיון שגדלה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה ואע"ג דהאי ממונא ושם איסורא מ"מ גם זה מדין שתיקה הוא ואף כאן היא כהודאה ומועילה זה נראה דעת המחבר אע"פ שאיני רואה בראיה זו הכרח וכן גבי פרנסה אמרו שאם לא מיחתה שהפסידה עכ"ל:

מי שמכר בנכסיו או בנכסי אביו ומת ובאו קרוביו וערערו וכו' בפרק מי שמת (קנה.) מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבדקו א"ל אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה ומסיק התם בגמרא טעמא אחרינא מאי קאמרי קטן היה חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול והרמב"ם בפכ"ט מה"מ כתב שלש הטענות ורבי' לא חשש לכתוב אלא האחרונים : כתב הרשב"א שנשאל על מי שנתן מתנה לקטן על ידי גדול ומסרה המקבל לקטן והפסידה והשיב אם הקטן הגיע לעונת הפעוטות זה שמסרה לו פטור אבל אם לא הגיע לעונת הפעוטות לא ימסור לו לכתחלה ואם החזיר לו מסתברא שאינו חייב בתשלומין כל שהגיע לידיעת צרור וזורקו אגוז ונוטלו ומה ששאלת אם נעשה אפוטרופא מן הסתם נראה לי שאם היה שם הקטן בשעה שמסר לזה יש הוכחה שלא ע"ד שיזכה לו בלבד מסר לו שאם לא כן למה לא מסר ליד הקטן עצמו אבל אם מסר לו במקום שאין הקטן מצוי אפשר שלא מסר לו אלא ע"ד זכייה בלבד ואם לא רצה ליעשות לו שומר הרשות בידו ולא שיהא רשאי למסור בידו משום השבת אבידה אבל אינו נעשה שומר ממש שיתחייב בתשלומין אם החזיר לו ואפילו לדעת רבינו האי דמחייב לכל אפוטרופוס בפשיעה ועיין בתשובותיו בדפוס סימן תתק"ו : דין קטן וקטנה לענין שיקנה להם חצירם או ד"א עי' בסי' רס"ח. כ' הריטב"א בתשובה המתנה שנתנה לך אותה קטנה ממטלטלין מתנה גמורה היא אם היא פקחת ויודעת בטיב משא ומתן כל שהיא משש שנים ולמעלה ואפי' היא מתנה מרובה כדאיתא בפרק הניזקין ומיהו בשטרי חובות אין מתנתה כלום דהא בעינן אגב או כתיבה ומסירה וקטן לאו בר הכי הוא וכמו שכתב הרמב"ם לענין מתנת המטלטלין שצריך שתהא במשיכה ולכך ראוי שתעשה ההקנאה לנדונייתא בשטרא ותתן לך כל המטלטלין במשיכה או בהגבהה כדינם גם תעשה לך מחילה מכל המטלטלין ולענין מה ששאלת אם הוא טוב שתשאל לבית דין שיעמידו לה אפוטרופוס לא טוב הדבר כי מי שמך לתת עליה שר ושופט שהרי לאחר שיהיה לה אפוטרופוס לא תוכל לתת ולמחול כדאמרינן בס"פ מציאת האשה (ע.) ואם אתה רוצה לפטור עצמך היום או מחר משבועה על מתנתה שנתנה לך תעשה מתנתה ומחילתה לך מהמטלטלין בפני שלשה ויעשו לך שטר מעשה בית דין לראיה ויכתבו בו שהכירו בה שהית' פקחת וראויה לתת מתנת מטלטלין ובזה די לך עכ"ל:

קטן שלוה מאחרים כתב הרמ"ה שחייב לשלם כשיגדיל והר"ר יונה כתב שאינו חייב לשלם וכו' וא"א הרא"ש זכרונו לברכה חילק בדבר וכו' בפ' שני דייני גזירות וכתב רבינו ירוחם בנתיב י"ט שאם ערב הקטן את אחרים פטור מלשלם אף כשיגדיל:

החרש דינו כקטן שמעשיו קיימים במטלטלין וכיצד הוא המכר ברמיזה שרומז באצבעותיו אבל לא בקפיצת פיו וכתב א"א ז"ל יראה מדברי רב אלפס שאף בקפיצה הוא מוכר ולא מסתבר לי דבפ' הניזקין (נט.) תנן חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין ופרש"י רומז ונרמז. מה שהוא רומז קיים ומה שרומזין לו והוא מתרצה קיים רמיזה בידיו ובראשו קפיצה עקימת שפתים שנאמר קפצה פיה ואינו סי' ניכר כרמיזה במטלטלין אם מכר מטלטלין ובגמ' א"ר נחמן מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין דברי הכל ברמיזה איכא דאמרי אמר רב נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגטין וכתב הרא"ש מדהביא רב אלפס ז"ל הך מימרא דרב נחמן בהלכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא דרב נחמן לקולא ולסברתו מדאמר רב נחמן דבריו אליביה דבן בתירא אלמא דקסבר הלכתא כוותיה ולא מסתבר לי דבכל התלמוד מפרשים האמוראים דברי התנאים לידע פירוש המשנה במה נחלקו אע"ג דלית הלכתא כוותייהו והבא להקל צריך ראיה עכ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ט מה"מ כדברי הרא"ש דברמיזה דוקא וגם הרב אלפס אפשר שזה דעתו ולא הביא דברי רב נחמן אלא ללמדנו דלת"ק דהלכתא כוותיה גטין נמי ברמיזה ולא אמרינן דמודה דסגי בקפיצה משום עגונה: ואחד חרש גמור שאינו לא שומע ולא מדבר ואחד נשתתק שאינו מדבר ושומע דינן שוה ובשניהם אין מעשיהם קיימים עד שיבדקו אותם וכו' דין חרש גמור כבר נתבאר בסמוך דרומז ונרמז במטלטלין וגבי נשתתק תנן בפרק מי שאחזו (סז:) נשתתק אמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו ובגמרא (דף עא) תניא כשם שבודקין אותו לגטין ��ך בודקין אותו למשאות ולמתנות וכיון דלנשתתק שהוא שומע צריך בדיקה כ"ש לחרש גמור דתנן ביה דרומז ונרמז במטלטלין דהיינו על ידי בדיקה דוקא: ומ"ש ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח נראה שטעמו משום דכיון שהוא מדבר מתוך דיבורו ניכר אם הוא בן דעת: ומ"ש ואין דעת הרמב"ם כן שכתב חרש שאינו מדבר וכו'. ז"ל הרמב"ם בפכ"ט מה"מ חרש שאינו שומע ולא מדבר או מדבר ואינו שומע כלום מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה אבל לא בקרקע ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות בכל בין במטלטלין בין בקרקעות והוא שיבדק כדרך שבודקין לגטין או יכתוב בכתב ידו עכ"ל. וכתב ה"ה שיש לתמוה עליו למה לא השוה מדבר ואינו שומע לשומע ואינו מדבר שהרי בפרק מי שאחזו הקשו על רב כהנא מדתניא מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זה אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם עכ"ל. ויש לדקדק עוד על הרמב"ם שכתב דשומע ואינו מדבר מקחו וממכרו ומתנותיו קיימים אף בקרקע ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א"כ בנשתתק דתנן דהרכנת הראש מהני לגיטין ע"י בדיקת ג"פ הן הן ולאו לאו וכן כתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפ' מי שאחזו ה"ה דלקרקעות מהני הנך מילי ולענין תמיהת ה"ה י"ל דההיא ברייתא דקתני מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ע"כ לא כפקחים ממש קאמר דפקחים ממש אינם צריכין בדיקה ואילו שומע ואינו מדבר צריך בדיקה וכיון דקתני מדבר ואינו שומע זהו חרש משמע דדינו כחרש גמור לדבריהם שלא נאמר בו בפירוש שאינו כחרש. ועוד י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דכי תניא במדבר ואינו שומע שהוא כפקח היינו דוקא בששומע קצת וקרי ליה אינו שומע לפי שאינו שומע לגמרי אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור ולשון הרמב"ם ז"ל דייק הכי שכתב מדבר ואינו שומע כלום:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת מי שהוא חרש וכו' בסוף כלל פ"ה:

שוטה אין מעשיו קיימים לא במטלטלי ולא במקרקעי מבואר פ"ב דכתובות (כב.) גבי בר שטיא דזבין נכסי וכו' ובפ' מי שמת (קנה:) ההוא תוך זמן דזבין נכסי ואמר רבא לא עשה כלום משום דחזא ביה שטותא יתירתא דהוה משחרר לעבדיה וסימני שוטה כתבתי בטור אבן העזר:

וכתב הרמב"ם צריכים ב"ד להעמיד אפוטרופא לשוטה כדרך שמעמידין לקטן בפכ"ט מהלכות מכירה וטעמו מדתניא בפ' נערה שנתפתתה (מח.) מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו:

מי שהוא עת שפוי ועת שוטה וכו' בפ' ראוהו ב"ד (כט:) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה הרי הוא שוטה לכל דבריו וכשהוא פקח הרי הוא כפקח לכל דבריו והכי משמע בפ"ב דכתובות (כ:) גבי בר שטיא דזבין נכסי ואי תרי מסהדי כשהוא שוטה זבין ותרי מסהדי כשהוא חלים זבין אמרי' בפ"ב דכתובות (שם) ואוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא ולא אמרן אלא דאית ליה חזקת אבהתא אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין וכתבו התוספות והרא"ש ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא דוקא בקרקע אמרי' הכי אבל במטלטלין הוו בחזקת המוחזק וכ"נ מפרש"י: ומ"ש וצריכין העדים לחקור הדבר היטב וכו' הם דברי הרמב"ם בפכ"ט מה"מ וז"ל וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה ע"כ כתב הרא"ש בפרק ב' דכתובות בשם הרמ"ה שוטה שנתנו לו נכסים במתנה אם הקנו אותם לו בקנין או בחזקה על ידי אחר קנאם קנין גמור ואין מכירתו בהם כלום אבל קנה נכסים אפי' זבין לו ע"י אחר לא זכה בהם זכיה גמורה עכ"ל :

השיכור מקחו וממכרו ומתנותיו קיימים והוא שלא הגיע לשכרותו של לוט ברייתא ומימרא פ' הדר (סה.) ופסקה הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"מ:

כתב הרמב"ם המוכר קרקע או מטלטלין וזכה בהן אחר ללוקח שלא מדעתו וכו' עד ואין צריך לקנות ממנו כלום בפכ"ט מהלכות מכירה ודברים פשוטים הם כתב ה"ה שדין העבד כתבו רבינו האי וכתב עוד ה"ה פשוט הוא זה שדין זה הוא בעבד כנעני ובו אמרו מה שקנה עבד קנה רבו:

ודין מכירת הבעל בנכסי אשתו ומכירת האשה פירשתי בספ' אבה"ע בסי' (צו):

ב"ד שמכרו או לקחו בנכסי יתומים וכו'. עד אבל אין מתנתו מתנה הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ל מה"מ וכתב ה"ה מבואר הוא שאין מתנתן כלום שאפילו למכור יש צדדים שאינן רשאים כדאיתא בהנזקין ונתבאר פי"ח מהל' נחלות עכ"ל ומ"ש ולא לצורך כל הדברים רשאין למכור כאשר יתבאר בע"ה בדין האפטרופסין בסי' ר"צ:

המוכר או קונה קנין בשבת או י"ה כו' ירושלמי פ' אחרון די"ט ופסקוהו הרי"ף והרא"ש וכ"פ הרמב"ם ז"ל בסוף ה"מ:

קטן דבר תורה אין מקחו מקח וכו'. משנה וגמרא פרק הנזקין דמבן שש ואילך תקנו חכמים שיהא מקחו מקח וכו' לא בפחות מבן שש ומבן שש ושבע ותמניא ותשע ועשר כל חד וחד לפום חורפיה ומפרש הרמ"ה דהיינו לומר דעד עשר צריך שיבדקוהו אם הוא חריף ומכאן ואילך סתמיה בחזקת חריף אבל חריף מיהא צריך אפילו אחד עשר ואם אינו חריף אין ממכרו ממכר ולהרא"ש הבדיקה היא שאם הוא חריף מקחו מקח בפחות מעשר מבן ו' ואילך כל חד וחד לפום חורפי' אבל מעשר ואילך אין צריך שיהא חריף רק שלא יהא שוטה: ומ"ש רבינו על שם הרמב"ם דעד י"ב שנה אין הקנאותיו כלום. כתב ב"י ספר מוטעה נזדמן לרבינו דהנוסחא האמיתית ברמב"ם הוא בזה הלשון קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל וכו' וכדאיתא בגמרא: בד"א שאין לו אפוטרופא וכו'. מימרא בפרק מציאת האשה והטעם דכיון שאין לו אפוטרופס אית ביה משום כדי חייו וביש לו אפוטרופוס כיון שהם יכולין למכור לצורך היתומים במשא ומתן דהא ליכא טעמא דכדי חייו והקשה הראב"ד היאך תקנו חכמים דפחות משתות הוי מחילה הא אמר בפ' אלו מציאות יתמי לאו בני מחילה נינהו והרב המגיד דחה קושיא זו דכיון דהיתה התקנה משום כדי חייו תקנו גם כן שיהא דין טעותן כדין גדול:

ומתנתו נמי הוי מתנה וכו'. בפרק הניזקין בעי אביי מתנתו מאי במטלטלין משום כדי חייו הוי זבינא אין מתנה לא או דילמא מתנתו נמי מתנה דליעבדו ליה נייח נפשיה ואסיקנא מתנתו מתנה אחת מתנת שכ"מ ואחת מתנת בריא אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת ואיכא למידק לרב האי שלא ימכור אלא כדי חייו וכי גרע מכירה ממתנה דאפילו מתנה מרובה הוי מתנה ונראה דרב האי דייק איפכא מדהוצרך התלמוד למיפשט דאפילו מתנה מרובה נמי מכלל דבמקח וממכר דוקא בכדי חייו ולהכי איצטריכו למימר דבמתנה אפילו מרובה הוי מתנה וטעמא דמילתא משום דמתנה לא שכיחא דיהיב אינש מתנה חנם אלא אם כן דעבד ליה חבריה נייח נפשיה הילכך אפילו מתנה מרובה נמי אבל מקח וממכר כיון דינוקא מיקרבא דעתיה לגבי זוזי חיישינן טפי דילמא מאבד את כל אשר לו על ידי מקח וממכר הילכך לא ימכור אלא כדי חייו ותדע שהרי התוס' והרא"ש הוצרכו לדייק מדלא קאמר נמי אחת מתנת מטלטלין ואחת מתנת קרקעות מכלל דדוקא במטלטלין הוי מתנתו מתנה ולא במקרקעי אלמא דאיכא סברא בפעוטות דבמתנה אפילו במקרקעי הוי מתנה אע"פ דבמקח וממכר אין ממכרו ממכר ומקחו מקח אלא במטלטלין ולא במקרקעי אלא ודאי דבמתנה יש להקל טפי ומטעמא דאמרינן ותו דבפ' מי שמת (דף קנ"ו) איתא בהדיא דאלים כח מתנה מכח מכר במקרקעי דאע"ג דאין ממכרו ממכר בפחות מבן עשרים משום דינוקא מיקרבא דעתיה לגבי זוזי וכו' אבל מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה וכו' וכמו שכתב רבינו בסמוך סעיף י"ג והך סברא ס"ל נמי לרב האי גבי פעוטות מבן שש וכו' דבזבינא לא הוי זביניה זבינא אלא בכדי חייו אבל מתנתו מתנה אפילו במתנה מרובה:

ומ"ש ודוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא אפילו נתנו לו במתנה וכו'. כ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ה דלא תימא הא דתנן הפעוטות מקחן מקח במטלטלין אבל לא במקרקעי היינו דוקא במה שירש מאביו דכיון דלא טרח בה איכא למיחש טפי שמא יפסיד נכסי אביו אבל בנתנו לו מתנה דמסתמא גם הוא עביד לנותן נייחא דנפשיה אי נמי שקנאו לו אפוטרופוס בדמים הו"א דיכול ליתן הפעוט אותה קרקע במתנה דלא חיישינן הכא שמא יפסיד נכסיו באותן שבאו לו ע"י טורח קמ"ל דאין חילוק והאריך הרא"ש באותה תשובה וכן בסוף כלל א' כתובה אותה תשובה וחסר ממנה הרבה. ואיכא למידק במאי דקאמר או שקנאו לו אפוטרופוס דאי ביש לו אפוטרופא א"כ אפילו במטלטלין אין במכירתו ומתנתו כלום וי"ל דה"ק דקודם זה היה לו אפוטרופא וקנה לו קרקע זו ועכשיו בשעה שנותן מתנה אין לו אפוטרופא דנסתלק ממנו:

