(ירמיהו ט כב): "כֹּה אָמַר ה': אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ"

ירמיהו ט כג: " "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה" "חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'" "

מה היתרון של השכל וידוע אותי על-פני עושר, גבורה וחכמה? האם ידיעת ה' אינה דורשת חכמה?!

ייתכן שהדגש הוא חכמתו - החכמה שלו: אל יתהלל חכם אם הוא משתמש בחכמתו הרק לתועלת עצמו, וכן בגבורתו ובעשרו; הרי החכמה, הגבורה והעושר הם מתנות שהוא קיבל מה', ואין לו מה להתפאר בהן. כי אם בזאת יתהלל המתהלל - בכך שהוא משכיל ומודיע לאחרים את ה'; משתמש בחכמתו, גבורתו ועושרו כדי לקרב אנשים לה'. וכן בכך שהוא משכיל ויודע את רצון ה', ובהתאם לכך משתמש במתנות שקיבל בהתאם לרצון ה':

• בעושרו - עושה חסד   = מתנת חינם לנזקקים;
• בגבורתו - עושה משפט = מבצע את גזר הדין ברשעים ;
• ובחכמתו - עושה צדקה = מחליט מי הצודק וקובע מה מגיע לכל אחד .

אין טעם להתהלל בכישורים שהאדם נולד איתם ללא בחירתו - אלא במעשים הטובים שהאדם בוחר לעשות בכישורים אלה. כך פירש ירמיהו גם בהמשך, (ירמיהו כב טז): "דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן, אָז טוֹב, הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה'"(ראו גם דעת ה' - 5 משמעויות / הרב יונה גירונדי ).

בדומה לכך פירש רש"י: " "אל תתהללו לומר חכמים אנחנו, הנה בדברי מאסתם, וחכמת מה לכם? אם השכלתם וידעתם אותי - אז תתהללו בחכמתכם" " ( רש"י ) , לפי (ירמיהו ח ח): "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ, וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט, שֶׁקֶר סֹפְרִים. הֹבִישׁוּ חֲכָמִים, חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ; הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאָסוּ, וְחָכְמַת מֶה לָהֶם"( פירוט );

וכן מלבי"ם: " "יש מציאות שיוכל האדם להתהלל בחכמה וגבורה ועושר, אם ישתמש בהם לתכלית מועיל, ואם יהיו אצלו ככלים ואמצעיים להשיג על ידם שלמותו, שהוא אם ישתמש בחכמתו להשכיל וידוע אותי כי אני ה', שע"י שיודע חקי החכמה - ישיג לדעת את ה', ובגבורתו ועשרו הוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ" "("עושה" מוסב על המתהלל, אם הוא עושה)," "שע"י גבורתו יעשה משפט לעשוקים, וע"י עשרו יעשה חסד וצדקה, כי באלה חפצתי והוא התכלית המבוקש אצלי."

(ויש להוסיף בדרך הדרוש, כי המתהלל בחכמה גבורה ועושר הוא מתהלל בדבר שלא קנאו ע"י בחירתו, כי זה ישיג מאת ה', שהכין טבע מוחו מוכן אל החכמה, וטבע גופו מוכן אל הגבורה, ומזלו מוכן אל העושר, והוא דומה כמי שיש לו פקדון מאת אחרים ומתהלל בו, שההילול אינו של המתהלל, רק עקר ההילול ראוי לבעל הפקדון לא להנפקד; אבל אם משתמש בג' מתנות אלה לדעת את ה' ולעשות חסד משפט וצדקה, שזה תלוי בבחירתו, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ההילול הוא שלו, וזהו שאמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל, שאז ראוי ההילול להמתהלל בעצמו, ועז"א כי באלה חפצתי, כי אצל ה' לא יצדק לאמר שחפץ בדבר, כי חפצו יוציא תיכף הדבר אל הפועל, ומי יעכב בידו? על-דרך "ונפשו אותה ויעש", אולם יצוייר אצלו חפץ שהאדם יהיה ירא ה', שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובזה שייך לאמר כי חפצתי) " ( מלבי"ם ) .

רעיון דומה נמצא בספר תהלים, (תהלים נב ג): "מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר? חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם"- אין מה להתהלל במעשים רעים שאתה עושה בגבורתך, אלא רק במעשי חסד שאתה עושה לשם ה' ( פירוט ).

רעיון זה נמצא, לפי חלק מהפירושים, גם בפרקי אבות:

• " "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" " (רבן יוחנן בן זכאי,

משנה אבות ב ח ) ; ה' יצר אותך עם חכמה וכישרון ללמוד תורה, ואם אתה מחזיק את הטובה לעצמך - ואינך מלמד לאחרים - אין לך מה להתהלל (ראו גם מהי דעת ה'? / חגי הופר ).

• " "איזהו חכם? הלומד מכל אדם... איזהו גבור? הכובש את יצרו... איזהו עשיר? השמח בחלקו..." " (בן זומא,

משנה אבות ד א ) : " "איזהו חכם שראוי שיתהלל בחכמתו" " (ברטנורא) : " "ויש להקשות ממה שאמר ירמיה אל יתהלל חכם בחכמתו... ונראה לי דלא קשיא, דס"ל לתנא דידן, שזה שאמר כי אם השכל וידוע אותי, הוא עצמו בכלל החכמה והגבורה והעושר שזכר. וכך הוא אומר: אל יתהלל חכם בחכמתו - כי אם שהיא החכמה השכל וידוע אותי. וכן לענין הגבורה והעושר, ולזה שאל התנא איזהו חכם ��ו' שאליו כיון הנביא" " (תוספות יום טוב) .

רעיון דומה נמצא גם בכתבי הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס: " "אל תתהלל במידותיהם של אחרים. לו סוס התהלל ואמר "יפה אני", אפשר היה לשאת את הדבר. אבל אתה, כשתתהלל ותאמר, "יש לי סוס יפה", תדע שתתהלל במעלה טובה של הסוס. ומה באמת שלך? השימוש בכוח המדמה. לכן, אם בשימוש בכוח המדמה תהיה בהתאמה לטבע, בזאת תתהלל, כי אז במעלה טובה משלך תתהלל" " ( אפיקטטוס והתנ"ך: שיוויון נפש / חגי הופר ).

יש שפירשו, שאכן יש הבדל בין ידיעת ה' לבין חכמה: החכמה היא כישרון כללי לדעת דברים, וידיעת ה' משמעה ידיעת האופן שבו ה' מנהיג את העולם: " "אל יתהלל חכם - כי לא יוכל להציל נפשו בחכמתו, והגבור לא יוכל להציל נפשו בגבורתו, והעשיר לא יפדה נפשו בעשרו; ואם כ��, אין להם להתהלל באלו, כי לא יבוא להם אז תועלת מאלה. כי אם... המשבח את עצמו, ישבח את עצמו... במה שהשכיל ויודע אותי, אשר אני ה' ואין עוד מלבדי, ואני הוא העושה חסד לאוהבי ולשומרי מצותי, ואני הוא העושה משפט להפרע מן הרשעים, ואני הוא העושה צדקה לקבל את השבים ולהסיר מעליהם המשפט; ולא שיש ח"ו פועל טוב ופועל רע, כי בכל אלה חפצתי אני, לתת לכל אחד כגמולו. והמשכיל את זאת ראוי להתהלל בעצמו, כי בזה יבוא לו תועלת רב" " ( מצודות ) .

לא ראוי להתהלל בכשרונות ארציים ואנושיים, אלא רק בכישרון האלהי של יצירת קשר עם ה'. כך, נאמר ב (משלי כז ב): "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ"- והכוונה להתהללות בכישורים הארציים והאנושיים ( פירוט ); ולעומת זאת, עובדיה, מנהל משק הבית של אחאב, התהלל ביראת ה' שלו ואמר, (מלכים א יח יב): "וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעֻרָי". כך גם יהושפט מלך יהודה, (דברי הימים ב יז ו): "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה', וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה"(ראו גבה לב חיובי בדרכי ה' / חגי הופר ).

גם הרמב"ם ( מורה נבוכים ג נד ) פירש, שידיעת ה' היא כישרון רביעי, שונה מחכמה: " "כבר בארו הפילוסופים הקדמונים והאחרונים, כי השלמויות המצויות לאדם ארבעה מינים:"

• "א. ראשיתן, והיא" "הגרועה שבהן, והיא אשר עליה" "כלים אנשי הארץ, היא שלמות הרכוש... וזו שלמות שאין מגע בינה ובין אותו האדם כ" "לל... רוב ההנאה בה דמיון מוחלט, כלומר: זה ביתי וזה עבדי והממון הזה ממוני ואלה צבאותיי. וכאשר יתבונן על" "עצמו, ימצא" "שכל אלה מחוץ לעצמותו... ולפיכך אם נעדר אותו היחס, נמצא אותו האדם שהיה מלך גדול, אין הבדל בינו לבין השפל ביותר בבני אדם, מבלי שישתנה מאומה מאותם הדברים שהיו מתייחסים לו. וביארו הפילוסופים, כי השם השתדלותו ודאגתו לסוג זה של שלמות, אין דאגתו אלא לדמיון מוחלט, והוא דבר שאינו מתקיים, ואפילו יתקיים לו אותו הרכוש כל ימי חייו - הרי לא תושג לו בעצמו שלמות כלל."
• "ב. והמין השני, יש לו לעצם האדם קשר יותר מן הראשון, והוא שלמות הבניה והתכונה, כלומר: שיהא מזג אותו האדם בתכלית האיזון, ואבריו יחסיים חזקים כראוי. וגם מין זה מן השלמות אין לשומו תכלית, לפי שהיא שלמות גופנית, ואינו לאדם מחמת שהוא אדם אלא מחמת שהוא בעל חי, ומשותף בזה הגרוע שבבעלי חיים. ואפילו אם יגיע כוח האדם אל התכלית והשיא, לא יגיע לכוח פרד חזק, כל שכן שלא יגיע לכוח אריה או כוח פיל. ותכלית השלמות הזו כפי שאמרנו, שישא משא כבד או ישבור עצם עבה, וכיוצא בכך ממה שאין בו תועלת גופנית גדולה, אבל תועלת נפשית הרי היא נעדרת מן המין הזה."
• "ג. והמין השלישי הוא שלמות באדם עצמו יותר מן השני, והיא שלמות המעלות המידותיות, והיא שיהו מידות אותה האדם בתכלית מעלתן. ורוב המצוות אינן אלא להשגת המין הזה מן השלמות. וגם מין זה מן השלמות אינו אלא הצעה לזולתו, ואינו תכלית כשלעצמה. והוא שכל המידותיות אינן אלא בין כל אחד מבני אדם לבין זולתו, וכאילו השלמות הזו במידותיו אין עתודתה אלא לתועלת בני אדם, ונעשה כלי לזולתו, לפי שאם תניח שאחד מבני אדם לבדו ואין לו עסק עם שום אדם, תמצא שהמעלות המידותיות שבו כולן אז בטלות ומושבתות ואין להן צורך, ואין מביאות שלמות באישיותו במאומה, אבל יהיה צורך לה ותחזור תועלתה אלת מבחינת הזולת.

"

• "ד. והמין הרביעי היא השלמות האנושית האמיתית, והיא השגת המעלות ההגיוניות, כלומר: ציור מושכלות המביאות להשקפות אמיתיות בעניינים האלוהיים, וזו היא התכלית הסופית, והיא המשלימה את האדם שלמות אמיתית, והיא לו לבדו, והיא המעניקה לו הקיום הנצחי, ובה  האדם אדם..." "

" "אמר ירמיה בארבעת השלמויות הללו: כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, התבונן היאך אמרן כפי סדרן אצל ההמון, כי השלמות הגדולה אצלם עשיר בעושרו, ולמטה ממנו גיבור בגבורתו, ולמטה ממנו חכם בחכמתו, כלומר: בעל המידות הנעלות, שגם אדם זה מכובד אצל ההמון אשר אליהם הוא המשא, ולפיכך סודרו בסדר זה. וכבר השיגו חכמים ז"ל מן הפסוק הזה את העניינים הללו עצמן אשר הזכרנו, וביארו מה שביארתי לך בפרק זה, והוא שהחכמה האמורה בסתם בכל מקום והיא התכלית, היא השגתו יתעלה, ושהרכוש הזה שהאדם רוכש מן הסגולות שמתקנאים בהן וחושבים אותם שלמות אינם שלמות. וכן כל המעשים התורתיים הללו כלומר: מיני העבודות, וכן המידות המועילות לכל בני אדם בעסקיהם זה עם זה, כל אלה אין להשוותן אל התכלית הזו הסופית, ואינן שוות לה, אלא הם מצעים בגלל התכלית הזו." ".."

"ולא הסתפק בפסוק זה בביאור הנעלה שבתכליות, שהיא השגתו יתעלה בלבד. כי אילו הייתה זו מטרתו, היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי, ויפסיק הדיבור, או היה אומר "השכל וידע אותי כי אני אחד", או היה אומר "כי אין לי תמונה", או "כי אין כמוני", וכל כיוצא באלה. אלא אמר, כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תוארי, כלומר: מעשי... וביאר לנו בפסוק זה, כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם ולהתדמות בהם, הם חסד ומשפט וצדקה. והוסיף עניין אחר חשוב והוא אומרו: בארץ, אשר זהו ציר התורה, ולא כדמיון המתפרצים אשר דמו כי השגחתו יתעלה נסתיימה אצל גלגל הירח, ושהארץ וכל אשר בה עזובים, "עזב ה' את הארץ", אלא כמו שביאר לנו על ידי אדון החכמים: "כי לה' הארץ", אמר כי השגחתו גם בארץ כראוי לה, כמו שמשגיח בשמים כראוי לה, והוא אומרו: "כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ". ואחרי כן השלים את העניין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה', רוצה לומר, מטרתי שיהא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ, כדרך שביארנו בשלוש עשרה מידות, שהמטרה להתדמות בהן, ושיהיו אלה הליכותינו. נמצא, כי התכלית אשר הזכיר בפסוק זה, היא שהוא ביאר כי שלמות האדם אשר בה יתפאר באמת היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא, והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד חסד צדקה ומשפט, להתדמות במעשיו יתעלה, על הדרך שביארנו כמה פעמים במאמר זה" " (ראו גם: בזאת יתהלל המתהלל / יהודה אייזנברג ).

אולם, דברי הרמב"ם אינם ברורים:

• בהתחלה הוא מסביר, שהחכמה היא " "שלמות המעלות המידותיות" ", ושאין להתהלל בה כי היא מיועדת "רק" ליחסים שבין אדם לחברו, ואינה מהותית לעצם נפשו של האדם; בעוד שידיעת ה' היא " "השגת המעלות ההגיוניות" ", ובה ראוי להתהלל, כי היא השלמות האמיתית והנצחית של האדם;
• אולם בהמשך הוא מפרש, שהתכלית של ידיעת ה' היא להתדמות אל ה': " "כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם ולהתדמות בהם, הם חסד ומשפט וצדקה" " - והמעשים הללו הם בתחום המידות!

ייתכן שההסבר הראשון הוא לדעת הפילוסופים, שהדגישו את החכמה העיונית יותר מהמעשים הטובים שבין אדם לחברו; וההסבר השני הוא דעת הנבואה, שהדגישה את המעשים הטובים הנובעים מידיעת ה', ולא את החכמה התיאורטית.

וייתכן ש" "צריך לקרוא את הטענה של הרמב”ם כאמירה שיש שני סוגים של מוסר – יש מוסר שמביא את האדם לידי השכלה, אך יש גם מוסר שהוא תוצאת ההשכלה. בסוף גם ההשכלה היא אמצעי, לחיים מוסריים וחיים חברתיים. אחת מהשאלות האמיתיות במורה נבוכים של הרמב”ם היא, מה בין מוסר שמביא אדם לידיעת ה’, ובין מוסר שהוא תוצאת ידיעת ה’. המטרה של מורה נבוכים איננה הידיעה, אלא הפעולה שאותה ידיעה מיילדת. כלומר, על פי הרמב”ם גם ידיעת ה’ היא אמצעי, כשהמטרה היא עשות חסד, משפט וצדקה, כמוסר שנולד מהשכלה. חיקוי דרכיו של אלוהים, כמו בא-נ”ד. על פי הרמב”ם, עושים זאת ע”י יצירת אישיות שהיא חיקוי טוב של הטבע. הקודקס שנוצר כדי ליילד את האדם שדומה לטבע הוא התורה. כלומר, המסקנה של מורה נבוכים הוא משנה תורה. המוסר שנולד מידיעת ה’ על פי א-נ”ד הוא ההלכה, ומסקנת מורה נבוכים מסתיימת במקום שבו מתחיל משנה תורה, על פי הקריאה הזאת" " ( הרמב"ם -  מורה נבוכים: הידיעה והמידות / אתר טקסטולוגיה ).

יש גם - הושע ו ו: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעלות", דעת אלוהים מקביל לחסד.

-- hagai hoffer, 2012-03-05 11:25:16

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:במה יתהלל המתהלל