ביאור:משנה הוריות פרק ב

סדר הפרקים מקדים את הדיון בפר הציבור לפר הכהן, בניגוד לסדר במקרא, ובניגוד לנאמר לקמן ג, ו. בכך מתבטאת גם ההעדפה של החכמים על פני הכהונה.

המשנה משווה בין הוראת הכהן המשיח להוראת בית הדין, המפורשת לעיל א, ד, שגם בה חייבים רק אם הורו שוגגים ועשו הקהל שוגגים.

וראו תוספתא א, ב, משם נראה שגם הכהן הגדול עלול להורות בשגגה לציבור, כמו בית הדין.

גם משניות ב-ג מורות על הדמיון בין הוראת כהן משיח לעצמו לבין הוראת בית הדין לציבור. סמכותו השיפוטית של הכהן מתקיימת, לפי המשנה, כמערכת נפרדת לצד סמכות בית הדין, אלא אם ביטל הכהן את סמכותו וסמך על בית הדין.

הדין בסוף המשנה הופיע לעיל א, ג, וכאן חוזרים עליו בהקשר של הוראת הכהן.

במקרא לא מופיעה ההוראה של הכהן, כשם שלא מופיעה ההוראה של בית הדין, אך המשנה מניחה שגם במקרה של הכהן מדובר בהוראה שגויה. יתכן שלפנינו שריד לבית הדין הכהני של הצדוקים.

הביטוי "העלם דבר עם שגגת המעשה" חוזר לדין שבמשנה א, תוך הדגשת הקשר בין ההוראה והמעשה.

המשנה מדגימה את הנאמר במשנה ג "ושגגתו חטאת", ע"י השוואה בין נידה לטומאת מקדש. בכך היא מדגישה את חומרתו של חטא בעילת הנידה על פני חטא כניסת הטמא למקדש:

הכניסה למקדש בטומאה כרוכה בחילול השם, כמו שבועה לשקר בשמו, והעונש על שגגתה כמו העונש על שבועה כזאת - קרבן עולה ויורד. לעומתה בעילת נידה בשוגג, הנקשרת גם היא לחילול השם (ראו ויקרא יח יט-כא) - ענשה חטאת. מכאן שבעילת נידה חמורה מטומאה במקדש.

מסקנה דומה עולה גם מכך שרק על טעויות בדיני הנידה מביאים פר העלם דבר, ולא על חילול המקדש.

וראו גם לעיל א, ג.

ההשוואה בין המקדש והנידה, והטענה שעל המקדש לא חייבים ועל הנידה כן - היא משנה עתיקה, שציטוט ממנה מופיע במשמעות שונה בשבועות ב, ג-ד. שם כנראה לא מדובר בשגגת הוראה אלא במעשה עצמו, וראו שם דיון לגבי הסיבה להחמרה בדין הנידה. והשוו גם ספרא חובה פרשה א, ו שם מוצגת מצוות הנידה כדוגמא יוצאת דופן למצוות עשה שמביאים עליה חטאת.

השורה הראשונה חוזרת על המסקנה ממשנה ג וד לעיל, שבית הדין פטורים מהוראות שאין חייבים על שגגתן חטאת. היא מדגימה את האמור בעבירות המופיעות במסכת שבועות, ראו שם ב, א, ג, ז, וד, ב.

בהמשך, משווה המשנה את קרבנות הנשיא (המלך) לקרבנות בית הדין. ר' עקיבא טוען שהנשיא חייב כמעט כמו היחיד, ואילו ר' יוסי הגלילי משווה אותו לבית הדין ופוטר אותו מקרבן עולה ויורד. וראו תוספתא שבועות א, ד, שגם ר' ירמיה פוטר את הנשיא והכהן הגדול מעבירות של טומאת מקדש וקדשיו.

לגבי הדין של המלך, ראו סנהדרין ב, ב.

ראו ויקרא ד, וכן במדבר טו, כב-כח.

ההיררכיה הקבועה במשניות סיכום אלו (ו-ז) היא (בסדר עולה): יחיד, נשיא, משיח ובית הדין, כלומר בית הדין מעל הכהן המשיח, בניגוד לג, ו לקמן.

ר' יוסי השווה את הנשיא לבית הדין, לעיל משנה ה.

לעיין עבירות שיש עליהן אשם ודאי, כגון אשם שפחה חרופה - אין משמעות להוראה, אלא רק למעשה; השוו תוספתא כריתות א, ט.

לדעת ר' שמעון השוו פרה יב, ד, וראו גם פירוט של דעתו בתוספתא א, י.

הנוכחות המרובה של הקרבנות בפרק זה מכינה אותנו לקראת הסדר הבא, סדר קדשים.