וכתב הרא"ש בתשובה וכו'. סוף כלל פ"ה כתב דאע"ג דשטר הוי כמקרקעי לענין קנייה מ"מ לענין זה דמתנת פעוטות הוי כמטלטלי דדוקא במקרקעי תקנו שלא יהא ממכרו ומתנתו כלום כדי שלא ישחית נחלתו אבל שטר כיון דאפילו בדבר שגופו ממון יכול ליתן כ"ש שטר שאין גופו ממון ועיין במ"ש בסמוך סעיף י"ב. ור"ח כתב וכו'. נראה דה"ק דלסברא הראשונה אין חילוק בפעוטות בין מכירה למתנה וכי היכי דבמכירה מטלטלין דוקא אף במתנה מטלטלין דוקא א"כ לפי זה משמע נמי כי היכי דמכירה לא הויא מכירה אלא אם כן בשאין לו אפוטרופא ה"נ במתנה אבל ר"ח כתב דבדבר זה אלים כח מתנה טפי ממכירה דאפילו יש לו אפוטרופרא מתנתו מתנה במטלטלין וה"ט דבמכירה כיון שיש לו אפוטרופא שהוא מוכר ולוקח נסתלק כח היתומים אבל מתנה דאין האפוטרופסי' רשאין ליתן משל יתומים כלום אם כן אין חילוק דכי היכי דהיתומים יכולין ליתן מתנה במטלטלין בשאין להם אפוטרופוס ה"ה ביש להם אפוטרופוס:

וכתב הרמב"ם אין מקח הקטן קיים וכו'. איכא למידק טובא בדבריו חדא שכתב וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר וכו' ולא קיהיב טעמא אלא על הקנין לפי שהקנין כשטר וכו' ועל השכירות לא קיהיב טעמ' אידך קש' במ"ש וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנה מידם או שכר את מקום המטלטלין וכו' וקא יהיב טעמא על שאין השכירות מועיל לקטן לפי שאין חצרו קונה לו ועל הקנין לא קא יהיב טעמא אידך קשה דבקטנה קונה אם קנתה מידן או בשכירות מקום ולא קיהיב טעמא מפני מה מועיל קנין בקטנה יותר מבקטן. ומ"ש ויראה לי שקטן שקנה וכו' קשה קצת דאין לו קשר עם הקודם ותו קשה דכיון דתנן דהפעוטות מקחן מקח במטלטלין אבל לא במקרקעי ואפ"ה ס"ל להרב דקנה מטעם שזכין לאדם שלא בפניו א"כ למה כתב קודם זה דקטן שקנה מטלטלין וקנה מידם או שכר את מקום המטלטלין דלא קנה ואמאי לא אמרינן נמי דהקטן חשוב כאילו אינו בפנינו וזכין לו שלא בפניו ונראה דברישא כשקנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו הקטן לא היה צריך לפרש דיכול לחזור בו מהשכירות דהא פשיטא הוא דשכירות מכירה ליומא היא ואין ממכרו ממכר במקרקעי וכ"כ ה' המגיד והוא מבואר כדברי הראב"ד בסמוך סעיף י"א אלא דעל הקנין היה צריך לפרש דהטעם הוא דהקנין בשטר וכו' אבל אצל קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנה מידם או שכר מקום המטלטלין וכו' קיהיב טעמא על השכירות ועל הקנין ביחד דאינו מועיל לו והיינו משום דחצרו משום שליחות אתרבאי וקטן כיון שאין עושה שליח אין חצרו קונה לו ולא יהיה הקנין או שכירות המקום גדול מחצרו כך מפורש ברמב"ם שם ורבינו קיצר דבריו במובן מעצמו אבל הטעם שאמר הרמב"ם ברישא כשקנו מיד הקטן דאם חזר בו לא קנה הלוקח שהקנין כשטר לא שייך כאן היכא דהקטן קנה מיד האחרים והעדים חותמין על שטר אדם גדול שהקנה כך וכך לפלוני בין שהקונה גדול או קטן הו"ל לקנות אלא דצ"ל דכיון דחצרו לא קנה לו כ"ש קנין או שכירות מקום ומה שקשה למה לא יועיל לקטן כששכר מקום המטלטלין מטעם שזכין לאדם שלא בפניו י"ל דאף את"ל דמטעם זכייה זכה הקטן במקום ששכר מ"מ אין לו זכייה במטלטלין שבמקום אם לא מטעם שחצרו קונה לו במטלטלין והא לא אפשר כיון דחצרו נתרבה מדין שליחות והא ל"ק נימא שהמוכר זוכה לו המטלטלין ע"י שכירות וזוכה לו שלא בפניו במקום ששכר וגם במטלטלין שבתוכו הא ודאי ליתא דבמקום ודאי איכא למימר דע"י הדמים שנתן כששכר המקום והחזיק בו כמ"ש בסמוך זיכה לי המוכר המקום שלא בפניו אבל במטלטלין שבתוך המקום לא קעביד חזקה ולא מידו ובמה יזכהו המוכר במטלטלין אם לא מטעם חצרו והשתא ניחא הא דקאמר בקטנה דכיון דנתרבה מידה ויש לה חצר וקנתה המטלטלין בשכירות המקום דהוי חצרה הילכך גם בקנין שקנתה מידן קנתה המטלטלין דהא עיקר הטעם בקטן אינו אלא לפי שאין הקנין ושכירות מקום גדול מחצרו וא"כ בקטנה דחצרה קונה גם שכירות המקום והקנין קונה שהרי העדים חותמים בשטר על אדם גדול שהקנה כך לפלוני בין שהזוכה קטן או גדול קנה בקנין זה (ועיין דין חצר קטן וקטנה לקמן ס"ס רס"ח):

ומ"ש ויראה לי וכו'. כך פירושו אל יהא קשה עליך מ"ש דאין מועיל שכירות מקום המטלטלין לקטן משום דחצרו לא נתרבה אלא מדין שליחות ולפיכך אין חצרו קונה לו המטלטלין ולמה לי כל זה תיפוק ליה דאף מקום גופיה לא קנה כלל דכיון דשכירות מכירה ליומא היא ואין מקחו מקח במקרקעי א"כ לא קנה המקום ואין לו חצר כלל ע"ז אמר ויראה לי שקטן שקנה קרקע וכו' פי' אע"ג דהפעוטות אין מקחן מקח אלא במטלטלין אבל לא במקרקעי אין זה אלא מטעם קנייה שלא קנה הקרקע והקטן יכול לחזור בו אבל מטעם זכייה שלא בפניו זכה בקרקע כשנתן דמים והחזיק בה ואין המוכר יכול לחזור בו ולפיכך הייתי צריך לומר דאעפ"כ לא קנה המטלטלין שבתוכו ולפי שאין חצרו קונה לו וכו' ודעת הראב"ד דבקנין אין חילוק בין קנה הקטן מיד אחרים או אחרים קנו מידו אין אחד מהם יכול לחזור בו דתקנת חכמים היא דהפעוטות מקחן מקח במטלטלין ואין חילוק בין משך והמשיך או קנה מידם והם קנו מידו שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו יכול לחזור אבל אם הוא השכיר מקום הפירות לא קנה האחר ממנו דשכירות כמכר הוא ליומיה ואין ממכרו ממכר במקרקעי ויכול הקטן לחזור בו אבל אם אחרים שכרו לו מקום הפירות זכה בשכירות מקומו מטעם זכייה שזכין לו שלא בפניו ואין המוכר יכול לחזור בו אם אין הקטן חוזר בו וכיון שזכה בשכירות מקומו זכה גם במטלטלין שבתוכו מטעם בחצרו קונה לו וכשאמרו אין לו חצר לענין מציאה בלבד אמרו זהו פי' דברי הראב"ד ולפי שהרמב"ם והראב"ד שניהם מסכימים דכשאחרים הקנו לו קרקע והחזיק בה הקטן דאין המוכר יכול לחזור מטעם דזכין לו שלא בפניו על כן כתב רבינו (סעיף יב) ויראה מדברי אדוני אבי הרא"ש דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל כלומר דאפילו הקנו לו אחרים קרקע ונתן דמים והחזיק בה כשם שאין קניינו כלום ויכול לחזור בו כך המוכר יכול לחזור בו ולא אמר דזכה בו הקטן מיד מטעם דזכין לאדם שלא בפניו: ומ"ש רבינו ומשהגדיל דהיינו משהביא ב' שערות וכו' הוא התחלת דבר שכותב הדין היוצא על פי הסוגיא במוכר משהגדיל וכו' דעד כאן כתב דין קטן שמכר ועכשיו כותב דין גדול שמכר אבל ב"י הבין דהאי ויראה מדברי א"א הרא"ש וכו' הוא מקושר עם מ"ש דאם קנה קרקע יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל וכו' ולא נהירא אלא כדפי' והאי ומשהגדיל הוא התחלת דיבור ודוק. ויש להקשות למה שהביא רבינו ע"ש הרמב"ם וכן אם קנו מיד הקטן וכו' שהקנין כשטר ואין העדים חותמים אלא על שטר אדם גדול א"כ האיך הביא רבינו בסעיף ד' תשובת הרא"ש דהקטן יכול ליתן ש"ח של אביו לאחר בכתיבה ומסירה הלא צריך שהעדים חותמים שבפניהם מסר לו שטר זה וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה וכדלעיל בסי' ס"ו ואין העדים חותמין אלא בגדול י"ל דהך דאין העדים חותמין אלא בגדול אינו אלא במכירת קרקע או בקנו מיניה שמתחייב בכך וכך ואית ביה שעבוד קרקעות אבל בנותן שטר לחבירו בכתיבה ומסירה דשטרות הו"ל מטלטלין יכולין העדים לחתום אפילו היה קטן וכבר האריכו בזה הרב השואל והרא"ש המשיב לו דבנדון זה יכולין העדים לחתום אפילו היה קטן ע"ש סוף כלל פ"ה מיהו בתשובת הריטב"א שהביא ב"י במחודשים סעיף ו' כתב ומיהו בש"ח אין מתנתם כלום דהא בעינן אגב או כתיבה ומסירה וקטן לאו בר הכי הוא וכו'. ומשהגדיל דהיינו משהביא ב' שערות אחר שהיו לו י"ג שנים. פירוש דאילו הביא ב' שערות קודם שהי"ל י"ג שנים עדיין קטן הוא וחשיב שומא כמבואר בא"ע סי' קנ"ה וסי' קס"ט דלא הוי גדול בב' שערות אלא כשהביאן לאחר י"ג: ומ"ש אם הוא חריף וכו'. פי' ל"מ דמקחו מקח אלא אפילו ממכרו ממכר אף במקרקעי וכדאיתא בס"פ מי שמת דכך השיב רבא לגידל בר מנשיא ואפילו שירש מאביו ואי לא חריף אז לא הוי ממכרו ממכר וכו' עד שיהא בן כ' וכו' ולא כמ"ד עד שיהא בן י"ח כדאסיקנא התם:

ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח כך הכריע הרא"ש לשם: ומ"ש ואם הוא בן כ' ולא הביא שערות וכו'. מבואר שם בסוגיא וכן פסק הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"ט ממכירה וכתב הרמב"ם בפ' ב' מאישות דרוב שנותיו הוי בן ל"ה שנה ויום א': ומ"ש אם קנה קרקע וכו'. כ"כ הרא"ש לשם בסתם וכתב עוד וכן פי' רב אלפס ואע"פ שאח"כ כתב ור"ת פי' דאורחא מילתא נקט אביו וה"ה נמי אם קנה קרקע אין יכול למכרו וכו' נראה לרבינו עיקר כדעת רב אלפס שכך מוכח מתשוב' הרא"ש סוף כלל פ"ה: ומ"ש רבינו דבנותן לו מתנה דינו כקנה קרקע. טעמו דאי לאו דטרח קמיה ועביד ליה דנייח נפשיה לאיהיב ליה א"כ לאו ממילא אתי ליה כמו ירושה וקפיד בהו: ומ"ש ואפילו קרקע שירש יכול ליתנו וכו'. שם אמר אמימר ומתנתו מתנה ומפרש שם טעמא דאלים כח מתנה ממכירה: ומ"ש ורב אלפס כתב וכו' וא"א לא הסכים לדבריו אלא לסברא הראשונה. כלומר אע"ג שהסכים לדבריו לחלק בין קרקע שירש מאביו דאין יכול למכרו ובין קנה קרקע דיכול למכרו דלא כר"ת דאפי' קנה קרקע אין יכול למכרו מ"מ לא הסכים לדבריו בזה אלא ס"ל להרא"ש דכשהוא חריף ויודע בטיב משא ומתן יכול למכור אף בנכסי אביו מיד לאחר שהגדיל דהיינו שהביא ב' שערות אחר י"ג שנה כמ"ש בסברא ראשונה וכמבואר בס"פ מי שמת בדברי הרא"ש:

וכתב הרמ"ה איכא מרבוותא דאמרי וכו'. ע' בב"י שכל הראשונים והאחרונים לא ס"ל כהני רבוותא אלא כל דין ירושה אחת היא ואין במכירה כלום עד שיהא בן עשרים והכי נקטינן בכל מה שפסק הרמ"ה:

כתב הרמב"ם פחות מבן כ' וכו'. ספכ"ט מה' מכירה כתב כך ומשמע דאף להרמב"ם אם מיחה קודם בן כ' או מיחה מיד כשנעשה בן כ' חוזר ומוציא הקרקע וכל הפירות שאכל אבל בתשובה להרמב"ן סימן ב' ומביאו ב"י במחודשים סעיף ד' כתב דהפירות שאכל מקודם שמיחה אין מוציאין מידו ואפילו חזר בו לאחר שלקטן ועדיין לא אכל וצ"ע:

מי שמכר בנכסיו וכו'. מבואר ס"פ מי שמת מעשה בבני ברק וכו':

קטן שלוה מאחרים כתב הרמ"ה שחייב לשלם כשיגדיל. נראה דס"ל להרמ"ה כרב האי דלא ימכור במטלטלין אלא כדי חייו וה"ה בהלואה כדי חייו נמי הלואתו הלואה אבל הר"ר יונה ס"ל כהרמב"ן דלא פלוג בתקנתם בין מוכר למוכר והיכא דתקון תקון אבל הלואה לא אשכחן דתקון הילכך לא פלוג רבנן ואין חייב לשלם כלל שאם נפרעים ממנו הלואתו א"כ אתה עושה דין הלואה כדין מכר ואפילו ביותר מכדי חייו ויבזבז כל ממונו בקטנותו אבל דעת הרא"ש להכריע דאע"ג דלא פלוג רבנן בתקנתם בין מוכר למוכר וכהרמב"ן מ"מ גבי הלואה יש לחלק שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו וכו' וכל זה בקטן שהגיע לעונת הפעוטות ומהרו"ך נדחק לפרש דמיירי בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות ולא נהירא: כתב רשב"ם פרק חזקת (לג.) וכי גדלי יתמי דהוי בני מיעבד דינא דהיינו מי"ג ואילך שמחוייבים במצות אשתעי דינא בהדייהו על ש"ח שיש לך על אביהם ותשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים קטנים וכו' והא דאמר פ' מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ה"מ שמוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביהם ב"ד מוכרין מבן י"ג ואילך ואפילו במלוה ע"פ הוא כי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול וה"מ שיש עדים שהלוהו וישבע שלא פרעו ויטול עכ"ל והובא בהגהות מרדכי דב"ב והביאו ב"י כאן ללמד דלא אמרו ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' אלא במוכר לצורך הוצאותיו אבל לפרוע חוב אביהם מוכרין מבן י"ג ואילך אבל במ"ש רשב"ם דאף במת תוך זמנו נשבע ונוטל כיון דקטנים היו כשמת אביהם וזאת היא דעת ר"י בפ"ק דב"ב (סוף דף ה') בד"ה ואפילו מיתמי וכ"כ בהגהות אשיר"י לשם אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש האשיר"י (דף קפ"ו תחלת ע"ד) דאפילו שביק יתומים קטנים גבי בלא שבועה במת תוך הזמן דלא חיישינן לצררו אפילו ביתומים קטנים במת תוך הזמן וכך היא דעת רוב הגאונים וכדלעיל בסי' ק"ח סעיף א' והכי נקטינן:

