וזה ההבדל בין איש ובין אדם. שאדם מוציא אחרים, ומדלא אמר שם אדם, ידעינן משם איש לרבות אחרים כמו שאמרתי בפירוש ויקרא (ויקרא י). [וצ"ל יכול אף השוגג וההורג אחרים והחרש והשוטה שהמיתו. ומה שאמר רעהו להביא את הקטן, צריך למחוק]. וממה שאמרו על רעהו מוציא האחרים [ ואיסי סבירא ליה שדינם מסור לשמים] וממה שאמרו כי יזיד מוציא חש"ו שמעשיהם שוגגים [וצ"ל כי יזיד להוציא חש"ו כן גרסת הגר"א ], וממה שאמרו להרגו בערמה מוציא מרפא כו ', כי המערים הוא מוסיף על המזיד. שכל מערים הוא מזיד ואין כל מזיד מערים. והמרפא והמכה ברשות בית דין, הוא מזיד ואינו מערים. שהמערים הוא המכוין להרוג ולעשות זה בערמה ותחבולה שלא ישמר ממנה, והמרפא אין זה כונתם ומעשיהם

נט . מעם מזבחי תקחנו למות. סדר הכתוב שהמכה איש יומת. ומפרש ואם לא צדה אשים לו מקום ערי מקלט ומחנה לויה שבמדבר לנוס שמה. אבל וכי יזיד איש לא לבד שלא יועיל לו מחנה לויה. שאף המזבח שהוא מחנה שכינה לא יועיל לו. אבל בכל זה הוא דברי מותר ומה משמיענו. הלא ידענו שהמזיד לא יועילו לו ערי מקלט, ולמה יעלה בדעתנו שהמזבח קולטו. ובהכרח שמדבר אם עומד על המזבח ועבודה בידו שאז יש לומר שלא ידחה את העבודה דהא אינה דוחה את השבת דקיל מעבודה, שנדחה מפני עבודה.

ושואל שמנין שאינו דוחה את השבת. הלא יש לומר ושידחה שבת קל וחומר מעבודה. ומשיב שמצאנו קבורת מת מצוה שדוחה עבודה מולאחותו, ואינו דוחה שבת. ועל זה משיב שיש לומר שהוא הדין קבורת מת מצוה ידחה שבת. על זה מביא קרא דאין רציחה דוחה שבת, ועיקר הלמוד מן בכל מושבותיכם, כמה שאמר במכלתא ויקהל וביבמות (דף ז) ובסנהדרין (דף ל"ח). ועתה חזר הדין שגם קבורת מת מצוה, אעל פי שדוחה לעבודה, אינה דוחה שבת. וכיון שקבורת מת מצוה אינה דוחה שבת, ידעינן עוד ראיה שאין רציחה דוחה שבת ממה שאמר לא תלין נבלתו על העץ. ואם כן איך יכול להרגו בשבת, דהא לא יוכל לקברו בוום ההוא. [זה פירוש המכלתא על פי נוסח הגר"א ] ודברים אלה מובאים בגמ ' במקומות הנ"ל ע"ש.

ס . מעם מזבחי תקחנו למות. כבר התבאר שפירש אפילו כהן ועבודה בידו. וזה שלא כדעת הגמרא יומא (דף פה) שדרשו מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. וכן כתב המשנה למלך [פ"ה מהלכות רוצח הי"ב] שהמכלתא וסוגית הגמרא שהביאו בריתא זו, חולקת וסוברת שאף מעל מזבחי. וממה שאמר מעם מזבחי תקחנו למות, דייק רק למות אבל לא לגלות. וכיון שהמכלתא מפרש מעם מזבחי היינו מעל מזבחי בשעובד עבודה, אם כן גם מה שדייק למות ולא לגלות מיירי בשעובד עבודה. וזה מוצא למקור הדין שכתב הרמב"ם (בפ"ה מה' רוצח), שההורג בשגגה אין המזבח קולטו אלא אם היא כהן ועבודה בידו, ורק גגו של מזבח בית העולמים.

והנה הרשב"א בתשובה (ס' תקכ"ד) הקשה על מה שנאמר במכות (דף יב) בשם רב שיואב טעה שאין קולט אלא גגו של מזבח של בית העולמים, ורק כהן ועבודה בידו שהם ג' טעויות. ומדוע לא חשיב ד' טעויות שאין קולט אלא שוגג והוא היה מזיד. ומזה משמע שלא כפסק הרמב"ם שרק שוגג קולט אם עבודה בידו. ולדעת יואב חשב את עצמו לשוגג, דמה שהרג את אבנר גואל הדם היה, ועשהאל רודף היה ועמוא מורד במלכות היה, כמה שאמרו בסנהדרין (ד). ובירושלמי (פ"ב דמכות), אמר רבי יוחנן שרב לא אמר זה, כי יואב לא טעה רק לסנהדרין ברח שלא יהרגנו המלך ויירשנו, דהרוגי מלך נכסיהן למלך.

ומזה מוצא מקור הדין למה שאמר הרמב"ם (שם ה' י"ד) שמי שפחד מן המלך שלא יהרגנו מדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה, וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר הרי זה ניצל. שזה הוציא ממה שאמר שלסנהדרין ברח מבואר שניצל שם מדין המלכית. ונהרג על ידי בניהו שהיה ראשט הסנהדרין כמה שאמרו בברכות (דף ד) ובסנהדרין (דף טז) בניהו בן יהוידע זה סנהדרין. ומשמע שנהרג בדין כי עשהאל התרה בו.

וכן ממה שאמר תקחנו למות מדייק לא ללקות ולא לדון אם עדיין לא נגמר דינו כי שמא יצא זכאי. ומזה למד שסנהדרין בצד המזבח שאם לא כן, איך יקחוהו למות. הא אם נגמר דינו חובשין אותו. ודוחק לומר שמדבר במציאות רחוק אם ברח, ועל כורחך ששם יושבים הסנהדרין וגומרים דינו בעודו על המזבח ואחר שנגמר דינו לוקחים אותו למות. ועל זה הביא זכר לדבר מיואב ששם כך היה המעשה שהוא ברח קודם שנגמר דינו ושם גמרו דינו כמה שאמר רבי יוחנן שברח לדין הסנהדרין.