ברכות ל ב

הא דאמר ר' יוחנן בציבור שנו אבל ביחיד חוזר: יש מפרשים "בציבור"- "יחיד בציבור"; ומשום ששומעה משליח צבור. ואינו מחוור, דאם כן ליתני "מפני ששומעה משליח צבור" כדאקשינן לעיל גבי "טעה ולא הזכיר גבורת גשמים". ועוד, מאי "מפני שיכול לומרה במוספין" דקאמר, באותה תפלה עצמה שומע משליח צבור!  אלא "ציבור" היינו שליח ציבור מפני שלא הטריחו את הצבור, הואיל ותפתת המוספין לפניו. ו"יחיד" היינו בין במתפלל ביחיד בין מתפלל בצבור. ומיהו אילו רצה שלא לחזור ולשמוע משליח צבור הרשות בידו, כדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבנו למעלה.

כמה ישהה בין תפלה לפלה? כדי שיתחונן דעתו עליו:   ופירשו בירושלמי דהיינו מהלך ד' אמות.

דאמר ר' הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסו במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלה ופטורה מן המעשר:    פירוש במוץ: לאחר שדשה מכניסה קודם שימרח. והא דנקט "במוץ" ולא נקט "בשבלים" משום דאילו מכניסה בשבלים אפשר למטעי בה דאפשר למוללן במלילות הוא מכניסה ובהכי פלוגתא דר' ורבי יוסי היא אם נקבעה בראיית פני הבית אם לאו, אבל כשמכניסה במוץ אינה ראויה למלילות - הראב"ד ז"ל.

והא דקאמר "כדי שתהא בהמתו אוכלת", הוא הדין דמדינא שהוא אוכל ממנה אפילו קבע, שכבר נפטרה דבר תורה; וכדמשמע נמי בנדה (טו) בשמעתא דאשה שיש לה וסת בעלה מחשב ובא עליה. דאמרינן התם דאין ספק מוציא מידי ודאי; ואקשינן עלה מחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות הרי הן בחזקת מתוקנים "והא הכא דודאי טבילי, ספק מעושר ספק אינו מעושר, והא אתי ספק ומוציא מידי ודאי!"; ופריך "הכא נמי ספק וספק הוא. דילמא עביד להו כדר' הושעיה דא"ר הושיעא מערים אדם על תבואתו".    -וההיא ודאי דחבר שמת הרי הן בחזקת מתוקנין אפילו לאכילה קבע, שלכל אדם היא. אלמא הא דרבי אושעיא נמי מדינא שריא, אפילו לאכילת קבע, דמדרבנן מיהא אסירא לאכילת קבע כדי שלא יהא כפוטר את תבואתו ומפקיעה מן המעשרות.

ויש מי שאומר דהא דרבי הושעיא אפילו לאכילת אדם קאמר שהיא פטורה ואפילו מדרבנן ליכא, וקא מייתו לה מההיא דנדה דאמרן. דאם איתא דמדרבנן מיהא חייבת לאכילת אדם מכל מקום אכתי ההיא דחבר היכי שריה לאכילת אדם דמכל מקום הוה ליה ודאי טבל דרבנן וספק מעושר ספר אינו מעושר, והיכי אתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן?  ואם תאמר הוה ליה ספק בדרבנן, הא לא אמרינן הכי גבי בדיקת חמץ, דאע"ג דבדיקת חמץ מדרבנן (דאילו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי), ואפילו הכי "ספק בדוק ספק אינו בדוק" צריך לבדוק. ולדבריהם הא דנקט ר' אושעיא "כדי שתהא בהמתו אוכלת" היינו משום דעכשיו כל זמן שהיא במוץ היא מוכנת לאכילת קבע של בהמה משום דכל אכילת בהמה הויא עראי, משום הכי נקט "בהמתו" לומר כדי שתהא בהמתו אוכלת אפילו לאחר מירוח והוא הדין לאדם. ואף על גב דבשמרחו בשדה אסור באכילת קבע ואפילו קודם ראיית פני הבית, ואע"ג דמדאורייתא לא מחייב' במעשר עד שיראה פני הבית - התם הוא משום דאפשר דאתיא לידי חיוב דאורייתא בראיית פני הבית אבל הכא דלא אפשר- שריא, ואפילו מדרבנן, בין לבהמה בין לאדם.  והביאו עוד ראיה מדאמרינן במנחות (סז.) "גלגול הנכרי- פוטר. מירוח הנכרי- אינו פוטר, משום בעלי כסין." (כלומר, משום בעלי בתים עשירין שמוכרין תבואתם לנכרי קודם מירוח וחוזרים וקונין מהן לאחר מירוח כדי לפטור מן המעשרות). ופרקינן, "חלה נמי!". ומשני, "אפשר דאפי לה פחות פחות מחמשת רבעים קמח. אי הכי תרומה נמי! אפשר דעביד לה כדר' הושעיא דא"ר הושעיא מערים אדם על תבואותו ומכניס וכולי" - אלמא דלגמרי פטר לה בהכין! דאי להאכילה לבהמתו לבד, מאי קא פריך? דאכתי דינא הוא דנאסור מירוח נכרי משום בעלי כיסין כדי שלא יפטרו תבואתן אפילו לאכילת עצמן על ידי מירוח נכרי דאילו מדר' הושעיא לא פטר לה אלא לבהמה!

