ביאור:אסתר ז ח

כשחזר המלך מהגינה יחד עם סריסיו להעניש את המן, ראו הללו, לתדהמתם, את המן נופל על מיטת אסתר (אסתר ז ח). ברלין מסבירה, שבשלב זה לא היו להמן מחשבות של כיבוש המלכה, ראשה ולבה, ואף לא צל של ספק ביכולתו למרוד.[1] בראות המלך את המן, המלך אמר: "הגם לכבוש" (אסתר ז ח), כלומר, בנוסף לעבירה החמורה שכבר ביצעת (ושהמלך נמנע מלציינה), עכשיו גם זה, כדבר ה' לאליהו בעניין אחאב וכרם נבות "הרצחת וגם ירשת" (מלכים א כא יט). המלך האשים את המן רק בניסיון ניאוף, עבירה ידועה ומובנת לכל, על-אף שהותיר את שניהם, המן ואסתר, ביחד בחדר המלכה. פוקס טוען, שזו הייתה רק אמתלה להעניש את המן, ושהמלך הבין שהסיבה הראשונה והעיקרית להוצאתו-להורג המיידית של המן, היא: שימוש בכוח המלך לקידום צרכיו הפרטיים,[2] שכן המלך ידע על השיחה לפני יציאתו מהחדר, ידע א�� דעתה של אסתר על המן והיה זה הוא שהשאירם ביחד בחדר. לסריסים שבאו עם המלך ולא נוכחו בשיחה, האשמה זו נראתה קבילה ומוצדקת.

מדוע שב המלך?
המלך הבין שהמן עשה עבירה חמורה והוציא פקודה ללא אישור. המלך יצא כי שומריו לא היו איתו, המלך היה חיב לחזור עם שומריו כדי לחקור או להעניש את המן. המלך לא היה יכול לשלוח את שומריו לבד, כי המן היה יכול לשחד אותם למרוד או לאפשר לו לברוח.

מספיק היה להגיד "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה" - זו היא העבירה, וזה מספיק חמור.
גם מספיק היה להגיד "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה בַּבָּיִתי" - זו עבירה חמורה יותר.
אולם המלך אמר "עִמִּי בַּבָּיִת" כלומר ממש בנוכחותי. המלך הרי יצא מהחדר, ולא היה ברור אם הוא יחזור. אולם המלך שידע מראש שהוא יחזור מיד עם שומריו מעלה בהצהרתו, כאילו שהוא לא יצא מהחדר בכלל ומבחינתו ומבחינת שומריו המן ניסה לכבוש את המלכה לפני עייניו. עבירה זו היא חמורה מאוד, אולם לא ברור שהמלך היה ממית את המן על עבירה זו, כי הוא פקד "תְּלֻהוּ עָלָיו" רק אחרי דיברי חרבונה, ואילו לא היה עץ, המן לא היה נתלה. ובנוסף כאשר המלך מסביר מדוע ניתלה המן (ביאור:אסתר ח ז) הוא לא מזכיר את נסיון כיבוש המלכה בביתו.

חפוי מהשורש חפה - לכסות להסתיר. לחפות הוא כלל התגובות שאדם נוהג כדי להסתיר את רגשותיו מבושה "בֹּשׁוּ וְהָכְלְמוּ, וְחָפוּ רֹאשָׁם" (ירמיהו יד ג). חיפוי ראש כולל: הטיית הראש הצידה, הפניית הראש מטה או כלפי מעלה כדי להסתיר את הפנים, כסוי הפנים ביד אחת, שתי ידיים, זרוע, מניפה, מטפחת או מטריה וכדומה. בושה נובעת מחשיפת רגשות של אשמה, שמחה או כשלון.
כתוב: "פני המן חפו", ולא כתוב: "שעבדי המלך חפו את פני המן" כנהוג לכסות את ראשו של המוצא להורג. קשה לקבל שעבדי המלך יכריזו על המן כנידון למוות לפני פקודת המלך "תְּלֻהוּ עָלָיו". חרבונה הצהיר את הצהרתו מיד, וקשה לקבל שחרבונה והמלך יחכו שעבדי המלך ימצאו בד בחדר המלכה לכסות את פני המן ויכסו אותו. ובנוסף, חמת המלך שככה רק אחרי שהמן נתלה (אסתר ז י) ולא כאשר המן הוצא מהחדר בדרך לתליתו ולבטח לא כשפני המן חפו (כוסו).
המן הרי בקש על נפשו מהמלכה כשהמלך ברח מהחדר, מכאן שהמן האמין שגזר דינו נחרץ. אדם העומד למוות אינו מוטרד יותר בעניניי בושה וכלימה, ולכן לאחר גזר דינו לתליה, המן לא מגיב יותר. מהעובדה שהמן התבייש כשהוא נתפס בקלקלתו, ניתן להבין, שהוא האמין שהוא הצליח במשימתו לשכנע את המלכה להציל אותו ממות.

למרות שהכתוב נראה כאילו שהמלך כבר החליט להרוג את המן, אפשרי שהמלך רצה רק להעניש את המן, אולם לא להרוג אותו עדיין. כשחרבונה אמר "גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה" (ביאור:אסתר ז ט) המלך הגביל את תלית המן לעץ ההוא בלבד, במידה והמן עשה עץ כזה. מכאן שהמלך עדיין לא היה מוכן לתלות את המן לפני דברי חרבונה ובמידה ואין עץ כזה, אפילו כשהמן נפל על מיטתה של אסתר. אפשרי שגם המן חשב כך למרות שפניו "חָפוּ" מבושה ולא מפחד מוות.

[1] ברלין, פרשנות לאסתר, עמ’ 70.

[2] פוקס, דמויות ודעות במגילת אסתר, עמ' 87.

ר' יצחק עראמה העיר והבהיר, כי בזמנם נהגו לכסות את פני האיש, שהשליט כעס עליו, כדי שלא יצטרך לראות את פניו ולהתרגז יותר. כאשר המשרתים ראו את כעסו של המלך, כיסו את פני המן.

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:ופני המן חפו