ביאור:בבלי שבועות דף לו

עמוד א (דלג לעמוד ב)

'ומנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה ^[1]? - תלמוד לומר (ויקרא ה) ושמעה קול אלה: ושמעה אלה ושמעה קול [לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה] ^[2].

אמר רבי אבהו: מנין לאלה שהיא שבועה? - שנאמר (יחזקאל יז יג) [ויקח מזרע המלוכה ויכרת אתו ברית] ויבא אתו באלה ^[3] [ואת אילי הארץ לקח], וכתיב (דברי הימים ב לו יג) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים [ויקש את ערפו ויאמץ את לבבו משוב אל ה' אלהי ישראל].

תנא: 'ארור' - בו נידוי, בו קללה, בו שבועה ^[4]:

בו נידוי - דכתיב (שופטים ה כג) אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה [כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים]; ואמר עולא: בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז.

בו קללה - דכתיב (דברים כז יג) ואלה יעמדו על הקללה [בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי] וכתיב (דברים כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל [ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן]

בו שבועה - דכתיב (יהושע ו כו) וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' [אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה]

ודלמא תרתי עבד להו: אשבעינהו ולייטינהו ^[5]?

אלא מהכא (שמואל א יד כד) ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל [לחם עד הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל העם לחם] וכתיב (שמואל א יד כז) ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם [וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו ותראנה עיניו].

ודלמא הכא נמי תרתי עבד להו: אשבעינהו ולייטינהו?

מי כתיב 'וארור'!?

השתא דאתית להכי - התם נמי לא כתיב 'וארור'.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: 'אמן' - בו שבועה ^[6], בו קבלת דברים ^[7], בו האמנת דברים ^[8];

בו שבועה - דכתיב (במדבר ה כב) [ובאו המים ה��אררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך] ואמרה האשה אמן אמן ^[9];

בו קבלת דברים - דכתיב (דברים כז כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן;

בו האמנת דברים - דכתיב ^[10] ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך [אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה].

אמר רבי אלעזר: 'לאו' – שבועה; 'הן' – שבועה ^[11].

בשלמא 'לאו' – שבועה, דכתיב (בראשית ט טו) [וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר] ולא יהיה עוד המים למבול [לשחת כל בשר], וכתיב (ישעיהו נד ט) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי [מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך]; אלא 'הן' - שבועה מנא לן?

סברא הוא: מד'לאו' - שבועה, הן נמי שבועה.

אמר רבא: והוא דאמר "לאו" "לאו" תרי זימני, והוא דאמר "הן" "הן" תרי זימני, דכתיב (בראשית ט יא) [והקמתי את בריתי אתכם] ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול [ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ]; (בראשית ט טו) [וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר] ולא יהיה עוד המים למבול [לשחת כל בשר]; ומד'לאו' תרי זימני – 'הן' נמי תרי זימני.

המקלל בכולן חייב דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין:

תנו רבנן: (ויקרא כד טו) [ואל בני ישראל תדבר לאמר] איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו - מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר ^[12] (ויקרא כד טז) ונקב שם ה' מות יומת [רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת] ^[13]?

יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד ^[14] בלבד; מנין לרבות את הכינויין? - תלמוד לומר איש איש כי יקלל אלהיו וגו' מכל מקום - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: על שם מיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה ^[15].

והמקלל אביו ואמו [בכולן – חייב, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין]:

מאן חכמים?

רבי מנחם בר יוסי, דתניא: רבי מנחם בר יוסי אומר: (ויקרא כד טז) [ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח] בנקבו שם יומת - מה תלמוד לומר 'שם'? לימד על המקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם ^[16].

והמקלל עצמו וחבירו [בכולן - עובר בלא תעשה]:

אמר רבי ינאי: ודברי הכל ^[17].

עצמו - דכתיב (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד [פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ו��בני בניך], כדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה;

וחבירו - דכתיב (ויקרא יט יד) לא תקלל חרש [ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלקיך אני ה’] ^[18].

יכך ה' אלהים וכן יככה אלהים זו היא אלה הכתובה בתורה:

יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה, ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן ^[19].

אמר ליה ^[20]: כנה [מלשון כנוי] ^[21].

יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא, ויתיב וקאמר ^[22] גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה ^[23].

אמר ליה: כנה ^[24].

תרתי למה לי?

מהו דתימא הני מילי מתניתין, אבל בקראי אימא לא מכנינן - קא משמע לן.

אל יכך ויברכך וייטיב לך - רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין:

והא לית ליה לרבי מאיר 'מכלל לאו אתה שומע הן' ^[25]?!

איפוך.

כי אתא רבי יצחק, תנא כדתנן. אמר רב יוסף: השתא דאנן תנן הכי וכי אתא רבי יצחק תני הכי - שמע מינה דוקא תנן! אלא קשיא? - כי לית ליה - בממונא, אבל באיסורא אית ליה.

הרי סוטה, דאיסורא הוא ^[26]!?

^[27] [ו]אמר רבי תנחום בר חכינאי: 'הנקי' כתיב: (במדבר ה יט: והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה; [פסוק כ) ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך [פסוק כא] והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה] ^[28] טעמא דכתיב 'הנקי' - הא לאו הכי, מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן!?

אלא איפוך: אפילו באיסורא לית ליה.

מתקיף ליה רבינא: ובאיסורא לית ליה? אלא מעתה שתויי יין ^[29] ופרועי ראש ^[30], דבמיתה, הכי נמי דלית ליה לרבי מאיר? והתנן 'אלו שבמיתה: שתויי יין ופרועי ראש' ^[31]?

אלא לעולם תיפוך; כי לית ליה בממונא, באיסורא אית ליה ^[32], ושאני סוטה, דאיסורא דאית ביה - ממונא הוא ^[33].

הדרן עלך שבועת העדות

שבועות פרק חמישי שבועת הפקדון (שבועות לו ב)

משנה:

שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ^[34], ברחוקים ובקרובים ^[35], בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו ^[36] ומפי אחרים ^[37] - אינו חייב עד שיכפרנו בבית דין ^[38], דברי רבי מאיר ^[39];

וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים, כיון שכפר בו - חייב ^[40]

וחייב על זדון השבועה ^[41]; ועל שגגתה עם זדון הפקדון ^[42], ואינו חייב על שגגתה גרידתא ^[43];

ומה חייב על זדונה? - אשם ^[44] בכסף שקלים ^[45].

[משנה ב] שבועת הפקדון כיצד? אמר לו "תן לי פקדוני שיש לי בידך"! - "שבועה שאין לך בידי"!; או שאמר לו "אין לך בידי"! "משביעך אני" ואמר "אמן" - הרי זה חייב;

השביע עליו חמש פעמים - בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר - חייב על כל אחת ואחת.

אמר רבי שמעון: מה טעם? - מפני שיכול לחזור ולהודות ^[46].

[משנה ג] היו חמשה תובעים אותו, אמרו לו "תן לנו פקדון שיש לנו בידך"! "שבועה שאין לכם בידי"! - אינו חייב אלא אחת;

"שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך" - חייב על כל אחת ואחת.

רבי אליעזר אומר: עד שיאמר "שבועה" באחרונה ^[47].

רבי שמעון אומר: עד שיאמר "שבועה" לכל אחד ואחד.

"תן לי פקדון, ותשומת יד, גזל, ואבידה שיש לי בידך"! - "שבועה שאין לך בידי" - אינו חייב אלא אחת;

"שבועה שאין לך בידי פקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה" - חייב על כל אחת ואחת;

"תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך" – "שבועה שאין לך בידי" - אינו חייב אלא אחת;

"שבועה שאין לך בידי חטין, ושעורין, וכוסמין" - חייב על כל אחת ואחת;

רבי מאיר אומר: אפילו אמר "חטה ושעורה וכוסמת" ^[48] - חייב על כל אחת ואחת;

[משנה ד] "אנסת", ו"פיתית את בתי", והוא אומר "לא אנסתי" ו"לא פי��יתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;

רבי שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו ^[49];

אמרו לו: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו - משלם בשת ופגם על פי עצמו ^[50].

[משנה ה] "גנבת את שורי"! והוא אומר "לא גנבתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;

"גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – פטור.

"המית שורך את שורי" והוא אומר "לא המית" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;

"המית שורך את עבדי" והוא אומר "לא המית" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – פטור ^[51];

אמר לו "חבלת בי ועשית בי חבורה", והוא אומר "לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – חייב;

אמר לו עבדו "הפלת את שיני" ו"סימית את עיני"! והוא אומר "לא הפלתי" ו"לא סימיתי" – "משביעך אני" ואמר "אמן" – פטור ^[52];

זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו – חייב, ושאינו משלם על פי עצמו - פטור.

גמרא:

רב אחא בר הונא ורב שמואל בריה דרבה בר בר חנה ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו שבועות בי רבה; פגע בהו רב כהנא, אמר