החרש דינו כקטן וכו'. משנה פ' הניזקין חרש רומז ונרמז ובן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין פי' בן בתירא מיקל דאפילו בקפיצת פיו דאינו סימן ניכר כרמיזה מקחו מקח במטלטלין ומשמע דהלכה כת"ק דאף במטלטלין אין מעשיו קיימין אלא ברמיזה באצבעותיו וכן פסק הרמב"ם ר"פ כ"ט ממכירה וכ"כ הרא"ש אלא דמשמע ליה להרא"ש שרב אלפס פוסק כבן בתירא מדהביא בהלכותיו הני תרי לישני דר"נ לפרש הך דבן בתירא אי דוקא במטלטלין קאמר אבל בגטין מודה דברמיזה אי נמי אף במטלטלין קאמר בקפיצה וה"ה בגטין בקפיצה אבל לת"ק לא איצטריך הך דר"נ ותימה לי הא ודאי איצטריך דרב נחמן נמי לפרושי לדת"ק דת"ק לא קאמר ברמיזה אלא במטלטלין אבל במקרקעי אפילו ברמיזה לא ואי לאו דר"נ הו"א דת"ק קאמר חרש רומז ונרמז בין במטלטלין בין במקרקעי ובין בתירא פליג בתרתי דאפילו קפיצת פיו הוי סימן ברמיזה ועוד דדוקא במטלטלין אבל לא בקרקעי אפי' ברמיזה השתא דקאמר ר"נ לפרושי בלישנא קמא מחלוקת במטלטלין אבל בגטין ד"ה ברמיזה שמעי' דת"ק נמי לא אמר במטלטלין ומטלטלין דבסיפא את"ק נמי קאי וללישנא בתרא דר"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגטין נמי שמעי' דת"ק לא קאמר אלא במטלטלין והב"י נדחק ליישב בע"א ע"ש ומה שכתבתי הוא ברור ופשוט וכן פרש"י ובקרקעות לא ברמיזה ולא בקפיצה דהכא הוה משום כדי חייו תקון רבנן כדלקמן גבי קטן וזו היא דעת רבינו שכתב הרא"ש דינו כקטן שמעשיו קיימין במטלטלין פי' כמו קטן שלא תקנו אלא משום כדי חייו ומש"ה דוקא במטלטלין ולא במקרקעי ה"נ גבי חרש וכ"כ הרמב"ם חרש וכו' מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה אבל לא בקרקע וכו' וכך היא דעת רב אלפס ולא כמו דהוה משמע ליה להרא"ש מדברי רב אלפס ולפי זה היכא דלרב האי בקטן לא תקנו אלא כדי חייו ה"ה בחרש דוקא כדי חייו טפי לא: ואחד חרש גמור וכו' וא' נשתתק וכו'. צ"ע במאי פליגי הרמב"ם ורבינו דלהרמב"ם גרע חרש שאינו שומע ומדבר ודינו כחרש גמור ואין מעשיו קיימין כשבודקין אותן אלא במטלטלין אבל בשומע ואינו מדבר מעשיו קיימין אפי' במקרקעי כשבודקין אותו ולרבינו שומע ואינו מדבר דינו כחרש גמור ומעכשיו קיימין במטלטלין כשבודקי' אותו ובמדבר ואינו שומע דינו כפקח ומשמע דמעשיו קיימין אפי' במקרקעי וא"צ בדיקה ותו דהקושיא שהקשה ה' המגיד על דברי הרמב"ם מברייתא דתני בה שומע ואינו מדבר זהו אלם מדבר ואינו שומע זהו חרש וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם והניחו בצ"ע קושיא זו קשיא גם אדברי רבינו ומ"ש ב"י לתרץ קושיית הרב המגיד נראה דוחק ע"ש ולע"ד נראה לפרש בלי דוחק והוא הדין נשתתק משנה ר"פ מי שאחזו נשתתק א"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ וכו' וסובר רבינו דפירוש נשתתק היינו שאינו מדבר ושומע ותניא כשם שבודקין אותו לגטין (ופרש"י אנשתתק והרכין בראשו קאי) כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ולירושות ואסיקנא לעדיות לעדות אשה משום עגונה ולירושות בנו ומשאות ומתנות דידיה (פי' רש"י למשאות ולמתנות למכור בנכסיו) אלמא דבנשתתק נמי צריך בדיקה למכור בנכסיו וברייתא זו הביאה האלפסי והרא"ש לשם לפסק הלכה וכתבו עלה וכי קאמרינן דבודקין לגטין דוקא למי שנשתתק אבל לחרש לא (וכי' הר"ן אבל לחרש לא כשא"מ וא"ש) דת"ר חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגטין והאי חרש דלא בדקינן נענין גטין דוקא כשנשא כשהוא פקח ואח"כ נתחרש אבל חרש מעיקרו בדקינן ליה וכו' עכ"ל ומשמע ודאי דהאי חרש דברייתא מיירי באינו שומע ואינו מדבר דומיא דחרש מעיקרו וכמ"ש הר"ן שמעינן דבלמכור נכסיו אפילו חרש שאינו שומע ואינו מדבר בין כשהיה פקח ונתחרש בין חרש מעיקרו הולכין בו אחר רמיזותיו במטלטלין לבתר דבדקינן ליה וכן בנשתתק שאינו מדבר ושומע אבל במדבר ואינו שומע לא פסק הרי"ף והרא"ש כלום ולא הביא הך ברייתא דתנינא בה מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם משמע דאפילו בדיקה לא בעינן אלא מעשיהן קיימין בלא בדיקה ואנן תנן בנשתתק דהיינו אלם אלא דנשתתק היה מדבר מעיקרו ואחר כך נשתתק ע"י חולי ואלם לא היה מדבר מעיקרו ותנן בנשתתק דבודקין אותו ג"פ ותניא נמי כשם שבודקין אותו לגטין וכו' ואנשתתק קאי כדפי' ומשמע אבל בהא דתניא דמדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו לא אשכחן מאן דפליג עלה ובודאי שכך הלכה ולכן לא כתבו הרי"ף והרא"ש דצריך בדיקה אלא בחרש גמור ובנשתתק ולא הזכירו דבר מדין מדבר ואינו שומע משמע דדינו כפקח גמור והיינו דכתב רבינו ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח והיינו מטעמא דאמרינן: ומ"ש ואין דעת הרב רבינו משה בר מיימוני ז"ל כן שכתב חרש שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע וכו' עד הרי החמיר יותר במדבר ואינו שומע ואינו נראה כן כלומר דלהרמב"ם במדבר ואינו שומע אין מעשיו קיימים אלא במטלטלין ובנשתתק ואלם שאינו מדבר ושומע מעשיו קיימין אף במקרקעי ואמר רבינו שאינו נראה כן אלא איפכא מסתברא דחמיר טפי נשתתק ממדבר ואינו שומע וכדי ליישב דעת הרמב"ם ברווחא נראה לפע"ד דהרמב"ם מפרש ממש להיפך מדעת הטור וסובר דהך ברייתא דתני בה חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגיטין ומביאו האלפסי לפסק הלכה בכל חרש קאמר בין בחרש גמור שאינו לא שומע ולא מדבר בין במדבר ואינו שומע דזהו ג"כ נקרא חרש בסתם באידך ברייתא דקתני בה מדבר ואינו שומע זהו חרש והשתא בכל מי שקרוי חרש קתני בהך ברייתא דלא הלכו ברמיזותיו אלא במטלטלין אבל לא במקרקעי אבל בנשתתק דהוא שומע ואינו מדבר קיל טפי דהולכין אחר רמיזותיו אפילו במקרקעי ולהכי לא תני בהך ברייתא אלא חרש לאורויי דדוקא חרש במטלטלים אין במקרקעי לא אבל נשתתק אפילו במקרקעי ומיהו ודאי בעי בדיקה כדתנן ר"פ מי שאחזו מי שנשתתק וכו' בודקין אותו ג"פ ותניא נמי כשם שבודקין אותו שנשתתק לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות כשבא למכור נכסיו והיינו לומר שמוכר על ידי בדיקה אפילו במקרקעי כדפרישית והיינו דתניא באידך ברייתא מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם כלומר דהרי הן כפקחין דאף במקרקעי מעשיו קיימין ואף על גב דלית הלכתא הכי בחרש שמדבר ואינו שומע דאין הולכי' אחר רמיזותיו אלא במטלטלין כדתני באידך ברייתא מכל מקום בנשתתק קי"ל דה"ה כפקח ומעשיו קיימין אפילו במקרקעי דבהא לא אשכחן מאן דפליג עליה זו הוא דעת הרמב"ם ובזה נחה ושקטה תלונות ותמיהת הרב המגיד ורבינו והב"י על דברי הרמב"ם גם נתבארו דברי רבינו על פי שיטתו בדברי האלפסי והרא"ש ודו"ק:

(א) וכ"כ הר"ן ס"פ מציאת האשה וכתב שם דאע"ג דמקחו מקח וממכרו קיים מ"מ האפוטרופוס אסור ליתנן ללוקח דהא צריך לקיים דברי המת אלא שאם קדם הלוקח להוציא מיד האפטרופסים זכה בהן וע"ש:

(ב) וכ"כ הריב"ש בתשובה בשם הרשב"א וכ"כ המרדכי פרק הניזקין דף תרי"א ע"ג בשם ראבי"ה וכתב שם דה"ה בכל מקום שהתירו משום כדי חייו כגון פת של עכו"ם או הלוואת עכו"ם בריבית מותר אפי' ביותר מכדי חייו:

(ג) וכתב המרדכי בגיטין פרק התקבל ע"ד דאפי' יש לו אפטרופס מתנתו מתנה ודוקא שאין לו אב אבל אם יש לו אב שמפרנסו לא תקנו בו משום כדי חייו וע"ש:

(ד) ובמרדכי סוף מציאת האשה משמע דבכה"ג הוי מתנתו מתנה אפילו במקרקעי וע"ש ובמרדכי פרק הניזקין דף תרי"א ע"ד:

(ה) וכתב המרדכי פרק מציאת האשה דמחילה הוי במתנה וכ"כ בנ"י פרק מי שמת דף רל"ב ע"ב דמחילה של קטן דינו כמתנה וכ"ע בנ"י מתנה שיש בה אחריות אם יש בה חשש ערמה דינו כמכר ואם לאו היא קיימת והכל לפי ראות הדיינים עכ"ל:

(ו) וה"ה פכ"ט והר"ן פרק התקבל ד' תקפ"ז ע"ב כתבו כדברי הרמב"ם דאין קטן יכול דהקנות בקנין אגב חליפין וע"ש:

(ז) וכ"ה בתשובת (ריב"א) [רשב"א] סימן תתצ"ח:

(ח) ועיין במרדכי פרק הנזקין ובנ"י פרק מי שמת כתב המרדכי סוף מי שמת ע"ג הא דאמרינן פרק מי שמת דלא יוכל להעיד על קרקע עד שיהא בן כ' היינו לשומא אבל להעיד מותר וע"ש:

(ט) כתוב במרדכי פרק מי שמת דף רנ"ו ע"ב וע"ג על היתום שנפטר ונתן מקרקעי ומטלטלין במתנת ש"מ ולא היה בן י"ג שנה ופסק דמתנותיו במטלטלין קיימים אבל לא במקרקעי ולא שייך בצוואת קטן מצוה לקיים דברי המת וע"ש ועיין בתשובת הרא"ש כלל א' סימן ה' וע"ש:

(י) עיין בתשובת הר"ן סימן מ"ט בדינים אלו:

(יא) ומשמע דשוטה אין לו זכייה כלל ע"י עצמו וכ"כ המרדכי פרק התקבל ע"ד:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רלו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

עכו"ם אנס שישראל מסור בידו להרגו ואנס קרקע מידו אם שהתה בידו י"ב חדש ואח"כ קנאה ישראל אחר ממנו הרי זו שלו אלא שצריך ליתן לבעליו השליש ממה שנתן לעכו"ם לפי שהעכו"ם מוזיל גביה ומוכר לו שוה ארבעים בשלשים לפיכך צריך ליתן לבעליו אלו העשרה ואלו העשרה אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנאה מן העכו"ם ואם ירצו יניחוה בידו ויתן לי שליש ממה שנתן לעכו"ם:

ואפי' תוך שנים עשר חדש אם קנאה מהבעלים תחילה ואח"כ קנאה מהעכו"ם מקחו קיים אבל אם קנאה מהעכו"ם תחילה ואח"כ מהבעלים מקחו בטל ואפילו עשה לו שטר אלא אם כן קבל עליו אחריות או שהודה או יש עדים שראו שקבל ממנו מעות:

לקח אחד מן העכו"ם ושהתה בידו שלש שנים ואח"כ מכרה לאחר אין לבעלים על הלוקח השני כלום שטוענין לו לומר שהראשון קנאה מהבעלים ונתן להם שליש וה"ה נמי אם לא שהתה ביד הראשון אלא יום אחד וביד לוקח שני ג' שנים וכן הדין נמי אם שהתה ביד הלוקח ג' שנים ומת והורישה לבנו טוענין ליורש:

לקח העכו"ם מהבעלים קרקע בחובו ומכרה לאחר כתב הרמב"ם אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח בד"א שהודו הבעלים שאמת טען העכו"ם המוכר או שיעידו עדי ישראל שאמת טען העכו"ם המוכר וא"א הרא"ש ז"ל:

כתב שמוציאו מיד הלוקח אפילו שהתה בידו יותר משנים עשר חדש ונותן לו מה שפרע בשבילו:

בא העכו"ם בעקיפין עליו ולקחה ממנו ולא היה מסור בידו להרגו ומכר לאחר פי' רש"י שצריך להחזירה לבעלים בחנם אפילו שהתה בידו כמה שנים ורבינו גרשום כתב שא"צ להחזירה בחנם אלא שמין כמה הוא רוצה ליתן לעכו"ם כדי שיחזירנה לו וכך יתן ללוקח ואם יש שופטים בארץ והיה אפשר להוציאה מיד העכו"ם בדין ולא עשה אז ודאי נתייאש ותשאר ביד הלוקח ולא יתן לבעלים כלום ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הוציא עליו הלוקח כדי להוציאה מיד העכו"ם עד כדי דמי הבית צריכין הבעלים ליתן לו אם רוצה הוא ליטלו מידו וגם אין צריכין ליתן לו יותר ממה שהוציא עליו כגון שאם היה העכו"ם אוהבו ונתנו לו בזול אין הבעלים צריכין ליתן לו אלא כמו שנתן לעכו"ם אע"פ שהוא לא היה יכו להוציא בכך מידי העכו"ם ואפילו שהעכו"ם נתנו לו בחנם צריך להחזירו לבעלים גם כן בחנם: ואם בעודה בידו בנה אותה הוי כיורד לתוך של חבירו שלא ברשות ובנאו שיכול לומר לו טול עציך ואבניך:

עכו"ם אנס שישראל מסור בידו להרגו ואנס קרקע מידו אם שהתה בידו י"ב חדש ואח"כ קנאה ישראל אחר ממנו ה"ז שלו אלא שצריך ליתן לבעליו השליש ממה שנתן לעכו"ם וכו' בפ' הנזקין (נה:) תנן לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה וכו' זו משנה ראשונה בית דין של אחריהם אמרו הלוקח מסקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל אם יש בידם ליקח הם קודמין לכל אדם רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה לפני סקריקון י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה אבל נותן לבעלים רביע ופרש"י סקריקון. רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני: נותן לבעלים רביע. ששיערו דסקריקין מוזיל גביה ריבעא ובגמרא (נח.) אמר רב רביע בקרקע או רביע במעות ושמואל אמר רביע בקרקע שהוא שליש במעות במאי קמיפלגי מ"ס נכי רביע זבין ומ"ס נכי חומשא זבין ופרש"י רביע בקרקע או רביע מעות. או יתן לבעלים רביע שנתן לאנס או יתן לו קרקע שוה רביע המעות אם לקחה במנה נותן לו רביע מנה או מן הקרקע עצמו שוה רביע מנה דהיינו חמישית שבקרקע אם הבעלים חפצים בקרקע דקסבר רב נכי חומשא זבן מהעכו"ם שוה חמשה בד' הילכך יהיב ליה רביע מנה או חמישית הקרקע דהיינו רביע מנה שהקרקע הנקנית מן הסיקריקון במנה שוה חמשת רביעים ושמואל אמר רביע בקרקע נותן לו או שליש מנה דקסבר שמואל נכי ריבעא זבן שוה ד' לקח בשלש הלכך שדה זו שלקח במנה שוה ארבע שלישי מנה עכ"ל וידוע דהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל וכ"פ הרמב"ם בפ"י מהל' גזילה: ומ"ש ואלו העשרה אם ירצו הבעלים יתנם לו במעות או קרקע שוה עשרה שם בברייתא הלוקח מן הסקריקון נותן לבעלים רביע ויד בעלים על העליונה רצו בקרקע נוטלין רצו במעות נוטלים: ומ"ש ואם איני מאמין לו בכמה קנאה וגם אין לו עדים בכמה קנאה ישבע לו בכמה קנאה: ומ"ש ואם קנאה מהעכו"ם תוך י"ב חדש אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנאוה מן העכו"ם ואם ירצו יניחוהו בידו ויתן לו שליש ממה שנתן לעכו"ם:

ומ"ש ואפי' תוך י"ב חדש אם קנאה מהבעלים תחלה ואח"כ קנאה מהעכו"ם מקחו קיים וכו' שם במשנה לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל מב"ה וחזר ולקח מסקריקון מקחו קיים ופרש"י מקחו בטל. דאמרינן מיראה עבד אי נמי השני נוח לי והראשון קשה ממני ובגמרא (נח:) אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר נמי לא קנה עד שיכתוב לו אחריות וידוע דהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הפוסקים ז"ל: ומ"ש או שהודה או יש עדי' שראוי שקבל ממנו מעות פשוט הוא: כתוב במישרים נתיב ל"ח ח"ה ירושלמי אמרו בעלים בידינו היה ליקח תוך י"ב. חודש והלקוחות אומרים לא בידכם היה ליקח המע"ה וע"ש:

לקח אחד מן העכו"ם ושהתה בידו ג' שנים ואחר כך מכרה לאחר אין לבעלים על הלוקח שני כלום שטוענין לו לומר שהראשון קנאה מהבעלים ונתן להם שליש שם (ד' הנ"ל) ת"ר לקח מן הסקריקון ואכלה ג' שנים בפני בעלים וחזר ומכרה לאחר אין לבעלים על לוקח שני כלום ה"ד אי דקא טעין ואמר מינך זבנה אפי' ראשון נמי אי דלא קא טעין ואמר מינך זבנה אפי' שני נמי לא אמר רב ששת לעולם דלא קא טעין ליה וכגון זה טוענין ליורש וטוענין ללוקח ואידך אי טעין אין ואי לא טעין לא ופרש"י טוענין ליורש וטוענין ללוקח. הלוקח מסקריקון והורישה לבניו ואכלה ג' שנים או מכרה לאחר ואכלה ג' שנים ובאו בעלים להוציאה ממנו ואינו יודע לטעון הראשון קנאה ממך ב"ד טוענין בשביל היורש ובשביל הלוקח ומ"ש . וה"ה נמי אם לא שהתה ביד הראשון אלא יום אחד וביד לוקח שני ג' שנים כ"כ שם הרמב"ן ז"ל: ומ"ש וכן הדין במי אם שהתה ביד הלוקח ג' שנים ומת והוריש' לבניו טוענין ליורש מבואר בגמ' שכתבתי בסמוך כגון זה טוענין ליורש:

לקח העכו"ם מהבעלים קרקע בחובו ומכרה לאחר כתב הרמב"ם אין הבעלים יכולים להוציא מיד הלוקח בד"א שהודו הבעלים שאמת טען העכו"ם וכו' בפ"י מה' גזילה וז"ל עכו"ם בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל או מחמת שהפסיד ממונו ואחר שתקף לו את השדה מכרה לישראל אחר אין הבעלים יכולים להוציא מיד הלוקח בד"א בשהודו הבעלים שאמת טען העכו"ם וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיוכל לכוף את העכו"ם שמכר לדין ולא תבעו הבעלים את העכו"ם אינם יכולים להוציא מיד הלוקח מן העכו"ם אע"פ שאינו מודה לעכו"ם ואע"פ שאין שם עדים שאמת טען העכו"ם שהרי אומר הלוקח לבעלים אם גזלן הוא למה לא תבעתם אותו בדיניהם עכ"ל וכתב ה"ה נ"ל שהרב הוציא זאת הבבא מדגרסי' בפ' הנזקין (שם) ת"ר הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון אמר רב יוסף נקטינן אין דין אנפרות בבבל מ"ט כיון דאיכא בי דואר ולא אזל קביל אימר אחולי אחיל וזה פירושה לפי דעתו ז"ל מחמת חוב עכו"ם שירד לתוך קרקע ישראל מחמת חוב שהיה חייב לו הישראל ולא המתין שידונו לו בב"ד של ישראל ולא בערכאות של עכו"ם וכן מחמת אנפרות פי' שירד לתוך קרקע של ישראל מחמת טענתו שיש לו נזק שזה הישראל הזיקו או הפסידו וזהו מלת אנפרות נזק והפסד אין בו משום סקריקון שהלוקח ממנו אין צריך להמתין כלל וכן אין נוהגין בו דיני סקריקון אלא מקחו קיים וביאר הרב שאין לו אלא כשהבעלים מודים שהיו חייבים לו המעות או שיש עדים לעכו"ם מזה שאל"כ בטלה דין סקריקון שכל אנס יאמר יש לי חוב עליו אמר רב יוסף אין דין אנפרות בבבל פי' שהעכו"ם שיורד לתוך קרקע ישראל אין צריך להוכיח דין אנפרות שהוא טוען דכיון דאיכא ב"ד קבוע של עכו"ם ולא אזיל ישראל קמייהו ונראה שהאמת טוען העכו"ם ומפני שדין האנפרות הוא שיש עדים לעכו"ם בודאי וכדאמרן קאמר הכא שאין דין אנפרות זה נראה בפירוש השמועה לדעת רבינו עכ"ל: וא"א ז"ל כתב שמוציאו מיד הלוקח אפי' שהתה בידו יותר מי"ב חדש ונותן לו מה שפרע בשבילו:

בא העכו"ם בעקיפין עליו ולקחה ממנו ולא היה מסור בידו להרגו ומכרה לאחר פירש רש"י שצריך להחזיר לבעלים בחנם וכולי אברייתא שכתבתי בסמוך הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון פי' רש"י עכו"ם הבא מחמת חוב על ישראל או מחמת אנפרות גזל בעלמא ואינו מסור בידו להרגו ואנס העכו"ם קרקע בחובו או באנפרות אין בו משום סקריקון ואם שהה בידו י"ב חדש לתת רביע לבעלים כתקון חכמי' ויחזיק בקרקעות אלא מחזיר לו הקרקע בחנם דגבי סקריקון היא דחזרו ונמנו דכיון דגמר ואקני אגב אונס מיתה אבל האי לא גמר ואקני מידי ואע"ג דשהתה י"ב חדש לא באת לו שעה לכופו הלכך אין מכירתו מכירה כלל ומה שאמר בשם ר"ג שאין צריך להחזירו בחנם כ"כ התוס' והרא"ש בשמו בפ' הכונס וכתב המרדכי ר"פ האומנין אע"פ שרש"י חולק אנן קי"ל כפסק ר"ג ור"י וכן דן ר"מ וכ"פ המיימוני פ"ה מה' גזילה אבל אם קצף השר על עבדיו ומשרתיו ולקח מאחד מהם ביתו דינא דמלכותא דינא : ומ"ש ואם יש שופטים בארץ וכו' היינו מה שכתב בסמוך דא"ר יוסף אין דין אנפרות בבבל: ומ"ש ולזה הסכים א"א הרא"ש זו"ל היינו מדכתב בפ' הכונס דלר"י נראה כפסק ר"ג ונתן טעם לדבר:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הוציא עליו הלוקח כדי להוציאה מיד עכו"ם וכו' בסוף כלל צ"ה כתב שנשאל על הא דפסק ר"ג שב"ה יתן ללוקח מה שההנהו פרש לי מה רוצה לומר מה שההנהו והשיב דע כי מה שההנהו הוא עד כדי דמיו אם הוציא בו כל כך כדאמרי' (ב"מ צג ) גבי רועה שהו"ל לקדם ברועים ומקלות עד כדי דמיהם משום כושרא דחיותא אבל יותר ממה שהוציא עליו לא יטול כיצד הלה עושה סחורה בביתו של זה ואם נתן לו בחנם יחזירנו לו בחנם ע"כ:

ומ"ש ואם בעוד' בידו בנה אותה וכו' ג"ז בתשו' הנזכרת עכו"ם שאנס ביתו של ישראל ומכרו לעכו"ם שאינו אנס ובא ישראל ולקחו ממנו עיין בהריב"ש סי' ר"ץ:

עכו"ם אנס וכו' משנה פ' הנזקין ר' הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה לפני הסקריקין י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה אבל נותן לבעלים רביע ופסקו הפוסקים כשמואל דאמר רביע הקרקע עצמו נותן לו או שליש מעות שנתן לאנס: ומ"ש אם ירצו הבעלים וכו'. שם ברייתא ברייתא ויד בעלים על העליונה כו': ואם אינו מאמין לו כו' ישבע לו בכמה קנאה ול"ק ישומו אותה ג' שמאין מה שהקרקע שזה עכשיו דאין לשומה אלא לפי הזמן והשער שנמכרין עכשיו כדלעיל בסי' ק"ג ושמא בשעה שקנה זה קרקע זו היה שער זול או יוקר טפי וטעמו דהלוקח מוחזק במקחו דקנאה מדינא דתלוה וזבין זביניה זביניה והבעלים באו להוציא המע"ה הלכך נשבע הלוקח: ומ"ש ואם קנאה מן העכו"ם תוך י"ב חדש וכו' הכי משמע מדהושיב ר' ב"ד דלאחר י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה. אבל קודם י"ב חרש אינו נותן לבעלים רביע אלא בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם כדתנן ב"ד של אחריהם אמרו וכו' ורבי בא לתקן דלא יהא נוהג דין זה אלא תוך יב"ח:

ומ"ש ואפי' תוך י"ב חדש אם קנאה מהבעלים תחילה וכו' משנה שם למשנה ראשונה ורבי לא בא לבטל דין זה אלא לתקן דלאחר י"ב חדש כל הקודם ליקח זכה: ומ"ש או שהודה או יש עדים וכו' פי' שהודה בפני ב"ד או בפני עדים בתורת הודאה גמורה שלא בפני הלוקח והסקריקון דהשתא ודאי ליכא למימר דמפני היראה הודה דמי הכריחו להודות שלא בפניהם או יש עדים שראו שקבל ממנו מעות והאי שקבל ממנו מעות אתרווייהו קאי כלומר שהודה שקבל ממנו או יש עדים שבפניהם קבל המעות ולמד רבינו דין זה מדין מסירת מודעא ע"ל בסי' ר"ה סעיף ט"ו וממ"ש לשם בס"ד: ומ"ש ואפילו עשה לו שטר וכו' פי' שהבעלים עשו לו שטר ללוקח ואומר שמפני יראת הסקריקון עשה לו שטר שהסקריקון חפץ בכך שיתן לו שטר אבל אם קבלו הבעלים אחריות שבזה אינו חושש הסקריקון אם מקבל עליו אחריות אם לאו והבעלים נשתעבדו באחריות מדעת עצמן לפיכך מקחו קיים: כתב הר"ר ירוחם בירושלמי אמרו בעלים בידינו היה והלקוחות אמרו לא היה בידכם ליקח המע"ה ומביאו ב"י פי' תוך י"ב חדש אם יש בידו ליקח הן קודמין לכל אדם וטענו הבעלים בפני ב"ד לאחר י"ב חדש שהיה בידן ליקח תוך י"ב חדש והלוקח לא רצה להחזיר להם הקרקע תוך י"ב חדש ובעל כרחנו לקחנו מידו רביע בקרקע והלקוחות אמרו לא היה בידכם ליקח וברצון לקחתם הרביע המע"ה ונשבעין הלקוחות שכדבריהם כן הוא ונפטרים: (ג) לקח א' מן העכו"ם ושהתה בידו שלש שנים וכו' ברייתא שם:

לקח העכו"ם והבעלים קרקע בחובו ומכרה לאחר כתב הרמב"ם אין הבעלים יכולין להציא וכו' בפ"י מה' גזילה וכתב לשם ה' המגיד שכך מפרש הרמב"ם לברייתא דקתני בה הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות וכו': ומ"ש וא"א כתב שמוציאו מיד הלוקח וכו' נראה שלמד רבינו כך מדבריו פרק הכונס דפורע חובו של חברו הוי מבריח ארי שאין מצילו מהפסד אעפ"י שהיה צריך לפורעו אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לפרוע לו עכ"ל משמע מכאן דאם לקח העכו"ם בית בחובו דמציל ממונו הוא חייב לשלם לו כל מה שפרע בשבילו ואף לאידך טעמא שכתב לשם הרא"ש וז"ל אי נמי כדמפרש טעמא בירושלמי דנדרים מפייסנא הוינא ליה ומחיל ליה ואפילו במשכון אמר מפייסנא ליה ויהיב לי משכוני עכ"ל אין זה אלא במשכנו בשעת הלואתו אבל הכא שהעכו"ם הלוהו בלא משכנתא ואח"כ בא ולקח ממנו קרקע בחובו ופשיט' הבעלים הוו מפייסים אותו שלא יקח קרקעו ולא קא מיפייס ולקח ממנו הקרקע בחובו אם כן מי שלקחה מהעכו"ם מצילו מן הפסד הקרקע ונותן לו מה שפרע בשבילו והך ברייתא דהבא מחמת חוב ומחמת אנפרות יתבאר בסמוך פירושה לפי דעת הרא"ש:

בא העכו"ם בעקיפים וכו' ברייתא הנזכרת הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בה משום סקריקין פי' רש"י אין בו משום סקריקון אם שהה בידו י"ב חדש לתת רביע לבעלים אלא מחזיר לו הקרקע בחנם כו' ואע"ג דרש"י ס"ל דלאו דוקא בבא בעקיפין דהיינו בא באנפרות אלא ה"ה בבא מחמת חוב משום דכיון דלא היה שם אונס מיתה לא גמר ומקני ואין מכירת העכו"ם מכירה כלל רבינו לא הביא בשם רש"י דין הבא מחמת חוב לפי שקודם זה הביא דעת הרמב"ם דהבא מחמת חוב אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח אם העכו"ם טוען אמת ושהרא"ש כתב שמוציאו מיד הלוקח אלא דנותן לו מה שפרע בשבילו א"כ נדחו דברי רש"י במה שכתב בבא מחמת חוב שמחזיר לו בחנם דהא להרמב"ם והרא"ש אין מחזיר לו בחנם. אבל בבא העכו"ם עליו בעקיפין ס"ל לרבינו דיש פנים לומר דמחזיר לו בחנם כפרש"י אלא דרבינו גרשם כתב דמשלם לו מה שההנהו ושגם ר"י הסכים לפסוק רבינו גרשם כדכתב הרא"ש פ' הכונס: ומ"ש ואם יש שופטים בארץ וכו' שם א"ר יוסף אין דין אנפרות בבבל מ"ט כיון דאיכא בי דוור ולא אזיל קביל אימר אחולי אחיל. ומ"ש ולזה הסכים הרא"ש פי' הסכים לדעת ר"ג דלא כרש"י וכדכתב בפרק הכונס במסקנתו דר"י הסכים לפסק דר"ג. ואיכא לתמוה דהו"ל לרבינו לכתוב הסכמת הרא"ש מקמי שכתב הך דאם יש שופטים בארץ וכו' דהוא תלמוד ערוך ונראה דרבינו ס"ל דלפרש"י דהבא מחמת אנפרות צריך הלוקח להחזיר הקרקע לבעלים בחנם א"נ אפשר לומר דהך דאין דין אנפרות בבבל משום דאיכא בי דוור היינו לומר דאין זה נוהג שם להחזיר הקרקע בחנם דמדלא אזיל קביל אימור אחולי מחיל לענין זה דהקונה ממנו צריך ליתן לו מה שפרע בשבילו דהיינו דשמין כמה הוא רוצה ליתן לעכו"ם וכו'. אבל צריך להחזיר לו הקרקע לבעלים אבל לר"ג דהבא מחמת אנפרות אין צריך להחזיר בחנם אלא שמין כמה הוא רוצה ליתן לעכו"ם וכו' וא"כ היכא דאיכא בי דוור ודאי נתייאש וישאר ביד הלוקח ולא יתן לבעלים כלום וכיון דלר"ג דוקא הוה כך פי' והא דאם יש שופטים בארץ וכו' לא יתן הלוקח לבעלים כלום לכך כתב רבינו ולזה הסכים א"א הרא"ש בתר הך דאם יש שופטים בארץ דלא יתן הלוקח לבעלים כלום דלהרא"ש דהסכים לר"ג הוה כך פי' לאפוקי לרש"י הוה פי' דיתן לבעלים כמה היה רוצה ליתן לעכו"ם וכו':

(א) עיין בהר"ן פ' הנזקין דף תקע"ט ע"ב כ' ריב"ש סי' ר"צ דכל דינים אלו דסקריקון היינו דוקא שאנסוהו לישראל עד שנתן להם הקרקע אבל עכו"ם אנס הורג נפשות או שאר אונסים לקחו קרקע של ישראל באונס קרקע אינה נגזלת אפילו שהתה בידיהם הרבה הקונה מהם צריך להחזיר בחנם מיהו אם הוצרך הבעל הבית להוציא הוצאות הרבה על זו צריך ליתן לקונה מה שנהנה וע"ש שהאריך בזו וכתב שכן הסכימו הרמ"ה והרשב"א וכ"כ מהרא"י בפסקיו סימן ס"ט על דין ספרים שהובאו מעיר שהיתה בה גזירה על שונאי ישראל ודן כן וע"ש: כתב המרדכי פרק הניזקין ע"ג מעשה ביהודים שדחקו חביריהם בתפיסה לתת להם ממון ופסק מהר"מ כיון דאנוסים היו אפילו תלאוהו ויהיב לא הוי מתנה ולא דמי לסיקריקון דהתם ירא לנפשו שלא יהרגוהו אבל הכא לא שייך דידוע דישראלים יראים משפיכות דמים וגם יראת השרים עליהם ועביד אינש דגזים ולא עביד וע"ש שהאריך בזה:

(ב) וכתב בתשובת ריב"ש סימן ר"ץ דדוקא בישראל אבל עכו"ם שאינו אנס לקחה מהעכו"ם אנס ואח"כ לקחה הישראל מהעכו"ם השני הוי דינו כאילו קנה מהעכו"ם עצמו וע"ש

(ג) ועוד כתב הרמב"ם פ"י מה' גזילה וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיכול לכוף העכו"ם שמכר לדין ולא תבעו הבעלים את העכו"ם אינן יכולין להוציא מיד הלוקח מן העכו"ם אע"פ שאינו מודה לעכו"ם ואין שם עדים שטוען אמת שהרי אומר הלוקח לבעלים אם גזלן הוא למה לא תבעתם אותו בדיניהם עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם שמיירי שלקחו העכו"ם בחזקה ואפ"ה מאחר שמודה לדבריו שחייב לעכו"ם או שלא קיבל עליו במשפט אין מוציאין מיד הבעלים והוא כמ"ש הריב"ש סר"צ הא דאם משפט בעיר לא יוכל לטעון שהעכו"ם אנסו היינו דוקא כשהישראל נתנו לו אבל אם העכו"ם לקחה באונס אפי' לקחה בחובו לא אבד זכותו משום שתיקתו וצריך להחזיר לבעלים ואינו נותן לו אלא כפי מה שההנהו וע"ש ובכתבו של מהרא"י סי' ס"ט:

(ד) ובמרדכי פ' הגוזל ע"א ד' נ' הביא דברי הרמב"ם בלא מחלוקת ש"מ דס"ל כוותיה:

(ה) וכ"כ המרדכי פרק הכונס ד' מ"ו ע"א בתשו' ר"י כה"ג וכתב דוקא קרקע דלא מייאש מינה אבל מטלטלים דמייאש מינה א"צ לחזור לבעליו ומיהו ספרים לא שייך בהו יאוש דהעכו"ם לא יוכל למכרן רק לישראל וע"ש שהאריך בזו בדין מבריח ארי מנכסי חבירו וכ"ה בהגהות מרדכי דב"מ דף קמ"ז ע"א דאין יאוש בספרים וחייב להחזירן לבעליהן בדמיהן ובמרדכי פרק הגוזל קמא ד' נ' ע"א כתב ראבי"ה דבספרים צריך להחזיר לו דמיהן אפילו לדעת רש"י וע"ש וע"ל סימן שס"ח קצת מדינים אלו גם בסימן שס"ט גם לעיל סימן קכ"ח כתב ב"י סי' ק"ג עכו"ם שמשכן ראובן קרקע אצלו וקבו לו זמן לפדותו ולא פדאו והלך ומכרה לאחר אי מכרה בשויו ממכרו קיים דהא בדין מכרה שכיון שלא פדאה בזמן שקבע לו יש רשות בידו למוכרה אבל אם מכרה בפחות משויה אפילו כ"ש חוזר כדין שליח שטעה עכ"ל וע"ל סימן שע"א מדינים אלו:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רלז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

המחזר אחר דבר לקנותו בין קרקע בין מטלטלי ובא אחר וקנאו נקרא רשע וכתב ר"ת ז"ל דהוא הדין נמי בשכירות אם רצה לשכור קרקע או מטלטלין או להשכיר עצמו ובא אחר וקדמו נקרא רשע אבל אם בא לזכות בהפקר או לקבל מתנה מאחד ובא אחר וקדמו אינו נקרא רשע שאינו דבר המצוי לו במקום אחר:

המחזר אחר דבר לקנותו בין קרקע בין מטלטלי ובא אחר וקנאו נקרא רשע וכתב ר"ת דה"ה בשכירות וכו' רפ"ג דקדושין (נט.) אמרינן עני המהפך בחררה ובא חבירו ונטלה ממנו נקרא רשע ופרש"י עני המהפך בחררה. מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו ב"ה וכתבו התוספות והרא"ש וקשה לרבינו תם מהא דתנן במס' פאה ומייתי בפ"ק דב"מ גבי פאה נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירין אותה ממנו משמע דאותו שנטלה לא מקרי רשע ונראה לר"ת ז"ל דבהפקר ומציאה לא נקרא רשע לפי שאינם מצויים בכל מקום וכל הזריז לקדום ולזכות בה מותר ודוקא במכר או שכירות שיכול למצוא לקנות או להשתכר במקום אחר כי הך עובדא דרב גידל והיינו נמי עני המהפך בחררה שממציא עצמו אצל ב"ה לעובדו כדי שיתן לו לפעמים חררה כי זה יכול למצוא גם הוא והר"ן כתב שהרמב"ן סובר כדברי רש"י שאפי' במציאה נקרא רשע וזו ששנינו לענין פאה מעבירין אותה ממנו היינו טעמא שלא הוא בלבד מחזר אחריה שהרי כל העניים מהפכים כמותו אחר הפאות ומכל מקום עשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע לפי שהעשיר מצוי לו לחם בביתו ליקח משכניו ואע"ג דהאי עובדא דרב גידל מוכח דבעשיר הבא ליקח שייך נמי עני המהפך בחררה ה"מ במקח קרקעות לפי שאין הקרקעות מצויים ליקח עכ"ל ורבינו סתם דבריו כדעת ר"ת ז"ל: ומ"ש בין קרקע בין מטלטלי דין הקרקע מבואר שם בעובדא דרב גידל ודין הטלטל הוא נלמד מלשון עני המהפך בחררה דחררה מידי דטלטל הוא כתבו התוספות שם על דברי רבינו תם מכאן נראה למהר"י שאסור למלמד להשכיר עצמו לב"ה שיש לו מלמד אחר כל זמן שהמלמד בביתו שמאחר שהוא שכור שם ילך המלמד במקום אחר להשתכר שם אם לא שיאמר בעל הבית דאין רצונו לעכב המלמד שלו אבל אם שכר ב"ה מלמד אחר יכול ב"ה אחר לשכור אותו מלמד עצמו ואינו יכול לומר לו הב"ה לך ושכור מלמד אחר דנימא ליה אין רצוני אלא לזה שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה ממלמד אחר עד כאן לשונו כתב המרדכי פרק חזקת בשם הר"מ שאם ישראל מחזר לקנות וקדם ישראל אחר וקנה אינו נקרא רשע ולא שייך עני המהפך בחררה אלא א"כ שהישראל ראשון גמר פיסוק הדמים עם העכו"ם ולא היו חסרים רק כתיבת השטר ולהעלות בערכאות שלהם ולברר המקח וכי האי גוונא אם קדם שמעון והלך לקנותו נקרא רשע אבל אם לא גמר ראובן עם העכו"ם ודוחק אותו שמא יוזיל לו העכו"ם וקדם שמעון וקנאו לא מיקרי עני המהפך בחררה ובלוקח מישראל נמי לא מיקרי מהפך בחררה אלא היכא דגמרו הפיסוק כבר הלוקח והמוכר ונתרצו זה לזה ולא היו חסרים רק הקנין והלך זה וקנאה או באותם דמים או הוסיף דמים אז נקרא רשע אבל אם המוכר אינו רוצה למכרה בכך והלך אחר וקנאה לאו רשע הוא : כתב המרדכי פ' קמא דמציעא על דברי רבינו תם וכ"כ רבינו מאיר ראובן שהיה מהפך בקרקע של עכו"ם על המצר של שמעון וקדם שמעון וקנה דלא מיקרי רשע דהוי כמו מציאה דלאו כל שעתא איתרמי ליה לקנות קרקע על המצר שלו:

המחזר אחר דבר לקנותו רפ"ג דקדושין בעובדא דרב גידל דהוה מהפך בההיא ארעא פי' מחזר עליה לקנותה אמרי' עלה עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע ופרש"י עני המהפך בחררה מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעה"ב נקרא רשע שיורד לחיי חברו עכ"ל נראה דהוקשה לו למה נקט עני ותו דלמה נקרא רשע ופירש דנקט עני לאורויי דאפילו בהפקר או מתנה נמי נקרא רשע והא דנקרא רשע לפי שיורד לחיי חברו ובפ"ק דקדושין (דף כ"ח) תניא הקורא לחברו רשע יורד עמו לחייו ופירש רש"י מותר לשנאותו אף למעט פרנסתו ולירד לאומנותו וא"כ בדין הוא שהיורד לחיי חבירו נקרא רשע כשם כשקורא לחברו רשע יורד עמו לחייו. אבל התוס' בשם ר"ת הקשו על פירש"י מהא דתנן פ"ק דמציעא ראה את המציאה נפל לו עליה או שפירש טליתו עליה ובא אחר ונטלה ה"ה שלו עכ"ל והא לאו קושיא היא דהתם דינא תנן דה"ה שלו ואה"נ דלאו שפיר עבד דהו"ל עני המהפך בחררה ונקרא רשע אבל הקשו עוד מדתנן גבי פאה מי שליקט מקצת פאה ופירש טליתו עליה מעבירים אותה הימנו משמע דמתיר לכתחלה להעבירה ממנה ואמאי עני המהפך בחררה הוא וקושיא זו בלבד הביאה הרא"ש ולכך פי' ר"ת דבהפקר ומציאה לא מקרי רשע לפי שאינן מצויין בכל מקום וכל הזריז לקדם ולזכות בה מותר ודוקא במכר או שכירות שיוכל למצוא לקנות או להשתכר במקום אחר כי הך עובדא דרב גידל והיינו נמי עני המהפך בחררה שממציא עצמו אצל בעה"ב לעבדו כדי שיתן לפעמים חררה כי זה יכול למצוא גם הוא במקום אחר ורבינו לפי שראה שהתוספות והרא"ש דחאוה לפרש"י לפיכך כתב בסתם כפי' ר"ת מיהו נלפע"ד דקושיא זו דפאה לאו קושיא היא דכיון דדין עני המהפך בחררה תקנות חכמים היא ולאו מדינא מש"ה גבי פאה דזכתה תורה לכל העניים לא תקנו דבר והניחו אותן על דין תורה והר"ן לשם כתב ע"ש הרמב"ן שסובר כפרש"י ע"ש ומביאו ב"י ומחלק דבמציאה לא נקרא רשע אלא דוקא בעני המהפך בחררה אבל בעשיר המהפך במציאה ובא אחר ונטלו לא נקרא רשע. ולפי זה ניחא נמי הך דפ"ק דמציעא דמיירי בעשיר או בינוני דלאו עני דנפל על המציאה או שפרש טליתו עליה ובא אחר ונטלה ה"ה שלו ולא נקרא רשע עוד מחלק דבקרקעות אפילו בעשיר הבא ליקח שייך נמי עני המהפך בחררה לפי שאין הקרקעות מצויים ליקח:

(א) דאל"כ מפסידין למוכר שאם יבא ראובן לקנות קרקע שוב לא יהיה אחר רשאי לקנותה וידחוק ראובן המוכר במה שירצה ומצינו דחשו רבנן טובא לתקנת המוכרין אפילו אם הוא עכו"ם וע"ל סי' קנ"ו אי אחר יכול ליקח מערופיא עכו"ם מחבירו ישראל כתב מהר"ם פד"ו סימן מ"א דהוה חרם ר"ג שלא להשיג גבול חבירו בשכירות בתים מעכו"ם וה"ה במקום שנהגו לשכור מהעכו"ם ההלואה וע"ש ועיין במהרי"ק סוף שורש ב' מדין עני המהפך בחררה כתב מהר"ד כהן בתשובות בית ל"א דאם מחזיר אחר דבר אחד לקנות ובא אחר וקנאו יותר בזול שאינו מוצא במקום אחר לקנות כך הוי במציאה וכ"מ במרדכי פרק האומר ע"א ודוקא קודם שהגיע ליד ישראל אבל משהגיע לידו זכה והמוציא ממנו הוי כמו גזלן עכ"ל:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רלח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

כותבין שטר למוכר שמכר דהו לפלוני אע"פ שאין אותו פלוני לפנינו וכגון שמכירם דאם לא כן איכא למיחש שמצוה לכתוב על אחר שמכר שדהו לפלוני אבל אם בא אחד לפנינו ובקש שיכתבו לו שטר שקנה שדה מפלוני אין כותבין לו אלא מדעת פלוני:

וכתב הרמב"ן האי מילתא דפשיטא היא אלא מיירי שקנו מן המוכר שהקנה לפלוני שלא בפני הלוקח ובא הלוקח שיכתבו לו השטר אין כותבין לו דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא בפניו והלוקח נותן שכר הסופר אפי' שהשדה רעה והמוכר מכרה מפני רעתה:

ואף למוכר אין כותבין בלא לוקח אלא בשטרי אקנייתא שמיד לקח לו בקנין להקנות לו השדה דאי לאו הכי איכא למיחש שמא כתב ליתנו לו בניסן ולא נתנו לו עד תשרי ואזל וזבנה לאחריני ביני וביני ואזיל האי ומפיק לשטרא שזמנו בניסן וטרף שלא כדין מאידך דזבנה בתר ניסן וזהו לדעת רב אלפס אבל ר"י פסק דעדיו בחותמיו זכין לו הילכך אפי' בלא קנין כותבין לו שטר שאף אם כתבו ליתן לו בניסן ולא נתנו עד תשרי זכה למפרע בניסן ושפיר טריף מהאי דזבנה בתר ניסן:

וכתב ה"ר יוסף הלוי הא דכותבין שטר למוכר היינו שמעידין על עצמו שכבר קיבל הדמים מיד הלוקח שאין כאן חובה על הלוקח שיהא צריך להיות מדעתו אבל אם לא העידו על עצמו שקבל הדמים אין כותבים אלא מדעת הלוקח דשמא אינו רוצה לקבל אותה לקיחה:

הילכך אם טעו עדים וכתבו שטר מכירה למוכר בלי קבול דמים כשיתבענו לדין ליתן הדמים צריך להביא ראיה שמכירה זו היתה מדעתו והרמ"ה כתב עוד שאפי' העיד על עצמו שקבל המעות אם משמע מתוך השטר שהמקח הוא מדעת שניהם אין כותבין שהם מעידין שהלוקח חפץ במקח ופעמים לא ניחא ליה ללוקח בהכי דליפוק עליה קלא דאית ליה מאי דלית ליה דילמא גרים ליה האי קלא הפסד מאנפא אחרינא והרמב"ן כתב שכותבין אפי' לא העיד המוכר על עצמו שקבל המעות שכתיבת השטר אין מחייב הלוקח ליתן מעות שלא מדעתו דכיון שכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו פשיטא שיכול לומר שלא מדעתו נכתב השטר:

ומסתברא שאם העיד על עצמו שקבל הכסף מן הלוקח וקנה בכסף או בחזקה או בחליפין כותבין אפילו בלא שטרי הקנאה שאין שטר זה אלא לראיה שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ולקנוניא ליכא למיחש שהרי נכסים שלו הם ומה שירצה יעשה בהם מהיום ואילך והיינו שטרי הודאה ולא שייך בהו קנין כלל ע"כ: ואם לאחר שהקנה הקרקע ללוקח מיחה שלא לכתוב השטר דבר זה מובאר לקמן בסימן רמ"ג:

כותבין שטר למוכר שמכר שדה לפלוני אף ע"פ שאין אותו פלוני לפנינו וכולי משנה פרק גט פשוט (קסז) כותבין שטר למוכר אף ע"פ שאין לוקח עמו ואין כותבין שטר ללוקח עד שיהא המוכר עמו: ומ"ש וכגון שמכירם וכולי נלמד מדתנן התם בסמוך כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן ומפרש בגמ' שיכיר שם האיש ושם האשה בגט וכן בשבר:

וכתב הרמב"ן כך צריך להגיה ולא ככתוב בספרים הרמב"ם במ"ם אלא הרמב"ן בנו"ן גרסינן וזה לשונו שם הא דקתני אין כותבין ללוקח ולמלוה כשבאו הם לבדם לכתוב ושלא לצורך נשנית שאם נכתוב להם עדות שקר הוא אלא אגב רישא קתני לה ויש לפרש דארישא קאי לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני הלוקח ובא מוכר לכתוב כותבין לו בא לוקח לכתוב אין כותבין לו דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה בשלא בפניו אי נמי אפשיטי זייר ולא ניחא ליה דנמסר שטרא עד דשקיל דמיה ומיהו זכה זה במקחו מחמת הקנין לדעת ר"ש בפ"ק דמציעא עכ"ל: ומ"ש והלוקח נותן שכר הסופר אפי' שהשדה רעה וכו' שם משנה וגמרא:

ואף למוכר אין כותבין בלא לוקח אלא בשטרי אקנייתא וכו' בפ"ק דמציעא (יב:) אמרי' אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ניחוש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין אמר רב אסי בשטרי הקנאה דהא שעביד נפשיה אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו שטרי דלאו הקנאה ופסק הרי"ף דלית הלכתא כאביי והרא"ש כתב שהתוס' פסקו הלכה כמותו ונראה מדבריו שכך הוא דעתו: (ב"ה) וז"ל ה"ה בר"פ ב"ד מתוך דברי רבינו נראה ששטר מכירה אפילו בלא קנין כותבים למוכר בלא לוקח דלא בעינן קנין אלא בחוב אבל רש"י והרמב"ם והרשב"א ומפרשים אחרים פירשו דאף בשטר סבר בעינן קנין דאי לא הו"ל מוקדם ופסול ובאמת אין טעם ברור לחלק בין מכר להלואה בדין זה וצריך עיון עכ"ל:

וכתב ה"ר יוסף הלוי הא דכותבין שטר למוכר היינו שמעידין על עצמו שכבר קיבל הדמים מיד הלוקח וכו':

והרמ"ה כתב עוד שאפי' העיד על עצמו שקבל המעות וכו': והרמב"ן כתב שכותבין אפילו לא העיד המוכר על עצמו שקבל המעות וכו' עד ולא שייך בהו קנין כלל בפ' גט פשוט כתב כן ובספרים כתוב הרמב"ם במ"ם וט"ס הוא: [%א] כתב הרשב"א שאלת ראובן מכר שדהו לשמעון וקנו ממנו עדים וכתבו עדותם בספר הזכרונות ולא כתבו שם סך דמי המכירה ולאחר זמן תבע שמעון מהעדים שיכתבו לו שטר המכר ואין עדים זכורים עכשיו סך הדמים כיצד יעשו תשובה אם העדים זכורים שקנו מידו כותבין את השטר אפי' לאחר כמה ימים ואם ירצו יכתבו סתם שקנו ממנו שמכר לו השדה ואם ירצה יכתבו בסוף השטר ולפי שלא כתבנוהו בזמנו שכחנו סך הדמים ולפיכך לא כתבנוהו שהזכרת הממון אינו מעכב: [%ב] וכ' ע שם ואם המוכר טוען לא נתן לו עדיין דמי המקח ולוקח אומר נתתי הלוקח נאמן שדמי המקח חזרו כמלוה על פה וכדאמרינן בפ' מי שמת הרי שהיה אוכל את השדה בחזקת שהיא שלו וקרא עליו ערעור וכו' ואם לאו הלך אחר שטר כלומר יתקיים השטר בחותמיו ואין הלוקח צריך ראיה אחרת וה"נ מוכח בפ"ק דבתרא (ו.) גבי סמך לו כותל אחר בחזקת שלא נתן ה"ד אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמנו אמאי בחזקת שלא נתן כלומר כיון דסמך לו כותל אחר גילה דעתו דניחא ליה במה שהגביה חבירו ומיד קנתה לו חצירו וחזרו דמי חלקו בכותל מלוה ע"פ עכ"ל ועיין בתשובות דפוס סי' אלף וקל"ו בתשובות להרמב"ן סי' ד': [%ג] וכתב עוד מה שאמרת להודיעך דעתי בענין מה שכתוב בירושלמי ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנה ליהודה בא שמעון וטרפה מיהודה יהודה לא אזיל גבי לוי דהיא מתנה לוי אזיל גבי ראובן דהיא מכירה א"ל ולאו מתנה יהבתה יכול דהוא מימר ליה בעיא הוינא מיתן כמה וישלם לי טיבו ונסתפקת אם אח"כ יכול יהודה לתבוע מלוי מה ששלם לו ראובן כך דעתי נוטה שאין יהודה חוזר אצל לוי לעולם שהוא מתנה ואין אחריות למתנה ואין יהודה זוכה בשעבוד האחריות שיש ללוי על ראובן שאלו ענינים מוחלקים הם ואין האחריות נגרר אחר גוף השדה ואם השדה קנה אחריות השעבוד לא קנה ואפילו במכר אלא א"כ בא עליו מצד האחריות שיש לו על לוי ומדרבי נתן וע"כ הנהגתי אני בכל נותני קרקע מתנה ואפילו במוכרים לכתוב בשטר המתנה והמכר אגב קרקע זו אני נותן לפלוני לוקח זה או מקבל מתנה זו כל שטרי אונות שיש לי על קרקע זו ויזכה בהם ובכל שעבודן כדי שיוכל לטרוף לוקח או מקבל מתנה זו האחריות כדי שיהיה יכול לטרוף ממנו מי שמכרו או נתנו לו עכ"ל. והיא בתשובו' להרמב"ן סימן צ"ו. דין אחד משטרי קרקעות עיין בסוף סי' נ"ד. כתב המרדכי בס"פ המוכר פירות מאן דאתא קמי סהדי ואמר להו בית יש לי במקום פלוני כתבו שאני נותנו לפלוני פשיטא דלית להו לסהדי למידק דאי קושטא קאמר הא אינהו לא מסהדי אלא על המתנה שהוא נותן והכי קא מסהדי בית פלוני שאמרנו שהוא שלו נתן לפלוני :

כותבין שטר למוכר וכו' משנה ס"פ גט פשוט ומ"ש וכגון שמכירם וכו' דמשמע שצריך להכיר גם את הלוקח וכ"כ הרמב"ם בר"פ כ"ד ממלוה וכתב הטעם דשמא יבואו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהן בשמות אחרים ויודו זה עכ"ל ומשמע דדוקא בבאו שניהם לפניהם חיישינן לקנוניא דהשתא העדים מחייבים לפלוני לקנות קרקע זו בכך וכך ושמא אין חפץ כלל לקנותה או יודה לזה בדמים יקרים אבל כשבא המוכר לבדו כותבין אעפ"י שאין מכירין את הלוקח דהא העדים לא יכתבו רק שבא פלוני לפניהם והקנה לפלוני השדה ואם לא יחפוץ לקנותה הרשות בידו ואפשר כיון דבמוכר צריך שיכירוהו בין כשבא עם הלוקח ובין כשבא בלבדו לכך לא כתב רבינו בפי' אלא דאל"כ איכא למיחש שמצווה על אחר לכתוב שמכר שדהו לפלוני דאין טעם זה מפורש אלא שצריך להכיר את המוכר לעולם אבל שצריך שיכיר את הלוקח לא כתב הטעם בפירוש אלא ברמז בלשון שמצווה על אחר לכתוב שמכר שדהו לפלוני כלומר מחייבים לפ' לקנות ואותו פלוני איננו חפץ לקנותה כלל ואין זה אלא כשבאו שניהם לפנינו ודו"ק וע"ל בסימן ל"ט סעיף ח' וי"ו ובסימן מ"ט סעיף ב' ובמ"ש לשם בס"ד:

וכתב הרמב"ן האי מלתא דפשיטא הוא וכו' מה שקשה על דברי רבינו שהביא דברי הרמב"ן ע"ל סימן ל"ט ס"ד והא דקשה להרמב"ן האי מילתא דפשיטא וכו' לפי מ"ש ה' המגיד בפכ"ג ממלוה יש ליישב בע"א דאתא לאשמועינן דאפילו יאמר הלוקח יהא השטר בידכם וכשיבא המוכר ויאמר לכם כי כן הוא האמת קנו מידו ותתנוהו לי ואם לאו תקרעוהו אע"פ כן אין כותבין דבשעת כתיבה הוא שקר ויש לחוש אולי מערים הוא: והלוקח נותן שכר הסופר שם בגמרא פשיטא ל"צ במוכר שדהו מפני רעתה פרשב"ם מום גדול שבה או רחוקה ממנו וסד"א יתן הוא שכר קמ"ל דלא דהנאה דידיה הוא וכדכתיב הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל וכדאמר אינשי זבנת קנית זבין אוביד עכ"ל:

ואף למוכר אין כותבין וכו" עיין בדברי הרב המגיד ר"פ כ"ד מהלכות מכירה מ"ש בזה מחלוקת הגדולים אי כותבין שטר למוכר בלא לוקח בלא קנין וע"ל סוף סימן ל"ט כתבנו דאף לר"י דוקא בסתם אבל בא"ל כתבו וחתמו ותנוהו לידי אם לא בא בידו בזמן הכתוב בו פסול מטעם מוקדם וע"ש:

וכתב הר"י הלוי וכו' כבר התבאר דבריו בסימן ל"ט והתיישב מה שקשה ע"ש בסעיף י"ט:

והרמ"ה כתב עוד שאפילו העיד על עצמו וכו' איכא למידק למה לא כתב הרמ"ה דין זה גבי לוה ומלוה ואם כתבו גם לשם למה לא הביאו רבינו בשמו בסי' ל"ט אבל מה שלא הביא דברי הר"י הלוי לעיל סימן ל"ט לא קשיא דכבר גילה רבינו דעתו לשם שאינו נראה שבכתיבת השטר יתחייב להלוות לו בע"כ עכ"ל בסעיף י"ט אלמא דאפי' ידוע שהתנדב לו להלוות ונכתב השטר מדעתו יכול לחזור בו ואין אנו כופים אותו להלוות לו בע"כ דשמא חושש שירד הלוה מנכסיו תוך הזמן ויפסיד ממונו אם כן לא ס"ל לרבינו כהר"י הלוי בדין לוה ומלוה. אבל בדין לוקח ומוכר ס"ל לרבינו דיש פנים לומר דאם נכתב השטר מדעתו חייב לקבל אותו לקיחה דהרי אין לו הפסד ולכך הביא דבריו כאן ושהרמב"ן נחלק על דבריו אבל אדברי הרמ"ה קשה דגבי לוה ומלוה נמי איכא למימר דלא ניחא ליה למלוה דליפוק עליה קלא וכו' ולמה לא הביא דבריו לעיל בדין הלואה:

(א) אבל בנ"י פ"ג דף רל"ט דהרשב"א והרא"ה חולקין בזו וס"ל דכותבין אפילו שלא בפניו וע"ש ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף רי"א:

(ב) ע"ל סימן ל"ט נתבארו דינים אלו:

(ג) וכ"מ בתשובת הרשב"א סימן תתקס"א:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רלט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפ��שים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

מי שבא ואמר אבד לי שטרי שהיה לי על שדה פלוני שקניתי מפלוני שומעין לו לכתוב אחר וכותבין בו שטרא דנן כתבינן ליה לא למיגבי ביה לא מבני חרי ולא ממשעבדי אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה וכתב ר"י דוקא מזמן ראשון ולא מזמן שני דאיכא למיחש שמא אח"כ חזר ומכרה למוכר ומוציא אח"כ שטר זה השני שזמנו אחר המכירה שמכר שיאמר הדרתי וזבינית ממך:

אע"ג דשטרי חוב המאוחרים כשרים שטרי מכר המאוחרים פסולים שאם מכר לו בניסן וכתב לו זמן מתשרי יש לחוש שמא קודם זמן תשרי יהיו לו מעות למוכר ויחזור ויקנה הקרקע מהלוקח ויעשה לו שטר מאותו זמן ואח"כ יוציא הלוקח שטר שלו שזמנו מתשרי ויאמר הדרית וזבנית ממך אחר שמכרתי לך אלא יכתבו זמן שלקח בקנין: אפי' אם אחרו לכתוב ושהו זמן רב אחר הקנין אם זוכרין זמן הקנין יכולים לכתוב מאותו הזמן ואם אינן זוכרין יכתבו זמן הכתיבה:

מי שבא ואמר אבד לי שטרי שהיה לי על שדה פלוני וכולי בפרק גט פשוט (קסח:) תנו רבנן הרי שבא ואמר אבד שטר חובי אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבים לו את השטר בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו ופי' רש"י בשטרי הלואה. אפי' באו לכתוב חוץ מן האחריות שבו אין כותבין דאתי למיטרף ביה מבני חרי ושמא לא אבד הראשון א"כ דילמא חזר ומצאו וטריף והדר טריף אבל בשטרי מקח וממכר אם אמרו עדים כתבנו וחתמנו ונתננו כותבין לו אחר חוץ מן האחריות מאחר שאמת הדבר שזה הקרקע קנוי לו והוא ירא פן ישתקע הדבר ויערערו עליו שלא כדין כותבין לו שטר מקח בלא אחריות כדמפרש לקמיה שטרא דנן דכתבנוהו לא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כי היכי דתיקום ארעא בידא דלוקח ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"ח סי' י"ז וכ"ג ועיין במה שכתבתי בסי' ס"א. כתב הרשב"א בתשובות שטרי מקח וממכר כל שבא ואמר לעדים לכתוב לו שטר מתנה או שטר מכר בלא אחריות כדאיתא בפ' גט פשוט כותבין ואפי' רוצה שיכתבו לו י' שטרות ביחד על שדה כותבין לו כל שהם בענין הנזכר בגמרא שלא יהא בהם חשש אחריות: (ב"ה) וכתב ר"י דוקא מזמן ראשון וכו' כ"כ התוס' שם:

אע"ג דשטרי חוב מאוחרים כשרים שטרי מכר המאוחרים פסולים שאם מכר לו בניסן וכתב לו שטר בתשרי כלומר שאם בשעת המכר היה עומד בניסן וכתב זמן השטר תשרי הבא יש לחוש שמא קודם זמן תשרי יהיו לו המעות למוכר וכו' ודין זה מימרא דרב המנונא בפ' ג"פ (קעא.): ומ"ש אלא יכתבו מזמן שלקח בקנין אפי' אם אחרו לכתוב וכו' גם זה בפרק הנזכר א"ל רבא בר שילת להנהו דכתבי שטרי כי כתביתו שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתבי ואם לא כתבי יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשיקרא וכתב הרא"ש ומוקדם לא הוי דכיון דנכתב השטר עדים מפקי לקלא משעת הקנין דסתם קנין לכתיבה עומד כדאמרינן בפרק חזקת עכ"ל וא"ת והיכי קאמר דאם אינם זוכרים יכתבו זמן הכתיבה הא איכא למיחש שמא בין זמן המכירה וזמן הכתיבה חזר המוכר וקנה הקרקע מהלוקח וכו' וצ"ל דכל כה"ג קלא אית ליה הלכך לא חיישינן: וכתב ה"ה בפכ"ג מהלכות מלוה בשם הרמב"ן שאף שטרות מקח וממכר כשרים כל היכא דמפורש בהם שהם מאוחרים דליכא למיחש למידי ע"כ ואף בעיטור כתוב כן ומסתבר דה"ה בשטרי מקח וממכר אי כתיב ביה איחרנוהו וכתבנוהו כשרים עכ"ל. עיין בתשובות הרשב"א שכתבתי בס"ס רל"ח ובתשובות הרשב"א שכתבתי בס"ס מ"א:

מי שבא ואמר אבד לי שטרי וכו' ברייתא פ' ג"פ כותבין חוץ מן האחריות שבו ומפרש בגמרא דהיינו דכותבין שטרא דנן דלא למיגבא ביה וכו' ומ"ש בשם ר"י שם בתוס' בד"ה אבל בשטרי מקח וממכר (דף קס"ח ע"ב) וא"ת והלא מלשון שטרא דנן דלא למיגבא ביה וכו' משמע שלא נכתב שטר זה אלא מפני שאמר אבד לי שטרי וכו' ולא לפי שחזר ולקחו מהמוכר. וי"ל דהלוקח מצי טעין דחזרתי ולקחתי השדה שלא באחריות ולכך כתבו לי כך ולא מפני שאבד שטרי מיהו נראה אם כתב בשטר שני בפירוש שטרא דנן שנכתוב לו כתבינן ליה משום דא"ל פב"ב אמר לנו אבד שטרי וכו' ודאי כותבים אפילו מזמן שני ועיין בתוס' בסוף דבור הנזכר:

אע"ג דש"ח המאוחרים כשרים וכו' מימרא דרב המנונא בפ' ג"פ (קע"א) ופי' דהמכירה היתה בניסן ובו ביום כתבו הזמן בשטר מתשרי שאחר ניסן:

ומ"ש אלא יכתבו מזמן שלקח בקנין אפילו אם אחרו וכו' פי' ל"מ דאם כותבין השטר בו ביום שנעשה הקנין שלא יכתבו בו הזמן מאוח' לאותו יום בכדי מטעם הך חששא אלא אפילו לא כתבו השטר בו ביום אלא אחרו לכתוב השטר ושהו וכו' אם זוכרין זמן הקנין יכולין לכתוב מאותו הזמן ואם אינן זוכרין יכתבו זמן הכתיבה דחיישינן שמא יקדימו לכתוב בו זמן מקמי שלקח הקנין ויהא שטר מוקדם ופסול וה"א בפ' ג"פ דא"ל רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי כי כתביתו שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתיבו ואי לא כתבו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מתחזי כשיקרא ואע"ג דהשתא איכא למיחש שמא בין זמן המכירה וזמן הכתיבה חזר המוכר וקנה הקרקע מהלוקח וכו' ומה"ט פסלינן שטרי מכר המאוחרים התם ודאי כיון דאפשר לכתוב הזמן שלקח בקנין למה לן לכתבו מאוחר בכדי הלכך פסלי' ליה מהך חששא אבל כאן דא"א לכתוב מזמן שלקחו בקנין כיון שאין זוכרין כותבין בו זמן הכתיבה ואין דנין שא"א מאפשר ובגמרא אמרי לגבי שטרא הלואה ושובר דרבי אבא אמר לספרא כי כתביתו שטרי מאוחרי כתבו הכי שטרא דנן לא בזימניה כתבנוהו אלא אחרנוהו וכתבנוהו ומסיק והאידנא לא עבדינן הכי רבנן תקוני תקינו מאן דעביד עביד מאן דלא עביד איהו הוא דאפסיד אנפשיה ע"ש ותקון זה איכא נמי בשטרי מכר היכא דשהו ואינן זוכרין היום שלקח בקנין והב"י לא כתב כך ולא נראין לי דבריו ע"ש:

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רמ (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

מי שהוציא ב' שטרות על שדה אחת בין של מכר בין של מתנה וזמנו של זה אחר זמנו של זה ביטל אחרון את הראשון והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן שטר השני וכן אם לוה המוכר או הנותן בין זמן שטר הראשון לזמנו של שני בעל חוב גובה ממנו ואם יש שום תוספת בשני לא ביטל שני את הראשון וגובה התוספות מזמן השני ואת העיקר מזמן הראשון ואפי' אם לא כתב לו ואוסיפית לך על מה שמכרתי או שנתתי לך תחילה:

ואם הראשון של מכר והשני של מתנה אם נוכל לתלות שכיון ליפות כחו במתנה משא"כ במכר כגון דינא דבר מצרא שנוהג במכר ואינו נוהג במתנה אז לא נתבטל הראשון ונפקא מינה בשני שאם יבא בעל המיצר לסלקו יראהו שטר המתנה ולא יוכל לסלקו וצריך שלא יראה שטר של מכר כשמראה שטר של המתנה שאם יראה שניהם הראשון קיים והשני בטל כיון שלא נעשה אלא ליפוי כח ואפי' אי לא שייך ביה יפוי כח דדינא דבר מצרא כגון שהלוקח או המוכר עצמן מצרנים רואים אם יש בו שום יפוי כח אחר דשייך במתנה ולא במכר כגון לעניין דרך דקיי"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן לא ביטל אחרון את הראשון ואם לאו ביטל אחרון את הראשון וכ"ש אם הראשון של מתנה והשני של מכר שכיון ליפות כחו שאם יטרפנה בעל חוב ממנו שיחזור עליו משא"כ במתנה ולא נתבטל הראשון וגם בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל שצריך להראות שטר השני לבדו שאם יבא בע"ח ויראה שניהם ביחד אין האחרון כלום שלא כתבו אלא ליפוי כח ולא נתבטל הראשון והרמ"ה ז"ל כתב ודאי כשהראשון של מכר והשני של מתנה ואיתחזיק תרוויהו בבי דינא בהא אמרינן כיון שמוכח שלא כתב השני אלא ליפות כחו אזלינן בתר קמא ובתרא לאו כלום הוא ושייך ביה דינא דבר מצרא אבל אם הראשון מתנה והשני מכר דאמרינן משום יפוי כח דבעל חוב כתביה לא ביטל שני את הראושן ושניהם קיימים דהוה ליה כמאן דאוסיף ליה דיקלא שהרי הוצרך לכתוב השני בשביל אחריות ואי בעי בהאי גבי ואי בעי בהאי גבי ע"כ וטעמא דמסתבר הוא כי כשהראשון במכר לא שייך אחרון במתנה על מה שמכר כבר לפיכך ניכר שלא נעשה אלא ליפוי כח ואם יראה שניהם ביחד אין האחרון כלום אבל כשהראשון של מתנה וכותב אחריות של מכר אין בו נפקותא לזה הקרקע אלא שכותב לו אחריותא על שאר נכסיו והוי כתוספת דקל:

שני שטרות שיוצאים על שדה אחת של מכר או מתנה ואין בהם קנין אלא כתב לכל אחד שדי מכורה לך או נתונה לך וזמנם ביום אחד ואינו ידוע למי נמסר תחילה קיי"ל שודא דדיינא שרואין לפי הענין שאם יראה לדיינין שלאחד אוהב יותר או כיוצא בו ודאי לו מסרו תחילה ויחזיקוהו בקרקע וכתב ר"ח דלא אמרינן שודא דדיינא אלא במקרקעי ובדיין מומחה ור"י כתב דאף במטלטלי נמי אמרינן שודא דדייני ואי שטרי הקנאה נינהו שהקנה בקנין לשניהם ואין העדים לפנינו או שהם לפנינו ואין עדי שטר זה חתומים על שטר זה שלא יוכל להתברר למי הקנה תחלה דיינינן בהו שודא דדייני ואם העדים לפנינו החתומים על זה חתומים על זה דיינינן ע"פ עדותן:

כתב הרמ"ה הני מילי דדיינינן שודא כגון שנתן או מכר לשנים ויצא הממון מרשות המוכר או מרשות הנותן והוא ברשות אחד ממקבלי מתנה או הלקוחות דכיון שהוא לאחד משניהם ואין לאחד מהם זכות או ראיה בו יותר מלחבירו דנוכל לומר נוקי ממונא בחזקת מריה הלכך דיינינן בהו שודא אבל היכא שהקנה ראובן כל נכסיו לשמעון וחזר שמעון בו ביום והקנה כל נכסיו לראובן ואין אנו יודעים מי הוא האחרון שזוכה בכל הנכסים לא דיינינן ביה שודא דלא דיינינן שודא אלא היכא שהספק בין מקבלי המתנות שיאן לאחד מהם יותר זכות בו מלחבירו אבל היכא שהספק בין הנותן למקבל וכל אחד ואחד היה מוחזק בנכסין תחילה מוקמינן לנכסי דכל חד וחד ברשותיה דהיינו חזקתו הראשונה וה"מ במקרקעי אי נמי במטלטלי ולא קיימי ברשותיה דחד מינייהו אבל אי קיימי ברשותיה דחד מינייהו מוקמינן להו בחזקתיה:

מי שהוציא ב' שטרות על שדה א' בין של מכר בין של מתנה וזמנו של זה אחר זמנו של זה ביטל האחרון את הראשון וכו' בפ' נערה שנתפתתה (מד.) א"ר נחמן ב' שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון א"ר פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ליה דיקלא לתוספת כתביה פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דב"מ וכ"ש ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דב"מ הוא דכתב כן אי שניהם במכר שניהם במתנה ביטל שני את הראשון. מ"ט רפרם אמר אימור אודויי אודי ליה רב אחא אמר אימור אחוליה אחליה לשיעבודיה מאי בינייהו איכא בינייהו אורועי סהדי לשלומי פירי ולטסקא. ופירש"י שני שטרות. של שדה אחד של מכר או מתנה וכתבן ראובן ושמעון אחד בניסן ואחד בסיון: ביטל שני את הראשון. ואם כתב לו אחריות וטרפיה ממנו אין גובה אלא מזמן שני דאי מוסיף בה דקל בשטר בתרא לתוספת כתביה ולא לבטולי קמא אלא דאי מזמן שני אתי למיגבי ליקני עיקר ותוספת ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים לא ליקני תוספת: מ"ט ביטל: אודי ליה. בעל השטר שהראשון מזוייף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שרי: אורועי סהדי. החתומים בראשון ולשלומי פירי שאכל לוקח בין זמן ראשון לשני: לרפרם משלם. ולטסקא לפרוע מס הקרקע למלך מזמן ראשון לזמן שני לרפרם על המוכר לפרוע לרב אחא על הלוקח לפרוע. וכתב הרא"ש אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה ולא ביטל השני את הראשון אלא השטר הראשון קיים וקנה הדקל בשטר השני לכאורה משמע דכיון דאיכא למיחש לתוספת כתביה לא ביטל השני את הראשון ושניהם קיימים וקשה מ"ש מהא דאמר רב הונא הוציאה עליו ב' כתובות א' של ק"ק וא' של ש' באת לגבות ק"ק גובה מזמן א' ש' גובה מזמן שני אלמא אע"פ שהוסיף בכתובה שנייה לא אמרינן שתיהן קיימות ותגבה ק"ק מזמן ראשון וק' מזמן שני אלא מדלא כתב לה ואוסיפי' לך מאה אמאתי' אחילה לשיעבודא קמא אם באת לגבות השני וכן הכא לישנא דאי אוסיף בה דיקלא לא משמע דכתב לה ואוסיפית לך אשטר הראשון אלא שטר אחר כתב לו ממש ויש בו דקל יותר מבשטר הראשון וא"כ אמאי שניהם קיימים ומיהו פרש"י גם כאן לתוספת כתביה לא שיהו שניהם קיימים אלא אם ירצה בשטר הראשון יגבה השדה בלא הדקל ואם ירצה שטר השני יגבה גם הדקל וכ"כ רב אלפס בתשובה ולישנא דאי אוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה משמע דבהא מודה רב נחמן דלא ביטל שני את הראשון ושניהם קיימים והר"י ברבי ברוך תירץ דלא דמיין אהדדי דבכתובה שדרך העולם כשמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין ואוסיף לה מדילי' כך וכך והשתא לא עבד הכי אלא כתב לה ב' כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון תוספת כמנהג העול' מוכחא מילתא דלא נתכוון להוסיף על הראשון אלא שאם תרצה לזכות בשניה שתבטל הראשון אבל במכר שאין דרך המוכרים ב' דברים לכתוב בשטר ב' ואוסיפית לך דבר זה על המכר הראשון סתמא דמילתא אנו אומרים שלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוספ' הדקל נכתב והשטר הראשון קיים ויגבה הדקל בשטר השני וכן עיקר עכ"ל. וסתם דברי רבי' כדעת הרא"ש ז"ל. וז"ל הר"ן דאי אוסיף בה דיקלא בשטרא בתרא לתוספת כתבי' ולא לבטולי לקמא אלא דאי מזמן שני אתי למיגבי ליקני נמי ההוא דיקלא ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים לא ליקני דיקלא כך נראה מדברי רש"י ולפי' זה איכא מ"ד דשניהם במתנה דליכא אחריות כמאן דלא כתב ואוסיפי' לך דיקלא אקמא מיבטיל שטרא קמא לגמרי דהא ליכא למימר הכא אי מזמן ראשון גבית ואי מזמן שני גבית ולא ניחא לי בהכי דהכא נמי איכא למימר דכוותה אי ניחא לך דתזכה מזמן ראשון כדי שלא יטרפו מינך מלוים שלי לא תקנה ההוא דיקלא ואי בעית למקניי' לא תזכה בגוף הקרקע עד זמן שני ונפקא מיניה דב"ח קודם גובה ממנו ומיהו כי איכא למימר הכי ה"מ היכא שלא זכה עדיין בשטר ראשון והוא שיזכהו בשניהם בבת אחת הא לאו הכי כיון שכבר זכה בגוף הקרקע בשטר ראשון א"א שיבוא ב"ח מאוחר ויטרוף ממנו שאין גוף הקרקע יוצא מרשותו במחילה ובתנאי דברים בעלמא הילכך בכה"ג מודינא דביטל השני את הראשון אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"ה מהלכות זכייה היו ב' שטרות במכר אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא מפני התוספת משמע דס"ל ז"ל דלא אמרינן אי מזמן ראשון גבית אי מזמן שני גבית אלא דוקא בשטרי חוב אבל בשטרי מכר כל שבא לגבות מחמת האחריות גובה עיקר מזמן ראשון ותוספות מזמן שני עכ"ל. וגם הרב המגיד כתב על דברי הרמב"ם פי' ואם הוא שטר מכר ובא לגבות מחמת האחריות גובה העיקר מזמן ראשון ותוספת מזמן שני כן כתבו רוב המפרשים עכ"ל: ומ"ש רבינו וצריך שלא יראה שטר של מכר כשמראה שטר המתנה וכו' כן כתבו שם התוספות והרא"ש ז"ל וז"ל הר"ן וה"מ בשלא נודע שכתב לו שטר א' של מכר דאילו נודע ודאי לא מהני ולא מידי ואית בה משום דינא דבר מצרא דלא גרע ממתנה באחריות דאית בה משום דינא דבר מצרא ואע"פ שהגאון רב נטרונאי כתב שאף על פי שנודע שטר המכר ליה בה משום דינא דבר מצרא כיון שכתב לו שטר מתנה לא נתחוורו דבריו והרשב"א כ' דשמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה באחריות שאני לפי ששטר זה בעצמו נדון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה מוחלט לכך כתב לו אם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מחמת מתנה זו וצ"ע ע"כ ואין זה מספיק עכ"ל ודברים אלו כתב ג"כ הרב המגיד בפ"ה מהלכות זכיה: ומ"ש רבינו ואפילו אי לא שייך ביה יפוי כח דדינא דבר מצרא וכו' רואין אם יש בו שום יפוי כח אחר דשייך במתנה ולא במכר כגון לענין דרך וכו' ג"ז כתבו שם התוס' והרא"ש ז"ל: ומ"ש וגם בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל שצריך להראות שטר השני לבדו וכו' שם כתב כן ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה וכתב עליו וטעמא דמסתבר היא דברים נכונים הם וצריך לתת טעם למה שכתב הרא"ש דגם בזה צריך להראות שטר השני לבדו וכולי: ולענין פלוגתא דרפרם ורב אחא כתב הרא"ש שהרמ"ה פסק כרב אחא והר"ן כתב שכן פסק הרמב"ן אבל הרמב"ם בפרק ה' מהלכות זכיה פסק כרפרם משום דקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת ולא ידעתי למה השמיט רבינו זה : אם כתב לו שדי מכורה לך שדי ��תונה לך עיין בפ"ק דקידושין (כו:) גמרא נכסים שיש להם אחריות כתב הריטב"א שנשאל על יעקב שנתן בק"ג מעכשיו לראובן מקום אחד בב"ה בסימניו ובמצריו ונתן במתנת ש"מ לשמעון שני מקומות שיש לו בב"ה ולא מצר אותם ושני השטרות זמנם יום אחד ושמעון טוען כי המקום שכתב לראובן הוא אחד מהמקומות שכתב לו וראובן טוען מקומות אחרים הוא שנתן לו והשיב כיון שאין המקום ממיצר במתנת שמעון טענת ראובן טענה היא והמקום בחזקתו שאין ספק מוציא מידי ודאי ועל שמעון להביא ראיה שהוא המקום הנתון לו וראיה בעדים ואפילו בעידי השטר עצמו יכולים הם לפרש. ואין בהם משום כיון שהגיד עכ"ל :

שני שטרות שיוצאים על שדה אחד של מכר או של מתנה ואין בהם קנין וכולי ואינו ידוע למי נמסר תחילה קי"ל שודא דדייני וכו' בס"פ מי שהיה נשוי (צד.) איתמר שתי שטרות היוצאים ביום א' רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני וידוע דהלכה כשמואל בדיני ופירש"י ב' שטרות מכר שדה אחד לשני בני אדם ביום אחד. ומה שפירש רבינו בשודא דדייני כן פירש"י והתו' כתבו בפ' הכותב (פה:) בשם ר"ת דשודא דדייני היינו שהדיין יתן למי שירצה: ומ"ש רבינו ואין בהם קנין משום דביש בהם קנין איכא לפלוגי בהו כדמפליג בסמוך: ומ"ש ואינו ידוע למי נמסר תחלה היינו למי נמסר יום א' או יותר קודם חבירו דאילו נמסרו לשניהם יום אחד אפי' ידוע שנמסר לזה בבקר ולזה בערב אין בהם דין קדימה וכדאיתא בפ' הנזכר (שם:) אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסא לרמי בר חמא בצפרא לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסים אתא מר עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסיה אתא רב ששת לקמיה דר"נ א"ל מ"ט עבד מר הכי א"ל ומ"ט עבד מר הכי א"ל דקדים א"ל אטו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא מר מ"ט עבד הכי א"ל שודא דדייני א"ל אנא נמי שודא דדייני א"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא יעוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה ועיין במרדכי סוף פ"ק דמציעא וס"פ מי שהיה נשוי :ומ"ש רבינו וכתב ר"י דלא אמרינן שודא דדייני אלא במקרקעי ובדיין מומחה ט"ס הוא וצריך להגיה ר"ח במקום ר"י כי כן כתבו שם התוס' והרא"ש ז"ל ופי' ר"ח קבלה היא בידינו דשודא דדייני דוקא במקרקעי ודוקא דיין מומחה כרב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבא הוא וא"ל ר"נ אינך דיין לעשות שודא דדייני וכן כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל ק"ז בשם הירושלמי לאי זה שירצו בית דין מחליטין לו ובלבד שיהא ב"ד מומחה:ומ"ש רבינו בשם ר"י דאף במטלטלין אמרינן שודא דדייני שם כתבו התוס' על דברי ר"ח ולי נראה שודא נמי במטלטלי דגבי שליח מייתי לה בפ"ק דגיטין וז"ל הרא"ש על דברי ר"ח ונראה דגבי מטלטלי נמי שייך שודא דדייני כי ההיא (גיטין יד.) וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה וקרי ליה בשמעתין שודא דדייני ונ"ל דר"ת קאמר בשודא דדייני הבא לפני הדיין אבל ההיא דשליש עליו היה מוטל לעשות שודא דדייני עכ"ל:ומ"ש רבי' ואי שטרי הקנאה נינהו שהקנה בקנין לשניהם וכו' דברים פשוטים הם הרי"ף כתב על עובד' דאימיה דרמי בר חמא האי עובד' מתנת בריא הוה בשטר בלחוד בלא קנין כדתנן נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר דאי אית ביה קנין הוה קיימא בידא דמאן דקדם אפי' שעה אחת. וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות זכיה ב' שטרות שזמנן ביום אח' והם כתובים על שדה אחת בין במכר בין במתנה אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לדיינים כל שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו יעמידו בד"א בשטר שאין בו קנין אלא קנה שדה זו בשטר זה שאין אנו יודעים מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחלה אבל אם היה בכל שטר מהם קנין כל שקדם לו הקנין זכה וישאלו העדים וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה קנה הראשון עכ"ל וכתב ה"ה אם דרך אנשי העיר לכתוב שעות כל הקודם זכה פי' וכשנכתבו בשטרות אלו שעות ואע"פ שאין אנו יודעים למי מסר ראשון תלינן שהמוקדם נמסר לו קודם והרי קדימת השעות במקום שנהגו לכתוב כקדימת הימים בכל מקום ואם אין דרכן לכתוב שעות וכו' אע"פ שידענו איזה מכם נכתב ראשון כיון שלא ידענו שעת המסירה הרי הדבר מסור לב"ד עכ"ל. וכך הם דברי הרא"ש שר' אעובדא דרמי בר חמא מתנת בריא בשטר בלא קנין היה ולא נודע למי נמסר תחלה א"ל משום דקדים לכתיבה ומסתמא כיון שנכתב תחלה גם נמסר תחלה. א"ל אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות והואיל ואין ניכר זמן הכתיבה בשטר לא תלינן המסירה בכתיבה עכ"ל. כתב הרשב"א בתשובה על ב' שטרי המתנה לחוד רואה אני שהמתנה שנעשית בט' בתמוז שהיא מתנה גמורה לעשות ממנו כל חפצה מעכשיו בין יושבת תחתיו בין מורדת ובמתנה השנית הכתובה אחרי זאת נאמר בה בהפך כל זה שלא עשה לה מתנה זו אלא לחיזוק התנאי שהתנה עמה שאם תמות בחייו תהיה רשאה לתת נדוניתא לאביה או ליורשיו אלא שהתנה עוד שאם יגרשנה שלא לרצונה תגבה הכל ולפי שטר זה אין לה בנכסים כלום לתת ולמכור מעכשיו עד שיגרשנה שלא מדעתה וגם שטר זה נכתב בט' בתמוז ונחתם מידי עדים אחרים אם ידעתם והיה שטר זה מוקדם ואחר כך קנו העדים ממנו על השטר שכתב ראשון ועל תנאיו היא קנתה הכל מעכשיו שהרי חזר והקנה לה קנין גמור מוחלט מהיום ואפי' אם היה שטר זה מוקדם וחזר וגרע בשטר זה השני מן הדין קנתה היא בשטר הראשון משעה שקנו ממנו דקנין קונה וגומר מיד בין נכתב בין לא נכתב כמ"ש בפ"ק דמציעא ואפי' לא הגיע השטר לידה מעולם וכדברי רש"י וכן עיקר וכיון שכן אפי' נתרצית היא לבטל אותו קנין ראשון ולהעמיד ענינה על זה השני לא נתבטל הקנין הראשון וצריכה היא שתחזור ותתן לו ולכתוב לו שטר מתנה מכל זה שנתן לה וכדאיתא בפ"ק דמציעא גבי שטרי חליטאתא ואדרכתא אלא שאני רואה שהיא מודה בשטר שני זה אלא שטוענת טענות אחרות ונראה מתוך הדברים שהקנין ההוא שעומד את הכל לכבוד בעלמא אתם רגילים לכתוב כן ולא לחלוטין והשטר הוה השני עיקר שמגלה עיקר התנאים ואם כן אינה יכולה ליתן ולא להקנות מכח שטר זה שני עד שתתגרש שלא מדעתה:

כתב הרמ"ה ה"מ דדיינינן שודא כגון שנתן או מכר לשנים ויצא הממון מרשות המוכר או מרשות הנותן וכו' עד סוף הסימן דברי טעם הם:

מי שהוציא ב' שטרות וכו' מימרא דר"נ פרק נערה שנתפתתה ב' שטרות היוצאים בזא"ז ביטל השני את הראשון ומפרש בגמרא דהיינו דוקא בשניהם במכר או שניהם במתנה מ"ט רפרם אמר אימור אודויי אודי ליה בעל השטר שהראשון מזויף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שני רב אמר אימור אחולי אחליה לשיעבודיה מאי בינייהו א"ב אורועי סהדי ולשלומי פירי ולעסקא ופרש"י אורועי סהדי החתומים בראשון לרפרם פסולים לרב אחא כשרים ולשלומי פירי שאכל לוקח בין זמן ראשון לשני לרפרם משלם ולטסקא לפרוע מס למלך מזמן ראשון לזמן שני לרפרם על המוכר לפרוע לרב אחא על הלוקח לפרוע וכתב ב"י דהרא"ש כתב ע"ש הרמ"ה דהלכה כרב אחא וכ"כ הר"ן ע"ש הרמב"ן אבל הרמב"ם פ"ה מה' זכייה פסק כרפרם משום דקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת ולא ידעתי למה השמיט רבינו זה עכ"ל ושגגה יוצאה מתוך הקולמוס דהלא מדכ"ר והמוכר או הנותן נוטל הפירות עד זמן שטר השני בזה הודיע שהלכה כרפרם וכדפסק הרמב"ם ומ"ש רבינו נוטל הפירות לאו דוקא נוטל דמשמע שהן בעין אלא אפילו אכלן הלוקח והמקבל צריכין לשלם וכדקאמר תלמודא לשלומי פירי שאכל הלוקח וכדפי' רש"י להדיא וכ"כ הרמב"ם כל הפירות שאכל וכו'. אלא דאיכא לתמוה למה לא כ"ר גם כן דאתחזקו העדים החתומי' בראשון בפסולים ושהמוכר או הנותן ישלמו המס מזמן הראשון לשני כיון דפסק כרפרם וי"ל דרבינו נמשך אחר הרמב"ם דפסק כרפרם ואפ"ה לא כתב הך דאורועי סהדי נראה שלא היה כתוב בגירסתו וכן נראה ממ"ש הרב המגיד לישנא דתלמודא איכא בינייהו לשלומי פירי ולטסקא ולא הביא הך דאורועי סהדי בהך דלטסקא אע"ג דכתבו הרמב"ם לא כתבו רבינו משום דכל שכן הוא כיון דאפילו פירות שאכל משלם הלוקח והמקבל מזמן ראשון עד זמן שני כ"ש שאין חיוב תשלומי מס אלא על המוכר והנותן שאין חיוב המס אלא בשביל אכילת פירות ותלמודא דקאמר לטסקא אף על גב דשמעינן לה מכלל לשלומי פירי דהא בהא תליא ניחא לה לפרושי כל מאי דנפקא מינה בין רפרם לרב אחא. ועי"ל בהא דלא הביא רבינו הך דאורועי סהדי אליבא דרפרם והוא משום דהתוספות בשם ר"י כתבו דתימא גדול הוא לפסול העדים בענין זה לרפרם כפירוש הקונטרס ונראה ��ר"י דאם יש למקבל מתנה שום שטר אחר שהעדים אלו חתומין בו מרעין ליה לשטרא הואיל והוא הודה שהן פסולין אי נמי לפסול חתימתן קאמר משום דאימור זיופי זייף הואיל והוא מודה שהשטר הוה מזויף עכ"ל וכ"כ הרא"ש אבל הר"ן לא כתב אלא כתירוץ השני של תוספות ומפני הספק בין פרש"י לתוספות והתוספות גופייהו איכא ספק בין שינויא קמא לשינויא בתרא על כן השמיט רבינו דין אורועי סהדי אליבא דרפרם ולא כתבו כלל כי כן דרכו של רבינו להשמיט בכל מה שנסתפק בו כמ"ש כמה פעמים: ומ"ש וכן אם לוה המוכר וכו' כ"כ התוספת והרא"ש לשם ובין לרפרם ובין לרב אחא דינא הכי ולא ידעתי למה לא כתב רבינו עוד מ"ש התוס' והרא"ש דאם קנה המוכר או הנותן שדה אצל שדה זו בין זמן ראשון לשני דלא מצי הלוקח והמקבל לסלקו מטעם שהוא בן המצר כיון דביטל השני את הראשון: ואם יש שום תוספת וכו' שם מימרא דרב פפא וע"פ פי' הרא"ש ודלא כפרש"י והאלפסי בתשובה אלא כפי' הר"ר יצחק ב"ר ברוך וכך הוא דעת הרמב"ם לשם וכתב ה' המגיד שכ"כ רוב המפרשים וב"י הביאם ואם הראשון של מכר והשני של מתנה וכו' שם בגמרא: ומ"ש וצריך שלא יראה וכו' כ"כ התוס' והרא"ש אבל הר"ן וה' המגיד כתבו ע"ש רב נטרונאי גאון וע"ש הרשב"א דאפילו מראה אותו לית לן בה ע"ש ובית יוסף מביאו ומיהו משמע מדבריהם דהעיקר דצריך שלא יראה אותו וכו': (ב) ואפילו אי לא שייך ביה יפוי כח דדינא דבר מצרא וכו' כ"כ התוס' והרא"ש אלא דאינהו כתבו דנ"מ לענין דרך אפילו למ"ד מוכר בעין רעה מוכר נותן בעין יפה נותן ורבינו כתב כגון לענין דרך דקי"ל מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן והא ליתא דהא קי"ל כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר וכמבואר בסימן רי"ד סעיף י"ד וט"ו ויש ליישב דכל מאי דמצינן לפרושי דלא ביטל השני את הראשון ולא נתכוון במתנה אלא ליפוי כח טפי ניחא לן ולפיכך אף על גב דאנן קי"ל דמוכר בעין יפה מוכר מ"מ תלינן דאיהו דנתן במתנה בשטר שני הוה סבירא ליה דקי"ל מוכר בעין רעה מוכר כחכמים דפליגי אר"ע ולכך כתב לו במתנה ליפות כחו דכולי עלמא מודו דנותן בעין יפה נותן והקנה לו גם את הדרך ומשום הכי לא ביטל שני את הראשון: ומ"ש וכל שכן אם הראשון של מתנה וכו' ג"ז שם בגמרא ורבינו כתב דהוי כל שכן משום דהשני של מכר אינו יפוי כח בלחוד אלא הוה לי' כאילו הוסיף לו דקל כדמסיק ע"ש הרמ"ה: ומ"ש בשם הרא"ש דגם בזה צריך שלא יראה וכו' שם כ"כ ומ"ש בשם הרמ"ה וכו' כתב ב"י דברים נכונים הם וצריך לתת טעם למ"ש הרא"ש דגם בזה צריך להראות השטר שני לבדו וכו' עכ"ל ואפשר כיון דגם האחריות אינו אלא ספק באם יבא ב"ח לטרוף ממנו אינו אלא יפוי כח בלבד כמו יפוי כח דדינא דב"מ אם יצטרך לכך ולא דמי להוסיף דקל דהוא ודאי הוספת דררא דממונא:

שני שטרות שיוצאים על שדה א' וכו' ס"פ מי שהיה נשוי אתמר ב' שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר חולקים ושמואל אמר שודא דדייני ופסקו הפוסקים כשמואל בדיני דלא כמ"ש במרדכי דר"ב כתב בשם גאון דכאן הלכה כרב מדקי"ל ממון המוטל בספק חולקין וכו' וע"ש וכתב הרא"ש דבשטר מכר או מתנה על שדה א' מיירי אבל שטרי הודאו' והלואות היוצאים ביום א' חולקין דהתם שעבודא איכא ואינו חל אלא משעה שמוכח מתוך השטר שחל השעבוד דהיינו ממחרת יום שנכתב בו וביום שנכתב השטר אין הוכחה בו מתי התחיל השעבוד בבקר או בערב הלכך חולקין אבל קניית מכר או מתנה כל הקודם בקנין זכה עכ"ל וזש"ר ואין בהם קנין משום דאי הוה בהו קנין כל הקודם בקנין ע"פ בירור עדים זכה כמו שכתוב בסמוך והיינו עובדא דאימיה דרמא בר חמא ומר עוקבא בר חמא דאיתא התם דאמר בה ר"נ שודא דדיינא דלא היה שם אלא כתיבה בשטר במתנת בריא בלא קנין לזה בבקר ולזה בערב ולא נודע למי נמסר השטר תחלה דאי אית בה קנין הוה קיימא בידיה דמאן דקדים קניינו אפילו שעה אחת וכמו שכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לשם: וכתב ר"ח דלא אמרי שודא דדייני אלא במקרקעי כו' פי' אבל במטלטלי לא אמרינן שודא אלא אמרינן ממון המוטל בספק חולקין וכ"כ בערוך ערוך שד. ונראה דטעם דבר זה משום דבמטלטלין איכא למימר אי איתא דלאותו שהוא אוהבו יותר בודאי לו מסר השטר תחלה לא הו"ל לנותן לעשות בכתיבת שטר אלא הו"ל ליתן המטלטלין ביד אוהבו ולהחזיקם ברשותו ולכך מספק חולקים אבל במקרקעי א"א אלא בשטר ואמרינן שפיר שודא:

וכתב הרמ"ה וכו' והוא ברשות אחד ממקבלי מתנה וכו' כלומר השתא כיון שאין המוכר והנותן טוענים כלל שתחזור המתנה לידם אלא אדרבה יצאת המתנה מרשות המוכר או הנותן והוא עומדת ביד א' ממקבלי המתנה לאותו שנמסר השטר בידו תחלה אלא שאין אנו יודעין למי נמסר תחלה הלכך כיון דאין זה מוחזק בה יותר מזה דשניהם שוין שכ"א מתנה בידו ואין שום אחד מהם מוחזק בנכסים אמר בהו שודא וכו': כתב ב"י ומ"ש ואינו ידוע למי נמסר תחלה היינו למי נמסר יום אחד או יותר קודם חברו דאילו נמסרו לשניהם ביום אחד אפילו ידוע שנמסר לזה בבקר ולזה בערב אין בהם דין קדימה וכדאיתא בפ' הנזכר אימיה דרמי בר חמא וכו' עכ"ל. נראה מדבריו שהבין מ"ש למי נמסר תחלה פירושו למי נמסר הכתיבה תחלה כלומר למי כתב תחלה ולכך כתב לפרש דהיינו למי נמסר יום אחד או יותר וכו' דאילו ביום אחד אין בהם דין קדימה בכתיבה דלאו בירושלים יתבינה דכתבינן שעות וכדאמר רב נחמן בהך עובדא דאימיה דרמי בר בר חמא וכו' ושרא ליה מאריה דהדבר פשוט דפירוש אינו יודע למי נמסר תחלה היינו למי נמסר השטר בידו תחלה דאם היה ידוע בעדים היה זוכה בו אותו שנמסר בידו השטר תחלה אפילו נכתב לבסוף ואפילו נמסר לכל א' השטר שלו ביום אחד אותו שידוע בעדים שנמסר לו תחלה זכה בה דדוקא בכתיבה אין חלוק מי קודם בכתיבה אפילו ידוע בעדים שנכתב לו בבקר ולחברו בערב דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אבל במסירת השטר אפילו היה נמסר לזה ולזה ביום אחד אותו שנמסר השטר בידו תחלה זכה בנכסים והכי משמע להדיא מדברי הפוסקים אבל היכא דאיכא קנין אותו שקדם קניינו אפילו שעה אחת זכה בנכסים אפילו ידוע שנמסר השטר לחבירו תחלה דקנין אינו חוזר לאחר שאינן עסוקין באותו ענין:

(א) ולא ידענא למה אמר דהשמיט רבינו דין זה דהא כתב בהדיא כדברי הרמב"ם ז"ל. כתב הר"ן פרק נערה דף תפ"ה ע"א וכ"ש אם כתב לו בראשונה שדה שלם ובאחרונה כתב לו חצי שדה דביטל שני את הראשון וכתב שם המרדכי בשם ר"ת על ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר שעה אמר פעם שני תנו מנה לפלוני והשיב דאין לו אלא מנה אחת כיון דלא אמר תנו עוד מנה אחת וכ"פ רבינו שמואל מבוניבורג עכ"ל וכ"ה בהגהות מרדכי דב"ב דף רס"ב ע"ב. ועיין בתשובת הריב"ש סימן תע"ח מדין שוברים היוצאים על שטר אחד וע"ש:

(ב) אבל ב"י כתב לקמן ס"ס רנ"ג מתשובות הרשב"א דחולק על זה וס"ל דלא אמרינן שמא כיון על מקומות אחרים אלא חזקה הידוע נתן לו וכן ש"מ שנתן אחד בית לא חיישינן שמא יש לו בית במקום אחר אלא נתן לו הידוע מיהו כתב דזכה ראובן במקומות אלו מאחר שנתן לו במתנת בריא ובקנין לא יוכל לחזור בו:

(ג) בשם תשובת מוהר"ם דלא אמרינן שודא אלא בדיין מומחה וגדול הדור ולא אמרינן ג"כ שודא דדיין אלא במקום דאתמר בגמרא ובמקום דלא אתמר המ"מ ע"ה ועיין שם בהגהות דף תק"ן ע"ד שו' דינין הם בתלמוד דאמרינן בהו שודא ועיין במרדכי ריש י' יוחסין וריש שבועת העדות מדין שודא וכתב הר"ן בריש שבועת העדות דיש גורסין שוחדא דדיינא בחי"ת כי מותר ליקח שוחד בענין זה כי הדיין מותר לעשות מה שירצה וכ"כ נ"י פרק חזקת הבתים דקע"ג ע"א ונ"ל דדברי הר"ן ונ"י אינם אלא לפי' התוס' פרק מי שהיה נשוי דפי' שביד הדיין לעשות מה שירצה אבל כפרש"י דפי' שצריכין לראות למי היה אוהב יותר ודאי אסור ליקח שוחד כמו בדין אחר כנ"ל. מיהו בתוס' פרק הכותב כתבו דאם נטל שכר על זה דינו לאו דין כב"י ס"ס ס"ה שכתב הריטב"א דהאומר ר' זוז לפלוני והיו ב' ששמותיהן שוות יחלוקו וצ"ע דהא בגמרא גבי נכסי לטוביה משמע שדנין ביה דין שודא וע"ל סימן רנ"ג:

(ד) וכ"כ בשם מהר"מ הלכה למעשה: