טור אבן העזר עה

שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין נישואין, יהודה ועבר הירדן וגליל. שמי שהוא מאחד מאלו הארצות ונשא שם אשה, אינו יכול לכופה שתצא עמו לארץ אחרת. אבל אם היא מאחד מאלו הארצות והלך לארץ אחרת ונשא שם, צריכה לילך אחריו לארצו.

ונראה דהוא הדין בכל ארץ וארץ כיוצא בזה לפי מה שהיא חלוקה בגבולותיה.

וכתב הרב רבי מאיר מרוטנבורק: אם הוא מיהודה וקדשה בגליל, אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן, צריכה לילך אחריו ליהודה שהיה מקומו בשעה שקדשה.

ובנושא אשה ביהודה והוא מיהודה שאינו יכול להוציאה משם לגליל, גם בזה כתב רבינו מאיר מרוטנבורק שאינו יכול להוציאה מאותו הארץ להביאה לארצו, כגון אם הוא מיהודה ונשאה שם, אינו יכול להוציאה משם ולהביאה לגליל אפילו אם היתה מגליל.

ובאותה הארץ יכול להוציאה מעיר לעיר ומכפר לכפר. אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכפר ולא מכפר לעיר, שיש דברים שישיבת העיירות טובה להם ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם.

וכשיוציאנה מעיר לעיר ומכפר לכפר, לא יוציאנה מנוה היפה לנוה הרע, ואף לא מנוה הרע לנוה היפה.

וכן לא יוציאנה ממקום שרובם ישראל למקום שרובם עכו"ם. ובכל מקום מוציאין ממקום שרובם עכו"ם למקום שרובם ישראל.

במה דברים אמורים מחוץ לארץ לחו"ל או מארץ ישראל לא"י. אבל מחו"ל לא"י כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובן ישראל למקום שרובן עכו"ם. ואין מוציאין מא"י לחו"ל אפילו מנוה הרע שרובן עכו"ם למקום היפה שרובן ישראל.

אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה, או שהיא שם ומבקשת לצאת - תצא בלא כתובה.

האשה שאומרת לעלות והוא אינו רוצה, או שרוצה לצאת משם - יוציא ויתן כתובה.

והוא הדין נמי לכל מקום מארץ ישראל לירושלים, שהכל מעלין מא"י לירושלים ואין מוציאין משם.

ירושלמי: הוא רוצה לעלות והיא אינה רוצה, כופין אותה לעלות. היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה, אין כופין אותו לעלות. וכתב הרב רבינו מאיר דירושלמי איירי בזמן הזה ומתניתין דקתני שכופין אותו לעלות איירי בזמן הבית. ואין תירוץ זה מספיק, דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותה. אלא נראה שאין חילוק בין בזמן הזה לזמן הבית כסתמא דמתניתין.

כתב רבינו תם: מי שהוא ביהודה והביא אשה מגליל ליהודה ונשאה שם, אין כופין אותו לצאת ממקומו אחריה, אבל אם הלך הוא לגליל ונשאה שם, אז כופין אותו לעמוד שם עמה. ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה, אף על פי שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפילו מעיר לכרך ומכרך לעיר. ואם האיש מעיר והאשה מכרך או איפכא ושניהן מיהודה ונשאה בעירו, אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון שאין המקומות שוין והוא נשאה בעירו, וכל שכן אם נשאה בעירה שאין האיש יכול לכופה להניח מקומה כיון שאין שני המקומות שוין ונשא בעירה. אבל אם מקומותיהן שוין שתיהן או כרכין או עיירות, כופין האיש לעזוב מקומו אף על פי שנשאה במקומו.

שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל: ראובן שטוען כי קודם הנשואין התנה עם אשתו שישאנה במקומה על תנאי שאחר הנשואין תבא אליו לדור במקומו, והיא מודה בזה התנאי אלא שאומרת אחר כך כשנשאה וכתב בכתובה שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה זו בטל התנאי הראשון ואינה רוצה לצאת ממקומה. תשובה. לא נמחל תנאי הראשון בזה, כי הכתובה נכתבה כמ�� שרגילין לכתוב בכל הכתובות ולא כיון לעקור תנאי שהתנה בפירוש, ועוד שהוצרכה לתנאי הכתוב שכתב שלא יוציאנה ממקומה דהיינו מדינה שקבלה לדור ואדעתא דהכי ניסת לו שתדור שמה ולא יוכל להוציאה משם, נמצא שתנאי הכתובה אינו עוקר התנאי הראשון כלל, ואם אינה רוצה לדור עמו במקומו אינו חייב במזונותיה.

שלש ארצות בא"י חלוקות זו מזו לענין נישואין יהודה ועבר הירדן והגליל משנה בפ' שני דייני גזילות ומ"ש ומי שהוא מאחת מכל אלו הארצות ונשא שם אשה אינו יכול לכופה שתצא עמו לארץ אחרת אבל אם היא מאחת מאלו הארצות והלך לארץ אחרת ונשא שם צריכה לילך אחריו לארצו יתבאר בסמוך:

ומ"ש ונראה דה"ה בכל ארץ וארץ כיוצא בה לפי מה שהיא חלוקה בגבולותיה כ"כ הרמב"ם בפי"ג מהלכות אישות ומ"ש וכתב הר"מ מרוטנבורק אם הוא מיהודה וקדשה בגליל אפילו לא נשאה בגליל וכו' ובנושא אשה ביהודה והיא ביהודה שאינו יכול להוציאה משם לגליל גם בזה כתב הר"ם שאינו יכול להוציאה מאותה הארץ להביאה לארצה וכו' שם כתבו הרא"ש והמרדכי תוספתא שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל בד"א בזמן שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה או בן גליל שאירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה ירושלמי מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה מגליל מגליל ונשא אשה מיהודה אבל אם היה מיהודה ונשא אשה מיהודה מגליל ונשא אשה מגליל כופין אותה לצאת אני פלוני שמיהודה ונשאתי אשה מיהודה כופין אותה לצאת מגליל אין כופין אותה לצאת אני פלו' שמגליל ונשאתי אשה מגליל כופין אותה לצאת מיהודה אין כופין אותה לצאת ולכאורה התוספתא והירושלמי סותרין זה את זה ופי' הר"מ התוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה אין יכול להוציאה למדינה אחרת אע"פ שהאשה מגליל אינו יכול להוציאה מיהודה ולא מצי למימר לה והלא אין זהו מקום מולדתיך מאי איכפת לך אם אדור כאן או במדינה אחרת דכיון דאירסה ביהודה מציא למימר אדעתא דהכי נתקדשתי לך לדור ביהודה כי שם יש לי נחת רוח יותר כי הורגלתי שם אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל וכו' אפילו הלך לגליל וקדשה בסתם כופין אותה לצאת ליהודה והא דקתני שע"מ כן נשאה ולא קתני קדשה כיון דבקדושין מיירי י"ל דאשמועי' רבותא דאפי' אם אח"כ נשאה באחת משאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת ליהודה מתי שירצה שע"מ כן נשאה ע"ד קדושין הראשונים וכיון דבשעת קידושין היה דר ביהוד' הוי כאילו התנה שתלך אחריו ליהוד' והירושל' ה"פ מתני' כשהיה מיהודה ונשאה בגליל פי' שהלך שם ונשא' כיון דהנשואין היה בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה אבל אם היה מיהודה ונשא אשה ביהודה שהיא מגליל ושוב מרדה ושבה אל בית אביה לגליל כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון שנשאת לו ביהודה. אני פלוני שמיהודה וכו' כך היו רגילים לכתוב ולחתום בשעת נישואין לפי שיש מקומות שאין כותבין כתובה וישתכח הדבר באי זה מקום נשאה ואפילו במקום שכותבין כתובה שמא תטמין הכתובה ותאמר שנשאה בגליל לפיכך היה כותב כן לידע באי זה מקום נשאה כופין אותה לצאת ליהודה מגליל אין כופין אותה לצאת פירוש אבל אם כתב ואני פלוני מיהודה ונשא אשה מגליל אין כופין אותה לצאת מגליל עכ"ל ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמ"ש רבינו בשם הר"מ שאינו יכול להוציאה מאותה הארץ להביאה לארצה פי' אפילו לארצה עיין בתשובת המיימוני דשייכי לספר נשים כי שם האריך בדינים אלו והגהות מיימוני בפי"ג מהלכות אישות כתבו פי' זה דמהר"ם ור"ת פירשו הירושלמי והתוספתא בע"א וכתבו רבינו לקמן בסמוך והרי"ף לא כתב אלא התוספתא כצורתה וכן הרמב"ם בפי"ג מהלכות אישות לא כתב אלא דברי התוספתא וכתב הר"ן ומסיים בתוספתא אם אמר אני פלוני מיהודה נשאתי אשה מגליל כופין אותה לצאת כלומר אע"פ שעומד עכשיו בגליל ובגליל אין כופין אותה לצאת כלומר אע"פ שהוא מיהודה יכול להוציאה מכרך שבגליל לעיר שביהודה אם היה מושבו ביהודה בעיר לאו כל הימנו שיאמר לה כיון שאיני יכול להוציאך מכרך שבגליל לעיר שביהודה כ"ש שאני יכול לכופך להוציאך מכרך שבגליל (לעיר שבגליל) דליתיה אלא למה שנתרצית בלבד נתרצית:

ומ"ש רבינו ובאותה הארץ יכול להוציאה מעיר לעיר ומכפר לכפר אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכפר ולא מכפר לעיר וכו' וכשיוציאנה מעיר לעיר ומכפר לכפר לא יוציאנה מנוה היפה לנוה הרע שם במשנה ומה שכתב ואף לא מנוה הרע לנוה היפה גם שם במשנה רשב"ג אומר אף לא מנוה הרע לנוה היפה שהנוה היפה בודק ואע"ג דמשמע דת"ק פליג בהא קי"ל כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מה"א ופרש"י שהנוה היפה בודק את הגוף למי שבא מנוה הרע ומתוך כך חלאים באים עליו והכי משמע בגמרא דקאמר מאי בודק כשמואל דאמר שינוי וסת תחלת חולי בני מעים אבל הרמב"ם בפרק י"ג מה"א כתב אינו יכול להוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהיה בה קלה וכעורה וכתב הר"ן ולפ"ז הא דמייתי בגמרא כדשמואל אינו אלא לדמיון בלבד שפעמים יצא נזק מתוך שינוי לטובה ומ"ש וכן לא יוציאה ממקום שרובם ישראל למקום שרובם עכו"ם ובכ"מ מוציאין ממקום שרובם עכו"ם למקום שרובם ישראל תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בפרק הנזכר והרמב"ם ז"ל בפי"ג מה"א וכתב הר"מ ובכ"מ שהוא יכול להוציאה אם אינה רוצה לצאת תצא שלא בכתובה ומשמע דאפילו תוספת אין לה דלא כתב לה אלא אדעתא למיקם קמיה בכ"מ שהדין נותן שתלך אחריו ע"כ ועיין במרדכי :

ומ"ש בד"א מח"ל לח"ל וכו' אבל מח"ל לא"י כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה וכו' עד למקום יפה שרובן ישראל הכל לשון הרמב"ם בפי"ג מה"א והם דברי המשנה והתוספתא שבסוף כתובות כתב הריב"ש בתשובה סימן פ"ח שמי שנשא אשה והביאה לו לעירו ואח"כ הוכרחו לצאת מן המקום ההיא ויקר מקרהו שבאו למקום מולדתה ועמדו שם ימים ולא איתדר ליה שהרשות בידו להוציא' משם למקום אחר וסיים בה וכתב וכ"ש שהמקום שדעתם לקבוע דירתם שם הוא מקום תורה וחכמה יותר ממקום שאתם דרים שם עתה וקהלה גדולה ממנה כפלי כפליים וקרוב להיות דומה למה שאמרו בתוספתא מוציאין מעיר שרובה עכו"ם לעיר שרובה ישראל עכ"ל: ובסימן קע"ז כתב על מי שקדש אשה במקום אחר והתנה עם אמה לשלוח בעדה למקומו לכנסה שם ואח"כ לא רצתה אמה שתצא ממקומה בעודה ארוסה אלא שיכניסנה במקומה ואח"כ יוליכנה למקומו והארוס אומר שאם לא תקיים תנאי לא יגרשנה ולא יתן לה מזונות והשיב שנינו בתוספתא בן יהודה שאירס בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה אמנם נראה דדוקא לאחר נישואין אבל קודם הנישואין אף ע"פ שכבר אירס אותה והיינו דמסיים בתוספתא שע"מ כן נשאה ודקדק גם מדברי הרמב"ם ולכן בנדון זה כיון שאין לבעל עדים שכך היו התנאים בפירוש קודם הקדושין אינו יכול לכופה אחריו למקומו לנשואין אלא ישאנה במקומה ויכתוב לה כתובה ואחר תלך ואם לא ירצה יפטור אותה בגט ומה שטוען שתשבע אמה שלא היו הדברים כן ולא התנאים עדיין אף אם אמה תודה לו יכולה היתומה לעכב ולומר אם אמי פסקה עלי מה לי או כנוס במקומי או פטור אמנם אם התנה עמה מדעת היתומה ומרנונה קודם הקידושין. והיא תודה בזה אז הדין עמו : כתב בת"ה סימן רט"ו על מי שנשא אשה במקום מולדתו והיה דעתו להשתקע שם ואחר קצת שנים ירד מנכסיו ואינו יכול להתפרנס שם ורוצה לילך לגור במקום אחר שכופין את אשתו ללכת אחריו ואע"פ שכתב שהוא דבר פשוט אין דבריו נראים בעיני כתב הר"ש בר צמח בתשובה שנשאל על ראובן שקדש אשה בתונים ע"מ שתדור עמו בברשך שהיה נשוי לשם אשה אחרת ונפל מחלוקת ביניהם על הנישואין באיזה מקום יהיה כל אחד אומר שהתנה על מקומו והשיב שהאיש נאמן שאפילו בעיקר הדירה אם לא היה מודה היה נאמן שמן הדין אפילו בסתם בלא תנאי היה יכול לכופה לברשך כיון שהיה לו שם אשה שאפילו בשתי ארצות היה יכול לכופה כדתניא בתוספתא שהביא הרי"ף בסוף כתובות בן יהודה שאירס בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה וכ"ש שהוא נאמן בארץ אחד שאפילו אין לו אשה אחרת באותו מקום כופין אותה לצאת וכדתנן במתני' ואע"פ שאין שני מקומות אלו שוין שהאחד כפר והאחד כרך וא"נ שהאחד נוה יפה והאחד נוה רע אפ"ה בנדון זה מסתמא כופין דכיון שיש לו אשה בברשך יש לנו לומר דע"ד כן נשאה עכ"ל:

אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה וכו' עד ואין מוציאין משם משנה וברייתא שם בסוף כתובות וכתב הר"ן בלא כתובה וה"ה לתוספת וי"א דאפילו נדוניא לית לה ומיהו מה שהוא קיים ממנה משמע דאית לה דלא גרעה מזינתה דאמרינן (כתובות קא:) דלא הפסידה בלאותיה הקיימין עכ"ל :

ירושלמי הוא רוצה לעלות והיא אינה רוצה וכו' הירוש' הזה כתבו הרא"ש בסוף כתובות וכתב עליו דפליג אגמרא דידן ותירץ הר"ם דאיירי בזמן הזה ומתני' נשנית בזמן הבית ע"כ בפסקי הרא"ש וגם המרדכי כתב דההיא דירושל' מיירי בזמן שב"ה קיים דאז הוי מצוה לדור בירושלים מבא"י ורבינו המחבר כתב שאין תירוץ זה מספיק דאי איירי בזמן הזה למה כופין אותם ול"נ דאפשר לומר דלא ראו חכמים לגרוע כח האיש לגבי א"י וירושלים אפילו בזמן הזה ועיין בתשוב' שכתבתי ס"ס זה ועיין בספר מישרים:

כתב ר"ת מי שהוא ביהודה והביא אשה מגליל ליהודה ונשא שם וכו' על מ"ש בסמוך שהתוספות והירושלמי סותרין זה את זה כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימוני שר"ת פי' דמתני' דשלש ארצות לנשואין מיירי בכפיית האשה שאם נשאה באחד מהארצות האלה והוא מקום מולדתו ודירתו אין כופין אותה לצאת משם וכ"ש אם נשא' באחד מהארצות האלה במקום מולדתה ודירתה שיפה כח האשה יותר ואין יכול להוציאה משם ומפרש מתני' ותוספתא הכי ג' ארצות לנשואין וכו' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה שהוא מקומו אין מוציאין האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דיהודה וגליל הן שתי מקומות ואין שיירות מצויות מזו לזו ואין יכול לחקור ולידע תמיד מנהג אנשי מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה אבל נשאה בגליל כופין אותו לצאת וגרסי' בתוספתא כופין אותו לצאת שע"מ כן נשאה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"ג שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפילו מעיר לכרך ומכרך לעיר ואם האשה מכרך והאיש מעיר או להפך ושניהם ביהודה ונשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון דאין שני המקומות שוים והוא נשאה בעירו וכ"ש אם נשאה בעירה שאין האיש יכול לכופה להניח מקומה כיון שאין שני המקומות שוים ונשאה בעירה אבל אם מקומותיהם שוים שניהם כרכים ��ו שניהן עיירית כופין את האיש לעזוב מקומו ואף על גב שבמקומו נשאה דעולה עמו ואינה יורדת ודרכו לחזור אחר אבידתו ועוד יכול לילך לראות אוהביו כשירצה משא"כ באשה וההיא דירושל' מפרש ר"ת מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה מגליל מגליל ונשא אשה מיהודה פירוש שהיה מיהודה ונשא אשה מגליל ביהודה אין כופין אותו לילך אחריה לגליל או מגליל ונשא אשה מיהודה בגליל אין כופין אותו לילך אחריה ליהודה אבל הוא מיהודה ונשא אשה מיהודה מגליל ונשא אשה מגליל אני פלוני שמיהודה נשאתי אשה מיהודה פי' מיהודה מעיר לעיר או מכרך לכרך כדמפרש לעיל מגליל אין כופין אותו לצאת אחריה כך פר"ת דבכפיית האיש איירי עכ"ל וכ' הרא"ש שהר"מ הקשה עליו דמשמע בירושלמי דיפה כח הבעל מכח האשה ופירש הוא דאיירי בכפיית האשה ויישב התוספתא והירושלמי כמו שכתבתי לעיל בסמוך בשם הר"ם ויש לתמוה על רבינו שכתב לעיל דברי הר"ם וכאן כתב דברי ר"ת כאילו אינן חולקין על דברי מהר"ם ומאחר שהם חולקים זה על זה אצל דברי מהר"ם הל"ל ור"ת כתב מי שהוא ביהודה והביא אשה מגליל ליהודה וכו' וכתבו המרדכי והגהות מיימוני ורש"י פירש דאיירי בכפיית האשה וכן פי' המיימוני וכל הגאונים וכיון דהוי פלוגתא דרבוותא עבדין הכא והכא לחומרא והיכא דהבעל בא לכוף את האשה לא נכופנה כפר"ת והיכא דהאשה באה לכוף בעלה כ"ש דאין כופין כדפסקי רוב הגאונים עכ"ל הר"מ ול"נ דבמקום הרמב"ם ורש"י וכל הגאונים לא חיישי' לדברי ר"ת :

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שטוען שקודם הנשואין התנה עם אשתו וכו' בכלל ל"ה סימן ב' כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח דדבר פשוט דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו הילכך בזמן הזה בארצות הללו כל שהוא מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות ומנוא אמון למעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים כתב הרשב"א שאלת מי שעבר על גדר מהגדרים כגון שגירש אשתו שלא על דרך ההסכמות ושלח לה גיטה ע"י שליח עומד במלכות שאין להם גדר בדבר זה אם יש רשות לנכבדי הקהל ההוא להחרים המגרש ההיא מכח הגדר שלהם עד שיבוא אצלם במסורת הברית תשובה כל דברי הנישואין סתמן כפירושן ויש מהן שתקנו חכמים לכל והם תנאי כתובה הנזכרים בפרק נערה ויש שלא תקנו חכמים אלא שנהגו כן בקצת מקומות מדעת עצמן ולא שתקנו ביניהם בהסכמה אלא שנהגו כן דרך סתם וגם בזה סתמן כפירושן ואלו הם שקראו חכמים דרישת הדיוטות כדאיתא בפרק המקבל (קד.) אנשי אלכסנדריא היו מקדשין וכו' אמר להן הלל הזקן הביאו לי כתובת אמנם וכו' כלומר ראה כתובת בני העיר כתוב בהם כך ואף על פי שבכתובות של חטופות אלו לא היה כתוב כך אפ"ה התיר הלל את בניהם לפי שהמקדש שם סתם על דרך הנהוג שם קדש וכל אותם שבפרק המקבל של דרישת הדיוטות הביאום בירושלמי פרק נערה עם אותם תנאי כתובה ללמד שאלו גם כן סתמן כפירושן ומכאן נלמוד לנדון שלפנינו שכל שנשא במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה סתמן כפירושן וע"ד כן נשאה שלא יגרשנה שהוא חייב במה שנהגו להיות חייב העובר על אותו מנהג בין בקנס בין בנדוי ואפילו הוציאה ממקום שנשאה והוליכה למקום אחר וכ' עוד סימן תרי"ב ושאלת אשה שנשאת לבעל והיא מעיר אחרת והוא מעיר אחרת ועשו הנשואין וכתבו הכתובה בעיר אחרת שהיא ממוצע בין עירו לעירה ולא נכתב בה שום תנאי תשובה אם ע"ד לדור במקום שנשאה כנסה ע"ת אותו מקום נשאה ואפי' דרכם לכתוב שם הכל לפי התנאי והמנהג שתקנו והנהיגו ביניהם קהל פלוני וזה לא כתב סתמו כפירושו וזהו דרישת לשון הדיוט שבפרק המקבל והם הנהגות שהנהיגו ההדיוטות מעצמם בלי שתקנו חכמים ואף שם לא תקנו בהסכמה אבל אם דעתם לדור במקום אחר במקום שדעתם לקבוע דירתם שם או מן הסתם כמנהג מקומו שהרי יכול להוציאה מעירה לעירו ואפילו ממדינה למדינה אחרת כל זמן שהוא מגליל והוא מיהודה או הוא מיהודה והיא מגליל כדאיתא בתוספתא וכיון שכן הרי הוא כנושא ע"ת מקומו שהוא מוציאה שם עכ"ל. וכבר כתבתי תשובה זו בסימן ס"ו כתב בכתבי מה"ר איסרלן סימן רל"א אשה שמסרה מודעא שלא מחלה זכותה שלא יוציאנה הבעל ממקום שנשאת שם פשיטא דמהני דאפילו גלוי דעת בעלמא הוי מועיל:

שלש ארצות וכו' משנה סוף כתובות ודברי רבינו בזה כדברי הרמב"ם ספי"ג דאישות. ומ"ש בשם הרמ"ה מרוטנבו"רק כ"כ הרא"ש והמרדכי שם בשמו וכ"כ בהגהות מיימוני לשם ובתשובת מיימוני לס' נשים סימן כ"ח ודברי הר"ם בזה הוא לפרש התוספת' והירושלמי דסתרי אהדדי וה"א בתוספתא שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל בד"א בזמן שהיה מיהודה ואירס בה אשה ביהודה או בן גליל שאירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה ובירושל' גרסינן איפכא בד"א שהיה ביהודה ונשא אשה מגליל או בגליל ונשא אשה מיהודה אבל היה ביהודה ונשא אשה מיהודה מגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת וכו' וה"פ דתוספתא דכשהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה אין כופין אותה לצאת דכיון דאירסה ביהודה מציא למימר כבר הורגלתי בכאן ולא אזוז ממקום שקדשתני ואעפ"י שהאשה מגליל ואין הודה מקום מולדתה אפ"ה אין כופין אותה לצאת מיהודה לגליל מקום מולדתה אבל היה מיהודה ואירס אשה בגליל סתם כופין אותה לצאת ליהודה והא דקתני שע"מ כן נשאה י"ל דאשמועינן רבותא דאפי' אם אח"כ נשאה בא' משאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת ליהוד' מתי שירצה שעל מנת כן נשאה ע"ד קידושין הראשונים כאילו התנה טמה שתלך אחריו ליהודה וכו' ובירושלמי ה"פ בד"א כשהיה מיהודה ונשא בגליל דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לצאת לילך אחריו ליהודה לאחר זמן אבל אם היה ביהודה ונשא אשה ביהודה שהיא מגליל ושוב מרדה ושבה אל בית אביה כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון דנשאה לו ביהודה ויש לתמוה במה שפי' מהר"ם דהא דנקט שעמ"כ נשאה אשמועינן רבותא אפי' אם נשאה באחד משאר ארצות דאלמא דפשיטא היא אם נשאה בגליל דכופין אותה לצאת אחריו ליהודה וזה הפך מה שפירש. אח"כ בירושלמי דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לצאת ליהודה וי"ל דהרבותא דקאמר ה"ק לא מיבעיא היכא דקידשה בגליל ורוצה שתלך ליהודה ולכנסה ביהודה דפשיטא דכופין אותה לילך אחריו ליהודה דאדעתא דהכי קידשה בגליל אלא אפילו לא כנסה ביהודה אלא בעבר הירדן ואיכא למימר מאחר שכבר הוציאה מגליל לילך אחריו לעבר הירדן ולשם כינסה א"כ ביטל התנאי הראשון קמ"ל דלא ביטל ויש כח בידו עוד לכופה שתלך אחריו מעבר הירדן ליהודה שעמ"כ נשאה ע"ד קידושין הראשונים וכאילו חזר והתנה עמה בעבר הירדן שתלך אחריו ליהודה וכו' אבל בדברי רבינו שכתב ע"ש הר"ם אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן קשיא טובא דמשמע דבנשאה בגליל פשיטא דצריכה לילך אחריו ליהודה הא ליתא כדפרישית וראיתי מי שכתב שיש להגיה אפילו לא נשאה ביהודה וכו' וקשה הדבר להגיה כל הספרים ותו איכא לתמוה לפי הג"ה זו דרבינו כתב תחלה בדברי הרמב"ם בסתם דבנשא באחד מאלו הארצות צריכה לילך אחריו לארצו ואח"כ הביא דברי הר"ם דס"ל דוקא כשקידשה לבד צריכה לילך אחריו אבל אם נשאה בארצה אין כופין אותה לצאת ונראה ליישב דברי רבינו דדקדק בלשון הר"ם שכתב י"ל דאשמועינן רבותא וכו' כופין אותה לצאת ליהודה מתי שירצה דהאי לישנא מתי שירצה לא היה צריך לכתבו וכן מ"ש אח"כ בפי' הירושלמי דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לצאת לילך אחריו ליהודה לאחר זמן דהאי לאחר זמן לישנא יתירה היא ולפיכך ס"ל לרבינו דדעת הר"ם היא דכי היכי דכשקידשה בגליל אמרינן מסתמא לא קדשה אלא ע"ד שתלך אחריו ליהודה הכי נמי בשג"כ כנסה בגליל מסתמא לא היתה דעתו אלא שתלך אחריו ליהודה מיהו דוקא כשרוצה מיד אחר הנישואין לילך ליהודה צריכה לילך אחריו אבל אם נתעכב בגליל ודר שם אחר הנשואין ולאחר זמן בא לילך ולהתיישב ביהודה התם הוא דקאמר בירושלמי דאין כופה לצאת אחריו ליהודה ולפי זה ניחא דאשמועינן רבותא לא מיבעיא אם גם נשאה בגליל ומיד לאחר הנשואין רצה לילך ליהודה דפשיטא דכופין אותה לצאת ליהודה אלא אפילו כנסה בעבר הירדן ונתעכב ודר שם דסד"א דשוב לא מצי כייף לה שתלך אחריו ליהודה כמו אילו כנסה בגליל ונתעכב לשם קמ"ל דלא דמי דבשלמא כשנתעכב בגליל אחר הנשואין אמרי' דביטל תנאו הראשון שהתנה בשעה שקידשה שתלך אחריו מגליל ליהודה שהרי נשאר בגליל אבל כשהלכה מגליל ונשאה בעבר הירדן שאינו לא ארצו ולא ארצה חשבינן ליה כאילו נתעכב ושהה בדרך הליכתו מגליל ליהודה ולא היתה דעתו מעולם להשתקע בעבר הירדן והילכך אפילו נתעכב ימים בעבר הירדן מצי כייף לה שתלך אחריו ליהודה מתי שירצה אפילו לאחר זמן הרבה שעמ"כ נשאה ומעולם לא ביטל תנאו הראשון ואעפ"י שבדברי הרא"ש לא נמצאו אלו שתי מלות לאחר זמן מ"מ מאחר שבמרדכי ובתשובת מיימונית כתוב כך להדיא מסתמא הספר חסר באשיר"י והכי משמע נמי מדכתב הר"ם ושוב מצאתי בספר הרמב"ם כדברי שפירש לעיל דבכפיית האשה מיירי ומ"ש הרמב"ם דכופין אותה לילך לארצו אעפ"י שנשאה בארצה היינו כשרצונו לילך לארצו מיד לאחר הנשואין דבהא מודה גם הר"ם דאמרי' דעמ"כ נשאה שתלך אחריו מיד והשתא ניחא הא דכתב רבינו תחלה דברי הרמב"ם ואחר כך הביא דברי הר"ם שכת' אפילו לא נשאה בגליל וכו' דאין ביניהם מחלוקת ואעפ"י שלפי זה היה לו לרבינו לפרש ולומר אפי' לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן ודר שם צריכה לילך אחריו אפשר לומר דלא חשש לבארו כיון דמובן הוא מענמו ותו נראה דאפילו לא דר שם בעבר הירדן נמי איכא רבותא דאעפ"י דהוציאה מגליל ולא הלך ליהודה מיד אלא מגליל לעבר הירדן ואיכא למימר דביטל תנאו הראשון שתלך אחריו מגליל ליהודה דנעשה עבר הירדן מדינתו וארצו במקום יהודה קמ"ל דאפ"ה צריכה לילך אחריו ליהודה אבל ודאי דאפי' גם דר שם בעבר הירדן ונתעכב שם אפ"ה יכול לכופה שתלך אחריו ליהודה כמבואר בדברי מהר"ם להדיא שכתב מתי שירצה אלא דבלאו ה"נ אשמועי' רבותא דל"מ כנסה בגליל דצריכה לילך אחריו ליהודה מיד אחר הנישואין אלא אפילו כנסה בעבר הירדן נמי צריכה לילך אחריו ליהודה בין שהולך ליהודה מיד לאחר הנשואין ובין לאחר זמן והכל עלה כהוגן והכי נקטינן:

ובאותה הארץ יכול להוציא' מעיר לעיר ומכפר לכפר שם במשנה תנן עיר וכרך ובגמרא בשלמא מכרך לעיר דבכרך שכיחי כל מילי בעיר לא שכיחי כל מילי אלא מעיר לכרך מ"ט מסייע ליה לר"י בר חנינא דאמר ר"י ב"ח מניין שישיבת כרכים קשה שנא' ויברכו העם לכל העם המתנדבים לש��ת בירושלים ופרש"י ישיבת כרכים קשה. שהכל מתיישבים שם ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אויר אבל בעיר יש גנות ופרדסים סמוכים לבתים ואוירן יפה עכ"ל ונראה דמתוך פרש"י למד רבינו דעיר היינו כפר שיש בו גנות ופרדסי' סמוכים לבתים וא"כ כרך לאו דוקא אלא ה"ה עיר וכן פי' הרמב"ם במשנה העיר הם הכפרים וכ"כ ס"פ י"ג דאישות וכתב בהגהת מיימונית פי"ג דאישות ר"ת היה אומר פעמים שאין מוציא אפילו מעיר לעיר ומכרך לכרך דבזה הכרך אין המושל כ"כ צורר כמו באותו כרך והוי כמנוה היפה לנוה הרעה מספר החכמה עכ"ל: כתב מהר"ם בתשובותיו סי' קי"ז אין נקרא חלוק ארצות אלא אותן שנפרדו בלשונם דאם תאמר שלעז"יא ורי"ינוס ופרנקן מקרי חלוק ארצות א"כ איך יתכן שא"י שהיתה ת' פרסה על ת' פרסה ולא היה בו רק שלשה ארצות עכ"ל:

לא יוציאנה מנוה היפה לנוה הרעה וכו' שם במשנה ובגמרא מאי בודק כדשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי מעי' ופירש"י שהנוה היפה בודק את הגוף למי שבא מנוה רע ומתוך כך חלאים באים עליו שינוי וסת אפי' לטובה עכ"ל וז"ל הרמב"ם שם מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה וכתב הר"ן ולפי זה הא דמייתי בגמרא כדשמואל אינו אלא לדמיון בלבד שפעמים יצא נזק מתוך שינוי לטובה עכ"ל וכך פי' הרב המגיד וכן נראה מדברי הסמ"ג לאוין פ' (דף ל"ב ע"ב)דפרש"י חולק אפירוש הרמב"ם ושהערוך כתב כפרש"י אבל המעיין בפי' המשנה יראה דאינו חולק אלא פירוש שהנוה היפה בודק מחפש ומבקש דבר הנאה לו דהיינו דצריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה שלא תהא בה קלה וכעורה אלא נאה ושינוי וסת זה אעפ"י שהיא לטובה הוא סבת תחלת החולי. וצריך לבאר נוה יפה אין פי' בית יפה דא"כ אפילו בעיר אחת הוה ליה למימר דאין מוציאין מבית יפה לבית רע אלא נראה דפי' נוה יפה עיר יפה ולשם שייך טיפול וכן מצאתי למהרש"ל ולפי פירש"י נמי לא מיקרי שינוי וסת אלא מעיר שאינה יפה לעיר יפה אבל לא מבית לבית בעיר אחת:

ואין מוציאין מא"י לח"ל אפילו מנוה הרע וכו' תימה דהא אפילו בחוצה לארץ אין מוציאין מפני שבודק וכו' וי"ל דאיירי הכא דאפי' ידוע שחפצה בנוה היפה יותר ואינה חוששת למה שהוא בודק ואפ"ה אין מוציאין משא"כ בחוצה לארץ דמוציאין בכה"ג:

אמר האיש לעלות וכו' כתב הר"ן סוף כתובות תצא בלא כתובה וה"ה לתוספת וי"א שאפילו נדוניא לית לה ומיהו מה שהוא קיים ממנה אית לה עכ"ל וכ"כ במרדכי בשם תשובות מהר"ם דאית לה נ"מ ונצ"ב הקיימים ואם אינן קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם נ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה נצ"ב אית לה וצריך לשלם לה וכ"פ האלפס בדינא דמורדת ולענין תוספת נ"ל שאין לה וראיה ברורה מדקתני תצא שלא בכתובה וכו' ע"כ וע"ש אבל הרא"ש כתב וז"ל והא דקאמר תצא שלא בכתובה כתב רבינו מאיר דדינא כדין איילונית שכתבתי לעיל עכ"ל ובסוף אלמנה ניזונית כתב איילונית אם לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ותנאיה אבל תוספת יש לה ובלאותיה הקיימים בין של מלוג בין של ברזל יש לה וכשאינן קיימים של מלוג חייב לשלם ושל ברזל אינו חייב לשלם עכ"ל וצ"ע דדברי הרא"ש שכתב בדין האיש שאמר לעלות דתצא שלא בכתובה דדינה כדין איילונית ותוספת יש לה לרבינו מאיר ובמרדכי שהבאתי כתב בשם ר"מ בתשובה דתוספת אין לה ותו קשה דהרא"ש בפרק אלמנה כתב להדיא דאין חלוק בין במקום ששנה אין להן כתובה או מקום ששנה יוצאת שלא בכתובה לעולם אם הפסידה הכתובה מחמת קלקול שאחר הנישואין אין לה תוספת וכו' מהר"ם דקדק להדיא בלשון מדקתני תצא שלא בכתובה לשון זה משמע שכל תורת גביית כתובה הפקיעו מהן דלא גביא משל בעל כלום כדאיתא ס"פ אלמנה ניזונית עכ"ל ועיין במ"ש בסמוך ע"ש הגהות מרדכי בשם הר"ם היכא דתפסה התוספת: כתב עוד במרדכי שם בשם תשובת הר"ם דכל מה שכתבנו דאין לה לא עיקר ולא תוספת ה"מ אם ילך לא"י ולא יחזור להתיישב בח"ל אבל אם יחזור ויתיישב בח"ל אפילו לאחר כמה שנים אם הוא אז בחיים תגבה עיקר ותוספת ואם מתה יגבו היורשים ממנו עכ"ל. וכ"ה בהגהות מרדכי דכתובות ע"ש רבינו חיים הכהן דדין זה דאמר האיש לעלו' וכו' דוק' בימיהם שהיה שלום בדרכים אבל עכשיו שהדרכי' משובשין אינו יכול לכופה דה"ל כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיות וליסטים וכו' עכ"ל וכ"כ התוס' הוא אומר לעלות וכו' אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים וכו' וע"ש וכ"כ באגודה וכ"כ בב"י בסוף סימן זה ע"ש הר"ש בן הר"ש בר צמח ע"ש ומ"מ אע"ג דדברי מהר"ם דלעיל אין להם מקום עכשיו כשהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה אלא צריך לתת לה כתובה ותוספת משלם מ"מ בחלוק שאר ארצות בדוכתא שהדין נותן דהאיש כופה אותה לילך אחריו והיא אינה רוצה דתצא שלא בכתובה הוי דינא כמ"ש מהר"ם וכן היכא שהיא בא"י ומבקשת לצאת דהדין הוא דתצא שלא בכתובה נמי הוי דינא כמ"ש הר"ם: כתב בהגהות מרדכי דכתובות בפלוגתא דר"ח ור"ת בדוכתא דתני יוצא' שלא בכתוב' אם אין לה תוספת נראה דגם באומ' הוא לעלות לא"י וכו' שייך פלוגתא זו ובסמ"ג ותו' שנ"ץ נראה דהלכה כר"ח דלית לה תוספת אבל מהר"ם היה רגיל לפסוק היכא דגדולים חולקים בדבר אי תפיס אידך לא מצי מפיק מיניה דא"ל האי אייתי ראייה דהלכה כזה הרב שפסק כן וכ"כ המרדכי ר"פ המדיר עכ"ל משמע מכאן דאפילו למהר"ם דפסק כאן דתוספת אין לה אם תפסה היא התוספת לא מפקינן מינה אף למהר"ם וצ"ע:

ומ"ש או שהיא שם ומבקשת לצאת דתצא בלא כתובה הקשו התוספות מאי איריא בא"י אפילו בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדחקו לצאת ממקומו וי"ל דהכא אפילו מנוה רעה לנוה היפה עכ"ל ויישוב זה אינו אלא לת"ק אבל לרשב"ג דאין מוציאין אף מנוה הרע לנוה היפה וקי"ל כוותיה צ"ל דמיירי הכא בידוע שחפצה יותר בנוה היפה ואינה חוששת למה שהוא בודק וכדפי' בסמוך א"נ איירי אפי' במקום שרובן עכו"ם למקו' שרובן ישראל דבשאר ארצות תוכל לכופו לצא' ממקומו אבל מא"י לח"ל לא תוכל לכופו:

ירושלמי הוא רוצה לעלו' וכו' ואין תירוץ זה מספיק וכו' ולעפד"נ דמספיק דבזמן הבית שלא היה דוחק מזונות כופין אותו לעלות כשם שכופין אותה אבל בזמן הזה דאיכא דוחק מזונות אותה הוא דכופין שהרי חיוב מזונותיה מוטל על הבעל לזונה ולפרנסה בכל מקום שתלך אחריו אבל אין כופין אותו כיון דיכול לומר עכשיו איכא דוחק מזונות ושמא לא אשיג לשם פרנסה ומזונות דבטענה זו יפה כך הבעל מכח האשה וכ"כ בתשובת מהר"ם סימן קצ"ט וההיא דירושלמי בזמן הזה ואפ"ה היכא דהוא אומר לעלות והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות ואם לאו תצא שלא בכתובה דבזה יפה כח האיש מכח האשה וכו' עכ"ל והיינו מטעמא דפרישית:

כתב ר"ת מי שהוא ביהודה וכו' כבר מבואר בפוסקים טעמו של ר"ת שהוא ע"פ פירושו ליישב התוספתא והירושלמי דסתרי אהדדי וכמו שכתוב בב"י והקשה ב"י דהיאך הביא דברי ר"ת בסת' כאילו אינו חולק אדברי מהר"ם והרי הם חולקין ולמאי שכתבנו לפרש דברי מהר"ם ע"פ דברי רבינו נראה ליישב גם קושיא זו והוא דאעפ"י שהם חולקים בפירושא דתוספתא והירושלמי מ"מ בדינא ליכא פלוגתא דאע"ג דלפירוש מהר"ם אם הוא מיהודה והלך לגליל ונשא שם אשה צריכיה לילך אחריו היינו דוקא מיד אחר הנישואין אבל אם דר שם בקבע ולאחר זמן רצה לצאת מגליל אין כופין אותה לצאת אחריו אלא אדרבה כופין אותו לעמוד שם עמה ובכה"ג איכא לפרש נמי דברי ר"ת שכתב דאם הלך הוא לגליל ונשאה שם דכופין אותו לעמוד שם עמה דהיינו לאחר זמן הנשואין משא"כ במי שהוא ביהודה והביא אשה מגליל ליהודה ונשאה שם דאין כופין אותו לצאת ממקומו אחריה דבכל ענין אין כופין אותו אפילו מיד לאחר הנשואין וכן כששניהם מיהודה ונשאה בגליל דכופין אותו לצאת מגליל וכו' אפילו לאחר זמן הנשואין קאמר דכופין אותו ומודה בו הר"ם כיון שאין גליל לא ארצו ולא ארצה וכן כל חלוקי דינים היוצאים מפי' ר"ת וסותרים לפי' מהר"ם כך נראה ליישב דברי רבינו ואע"ג שאין נראה כך מדברי המרדכי והגהות מיימונית ע"ש הר"מ גופיה שפסק דעבדי' הכא והכא לחומרא לחוש לפי' ר"ת ולפי' הר"ם מ"מ דעת רבינו כך היא כדפרישית:

(א) ומ"ש בספרים אפילו לא נשאה בגליל נראה שהוא טעות אלא יש להיות אפילו לא נשאת ביהודה וכן מבואר בדברי מוהר"ם במקומות הנזכרים ועוד משמע בדברי מהר"ם שאם נשאת בגליל אינו יכול להוציאה משם ופליג אסברא הראשונה שכתב הטור שהיא סברת הרמב"ם והרי"ף דס"ל דאם הוא ביהודה אע"ג דנשאה בגליל מוציאה משם ולכן יש לתמוה אדברי רבינו שכתב הדברים כאילו לא היה מחלוקת בדבר וצ"ע:

(ב) וע"ל בסמוך אי שקלה נ"מ ונצ"ב ובהגהות מיימון פי"ג דאישות ר"ת היה אומר פעמים שאין מוציאין אפילו מעיר לעיר או מכרך לכרך כגון שבזו העיר אין המושל כל כך צורר כמו באותו שרוצה לילך שם עכ"ל וכתב מוהר"ם בתשובה סי' קי"ז אין נקרא חילוק ארצות אלא אותן שנפרדו בלשונן דא"ת שלעזי"א וריינו"ס ופרנקו"ן מיקרי חילוק הארצות אם כן איך יתכן שא"י שהיה בו ת' פרסה על ת' פרסה ולא היה בו רק ג' ארצות עכ"ל ועיין שם:

(ג) וע"ל סי' זה מדין זה ובתשובות מיימון סוף סדר נשים סימן כ"ח האריך מוהר"ם בא' שאירס אשה על ידי שליח במקום אחר ונתן אמתלאות למה לא רצה לכנוס במקום ארוסה ופסק דהדין עם הארוס או אשתו תבא אחריו או תשב עד שתלבין ראשה וע"ש שהאריך בתשובה:

(ד) וסיים שם אע"פ שאומרת דניחא לה להיות בדוחק מזונות קודם שתלך למקום אחר אין הולכין אחר דעתה עכ"ל:

(ה) ובתשובת ריב"ש סי' פ"א משמע כדברי ב"י:

(ו) וכן במרדכי סוף כתובות תשובות מוהר"ם דאית לה נ"מ ונצ"ב הקיימין ואם אינן קיימין כתב דאם הוא הפסיד נצ"ב א"צ לשלם ונ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה זנצ"ב אית לה וצריך לשלם לה עכ"ל וע"ש שהאריך מוהר"ם בדבר וכתב עוד שם הא דאבדה כתובתה ה"מ אם ילך לא"י ולא יחזור להתיישב בחוץ לארץ אבל אם יחזור להתיישב בחוץ לארץ אפילו לאחר כמה שנים אם היא בבחייה תגבה ממנו כתובתה ואם מתה צריך ליתן כל כתובתה ליורשיה ובסוף הגהות מרדכי כתיב בשם ר"ח כהן דה"מ שאם אין רצונה לעלות אבדה כתובתה דוקא בימיהם שהיה שלום בדרכים אבל עכשיו שהדרכים משובשים אינו יכול לכופה דה"ל כמו שחפץ להוליכה למקום גדודי ליסטים ואפי' אם יעמיד ערבות מספיק מגוף וממון ערבוך ערבא צריך עכ"ל וכ"כ ב"י בשם הרשב"ץ דאם הדרכים בסכנה א"צ ללכת עמו וכ"כ התוס' פ"ב דכתובות וכתבו עוד ואומר רבינו חיים דליכא בזמן הזה מצוה לדור בארץ ישראל כי הרבה מצות תלוין בארץ ואין יכולים ליזהר בהם ונענשים עליהם כו':

(ז) ואין דבריו נראין כי איך לא נחוש מאחר שחשש מוהר"ם לדבריו: