טור אורח חיים פה

לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע. ולא עוד, אלא אפילו היה קורא ובא, צריך להפסיק. ואם לא פסק, עליו הכתוב אומר: "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם". ואם פסק, עליו הכתוב אומר: "ובדבר זה תאריכו ימים".

וכשיחזור, פסק רב אלפס: חוזר למקום שפסק, אפילו שהה כדי לגמור את כולה. ור"י פסק: אם שהה כדי לגמור את כולה – חוזר לראש, דוודאי היכא שהפסיק באמצע בלא אונס, שאם היה רוצה היה יכול לקרות, בהא קיימא לן שאפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק; אבל זה שהוצרך לפסוק מפני המקום שאינו ראוי לקרות, אם שהה כדי לגמור כולה – חוזר לראש. וכן בהלל ובתפילה ומגילה:

לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע וכו' — מחלוקת ברייתות ואמוראים בסוף פרק מי שמתו (דף כד:). ופסקו כל הפוסקים כדברי האוסר. ולאו דווקא לקרות, אלא אפילו להרהר אסור, דהכי אמרינן התם ובפרק כירה (דף מ:), אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. ותמהני על ה"ר יונה, שכתב בפרק היה קורא אהא דתניא: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, שמי שנתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה, שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי, כגון החולה שאין מיטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתיו התפילה, יש לו להרהר הברכה או התפילה שנתחייב, ואף על פי שאינו יוצא ידי חובתו אלא באמירה, ה' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה, עכ"ל. ואפשר דלאו בידים מטונפות או מקום מטונף ממש קאמר, אלא כשהידים או המקום אינם נקיים אבל טינוף אין בהם, ואילו לא היה אנוס היה צריך לנקות ידיו והמקום כדי שיוכל להוציא בשפתיו, והשתא שהוא אנוס ואי אפשר לנקותם – אינו רשאי להוציא בשפתיו. ומכל מקום יכול להרהר בהם, כיון שאין שם טינוף גמור, כן נראה לי לדחוק כדי ליישב דבריו:

וכתב ה"ר מנוח: בירושלמי אמרינן דמותר להרהר בדברי תורה בבית הכסא. ולא פליג אגמרא דידן, דכי אמרינן אסור להרהר, הני מילי לכתחילה, כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשב בדברי תורה; אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו – מותר, עכ"ל. ומבואר הוא בגמרא דידן, דגרסינן בפרק טבול יום (דף קב:), אמר רבא: האי דינא מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא דאמר בבית הכסא. והיכי עביד הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובית הכסא? לאונסו שאני. ופירש רש"י: לאונסו. שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו:

כתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות קריאת שמע: ולא קריאת ש��ע בלבד, אלא כל עניין שהוא מדברי הקודש אסור לאמרו בבית המרחץ ובבית הכסא, ואפילו אמרו בלשון חול. ולא לאמרו בלבד, אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטינופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים, אסור. דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקודש בבית הכסא, וכן הכינויים, כגון רחום, נאמן וכיוצא בהם, מותר לאמרן בבית הכסא^(א). אבל שמות המיוחדים, והם שמות שאינן נמחקין, אסור להזכירם בבית הכסא ובבית המרחץ ישן. ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ או בבית הכסא, מפריש, ואפילו בלשון קודש ובענייני קודש, עכ"ל.

ומה שכתב דכל עניין שהוא מדברי הקודש אסור לאמרו בבית המרחץ ובבית הכסא וכו', ולא לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו וכו', נתבאר בסמוך. ומה שכתב: ואפילו אמרו בלשון חול, וכן מה שכתב: דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקודש; אם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור מפריש וכו' – בפרק כירה (שם). ומה שכתב: וכן הכינויים, כגון רחום ונאמן וכיוצא בהם, מותר לאמרן בבית הכסא – מימרא דרב בפרק קמא דשבת (דף י:):

כתוב בארחות חיים, גרסינן בירושלמי: שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא, כהדא. רשב"י על מסחי עם ר' מאיר. אמר ליה: מהו שנדיח? אמר ליה: אסור. מהו שנקנח? אמר ליה: אסור. והרמב"ם כתב: מסתברא דגמרא דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא^(ב), ומעשה דר' מאיר לאו הכי הוה כדמייתי בירושלמי, אלא כדאמרינן בגמרא דילן פרק כירה: ביקש להדיח לו קרקע, אמר לו אין מדיחין וכו', עכ"ל:

וכשיחזור פסק הרי"ף: חוזר למקום שפסק אפילו שהה כדי לגמור את כולה, ור"י פסק: אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, דוודאי היכא שהפסיק באמצע בלא אונס וכו' — כבר נתבאר בסימן ס"ה:

לא ילך אדם במבואות המטונפות וכו' מחלוקת תנאים ואמוראים בס"פ מי שמתו (דף כ"ד) ופסקו הפוסקים כהני דאסרי ואיתא התם דאפי' להרהר בד"ת אסור וב"י הביא בשם ה"ר מנוח ה"מ לכתחלה לשום מחשבתו ולבו לחשב בד"ת אסור אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ"ל וכתב ב"י דה"א בפ' טבול יום ע"ש:

וכשיחזור פסק הרי"ף חוזר למקום שפסק וכו' כבר נתבאר בסימן ס"ה דדעת הרי"ף לחלק בין ק"ש והלל ומגילה דחוזר למקום שפסק אבל בתפלה חוזר לראש אם הפסיק כדי לגמור את כולה ואין חילוק בין הפסיק מחמת אונס שעכבו מלקרות ובין הפסיק שלא מחמת אונס אבל דעת ר"י כדעת השר מקוצי דאיכא חילוק בין עכבו אונס ללא עכבו אונס אבל אין חילוק בין ק"ש והלל ומגילה ותפלה וז"ש רבינו בסוף דברי ר"י וכן בהלל ותפלה ומגלה כלומר להוציא מדעת הרי"ף דמחלק בין תפלה ובין ק"ש והלל ומגלה ועיין במ"ש בסימן ס"ה בס"ד:

(א) והראב"ד השיג עליו, ואסר להזכיר הכינויים. והר"ר יונה פרק מי שמתו דף י"ט ע"ב הסכים לדברי הרמב"ם. כתב הר"ן פרק קמא דשבת דף ק"ב ע"א ופרק כל הצלמים דף שס"ג ע"ב, דבבית הפנימי אסור להרהר בדברי תורה, אבל באמצעי שרי, וכל מקום שמותר להרהר, מותר להורות היתר או איסור, אך לא יאמר טעמו של דבר. כתב הר"ן פרק כירה דף קי"ח דאסור לענות אמן בבית הכסא ומרחץ:

(ב) וכן כתב הר"ן: