התורה והמצוה ויקרא יז א-ד

ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו:

דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אלהם: כבר התבאר בסדר ויקרא (סימן ז) באורך שכל מקום שכתוב "בני ישראל" בא למעט עכו"ם ומעטם פה שאין נוהג בהם אזהרה זו, וכמ"ש בזבחים (דף קטז).

וכבר בארנו בסדר ויקרא (סימן קצא) באורך שכל מקום שכתוב "בני ישראל" צריך ריבוי על גרים. וריבה פה גרים ועבדים מן "ואמרת אליהם". וטעם הדרוש הזה כפי משפטי הלשון התבאר בסדר מצורע (סימן קיט) באורך.

והנה הוסיף פה הדיבור אל אהרן ובניו (שזה לא יבא רק בציווים המיוחדים אליהם לבד כמו בדיני קרבנות וכדומה.) פירשו חז"ל שהוא כדי שלא נטעה שהכהנים שאין מוזהרים על העליה בפנים אין מוזהרים על השחיטה בחוץ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו:

זה הדבר אשר צוה ה': מלת "זה הדבר" מיותר. וכן מה שכתוב גבי הפרת נדרים "וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר צוה ה' " גם כן מיותר. ובפרט למה שאבאר (בסימן שאחרי זה) לא יצדק לאמר "זה הדבר" על מצוה נהוגה לדורות ולא בן כן בשום מקום.

וקבלו חז"ל שבאו מלות אלה לגזירה שוה כמו שמובא בספרא פה ומובא בגמרא בבבא בתרא (דף קכ:) ונדרים (דף עח). ושם אומר על זה אמר מר: מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל. למאי הלכתא? אמר ראב"י לומר שהפרת נדרים בג' הדיוטות. והא "ראשי המטות" כתיב! א"ר יוחנן ביחיד מומחה. ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות. למאי הלכתא? אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש.

פירוש דבריהם-- שבשחוטי חוץ אמר "אהרן ובניו ובני ישראל" להקיש אהרן ובניו לכל ישראל שיתחייבו משום שחוטי חוץ (כנ"ל בסימן הקודם) והוא הדין שבא להקיש כל ישראל, שרובם הדיוטים, אל אהרן ובניו, שהם מומחים, לענין שאם עבר מי ושחט בחוץ ונתחייב כרת שאז יוכלו אהרן ובניו להתיר נדרו ופקע ההקדש למפרע דיש שאלה בהקדש. והוא הדין שכל ישראל יכולים להתיר אם הם במספר כמו אהרן ובניו שהיו שלשה [ועל זה אמר "כל בני ישראל" שסתם מלת "כל" הוא לא פחות משלשה כמ"ש בסדר ויקרא סימן קצו].

אולם מנא לן שיש שאלה בהקדש? זה למד מגזירה שוה "זה הדבר" מפרשת נדרים-- "זה הדבר" נאמר לו כאן גם כן שיש שאלה בהקדש כמו בנדרים.

וכן למדין שם מכאן הגם ששם כתוב "ראשי המטות" שפירושו כל מטה כמ"ש ר"י דהיינו יחיד מומחה, למדינן מכאן שהוא הדין ג' הדיוטות.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו:

זה הדבר אשר צוה ה': חז"ל בבבא בתרא (דף קכא) פירשו מ"ש "זה הדבר אשר צוה ה' " לבנות צלפחד דבר זה לא יהיה נוהג אלא בדור הזה. ומתוך זה הקשה (שם דף קכ) על "זה הדבר" דשחוטי חוץ ודראשי המטות, שנאמר גם כן שלא היו נוהגים רק בדור המדבר. ותירצו דבשחוטי חוץ כתיב "לדורותיכם" ודראשי המטות למדו חיובם לדורות מגזירה שוה.

והם אמת ודבריהם אמת כי לא נמצא בתורה שום מקום שיתפוס לשון "זה הדבר" רק על דבר שהיה רק בשעתו-- "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו" (שמות טז טז), "זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם" (שם טז), "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם" ( שם כט א), "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה לה' " (שם לה ד), וגבי מלואים (ויקרא ח ה, ושם ט ו).  ועל מצוות הנוהגות לדורות לא בא לשון זה בשום מקום (רק גבי שחוטי חוץ וראשי המטות שבא לגזירה שוה כנ"ל סימן הקודם). מבואר שלשון זה ישמש רק על דבר פרטי לשעתו, לא על דבר קיים לדורות שכן בא לשון זה גם על מעשה הקיים רק לשעתו-- "מי עשה את הדבר הזה" (בראשית כא כו), "יען אשר עשית את הדבר הזה" (שם כב), וכדומה [שמה שכתוב "ושמרתם את הדבר הזה" מוסב על פסח מצרים שהיה רק לשעתו].

על פי זה מה שכתוב כאן "זה הדבר" הוא מוקשה וסותר לדרכי הלשון. לכן פירשו בו בספרא כוונה אחרת כי מלת "דבר" יבא לפעמים כמלת ענין כמו "על פי שנים עדים יקום דבר", "וזה דבר הרוצח", "על דבר שרי" שפירושם ענין או עצם מה. ולפעמים יורה על הדיבור המבטאיי. ובאמת עיקר הנחתו על הדיבור המבטאיי בפרט כמו "הלא זה הדבר אשר דברנו" (שמות יד), "ולא ענו אותו דבר" (מ"ב יח), "משיב דבר בטרם ישמע" (משלי יח) ודומיהם. ומשם הושאל אל כל עניני העולם על שכל דיבור ודיבור מתעצם ויהיה שם לאיזה ענין.

ועל כן חתרו חז"ל תמיד להשיב מלת "דבר" המורה ענין מה אל עיקר הוראתו מענין דיבור כמו שאמרו בבראשית רבה (פרשה מא ופרשה נב) על "דבר שרי" דבורהּ. ושם (פרשה מו) "זה הדבר אשר מל יהושע"-- דבר אמר להם ומלן. וכן על "אחר הדברים האלה" דרש בבראשית רבה (פרשיות מ"ד, נ"ו, נ"ז, פ"ז, פ"ח, ובמדרש אסתר פסוק "אחר הדברים" ובמדרש שיר השירים בפסוק "אשכול הכפר") אחר הרהורי דברים או דברים ממש. ובשבת (דף נח:, סג) "כל דבר אשר יבא באש"-- דבור. ובספרי דברים "וישיבו אותנו דבר"-- באיזה לשון הם מדברים. ובשמות רבה (פרשה י) "על דבר הצפרדעים" ושם (פרשה כא ופרשה כה) על "לא חסרת דבר". ורבה קדושים פרשה כד על "ערות דבר" פירשו מענין דיבור ממש. וכן בסנהדרין (דף מא) "על דבר אשר עינה"-- על עסקי דיבור. וביומא (דף נג:) "לא יותר דבר"-- אלו עשרת הדברות, ובמכות (דף י) על "וזה דבר הרוצח" ושם על "זה דבר השמיטה" ובברכות (כד:) "ובדבר הזה", וביומא (דף ה) "זה הדבר"-- אפילו דיבור מעכב. וכן מקומות לא חקר.

וכן מה שכתב כאן "זה הדבר אשר צוה ה'" פירושו על הדיבור המבטאיי ושר"ל שה' צוה בזה הדבר רצונו לומר בדבורים ומלות האלה. היינו, בל תחשבו כי ה' צוה רק הענין ושמשה סדר הדברים מדעתו. רק שנאמר לו ב"כה אמר" וכל דיבור ודיבור קבל מאת ה'. ומזה בנה אב לכל התורה שכל המלות והדבורים קבלם מאת ה' ולא הוסיף אף מלה אחת מדעתו.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו:

אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה: כבר בארתי בסדר ויקרא (סימן רלד) בארך כי היה לישראל שלשה מחנות-- מחנה שכינה, מחנה לויה, ומחנה ישראל. וכל משום שנזכר שם "מחנה" סתם יפורש לפי ענין הכתוב עיי"ש. ופה אם יכתב "מחוץ למחנה" לבד נוכל לומר שמדבר בערך ישראל שאילהם בא הציווי ור"ל חוץ למחנה ישראל. ואם יאמר "אשר ישחט במחנה" נאמר שמדבר במחנה ששם שוחטים את הקדשים והוא מחנה שכינה ונאמר שהשוחט חטאת בדרום יהיה חייב. ואין להקשות שהלא כתיב "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". על זה משיב שנית יכול אף השוחט חטאת בדרום יהיה חייב ר"ל שנטעה לומר שחייב בין אם שחט חטאת בדרום --ממה שכתב "במחנה"-- בין אם שחט בחוץ שעל זה אמר "ואל פתח אהל מועד. [ועי' בזבחים שם (דף קז:) שם הביא ברייתא זאת וצירך לגרוס בפעם השני יכול אף השוחט עולה בדרום ועיין עוד שם]

לכן כתב "במחנה" ו"מחוץ למחנה" להקיש שני השמות זה לזה וזה משני פנים: ( א ) שכבר התבאר ששני שמות הבאים זה אצל זה הם דומים ושוים בענינים וזה אחד מכללי ההיקש כמו שבארנו בכמה מקומות ( ב ) כן מוכרח מסדר הכתוב שכבר התבאר (ויקרא סימן שטו) שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו ודבר שיש בו חידוש יותר כתוב תמיד באחרונה ואם כן, אם תאמר שמ"ש "במחנה" כולל אף השוחט חטאת בדרום, הרי יש בזה חידוש גדול והיה צריך לומר בהפך-- "מחוץ למחנה או במחנה", שיוסיף שגם במחנה חייב כרת אף שראוי לשחיטת קדשים קלים. ועל כרחנו שגם מ"ש "במחנה" הוא מקום שאינו ראוי לשחיטת כל זבח כמו "מחוץ למחנה". ולכן כתב "מחוץ למחנה" באחרונה שזה חידוש יותר, שהגם שהוא רחוק מן המקדש חייב משום שחוטי חוץ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו:

או אשר ישחט: מה ששנה הפעל "אשר ישחט" הוא למותר ואין דרך הלשון בכך כמו "ולקחה שתי תורים או שני בני יונה", "אשר יצוד ציד חיה או עוף". ולא ישנה "או אשר יצוד עוף". וכן מלת "ישחט" נקוד בקמץ על זקף קטן שמורה שהוא מופסק מן "מחוץ למחנה".  ולמדו חז"ל שבא גם על כוונה שנייה, שמלת "אשר ישחט" כולל כל דבר הנשחט ושיעורו אשר ישחט שור או כשב או עז או אשר ישחט (פירוש-- או כל דבר שישחט דהיינו אף עוף) במחנה או מחוץ למחנה [ולכן נקוד קמץ, כי אם נסדרהו כפי סדרו יהיה מקום האתנח על מלת "ישחט"].

ובמה שכתב יכול המולק את העוף יהיה חייב ת"ל "אשר ישחט" גרס בזבחים (דף קז) תלמוד לומר "זה הדבר" ומוקי לה שם כר' ישמעאל, ורבי עקיבא אמר ד"זה הדבר" מבעיא ליה לגזירה שוה ולמד בדרך אחר עיי"ש. נראה פירושו שהדרוש הנזכר במשנה ב' "זה הדבר"-- מלמד שהפרשה נאמרה בכה אמר אתיא כר' ישמעאל ועל זה השיב תלמוד לומר זה הדבר ר"ל אחר שאמר שכל דיבור ודיבור נאמר בדיוק מאת ה' מבואר שהלשון דוקא, וכשאמר "אשר ישחט" דוקא שחיטה ולא מליקה ואין לדון קל וחמר. ולפי זה מ"ש בגי' הספרא ת"ל "אשר ישחט" ומ"ש גירסת הגמ' ת"ל "זה הדבר" הוא ענין אחד שר"ל הלא כתוב לשון "ישחט" והלשון דוקא, דהא כתיב "זה הדבר" שהפרשה נאמרה בכה אמר ובדיוק.

ובאמת דוחק לומר דר' ישמעאל יסבור כבית שמאי דמוקי בבבא בתרא (דף קכ) דסבירא ליה ד"זה הדבר" דשחוטי חוץ אתי למעט מולק וסבירא ליה דאין שאלה בהקדש דהא מבואר בנזיר (דף ט) דלמאן דאמר אין שאלה בהקדש, אין שאלה בנזירות, ור' ישמעאל אמר בפירוש בנדרים (דף פט) דיש הפרה לנזירות, עיי"ש, והוא הדין שאלת חכם. רק ר' ישמעאל לשיטתו דסבירא ליה בנדה (דף כב) דגזירה שוה מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין ואם כן לענין הגזירה שוה די במה ש"זה הדבר" דראשי המטות מופנה ו"זה הדבר" דשחוטי חוץ מבעיא ליה לדרוש שנאמרה הפרשה בכה אמר.

ואחר שהתבאר שדרוש זה שדריש "או אשר ישחט" כל דבר שישחט הוא לר' ישמעאל, מבואר מה שלא אמר "אשר ישחט שור או כשב או עז או אשר ישחט במחנה או מחוץ למחנה" דר' ישמעאל לשיטתו שסבירא ליה שבמדבר נאסר להם בשר תאוה כמ"ש בחולין (דף יז) ופסוק זה כולל גם חולין שהיו מוכרחים להביאם לשלמים וזה היה נוהג רק בבהמה שראויה לשלמים, לא בעוף, ולכן לא יכול לומר "שור או כשב או עז או אשר ישחט" כי לשיטתו מדבר פה בחולין ולא נאמר של עוף. ולכן כתב "אשר ישחט" אחר כך למען ישָמַע לשתי אופנים.   מה שאין כן לרבי עקיבא דסבירא ליה דבשר תאוה לא נאסר כלל ומה שכתוב "אשר ישחט שור או כשב" מדבר במוקדשין, אם איתא שמ"ש "אשר ישחט" כולל עוף היה לו לומר כסדרו "או עז או אשר ישחט".

ואמר בגמרא שם דרבי עקיבא למד עוף מן "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך" ומה שכפל פעל "אשר ישחט" בא לדייק להוציא המולק. ור' ישמעאל סבירא ליה שמה שכתב "דם שפך" מרבה הזורק. וגם בזה אזיל כל אחד לשיטתו דר' ישמעאל סבירא ליה (בסוף פסחים) דזריקה בכלל שפיכה, ורבי עקיבא חולק עליו בזה ולא יכול לרבות זורק מן "דם שפך", ואין כאן מקום להאריך יותר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו:

ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן: כבר בארנו (בסדר ויקרא סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל יש בו דרוש כמו שבארנו שם טעם הדבר. ופירשו חז"ל שבא להודיע טעם האיסור לבל נסבור שהוא מפני ששחט הדבר שלא במקומו הראוי ועל פי זה נדון קל וחומר לשוחט חולין בפנים שמעולם לא היה ראוי להשחט במקום הזה שהוא חייב. לכן באר שטעם האיסור מצד שהיה קרבן מכבר ולא הקריבו. וזה שנאמר על הקרבן הוא חייב.

אולם הלא בארנו שם שלפעמים יוסף שם הפעל על הפעל לכלול כל דבר שיקרא בשם ההוא. ויש לומר שלכן הוסיף שם "קרבן" לכלול גם קדשי בדק הבית שנקראים בשם קרבן כמו שכתוב "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא אצעדה וצמיד..." ולכן הוסיף ואמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב" שאם היה אומר "ולא הביאו להקריב קרבן" הייתי מפרש שלא הביאו לבדק הבית רק שחטו לצרכו אבל במה שכתב "אל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב" הרי שהקפיד משום שלא הביאו להקריב ממש באהל מועד, לא על שלא הביאו לאוצר ההקדש.

(וברייתא זו הובאה בזבחים דף קיג, תמורה יג, יומא סג:)

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו:

ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה': פעל העבר "הביאו" כתבו המדקדקים שהוא זמן מורכב מעבר ועתיד. ומה שלא אמר "לא יביאו" מפני שאז היה משמע לאחר שחיטה ואז אין תועלת עוד בהבאתו. לכן אמר "הביאו".

אמנם הלא יש לפרש שהוא עבר ממש הנשלם ומדבר גם בקרבן שהיה כשר תחלה ואחר כך נפסל ולא הביאו בעבר בהיותו כשר להקרבה ועתה שנפסל שחטו בחוץ ולימד שגם בזה חייב ולכן אמר "הביאו" בעבר. [וזה יצויר ברובע ונרבע אחר שהוקדשו, וכן בנטרף והומ', ובני יונה שעבר זמנם אחר שהוקדשו, וגם במוקצה והנעבד אחר שהוקדשו (וזה בקדשים קלים לר' יוסי הגלילי דממון בעלים הם ולכן חל האיסור עליהם אף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו). ובאתנן ובמחיר יצויר בולדות קדשים וסבר דולדות קדשים בהוייתן הם קדושים, לא ממעי אמן, והיו ראוים לבוא אל פתח אהל מועד בעודן במעי אמם אם היה מקדים להקריב את אמם. וכן יוצא דופן וכלאים יצויר גם כן בולדות קדשים כן פירשוהו בזבחים (דף קיד) דברי הברייתא דפה].

אמנם הלא אמר "אל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן" הלא באר שעיקר האיסור אינו מפני שהיה ראוי אל פתח אהל מועד בעבר, רק מפני שלא הביאו להקריב בהיותו עתה ראוי להקרבה, שעל זה מורה למ"ד "להקריב", ורק זה קוטב האיסור. אבל דברים שפסולים עתה, אף שהיו ראוים בעבר, אין חייבים עליהם משום שחוטי חוץ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו:

להקריב קרבן לה': מה שהוסיף "לה' " פירשוהו בספרא (מובא ביומא דף סג וזבחים דף קיג:) משום דיש לטעות שאם שחט שעיר המשתלח בחוץ, קודם הגרלה או קודם וידוי (כן מוקי לה בגמרא) יתחייב, דראוי לבא אל פתח אהל מועד להגריל עליו ולהתודות וגם זה בכלל "להקריב קרבן" שבדרך ההרחבה יאמר על כל הקרב אל הקדש כמו שכתוב "ויקריבו נשיאי ישראל ויביאו את קרבנם לה' שש עגלות צב". לכן הוסיף מלת "לה' ".

והנה מלת "לה' " פעמים יבא בהרחבה ויבא על כל דבר הראוי למצות ה'-- "קדש הלולים לה' ", "ושבתה הארץ שבת לה' ", "נזיר להזיר לה' ", "בערכך נפשות לה' " וכדומה. ולפעמים יבא בדיוק-- רק המיוחד לה' לבד. ושני השעירים שלקח ביום הכפורים, בדרך ההרחבה לקח שניהם לה' כי הובאו לפנים להגריל ולהתודות על שניהם, ובדרך הדיוק היה אחד לה' ואחד לעזאזל, לא לה'. ומכללי הלשון וחוקותיה ששני שמות הבאים זה אחרי זה שהשני מגביל את הראשון ומפרש אותו-- אם הראשון מרבה בא השני למעט, ואם הראשון ממעט בא השני לרבות (שזה שורש אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ובהפך שהוסד בחכמת ההגיון כמו שבארנו פעמים רבות). ואחר שבמה שכתב פה "להקריב קרבן" יש מקום לרבות בהכרח שמה שכתב "לה' " בא למעט ובא על צד הדיוק-- רק המיוחד לה', לא לעזאזל.

וז"ש ביומא (דף סג) שמקשה על ברייתא דפה ממ"ש בספרא (אמור) "ירצה לקרבן אשה לה' "-- אלו אישים. מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן? תלמוד לומר "קרבן לה' "-- לרבות שעיר המשתלח. (ובתמורה (דף ו) מקשה ממ"ש בספרא (שם) "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה' "-- לרבות שעיר המשתלח) אמר רבא התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא. התם "אל פתח"-- לרבות, "לה' "-- להוציא. הכא ד"אשה"-- להוציא, "לה' "-- לרבות. ומובן במה שאמרנו.

(ומה שכתוב פר חטאת מחקו רש"י ועי' בתוס' ובקרבן אהרן איך יועמד הגירסא על פי דוחק.)

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ו:

לפני משכן ה': למה הזכיר פה שני השמות "אל פתח אהל מועד" "לפני משכן ה' "? והיה לו לומר "להקריב קרבן לפניו" דהיינו לפני אהל מועד שזכר.   אחרי הדיוק יש הבדל בין שם משכן ובין שם אהל מועד. ששם "משכן" נגזר מפעל "שכן" ומורה על צורתו שעשוי להטלטל ממקום למקום ולשכון בעת החניה. ושם "אהל מועד" מורה על ענינו שעשוי להועד שם בשכינת עוזו. ומטעם זה בכל מקום שידובר עליו מצד צורתו יקראהו בשם "משכן" כמו בכמה מקומות שזכר מעשה המשכן בספר שמות, כי מצד שעשוי להטלטל ולשכן עשו לו אדנים וקרשים ובריחים ומכסה לפרקו ולהקימו בכל עת, לבד במקומות שדבר על מעשה הקרבנות והעבודות כמו בפרשת המלואים ופרשת תשא קוראהו בשם "אהל מועד". ובספר במדבר בכל מקום שמדבר מן המסעות קוראהו בשם "משכן" ולפעמים בשם "משכן אהל מועד" אם ישקיף על שני הענינים יחד כמו שיראה המעיין. אמנם בכל ספר ויקרא קוראהו בשם "אהל מועד" כי בספר ההוא דבר מעניני העבודה והלכותיה, ומדוע יצא פה מן הכלל והזכיר שם "משכן"?

מזה הוציאו חז"ל (בספרא מובא ביומא דף מג וזבחים דף קיג) שבא ללמד שדבר הפסול עתה אף שיוכשר לאחר זמן (כגון עולה שמחוסר זמן בגופה קודם יום שמיני ללידתה, וחטאת מחוסר זמן בין בגופו בין בבעלים כגון נזיר ומצורע שלא מלאו ימיהם, וכן בעלי מום עוברים ותורים שלא הגיע זמנם) אף על גב שיהיו ראוים לבא לקרבן אל פתח אהל מועד אחרי זה-- אין עוברים עליהם. ולימד זה במה שכתב "לפני משכן ה' " ששם "משכן" הוא מפני שכינתו עתה במקום ר"ל שצריך שיוכל הקריבם במקום זה ששוכן בו עתה, לא אלה שיהיו ראוים לאחר זמן במשכן אחר. וזה לימד בשם "משכן" שמובדל משם "אהל מועד" שנקרא בו מצד שכינת ה' הקבועה בו, והבן.

ודעת ר' שמעון שמכל מקום חייבים עליו בלא תעשה וטעמיה מבואר בזבחים (דף קיד:).

[הג"ה עיין המשך סימן צ"ד של המלבי"ם על הפרק הבא בספרא כאן]