ואחרים פירשו דדוקא לאכילת בהמה הוא דפטר לה בהא דרבי הושעיא מדתניא בביצה (יג.) "הכניס שבלין לעשות מהן עיסה- אוכל מהן עראי" - דאלמא עראי אין, קבע לא.   ומיהו בזו נראה שיש לדחות, דשבלין שאני הואיל וראוי לעשות מהן מלילות דהויא פלוגתא דרבי ור' יוסי וכדכתבי' לעיל.  ואלא מיהו ההיא דמנחות דדחו לה דדילמא הכי קאמר[?] בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה מה הועילו חכמים בתקנתם דהא אפשר דפטר לה כדר' הושעיא וא"כ(?) הכי קאמר מירוח נכרי ודאי לא פטר אלא לאכילת עראי משום דלא חשבי ליה כמירוח והוה ליה לאחר מירוח כקודם מירוח אבל גלגול, דינא הוא דפטר לגמרי מהאי טעמא דלאחר גלגול כקודם גלגול והלכך פריך שפיר דלפוטרה מן המעשרות לאכילת עראי אפשר דעביד לה כדרבי הושעיא. וההיא דחבר שמת, דמשמע דהוי לגמרי בחזקת מתוקנין - דילמא ההיא בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה.

ואפשר לי לומר לפי דבריהם דאפילו לאדם קאמר, דודאי ההיא לגמרי משמע; דאי לא, הוה להו לפרושי. ואלא דכיון דאיכא למימר דתקנן לגמרי, ואי נמי לא תקנן לא הכניס אלא במוץ (ואי עביד הכי ליכא אלא איסורא דרבנן) - קלשה לה איסורא; והלכך אפילו לאדם שריא. אבל היכא דודאי לא עשר אלא שהכניסה במוץ- אסירא לאכילת אדם מדרבנן. וההיא דבדיקת חמץ דילמא חומר הוא בחמץ כמו שהחמירו בו לבדוק יותר משאר האיסורין ונהגו בו כספק של תורה כנ"ל לפי דברי האוסרין.

ודילמא לא כיון דעתיה מעיקרא:    פי' מנין לך שהתפלל יוצר ומוסף כי שמא תפלת יוצר בלבד היא ומתחלה לא כיון דעתו באבות ונזכר אחר שהתפלל והוצרך לחזור ולהתפלל מראש וה"ה אי אדכר באמצע תפלה דפוסק, א"ל תא חזי וכו' דר' יוחנן לאשמעינן אתא דתפלת המוספין ביחיד וכיון דכן איהו ודאי הוה קים ליה דתפלת המוספין הוה:

לא הוו מצלו אלא ביני עמודי:    פי' והוו מצלי תפלת המוספין ביחיד אף במקום שיש חבר עיר, ומהא משמע דהלכתא כרבנן:

והתניא טעה ולא הזכיר של ר"ח שחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוסף:    ואיכא נוסחי דגרסי טעה ולא הזכיר של ר"ח במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה. ולא גרסינן לה דהיכי איפשר דיתפלל מוסף ויטעה בר"ח (ועוד דבמוסף לא שייך לומר טעה דכולי יומא הוא זמניה:

כדי שתתחונן דעתו עליו:    שתתישב דעתו שיוכל להתפלל לאלהיו בלב שלם. ורב חסדא אמר וכו'. והענין הוא אחד אלא שחולקין בלשון ובירוש' אמרו שישהא כדי מהלך ד' אמות:

מסתברא מילתיה דרב בחודש מלא:    פי' שהחודש שעבר היה מלא אין מחזירין אותו אבל ר"ח שעבר חסר מחזירין אותו:

מכדי רב טעמא קאמר דאין מקדשין החודש אלא ביום מה לי מלא מה לי חסר:    ולעולם לא שנא דהלילה אינה בכלל ולא חשיבא למטרח ולמהדר עלה:

אני ראיתי את ר' ינאי דצלי והדר צלי אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא דילמא לא כיון דעתיה מעיקרא. מכאן משמע שמי שלא כיון דעתו לכל הפחות באבות שצריך לחזור ולהתפלל.

טעה ולא התפלל של ר"ח ערבית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשחרית. ה"ה דהוה מצי למיתלי טעמא משום דאין מקדשין את החודש בלילה כדאיתא בסמוך אלא אגב אחריני נקטיה.

כמה ישהה בין תפלה לתפלה. אדם שטעה ורוצה לחזור ולהתפלל. כדי שתתחונן דעתו עליו, ומפרש בירושלמי דהיינו כדי הילוך ד' אמות.

אין מקדשין את החודש בלילה. וא"ת ליל שלשים ואחד אין (הטעם) תלוי בקידוש ב"ד שכבר קדשוהו שמים ולמה לא יחזור ליל שלשים ואחד, וי"ל כיון שאין ראוי לקדש את החדש בלילה הילכך אין מחזירין אפילו ליל שלשים ואחד. הדרן עלך פרק תפלת השחר פרק חמישי אין עומדין חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת. שע"י כן היו מכוונין בלבם ומחשבין ביראת שמים כדי שתתחונן דעתם עליהם.

אין עומדין. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת. שע"י כן היו מכוונין בלבם ומחשבין ביראת שמים כדי שתתחונן דעתם עליהם

אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח שהוא חוזר לא נאמרו הדברים אלא ביחיד בין בביתו בין בצבור אבל שליח צבור אם שכח זה בתפלה שמתפלל בלחש אינו חוזר אלא סומך על שמזכירה בתפלת המוסף טעה ולא הזכירה בתפלת המוסף סומך על תפלת המנחה ואין גורסים טעה ולא הזכיר בערבית שסומך על שחרית דהתם טעמא אחרינא איכא שאין מקדשין את החודש בלילה כמו שנבאר, טעה ולא הזכירה במנחה ואין כאן יום שני לסמוך עליו או שטעה במנחה של יום שני חוזר וכן הדין בשליח צבור אף בכל שהוא טועה בתפלה בלחש, וי"א שאף יחיד בצבור אינו חוזר וסומך על תפלת שליח צבור והוא שיכוין דעתו לתפלת ש"צ, וי"א כן אף בשאלה של ברכת השנים, וכן אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא חוזר דוקא בשחרית ומוסף ומנחה אבל ערבית אינו חוזר בין צבור בין יחיד מפני שאף הם לא היה מקדישים את החדש לעולם בלילה, אבל ערבית של שאר הימים שיש בהן קרבן מוסף חוזר הואיל ותפלת ערבית קבועה עכשיו כחובה:

כל שאמרו מחזיר אותו אם טעה בג' ראשונות חוזר לראש, באחרונות חוזר לעבודה אם לא סיים באמצעיות חוזר למקום שטעה ושאר הימים שמזכירים בהם מענין המאורע ואין בהם קרבן מוסף אינו חוזר ומ"מ אם נזכר קודם שיאמר תחנונים כוללן בתחנונים ודיו:

כל שהוא טעון לשתי תפלות אחת סמוכה לחברתה כגון יוצר ומוסף או כגון מי שלא כיון בראשונה או שטעה וצריך לחזור לראש ישהא מעט בין תפלה לתפלה כדי שתתישב דעתו עליו ושיערו בתלמוד המערב כדי הלוך ד' אמות, ולשון שתתחונן דעתו עליו פירושו שיהא נותן דעתו להתחנן, ושתתחולל פירושו שתצא תפלתו מחלל לבו ואם אינו שוהה צריך שיקרא מעט לפני התפלה השניה כגון אשרי וכיוצא בו וכן הדבר הדור לו:

מה שכתבנו שאם אין אדם מוצא עצמו בדעת מכוונת שלא יתפלל, גדולי עולם הורו שלא נאמר כן אלא בדורות הראשונים שהחסידות צפון בלבם והכונה מצויה להם אבל בדורות הללו שאין הכוונה מצויה כל כך ישתדל אדם להתפלל בכוונה כמה דאפשר ויחוש לעצמו מעונש הדין, ומ"מ אל יפטור עצמו בטענה רעועה לומר שאינו יכול לכוין אלא יתפלל ויכוין במה שאפשר לו, ולעולם ישים אדם יראת שמים לנגדו ואם עשה כן לא במהרה הוא חוטא:

אין עומדין וכו' זה הפרק יכלול ג"כ ענינים וישלים מה שהתחיל לבאר בעניני תפלה בפרק שלפניו ורובו יסוב על ג' ענינים הראשון לבאר בו איך צריך שישתדל האדם להיות לו כונה יתירה בעת התפלה, והשני לבאר בו הפרטים המתחדשים בתפלה איך יתחדשו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, ואם טועה בהם איך יתקן שגיאתו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, והשלישי לבאר בו ענין שליח צבור איך צריך שיזהר שלא יכשל בדברי פיו או בשאר הכונות זו היא כוונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר:
המשנה הראשונה ממנו תבאר לנו איך האדם צריך לכוין בתפלתו ושלא יפנה לזולת התפלה ושיתבונן בעצמו לפני מי הוא עומד, ואמר על זה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, כלומר מתוך הכנעת הלב ושחיית הקומה לא בקומה זקופה ובעזות מצח.
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת בבית הכנסת קודם שיתפללו כדי שתזדכך מחשבתם ממה שעסקו בו כל היום ותתיחד לעבודת בוראה והוא ענין כדי שיכונו לבם למקום.
אפילו המלך שאול בשלומו לא ישיבנו לא באמצע ברכה ולא בין ברכה לחברתה, אע"פ שבק"ש התרנו כיוצא בזה אינו דומה כונה הצריכה בק"ש לכונה הצריכה בתפלה כמו שביארנו שחיי האדם ובקשת צרכיו תלוים בה, והן הן הדברים המעכבים בלבבנו דעת אמתי ועיון הכרחי על כל מה שיגיענו שהכל מאתו והוא לבדו אדון הכל להטיב לנו בהטיבנו ולגמלינו כפי מעשינו להרע או להטיב, ופירשנו בגמ' שלא נאמר כן אלא במלכי ישראל אבל במלכי אומות העולם הואיל ויש סכנה בכך פוסק.
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ופירשו בגמ' דוקא נחש אבל עקרב פוסק כלומר מפני שיש סכנה בנשיכתו והה"ד לנחש במקמות שנשיכתם סכנה, כלל הדברים כל שאין שם סכנה לא יפסיק לשום דבר:
זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם, מגדולי החכמים היו מעטרים עצמם בבגדים נאים שלהם בשעת התפלה כמו שהתבאר בראשון של שבת, ואע"פ שאין זו מסורה לכל מ"מ ראוי לו לאדם שלא לעמוד דרך הדיוטות וראוי לו להדר עצמו במה שמצוי לו.
שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם ראוי להם שלא להשתקע בה ושלא להרבות בה יותר מדאי ואם הרבו בכך ראוי ליחידים שבהם להוכיחם והותר להם לעשות איזה דבר שלא בראוי כדי למנוע רוב שמחתם שלא להשתקע בה יותר מדאי כגון שבירת כלים נאים וכיוצא בהם מדברים המעציבים, כלל גדול אמרו במקום גילה שם תהא רעדה שמא מתוך רוב השמחה הוא בא לידי קלות ראש, ואם היה שמח לקיום מצוה שבאה לידו אין בכך כלום ולא עוד אלא שיפה הוא עושה והוא שאמרו כאן תפילים קא מנחנא, ויש מפרשים תפילין קא מנחנה כלומר ואיני מתירא להתשקע בשום דבר מגונה, ויש מפרשים בה שנתרפא מחולי מעים שהיה פטור מן התפלין וכשחזר לקיום המצוה היה שמח, ומ"מ אחר חורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה, והוא שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ר"ל עד שיבא זמן המשיח רמז לדבר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:
במסכת סוטה [מ"ח ע"א] התבאר שכל אוזן ששומעת מיני זמר תעקר ופירשו הגאונים בנגינות של אהבה ושל חשק אפילו שבין אדם לחבירו אבל דברי שירות ותשבחות של הקב"ה מותר לאמרן אף בבית חתנים ובבית משתאות וכבר הארכנו בה בראשון של גיטין ובאחרון של סוטה:

ודילמא לא כיון דעתיה מעיקרא - פירוש מנין לך שהתפלל יוצר ומוסף כי שמא תפלת יוצר בלבד היא ומתחלה לא כיון דעתו באבות ונזכר אחר שהתפלל והוצרך לחזור ולהתפלל מראש. והוא הדין אי אדכר באמצע תפלה דפוסק:

אמר ליה תא חזי וכו' - דר' יוחנן לאשמעינן אתא דתפלת המוספין ביחיד וכיון דכן איהו ודאי הוה קים ליה דתפלת המוספין הוה:

לא הוו מצלו אלא ביני עמודי - פירוש והוו מצלי תפלת המוספין ביחיד אף במקום שיש חבר עיר ומהא משמע דהלכתא כרבנן:

והתניא טעה ולא הזכיר של ראש חדש שחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוסף - ואיכא נוסחי דגרסי טעה ולא הזכיר של ראש חדש במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה. ולא גרסינן לה דהיכי איפשר דיתפלל מוסף ויטעה בראש חדש. (ועוד דבמוסף לא שייך לומר טעה דכולי יומא הוא זמניה:)

כדי שתתחונן דעתו עליו - שתתישב דעתו שיוכל להתפלל לאלהיו בלב שלם. ורב חסדא אמר וכו' והענין הוא אחד אלא שחולקין בלשון. ובירושלמי אמרו שישהא כדי מהלך ארבע אמות:

מסתברא מילתיה דרב בחודש מלא - פירוש שהחודש שעבר היה מלא אין מחזירין אותו אבל ראש חדש שעבר חסר מחזירין אותו:

מכדי רב טעמא קאמר דאין מקדשין החודש אלא ביום מה לי מלא מה לי חסר - ולעולם לא שנא דהלילה אינה בכלל ולא חשיבא למטרח ולמהדר עלה:

סליק פרק תפלת השחר בסיעתא דשמיא

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש - פירוש מתוך הכנעה וישוב הדעת לכוין הדברים שיצאו מפיו. ולאו דוקא כובד ראש אלא דרך משל הוא כלומר דמי שראשו שהוא עיקר כל אבריו מכביד עליו כל אבריו מוכנעים ויושב בהכנעה. ובתפלה שהיא שאלת צרכיו וחמורה מן הברכות ואף מקריאת שמע דקריאת שמע היא שנ��ן צריך שישב באימה והכנעה כדי שתהא תפלתו רצויה ומקובלת:

מנא הני מילי - דבעינן כובד ראש. שנאמר והיא מרת נפש:

הוה מציין נפשיה - שהיה מקשט עצמו. וכן ראוי לעשות:

עבדו את ה' ביראה וגו' - ומרישיה דקרא דייק דלשון עבדו משמע תפלה כדדרשינן ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה:

מאי וגילו ברעדה - מדאייתי קרא לראיה סיימיה: